שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יט
בענין הנזכר לעיל.
אחרי כתבי מצאתי באבני מילואים (תשו' י"ז) שדרך בדרך זה לחלק בתרומה בעבדים ואשה שיש בהו שני קניינים קנין איסור וקנין ממון, הבטל לגבי קנין איסור, אבל לא הרגיש במה שכ' וראיתי שהקשה מדוע בשן ועין אמרינן דלמ"ד ק"פ כקה"ג בעינן כספו המיוחד וא"י בשו"ע לא לאיש ולא לאשה, ובתרומה סגי בקה"ג במפקיר עבדו וכן באשה ואף דקנין ממון שלה, ואמאי הא לא הוי כספו המיוחד, וא"ל משום דכאן לא אזלינן רק בתר קנין איסור, דהא בתוס' (יבמות שם) מדמי אכילת עבדי מלוג בתרומה להא דא"י בשן ועין, ותי' דבר חכמה דכיון דהעבד קנוי לו לקנין איסור, אף שהקנין ממון שייך להעבד בעצמו במפקיר עבדו, מ"מ לא גרע מקנינו של כהן שקנה קנין דקיי"ל אשה שקנתה עבדים, ועבדים שניתן להם עבדים ע"מ שאין לרבו רשות בהם אוכלים בתרומה דהוי קנין של קניינו של כהן וכדאי' בר"פ אלמנה לכ"ג דאוכל בתרומה וכן באשה אף דמע"י שלה, מ"מ הוי כמו שקנין הבעל קנה ממון דנקרא כספו ואוכל ומש"ה כ', לישב דבח"ע וחב"ח אוכל בתרומה לפי שאין מי שמעכבו מלאכול, דנהי דחב"ח שייך לעצמו, מ"מ כיון דחציו של רבו הוי כקנין שקנה עבד, ה"נ קנין עבדו קנה חלק חירות, אבל בעבד של ב' שותפים כהן וזר דאיכא זר המעכב אינו אוכל עכ"ד. אבל לפ"ז ק' כיון דהא דארוסה אוכלת בתרומה משום דהוי קנינו, קנין האיסור, שיש לו בה קנה קנין ממון, ואף אי ק"פ כקהג"ד, א"כ אמאי ארוסה קטנה אוכלת בתרומה הא מע"י וכל שבח נעורי' לאב א"כ קנינו של כהן ל"ק קנין ממון שבה, והוי כמו כהן וזר שותפים ואמאי אוכלת בתרומה, ונהי דהי' אפ"ל דבתרומה דאזלינן בתר קה"ג ולא בתר ק"פ, קנין האב במע"י לא מגרע, כיון דאין לו במע"י רק קנין לזמן עד שתבגר או שתנשא והוי רק ק"פ ומש"ה אינו מעכבה מלאכול בתרומה דגוף קנין ממון הוא לה, והוי קנין קנינו של כהן, אבל לדבריו שכ' דלא איכפת לן בק"פ משום דהוי קנינו שקנה עבד ולפ"ז היכי שישראל י"ל ק"פ וכהן יש לו קה"ג אינו אוכל דהוי כשותפין עדיין ק' אמאי ארוסה קטנה אוכלת בתרומה כמבואר בקידושין (דמ"ה ב') (ומה התם דקדושי אבי' מדאו' אמרת לא אכלה) וע"ש (בפרש"י ותוס') אע"כ דהטעם רק לפי שקנין ממון בטל לגבי קנין איסור. ומה שדימו תוס' שם, ביבמות הא דתרומה לשן ועין לא לכל מילי דימו, ורק הביאו ראי' דאף אי ק"פ כקהג"ד, מ"מ כמו בשו"ע קנין איסור מועיל ואין לבעל זכות בשחרור דא"י בשו"ע לאיש, ה"נ בעבדי מלוג דאין לו זכות בקנין איסור, גם קנין ממון שיש לו בטל לגבי קנין איסור. מיהו מה שחידש דהוי כקנין שקנה משא"כ בשיש לאחר שותפות, א"כ ק' בקטנה ארוסה שיש לה אב לא תאכל אעכצ"ל דעיקר תלוי בקנין איסור, וראי' לזה דהא איצטרך קרא [בר"פ אלמנה לכ"ג] להא דקנין שקנה עבד, ואמאי תיפ"ל מאשה שאוכלת בתרומה, ומע"י שלה, וע"כ משום דהוי קנינו של כהן שקנה קנין, אע"כ דעיקר תלוי בקנין איסור ולכן אשה אוכלת ומש"ה איצטרך קרא וכמ"ש, וממילא י"ל שפיר קו' המפרשים מדוע בח"ע וחב"ח אוכל הא העבד שהוא זר שותף, ולמ"ש ניחא דלקנין איסור שאסור בבת ישראל ל"ש לומר שיש לעבד חלק בו, בשלמא עבד של ב' שותפין כהן וזר, הזר יש לו שותפות בקנין איסור דאי בעי משחררו ואוסרו בשפחה, ומש"ה פוסל הזר, אבל כאן בעבד חב"ח כיון דלענין אכילת תרומה בטל ממון לגבי איסור, כמו באשה, א"כ שפיר אוכל כיון דעדיין אגיד ברבו לאיסור, ול"ש לומר דגם לעצמו יש לו זכות שאסור בשפחה, דודאי לעצמו ל"ש קנין כלל, דאיך אדם קונה עצמו ורק איסורא הוא דרבע עלוי' א"כ נשאר עדיין זכות לרב אף בחצי צד חירות שאגיד גבי' לאוסרו בב"י, ומש"ה בטל קנין ממון לקנין איסור, ואוכל בתרומה, אבל בשני שותפים ממש דיש לכל אחד מהם זכות לשחררו ולאוסרו בשפחה שפיר יש לו קנין באיסור ופוסל בתרומה תדע הא חזינן דאי לאו קרא דתושב ושכיר דממעט ע"ע ה"א דאוכל וכמש"ל בסי' הקדום, משום דע"ע יש לו לרב זכות בו באיסור שפחה אף דמותר בב"י, הרי דכל שהוא קנין איסור מתירו בתרומה, רק בע"ע גלי קרא למעט, אבל בשאר דוכתי דליכא קרא למעט כגון בח"ע וחב"ח דיש לו בו קנין כל דהוא לאוסרו בב"י שפיר אוכל, וכן בשל שותפים כהן וזר דיש לזר קנין לפוסלו בשפחה אם ישחררו נמי מעכב, אבל ק"פ לבד כגון ע"מ שישמשנו שלשים יום ודאי דאין בעל ק"פ שהוא זר מעכב בתרומה אף אי ק"פ כקה"ג דמי, דאזלינן בתר קנין איסור:
ובהכי אמינא ליישב קו' האבני מלואים דלמ"ד מפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה דמעוכב ג"ש כופין את רבו, א"כ למה פריך (בר"פ אלכה"ג) דעבדי מלוג להוי כקנין שקנתה עבדים, ואמאי הא כיון דכופין להוציא לאו קנינו הוא כמו במעוכב ג"ש, אע"כ דבאשת כהן אפי' באלו שכופין להוציא כגון מוכה שחין אוכלת בתרומה עד שתתגרש דעדיין קנינו היא עכ"ד, ובאמת למ"ל לדייק משם, הלא מבואר להדיא ביבמות [דנ"ו ב' ע"ש] דמשתמרת לביאה פסולה דאו' אכלה, אלמא אף דכופין להוציא מ"מ מקרי קנינו. אבל הא ל"ק כלל דדוקא במפקיר עבדו דשם הקנין ממון פסק ממנו ורק בשביל קנין איסור, א"כ כיון שכופין לשחרר, א"כ גם קנין איסור שיש לו בו קליש דלמחר ישחרר ע"י כפיי', ולהך מ"ד דאינו אוכל ילפינן מע"ע, דהואיל ואין קנינו קנין עולם אינו אוכל, ה"נ כשכופין אותו לשחרר, אנן ידעינן דלמחר יהא משוחרר ונפטר מקנין איסור:
ומ"ד דאוכל ס"ל דלא ילפינן מע"ע, למעוכב ג"ש, דשאני ע"ע דזמן ממילא קאתי משא"כ מעג"ש מחוסר מעשה השחרור מיהא דוקא במעוכב ג"ש דהואיל ואסור בשפחה כמו במפקיר עבדו, דשיטת רש"י פ' השולח (ל"ט ב', ד"ה אין לו] גבי נתיאשתי מפ' עבדי דאסור בשפחה, ואין לו קנין איסור רק להתירו בב"י, א"כ כשם שע"ע אימעט מתרומה לפי שאינו קנוי ק"ע ויש לו מקצת קנין איסור רק להתיר בשפחה, ה"נ כל שאסור בשפחה, רק שיש לו בו קנין איסור שיוכל להתירו בב"י קליש הקנין איסור, וגם דכופין אותו לשחרר הוא דס"ל להך מ"ד דאינו אוכל בתרומה, אבל באשה דקנין איסור שיש לו בה לא נגרע מאומה שהיא אסורה לכל, אף שכופין אותו להוציא, מ"מ א"א לילף מע"ע דשם קנין איסור קליש, שפיר אוכלת בתרומה כנ"ל:
ועפ"ז אשכחנא פירוקא גם לדעת התוס' בגיטין [ד"מ א'] דפליגי אשטת רש"י וס"ל כיון דמפקיר עבדו אוכל בתרומה מותר גם בשפחה, די"ל דבאמת נהי למ"ד דמפקיר עבדו מותר בתרומה מותר גם בשפחה, מ"מ למ"ד דאסור בתרומה י"ל שפיר דאסור גם בשפחה, א"כ ממילא ל"ק, דשפיר למ"ד דאסור בתרומה אסור גם בשפחה, א"כ קנין איסור שיש להאדון בו עדיין הוא רק לאוסרו בב"י א"כ מיקלש קליש האיסור, ודמי לע"ע דהואיל וכופין אותו לשחררו הוי כקנוי רק לזמן דגלי קרא דאינו אוכל, אבל מ"ד דמותר בתרומה גם בשפחה מותר א"כ לא נקלש קנין איסור שלו לא גמרינן כלל מע"ע דכאן יש לו קנין חזק יותר מע"ע הואיל ואסור בב"י ומותר בשפחה, ואף שכופין אותו להוציא והוי קנין זמן מ"מ שפיר אוכל, או משום דמחוסר מעשה עדיף מקנין לזמן דממילא קאתי ואוכל דלא גמרינן מע"ע, מיהת בין לשיטת רש"י ובין לשיטת תוס' ניחא דהתוס' מודים דלמ"ד דאסור בתרומה אסור בשפחה א"כ שפיר דמי לע"ע דקליש קנין האיסור, והוי רק קנין לזמן כיון דכופין אותו [א"כ אשה לא ילפינן כלל, כיון דלא נקלש האיסור, וגם למ"ד במעוג"ש אינו אוכל, מודה באשה] זהו מה שנ"ל בישובו:
ובהכי נ"ל ליישב שיטת רש"י שכ' דמפקיר עבדו אסור בשפחה והקשו בתוס' (גיטין שם) דא"כ מאין אשמעינן לעיל (דל"ח א') עבד שברח מבית האסורין דכופין את רבו לשחררו תיפ"ל דלישא שפחה א"י ולישא ב"ח א"י. ונ' דהנה מנין לנו לאוסרו בשפחה, עכצ"ל משום דגם לדעת התוס' דמותר בשפחה, מ"מ כופין לשחרר משום דכופין על מדת סדום כיון שאסור להשתמש בו וכמ"ש הפנ"י בגיטין (ד"מ א') ומה"ט ס"ל לרש"י דאסור בשפחה כיון דכופין לשחרר הוי עומד להשתחרר לא התירה לו התורה בשפחה דגרע מע"ע דעכ"פ קנוי לזמן לכן מותר בשפחה, אבל ע"כ שכופין את רבו לשחררו יהי' משוחרר למחר אסרו רבנן בשפחה או מה"ת אסור בשפחה, וא"כ ל"ק קו' תוס' מאי אשמעינן דכופין הא לישא שפחה א"י כו', דז"א דהא דאסור בשפחה הוא, לפי דגם אם יהי' מותר בשפחה, ג"כ כופין אותו לשחררו משום מדת סדום, א"כ הו"ל חומרא כישראל לאוסרו בשפחה א"כ אדרבא השתא דאשמעינן דכופין את רבו לשחררו שפיר ידעינן דאסור בשפחה דגרע מע"ע] אבל אי לא אשמעינן בגמ' דכופין את רבו, הו"א דמותר בשפחה, דנהי דכשהפקירו אזיל לי' קנין ממון שבו, אבל קנין איסור להיכן הלך. ועפ"ז י"ל מה דאמר רשב"ג בגיטין (דל"ז ב') דעבד שנשבה ופדאוהו, בכוב"כ ישתעבד ואוקי רבא לאחר יאוש ואפ"ה ישתעבד משום תקנה שלא יהא כאו"א הולך ומפיל עצמו לגייסות] וק' הא מדאורייתא אסור בשפחה ובב"ח, ואיך תקנו חז"ל דישתעבד ויהי' מותר בשפחה, ואיך יעקרו איסור דאורייתא [בקום ועשה], ולפ"ד ניחא כיון דמדרבנן משתעבד תו אין כופין לשחררו דאין כאן מדת סדום, דהא מותר להשתמש בו, א"כ ממילא מדאו' מותר בשפחה ושפיר י"ל הא שכ' דטעמא דמ"ד דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה, משום דעומד להשתחרר דכופין את רבו לשחררו וממילא אסור בשפחה וקליש קנינו גם בקנין איסור שיש לו בו, ומש"ה אינו ם) מאכילו בתרומה.
ענ"ל דמ"ד דמעוכב ג"ש אסור בתרומה לאו משום דכופין את רבו לשחררו, דהא מחוסר כפי', אלא ה"ט כמו דאמרינן לענין קידושין [בגיטין מ"ג א'] המקדש חצי אשה אינה מקודשת משום דשייר בקנינו, אבל חצי שפחה דלא שייר בקנינו חלין הקידושין, כמ"כ י"ל כאן כי האי סברא, דבשלמא בע"כ דיש לו בו קנין ממון וקנין איסור, שפיר כיון שניטל קנין ממון ממנו נגרע כח הקנין עבדות ולכן אסור בתרומה (ובאמת זה סברת רש"י דאסור בשפחה) אבל באשה שכופין אותו להוציא כגון ח"ל אלכה"ג בשביל שהיא ח"ל לא הוי שיור בקנין, דאטו הקנין הוא מה שמותרת לו, הא מדאו' גם קודם קדושין היתה מותרת לו דפנוי' אינה רק מדרבנן במיוחדת לו (כמבואר בריש ה"א), ורק במופקרת עובר לדעת הרמב"ם משום ל"ת קדשה א"כ עיקר קנינו מה שקנאה בקידושיו הוא שאסרה לעלמא, וקנין זה לא נקלש כלל ושפיר אוכלת, אבל במפקיר עבדו נקלש קנינו שהי' לו בו והתורה שגלתה דקנין כספו אוכל בתרומה הוא אם קנינו בו הוא בכל מה שיוכל להיות קנינו בו, ולא כשגרע ממה שהי' יכול לקנות הוי כמו שיור בקנין כספו ואינו אוכל בתרומה, ומדס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה סובר נהי דנגרע, מקנינו מ"מ עתה אא"ל לקנות יותר, דנהי. דמעוכב עדיין ג"ש מ"מ נ"ל דא"י, למכור עצמו לאדון שיהי' לו דין ע"כ, תדע דאל"כ מאי הקשו תוס' לרש"י דס"ל דאסור בשפחה, א"כ תיפ"ל דכופין משום דלישא שפחה וב"ח א"י, דלמא סובר רש"י דהא דאסור בשפחה דוקא כ"ז שאינו משועבד, אבל אם ימכור צד חירות שבו שנית לאדון ויהי' קנין ממונו לרבו שפיר מותר, ומש"ה מטעם דלישא שפחה א"י לא הוי כופין לרבו לשחררו, דהא יש לו תקנה למכור עצמו שנית לאדון, דהא גם בח"ע וחב"ח הקשו תוס' בגיטין [דמ"א א'] אמאי כופין את רבו לשחררו הא יש לו תקנה למכור את עצמו בע"ע, ורק תי' דאין גר נמכר בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו, אבל כאן בע"כ ימכור עצמו להיות בשעבוד כמו ע"כ ואמאי כופין רבו לשחררו, ועכצ"ל דא"י למכור עצמו עוד (כשמל וטבל לשם עבדות ויצא לחירות) להיות קנוי לרב כלל, וא"כ אין לו עצה להיות מותר בשפחה לדעת רש"י דאסור בשפחה, א"כ שפיר הקשו תוס' דתיפ"ל דלישא שפחה א"י:
וא"כ עתה א"א להרב לקנות בו יותר לא מקרי שיור בקנין ושפיר אוכל בתרומה, ומ"ד דאינו אוכל דמ"מ נגרע מקנין שהי' יכול להיות בו מעיקרא וזה סברא נכונה:
ובזה ניחא לן מה שק"ל בהא דמפקיר עבדו יצא לחירות דמשמע אף עבד גדול, והא הפקר בעינן שיפקיר בין לעניים בין לעשירים וכאן הא העבד זוכה בעצמו ואין לאחר זכות בו, למה יועיל הפקרו, ואף אם נאמר דמיירי בקטן שא"י לזכות בעצמו ומשכחת לה שאחרים יזכו בו כהא דקידושין (דכ"ב ב'] ר"י הנדואה גר שאין לו יורשים הוה, חלש, על מר זוטר לשיולי בי' חזיא דתקיף לי' עלמא טובא, א"ל לעבדי' דגר] שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא, דמיד לא פירש לחירות, רק מיד זכה בו אחר לעבדות, מ"מ ק' מאי הקשו תוס' שם (דט"ז א' ד"ה לימא לי') אמאי לא פריך יפקירנו ויצא לחירות דע"ז לא שייך תי' הגמ' ע"ע גופו קנוי, וק"ל הא ע"ע אין רבו יוכל למסרו לאחר דכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה ואתקיש עברי לעברי' (שם י"ד ב'] וכ"פ הרמב"ם (בה' עבדים פ"ד ה"ל א"כ פשיטא שאין הפקרו מועיל שיזכה בו אחר, א"כ למה יועיל כלל ההפקר, הא הפקר לעשירים או לעניים לבד לא מהני עד שיופקר לכל [כמבואר בפאה פ"ו מ"א] ועפ"ד ניחא דדוקא כשיש לו זכות בדבר להקנות לכל והפקיר רק לעשירים, א"כ משייר בקנינו לא הוי הפקר, דבעינן שיעזוב ולא יניח לעצמו כלום, אבל בע"ע דאין לו בו קנין כלל למכרו לאחר, א"כ לא שייר לעצמו כלום, וכל אשר לו הפקיר, מהני אף הפקר לאחד.
ובהכי א"ש גם דברי הב"י (או"ח רמ"ו) שכ' דהפקר מהני לזמן לענין שביתת בהמתו, אף שאין אחר יכול לזכות בה דהא מושכרת לעכו"ם, ואיך הוי הפקר, דהא הפקר בעינן שיהא מופקר לכל ועפ"ד י"ל דהתם כיון דאין לו כח בבהמתו רק לזמן כיון דהשכירה, לא שייר בקנינו רק לזמן ולזמן מהני הפקר דילפינן משמיטה דמועיל א"כ הפקיר כל מה שיש לו ושפיר מהני הפקרו, ועכ"פ גם בתרומה י"ל דפלוגתא במעוכב ג"ש אי אוכל בתרומה אי לא פליגי בהא ולא מטעם כפי', דכל שמחוסר מעשה כפי', ואי בעי ערק ולא נוכל לכופו לא הוי עדיין כמשוחרר ודו"ק וז"נ, ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ:
מבואר מכ"ז דבאכילת תרומה תליא בקנין איסור, א"כ בכהן ששכר פרה דבבהמה רק בקנין ממון תלוי, פשיטא אי ק"פ לכקה"ג אינו אוכל, וסוגית הגמ' בע"ז אזלא אליבא דמ"ד ק"פ כקה"ג, דאל"כ תיפ"ל בשביתת בהמתו שהשכירה לנכרי דרמיא עליו דהא קה"ג של ישראל, ועכצ"ל דאזלא למ"ד ק"פ כקהג"ד ושפיר הוכיח דשכירות ל"ק. ולפ"ז ראי' מכאן לשיטת מקו"ח דלשביתת בהמתו נמי לא מועיל מכירה לזמן, דאל"כ מאי ראי' מייתי בגמ' מתרומה, דלמא באמת שכירות קניא רק ק"פ לאו כקה"ג מש"ה לא יאכילנה, אבל בשביתת בהמתו לא קפדינן וכל שקנוי לשעתו לעכו"ם לא עבר, אע"כ דאין לחלק, אבל לא תידוק ממתני' דתנן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה, ולא נקט שקנה לשלשים יום, דעדיפא היא לאשמעינן דגם ק"פ אינו מאכיל, ומדלא נקט הכי תידוק דק"פ מאכיל, ז"א דאדתידוק מרישא דייק מסיפא דתנן כהן ששם פרה מישראל בדמים. כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזיר לו דמים אלו אם תכחיש או יזלו דמי' יאכילנה כרשיני תרומה, ומבואר בגמ' [יבמות דס"ו ב'] משום דאחריות אונסין נמי קבל עליו אבל היכי דלא מחייב רק בגנבה ואבדה לא יאכילנה בתרומה ע"ש בגמ', א"כ במכר לזמן דלא מחייב באונסין ואף בגנבה ואבדה נחלקו הראשונים אם חייב והכי קיי"ל בש"ע (חו"מ סי' שמ"ו סי"ח) דלוקח לשלשים יום רק בפשיעה חייב א"כ ודאי אינו מאכילה בכרשיני תרומה, אלא מהא לא אריא, וי"ל דשכר לרבותא נקט ברישא דאף דמחייב בגנבה ואבדה לא יאכילנה בכרשיני תרומה, וכ"ש בלוקח לזמן דאינו מאכיל.
אמנם נ"ל דוחק לומר דהך סוגיא דע"א וכל הנך אמוראי אזלי אי ק"פ כקהג"ד ואנן קיי"ל דלאו כקהג"ד, לכ"נ דשפיר יש לחלק כמו שחילקו האחרונים לענין מ"ש הרמב"ם דסד"א מה"ת להקל דל"ק מהא דאיצטרך למשרי ספק ממזר, דודאי היכי שאסרה תורה דבר, אמרינן דלא אסרה רק ודאי ולא ספק, אבל במקום מצוה כמו לולב ואתרוג אמרינן דודאי לולב כשר או אתרוג כשר יצא יד"ח אבל בספק לא יצא יד"ח, וכ"כ בחו"ד (בבית הספק ססק"י ע"ש), ה"נ י"ל דכשגזרה תורה באתרוג דבעינן לכם או ביכורים דבעינן ארצך, הוא דלמ"ד ק"פ לכקה"ג אימעט דדוקא ארצך ממש בקה"ג, ולא היכי שאינו ארצך ממש בקה"ג, וכן כי יקח איש אשה כ' הר"ן דאימעט קיחה לזמן דלא מקרי קיחה רק קה"ג לעולם לפי דסתם קיחה אינו רק קה"ג דאל"כ הי"ל לרבות גם לזמן, אבל בשביתת בהמתו דהיא בשב ואל תעשה דאמרה תורה שורך, דלמא לא אסרה תורה, רק כשק"פ נמי שלו בהדי קה"ג, אבל כל שנמכר או מופקר לזמן לא מקרי שורך, וכן בתרומה דהתורה אסרה הנאה של כילוי לזר, לא אסרה רק כשהבהמה של זר, בין לפירות בין לגוף, אבל במכירה לזמן לא מצינו שאסרה תורה ושרי, ולכן מדמי בגמ' שביתת בהמתו ואכילת בהמתו תרומה להדדי, ומה"ט מדמינן ג"כ הכנסת כו"ם וחמץ לביתו, דכל הני באיסורי נאמרו, ואי שכירות קניא ל"מ ביתך אבל במצוה ודאי כיון דק"פ לכה"ג מה"ת נאמר דיוצא בה, כ"ז דלא אשכחן רבויא, וכמו בספק ל"י ידי מצוה מדאו' מהאי טעמא, ה"נ התורה אמרה ביתך שורך אמרינן דוקא שיהי' הק"פ ג"כ לישראל, ובהכי אתיא לנכון דברי הש"ע דמועיל הפקר לזמן לענין שביתת בהמתו, וא"צ לומר דמפקיר אם יזכה אחר בתוך הזמן יקנה לגמרי, ול"ק דברי הב"י (בסי' רמ"ו) דשפיר מפרש דלענין שביתת בהמתו גם קנין והפקר לזמן מועיל:
תדע דאי נימא כמו שפי' המקו"ח דמפקיר לזמן שאם יזכה בו בתוך הזמן יהי' של הזוכה לעולם, הדרא קושייתנו לדוכתי' כיון ששום אדם א"י לזכות בשבת שהיא מושכר לעכו"ם, א"כ ל"ה הפקר, דבעינן שיהי' מופקר לכל, וא"ל כמו שתירצנו דלא שייר בקנינו, דכל כחו מסר לזמן, ומה שנשאר לו הפקיר, דז"א דהוא הי' יכול להקנות בכסף תוך ימי שכירות, משא"כ בהפקר לא יוכל שום אדם לזכות, דל"ש כסף, ורק העכו"ם מצי זכי ולא הוי הפקר לכל אע"כ דגם הפקר לזמן מועיל, ושפיר על זמן הזה גם הוא א"י להקנות בכסף לשום אדם משום דמושכר להעכו"ם והוי קנין לזמן דמועיל, ולא שייר בקנינו כלל כשמפקיר ושפיר הוי הפקר. ואף אם נפקפק ליישב זאת, מ"מ הסברא נכונה דלא מצינו ק"פ, רק בדבר שקפדה תורה בקום ועשה, אמרינן דבקום ומשה לא מהני ק"פ לחוד לצאת יד"ח לכם או ארצך, אבל כשגזרה תורה איסור שביתה מנלן לרבות, כל שאין הק"פ של ישראל, דמקרי שורך, ובהכי ניחא סוגיא דע"א (דט"ו) ודברי הש"ע (בסי' רמ"ו) בפשיטות.
מעתה ה"ה לענין בכורה י"ל דמכירה לזמן מפקיע כל בכור בישראל, א"כ כשיש לעכו"ם ק"פ אמיעוט לענין בכורה וכה"ג כ' תוס' בב"מ (ד"ע ב' ד"ה אין) דכל שיש רשות לעכו"ם לא מחייב בבכורה דכתיב כל מקנך תזכר, ולכן יד עכו"ם באמצע פטור מבכורה ובהמת ארנונא לל"ב דרבא [בפסחים ד"ו א'] אע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי פטורה מבכורה, כיון דאי ל"ל זוזי תפיס לה לבהמה, ולא מצינו כן בשום מקום דבהמת ארנונא יהי' פטור בה משביתת בהמתו, הרי דבבכורה כל שיש יד עכו"ם באמצע פטורה, א"כ ה"ה בקנין לזמן, ועתוס' קדושין (דל"ו ב') בשם הירושלמי דאף לענין תרומות ומעשרות היכי דיהבי ארנונא פטורין מדאו', עכ"פ ודאי היכי שאם ל"ל להלה זוזי גובה בחובו האתרוג א"י יד"ח לכם, חזינן דחילוק גדול יש דלכם ל"מ עד שיהי' קנין גמור, וגם לענין דגנך אם חסר רק מעט ל"מ דגנך,
וכן בבכורה פטור, א"כ ה"ה במכירה לזמן, דלא גרע מיד עכו"ם באמצע. [וע' בסימנים הבאים]:
סימן