שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כ
עוד בענין הקדום. ומ"ש מוח"ז ז"ל דדברי טו"ז (סי' רמ"ו) אין להם מובן, וע"כ דמחלק דבמפקיר לזמן אם יזכה א' יזכה לעולם משא"כ היכי שלא יוכל לזכות בו הוי כמתנת בית חורין שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, באמת הט"ז לא דיבר במכירה לזמן, דהיכי משכחת שמוכר המשכון לזמן דא"כ בתום הזמן תצא המשכון בלי כסף לבעלי' ומהו רבית שייך אע"כ דמוכר לו בדרך ערמה וכוונתו להבריח איסור רבית ומוכר לו המשכון בזול ואח"כ פודה אותו ביוקר א"כ ודאי דמי למתנת ב"ח דאינו רק להפקיע איסור ואין כוונתו למכירה כלל אף לזמן דא"כ הי' לוקחו בחזרה אח"כ בחנם דהא דמי מכירה הן ולא הלואה אע"כ הערמה היא ואינו מועיל ולכן מייתי הט"ז ראי' מגמ' נדרים (דמ"ח א') דמעשה ב"ח. שם פי' הר"ן מתנה שאינה רק הערמה שאם הקדישה א"מ אינה מתנה משא"כ בשביתת בהמתו מכורה לזמן והפקר הוא ולהכי כ' הר"ן בסוכה (דמ"א) דמתנה עמ"ל לא מקרי שאם הקדישה א"מ דמוקדש לזמן הוא עד שיחזיר אבל התם מיירי בהערמה שאינה מכורה כלל מש"ה אסור דמכירה לזמן ל"ש כלל גבי רבית וא"כ אין כאן ראי' מדברי הט"ז להיפך ובאמת המורה להקל הוא הצ"צ בתשו' (סי' כ') לענין רבית. ואל תשיבני א"כ למה (בסי' תמ"ח) מבואר דיתן לעכו"ם שיחזור וימכרנו לו, ולא יאמר לו, ואמאי לא ימכור לו לזמן, דז"א דבחמץ לא מיבעי כשמונח בבית ישראל דאסור דאין לך גורם לממון יותר מזה דהא חמץ של הקדש מעל למ"ד גל"מ כמ"ד בפסחים (דכ"ט) לפי שאחה"פ יהי' שוה א"כ פשיטא דאי מוכר לזמן דהוי גורם לממון ואסור, אלא אפי' אם החמץ בביתו של עכו"ם דמשום גל"מ לא מיתסר דחמצו של נכרי שקע"א בביתו של נכרי א"ע, מ"מ י"ל דוקא קע"א דאינו ממש שלו רק זכות שגורם לממון אלו מגניב או מתביד, לכן הוא מותר בביתו של נכרי, אבל גל"מ כזה שהוא שלו ממש רק שמכרו לזמן אסור גם בביתו של נכרי, תדע דאי ס"ד במוכר לזמן הוי מכירה א"כ ה"ה בהפקר לזמן דמועיל, א"כ היכי משכחת לה חמצו של ישראל ברשותו, הא ודאי בתוך הפסח דאסור בהנאה מפקיר החמץ לזמן, אע"כ דמכירה לצמיתות היא דהתירה התורה, אבל לא לזמן:
ועוד דהתורה אמרה שיבטל בלבו שלא יהא חשוב אצלו, ואם מפקיר לזמן או מוכר לזמן, א"כ מחשיב בלבו לכן עובר, ואפשר דבב"י נמי א"ע במכירה לזמן, אבל בתשביתו עובר, לכן שפיר כתבו דלא יאמר לו רק ימכור לעכו"ם שיודע בו שיחזיר לו אבל לזמן ל"מ והכי אשכחן לכמה דברים שהחמירו בחמץ יותר משאר דברים, אבל בבכורה שאמרו כל שיד נכרי באמצע פטורה מבכורה, מנלן דל"מ גם מכירה זמן ע
וסעד לסברתינו, דהא ע"כ למ"ד ק"פ לכקהג"ד בנכסי לך ואחריך לפלוני [בב"ב דקל"ז א'] או במכירה לזמן ג"כ
אין השני שקנוי לו קנין עולם יוצא בתוך הזמן בהאתרוג, משום לכם, וא"ל דלא יצא משום גזול, דא"כ למה הקשו תוס' בב"ק (דס"ו ב') למ"ל קרא קרבנו ולא הגזול, הא מכם כתיב והא לאו דידי' הוא, דלמא מיירי שמכר לו לשלשים יום דיש לו ק"פ, ובתוך הזמן הקריבו הראשון לקרבן ואיצטריך קרבנו למעט דפסול, משום גזל, דאי מקרא דמכם לא פסילנא לה דהא מה שיש להשני ק"פ לאו כקהג"ד אע"כ היכי דקפיד קרא מכם משמע שיהי' ק"פ וקה"ג שלו אבר קה"ג לבדו לא, ושפיר הקשו א"כ מ"ל קרא דקרבנו, וה"ה נמי דנימא (להיפך) דכל שעתה אינו שלי אע"ג שיהי' לאח"ז שלו אף למ"ד ק"פ שיש לאחר לכקהג"ד, מ"מ נ"מ שורך, כיון שהק"פ שייך לאחר והא דבאתרוג מי שיש לו הק"פ יוצא (עב"ב שם) ואמאי ל"א דבעינן שיהי' הקה"ג ג"כ שלו, זה ל"ק כיון דעיקר האתרוג הוא רק לצאת בו בחג, א"כ מה"ת נימא דקפדה תורה שיהי' לכם לעולם, בשלמא למ"ד ק"פ לכקה"ג אין הלשון לכם נופל רק על קה"ג, אבל אי ק"פ כקה"ג מסתמא דברה תורה כל שבשעתו לכם, ולכן שפיר כל שבשעתו אינו לכם אף למ"ד ק"פ לכקה"ג לא יצא יד"ח, וא"כ כמו שמיעטה תורה באתרוג של נכסי לך ואחריך לפלוני שא"י גם הבא אחריו דכקה"ג שלו מ"מ עתה אינו שלו ול"ה לכם ה"נ בבכור דמיעטה תורה בישראל דוקא כל שעתה אינו של ישראל כגון שנמכר לזמן לעכו"ם י"ל דג"כ נתמעט, והא שלא נתנו עצה להפקיר בכור לזמן, ולמ"ל רבוי קניינים כסף ומשיכה, זה ל"ק, דכבר עמד ע"ז בעבוה"ג [בסי' כ"ה] כיון דמצי מקנה אוזן שהוא דבר מועט ויפטר מבכורה א"כ למ"ל רבוי הקנינים יפקיר האוזן ודיו, וכ' דמתנה והפקר הוי כמו הערמה והחמירו אבל אם באמת הפקיר או נתן במתנה לעכו"ם מהני, א"כ גם בהפקר לזמן י"ל דמהני להפקיע מבכורה.
תו דהרשב"ם (שם ב') אהא דאמרינן שם אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' נהלי', פי' שהרי אין בו פירות אחרות והגוף א"י למכור ולאכול, ולא ניתן לראשון אלא כדי לקיים בו מצות נטילה ולכם קרינן בי' דאין לשני כח בו כ"ז שראוי לזה הראשון לצאת בו דהא אחריך קאמר ול"ד לאתרוג השותפין שא"י בו דהתם כולהו מיהא הוו שותפי ביחד אבל הכא אינו משועבד לשני כלל כל ימי חיי הראשון עכ"ל מוכח דסובר דגם במכור לזמן יוצא השני י"ח אתרוג בו לכ"ע, דתוך הזמן אין להראשון רשות בו, ואף לדעת האומרים דק"פ ל"מ באתרוג, מ"מ אם נתן לו בכה"ג שאין בו פירות אחרות ואנו רואים כוונתו שנתכוין שיהי' לו בו קנין לצאת בו שפיר מועיל כמ"ש הרא"ש (שם) בטעמא כיון דאין לו פירות אחרות אלא לצאת בו הקנה לו הגוף בשעה שנטלו לצאת בו, דאל"כ לא נתן לו כלום, ומה שאמר אחריך הוי כאלו אמר ע"מ שתתן אחריך לפלוני והוי כמתנה עמ"ל דאע"פ שעתיד להחזיר חשוב שלו לצאת בו, וה"נ כוונתו ע"מ שתתן אחריך לפ', וא"כ ה"נ בבכור במכר לזמן הוי כאלו אמר ע"מ שתחזור לי לזמן, דהוא עשה להפקיע מבכורה, ואם לאו הכי הא לא יפקיע כלל, וא"כ אמרינן דכוונתו שיהי' באופן המועיל וקנה העכו"ם הגוף, ובכה"ג ודאי הוי דברים שבלב המוכיחים דהוו דברים:
וגדולה מזו נ"ל דק"פ אי לכקה"ג הוא רק כשאינו מכוין להקנות בגופו של חפץ, ומש"ה אף שמוכר לו חשוב כמו שכירות דל"ק בחפץ קנין ממש, אבל היכי שמכוין להטיל קנין הגוף בו שפיר הוי כקה"ג, ומנא אמינא לה מהא [דגיטין דמ"ח] דאר"ח מחלוקת דר"י ור"ל, דאר"ל מביא ואינו קורא ביובל שני שכבר הורגלו להחזיר קרקעות וסמכא דעתי' דמוכר דודאי הדרא לי' אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתי', ומאי הוי דלא סמכא דעתי' דלא ידע שיחזור ביובל מ"מ כיון דמן הדין חוזר ביובל הוי רק ק"פ, אע"כ דכשידע שיוחזר לו ביובל לא נתכוין להקנות הגוף רק לפירות, אבל כשנתכוין להקנות קה"ג כמו ביובל ראשון קנה קה"ג אף שהוא לזמן, והוא הטעם באתרוג כיון דאל"ה דמיפק ג"כ לא נפיק למאי יהבי' נהלי', א"כ ע"כ הקנה לו קה"ג לשעתו, ובאמת י"ל בטעם פלוגתת ר"י ור"ל דבהא פליגי אי מוכר שדה לחבירו לזמן אי משייר לנפשו קה"ג, או מוכר בעין יפה ומקנה לו קה"ג ג"כ, ולכן אמרו בגמ' דבאחריך לפ' מודה ר"ל, כיון דלא משייר לנפשי' י"ל דבעין יפה מכר, ורבי סובר באחריך דלא מהני מה שישחרר הראשון העבדים. לפי שעזב להשני גם קה"ג, ולרשב"ג הדין דבעין יפה מכר וא"כ י"ל דלא נתן לו רק אם ישאר אחריו, אבל אם מכר אין לאחריך כלום, אמנם באתרוג דע"כ נתן לו קה"ג א"כ מה שהתנה אחריך לפ' הוא ששיעבד האתרוג שמחוייב להחזיר לפ', ומכר שמכר הראשון אינו מפקיע מידי שעבוד, ומש"ה פי' הרשב"ם דלרבי מחויב לשלם לו ולא כ' דהמכר בטל, דכיון דהקנה לו קה"ג לצאת בו לא התנה אחריך לפ' רק לשיעבוד, ולרשב"ג דס"ל דבעין יפה מוכר אף שעבוד ל"ל וא"צ לשלם:
ועפ"ז מיושב קו' הקצה"ח (בסי' קי"ז) שהק' למה ל"מ לרבי שחרור הראשון הא התוס' הוכיחו [בגיטין ד"מ ב'] דקדושת דמים א"מ מידי שעבוד משדה מקנה החוזרת ביובל, א"כ שחרור דמפקיע מידי שעבוד ראוי שיפקיע קה"ג, [דהא לפי מאי דמשמע מדברי התוס' בשדה החוזרת ביובל, אלו הוי הקדש שהקדיש הלוקח קדה"ג, לא הי' חוזר לבעלים, אלא משום דשדה אינו אלא ק"ד, א"כ שחרור ותכריכין למת דהוו קדה"ג ראוי שיפקיעו מידי שעבוד, ואמאי אמרינן בב"ב שם הלכה כרשב"ג באלו והא אף לרבי מהני] ולפ"ד לק"מ דתוס' אזלי שם למ"ד ק"פ כקה"ג, או ביובל ראשון דל"ס דעתי' דמוכר דלד"ה מביא וקורא דהמוכר הקנה לו גם קה"ג וא"כ למה אין הקדש מפקיע דהא רק שיעבוד ששעבדו תורה שתחזור לו ביובל וע"כ משום דשדה ל"ה רק ק"ד:
אבל ביובל שני דס"ד דמוכר שיוחזר לו, למ"ד ק"פ לכקה"ג אמרינן דלא נתכוין להקנות קה"ג כלל, אין זה שעבוד כלל רק שלו ממש ולא שייך (דשחרור) [דהקדש] יפקיע וא"כ שם בב"ב אליבא דרבי דק"פ שיש לראשון לאו קה"ג, וקה"ג שייך לשני והוי שלו ממש ל"ש דשחרור יפקיע] כנ"ל:
ועוד ראי' ממ"ש תוס' (ב"ב דפ"א א') דגר מביא וקורא לפי שנתנו לבני קני דושנה של יריחו. והא רש"י בפ' בהעלותך פי' דלא ניתן להם רק עד שיבנה ביהמ"ק, ומי שיבנה ביהמ"ק בחלקו יטלנו א"כ הוי רק ק"פ ואיך מביא וקורא, אע"כ כיון דהש"י הקנה להם לזמן דלא שייך משייר לנפשי' הוי כקה"ג, א"כ כשמתכוין להפקיע מבכורה ודאי ק"פ כקה"ג דמי:
אולם וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה באיסור קדשים [וע' בסי' כ"ב].