שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כא
בענין הנזכר לעיל.
אמנם במכר לזמן אם רשאי להטיל בו מום, כיון דהטלת מום בזמן הזה משמע בע"ז (די"ג ב') דאינו רק מדרבנן, דאמר רבא ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה, השתא דל"ח להקרבה ל"ל בה, ורש"י פי' דלא מתסר מדאו', א"כ בכל ספק כי האי אפשר דמותר להטיל מום דס' בכור הוא הואיל ונמכר לזמן, וראיתי להרמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח ה"ז) כ' אבל בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה, א"כ מוכח דאיסור דאורייתא הוא, ונ"ל דיצא להר"מ הא מדאמרינן בגיטין פ' השולח (דמ"ד א') את"ל צורם אוזן בכור ומת, קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאו' הוא, והנה הרא"ם הקשה (הו"ד במל"מ פ"ד מבכורות) הא בספרי מבואר דצורם אוזן בכור מדאו' אסור מלא תאכל כל תועבה, ותמה על הרמב"ם שהעתיק דאסור משום קנס, ולמאי דאמרינן בע"ז (שם) י"ל דודאי בזמן שבהמ"ק קיים דלוק על הטלת מום מדאו' אסור מכל שתעבתי לך, אבל בזה"ז דליכא מלקות ולא נלמד מכל שתעבתי, לכן שפיר לא מיתסר רק מטעם קנס, ולפ"ז הא דאמרינן בגיטין דקנסו בנו דאיסורא דאו' הוא, היכי איירי אי בזמן שבהמ"ק קיים הא מדאו' אסור מכל שתעבתי אע"כ דבזה"ז מיירי מש"ה אסור רק משום קנס ומ"מ אמרינן דאיסורא דאו' הוא, מזה למד הרמב"ם דמה"ז אינו לוקה אבל עבר בל"ת. אכן דעת התוס' בבכורות (דל"ד א' ע"ש) דלא קיי"ל כהך ספרי, א"כ י"ל דהא דאמרינן בגיטין צורם אוזן בכור איסורא דאו' הוא איירי בזה"ב, א"כ שפיר י"ל דבזה"ז רק איסורא דרבנן איכא, וא"כ בספק הי' ראוי להקל להטיל בו מום, דהא גם רש"י כ' להדיא דלא מיתסר רק מדרבן, אמנם כיון שהרמב"ם פסק להדיא דאיסור דאורייתא יש בזה"ז, לא מלאני לבי להקל:
שוב ראיתי דמכירה לזמן לא חשיב ק"פ כלל, דלא אתמר בגמ' ענין ק"פ רק במוכר שדהו לפירות, או במוכר בזמן שהיובל נוהג, והיינו טעמא, לפי שהרמב"ם (בפכ"ג ממכירה ה"ו) כ' ומה בין המוכר שדהו לפירות למוכר שדה לזמן, שהקונה לפירות א"י לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל, והו"ד גם בש"ע (חו"מ סי' רי"ב ס"ד), מעתה חזינן דמוכר שדהו לפירות א"י לשנותה ולחפור בה בורות שיחין ומערות, והקונה בזמן שהיובל נוהג איתא בירושלמי (ס"פ השולח) ומובא במל"מ (פי"א ה"א מה' שמיטה) קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע, ר' אבא בר ממל אמר א קנה קרקע, מתיב ר"א בר ממל לר"א על דעתך דאת אמר קנה בו קרקע, יחפור בה בורות שיחין ומערות, א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינא עכ"ל, א"כ ביובל נמי אסור לשנותה ולתפור בורות שיחין ומערות, לכן שפיר הוי רק ק"פ ולאו כקה"ג, אבל מכירה לזמן דמותר לחפור בה בשו"מ, וה"ה במטלטלין יוכל להכחישה ולשנותה, א"כ הוי קה"ג. ומגוף דברי הירושלמי ראי' לזה מדפריך ראב"מ לר"א דאמר דיש לו קה"ג, א"כ יחפור בה בשומ"ע, א"כ מוכח דאם הי' קונה קה"ג מותר לחפור בה בשומ"ע, הרי מי שמותר לו לחפור בשומ"ע חשיב קה"ג שלו, ומה"ת נחלק בין קרקע למטלטלין, ובוודאי גם במטלטלין ובהמה אם קנה לזמן יוכל לשנות כמו שרוצה והוי קה"ג שלו:
ובהכי אשכחנא פירוקא לדברי הרמב"ם התמוהים דפסק בה' שמיטה פי"א ה"כ] דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל דסובר
אין ברירה, ופסק [בפ"ד מביכורים ה"ז] דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ק"פ לאו כקה"ג ומביא ואינו קורא, ותימה איך מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד, דא"כ ל"מ דמייתי ביכורים כ"א חד בר חד עד יב"נ, וכבר עמדו ע"ז רבים, ולפ"ד נראה דודאי הא דאנן קיי"ל אין ברירה כ' הר"ן [גיטין פ' כל הגט] דמספיקא הוא ולכן בדאו' אזלינן לחומרא ובדרבנן ספיקו להקל, והא דמחזירין ביובל אף דמוחזק הוא ואיך מוציאין ממון מספק, עכצ"ל דשאני יובל דלא חשיב מוחזק כלל בשדה דאפקעתא דמלכא היא, ואף אם רוצה למכור באופן שלא תצא ביובל א"י דכתיב כי לי הארץ, וכ"כ הנמוק"י דלא מהני תנאי כלל לענין יובל משום דאינה שלו דקדש הוא לד' א"כ ל"ח מוחזק כלל, ומש"ה אמרינן בפ' כל הגט [דכ"ה א'] דיובל לחומרא היא דמחזירין ואין ברירה וא"כ שפיר י"ל דוקא לענין שלא תצא ביובל ל"ח מוחזק, דהתורה נטלה מרשותו בשעת היובל ומיד קמה ברשות גבוה והפקיעה ממנו, מיהו בתוך הזמן לענין שיהא אסור לחפור בורות מצד מצוה ושב לאחוזתו כיון שמוחזק הוא בקרקע וספק היא בחלוקת אחין אי י"ב אי א"ב, א"כ לדעת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא, שפיר יכול לחפור בה בשומ"ע, דאנן מספקינן שמא אין עליו כל המצוה דושב לאחוזתו, ואף רבנן י"ל דלא החמירו בזה, דהוי כאלו נתן לו רשות לשנות דודאי יכול לשנות תדע דהא המ"ל הקשה שם מסוגיא דפי"נ [דקי"ב א'] דלמ"ל לומר פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ולהירושלמי דאסור לחפור בשומ"ע תיפ"ל דאיך הי' רשאי לעשות קבר דאסור לפנותו, ותי' דברשות בעל השדה הי' יכול לעשות קבר מכ"ד, הרי דאף שא"י להתנות שלא תחזור ביובל מ"מ יכול להרשות לחפור בו בשומ"ע, א"כ ה"נ בספק יכול לשנות דלענין זה מוחזק הוא, ול"ש אפקעתא דמלכא, ושפיר הוי קה"ג ומביא וקורא ושפיר פסק הרמב"ם, והא לר' יוחנן אי לאו דאמר ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו, ה"ט דר"י לשיטתו סובר, בגיטין פ' כל הגט (שם) דאף אחרון שבגיטין השנויין במתני' באומר ללבלר כתוב ולאיזה מהן שארצה אגרש אינו פוסל לכהונה וא"ב ריח הגט כלל א"כ ס"ל דאין ברירה אף לקולא ולא הוי ספק כלל באחין שחלקו דודאי מחזירין, א"כ אסור לחפור בשומ"ע ולא הוי רק ק"פ א"כ אי לאו דאמר ק"פ כקה"ג שפיר ל"מ ידיו ורגליו, אבל הרמב"ם פסק [בפ"ג מגירושין ה"ד] דהיא ספק מגורשת, א"כ דמספיקא אחין שחלקו מחזרין זל"ז ביובל, מיהו בתוך הזמן י"ל דמותר לחפור בשומ"ע והוי קה"ג לגבי ביכורים וניחא:
הן אמת דדברי הרמב"ם נ"ל לישב דלק"מ דהנה בב"ב (דקל"ו ע"ב) פליגי ר"י ור"ל בהכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה ומכר הבן בחיי האב דרי"א לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח, ומתיב ר"י לר"ל מהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פ', מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי, מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון שהרי לא זיכה לשלישי אלא מכח השני כיון דשני לא זכה גם השלישי לא זכה ואם איתא דק" לכקהג"ד ליורשי נותן מבעי לי' [שהרי לראשון לא נתן רק דק"פ, דהא אמר אחריך לפ', וכיון שאין אחריו איש שיקבל לא גוף ולא פירות הילכך יחזרו לנותן או ליורשיו] א"ל אחריך שאני [דמשמע דגוף ופירות נתן לראשון דה"ק לי' כל ימי חייך יהא הכל שלך הפרי והגוף ומה שישתייר אחריך יקבל פ', רשב"ם] והתניא יחזרו ליורשי נותן [לר"י פריך אע"ג דא"ל אחריך שאני, אפ"ה יחזרו ליורשי נותן דק"פ דראשון לכקהג"ד וכ"ש ק"פ דעלמא דלאו כקהג"ד, רשב"ם] ומשני תנאי היא דתניא נכסי לך ואחריך לפ' וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ועכצ"ל דר"י מוקי ברייתא דיחזרו ליורשי ראשון כרשב"ג דאם מכר מהני ואין השני מוציא מיד הלקוחות, וא"כ ק' מאי מקשה לר"ל דס"ל ק"פ לכקה"ג מהאי ברייתא דאתיא כרשב"ג דס"ל ק"פ כקהג"ד, ועכצ"ל דר"י סובר דאף דאם מכר מהני דאין השני מוציא, מ"מ כיון דלכתחלה אין לו למכור מקרי ק"פ ואי ק"פ לכקהג"ד הי' ראוי במת הראשון ולא מכר דיחזרו ליורשי נותן ן לכך הוכיח דכקהג"ר, ור"ל סובר כיון דאם מכר מהני ל"מ כלל ק"פ רק קה"ג וז"ש אחריך שאני, ולפ"ז שפיר אמר ר' יוסף דאי לאו דסובר ר"י ק"פ כקהג"ד לא מצא ידיו ורגליו, דהשתא באחריך דאם מכר מהני ס"ל לר"י דהוי רק ק"פ דהא חזינן דאותיב לר"ל כנ"ל, א"כ כ"ש באחין שחלקו דודאי לא מקרי קה"ג בשביל הא דיוכל לחפור בשומ"ע, וא"כ לא משכחת ביכורים כ"א בחד בר חד, אבל לפי האמת דקיי"ל כר"ל, וע"כ אחריך שאני, מדתניא ליורשי ראשון, א"כ עכצ"ל דה"ט משום דמהני מכירתו א"כ ה"ה לאחין שחלקו דהוי שפיר שלו לענין ביכורים וקורא:
ועדיפא מינה אמינא דהתם באחריך שאני משום דמהני מכירתו ל"מ ק"פ, א"כ לפמ"ש תוס' גיטין דלר"י דמחזירין זל"ז ביובל, א"כ ל"מ שדה אחוזה דכולה הוי שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים, וגם לא יפדוה בשוי', ותי' כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה עכ"ל, א"כ אף דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל, מ"מ אם מקדיש אחד מהם שדהו מהני דביובל תתחלק לכהנים ולא תחזור אליו, א"כ יש לו כח להפקיע מיד האחים ע"י הקדש שלא יהי' שלהם ביובל לכן שפיר מייתי ביכורים וקורא, ודמי לאחריך דל"מ ק"פ רק קה"ג ור' יוסף דאמר לר"י דס"ל דאין לחלק וגם באחריך לרשב"ג דאם מכר מהני אפ"ה אי ק"פ לכקהג"ד יחזרו ליורשי נותן, דהא גם הוא מפרש דהברייתא ליורשי, ראשון כרשב"ג אתיא, ואפ"ה פריך לר"ל, ע"כ דלדידי' כיון דאם לא ימכור לאחר תצא מרשותו מקרי ק"פ, ואי לכקה"ג יחזרו ליורשי נותן, א"כ ה"נ באחין שחלקו כיון דאי לא מקדיש, תצא מרשותו ביובל ק"פ מקרי, לכן שפיר אמר ר' יוסף דלא מצא ידיו ורגליו אבל לדידן דקיי"ל כר"ל, וע"כ אחריך שאני הואיל ואם מכר מהני חשוב קה"ג א"כ גם באחין כיון דאם יקדש לא תצא ביובל שפיר מקרי קה"ג ומביא וקורא ולק"מ על הרמב"ם וזה כפתור ופרח: