אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן יח

סימן יז

שאלה. מי שמוכר חמצו לעכו"ם לזמן והחמץ ברשות העכו"ם, או מוכר בהמתו לזמן וילדה בכור בתוך הזמן, אי מהני מכירתו לפטור מב"י וב"י, או לפטור מבכורה:

תשובה. הנה לכאו' מכירה לזמן אינו רק ק"פ ולאו כקה"ג דמי ואינו מפקיע מב"י ומבכורה כלל וכ"כ הר"ן נדרים (דכ"ט א') וכ"כ מוח"ז הגאון ז"ל במקו"ח (סי' תמ"ח סק"ט) לבאר דברי הטו"ז (באו"ח רמ"ו סק"ה) שכ' לחלק בין מפקיר בהמתו שהשכירה לעכו"ם ע"מ שיחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת שיכול להפקירה בפני ג', ואין שום אדם יכול לזכות בה משום דכוונתו רק להפקיע איסור שבת, ובין מוכר להפקיע איסור רבית או איסור חמץ דמפקיר להפקיע איסור שבת הוי הפקר כראוי, רק לזמן הוא דהיינו ביום השבת, ובשבת עצמו הפקר גמור הוא, רק אח"כ חוזר לבעליו הראשונים, משא"כ במשכון דרך מכירה להפקיע איסור רבית שגוף הענין צ"ל נמכר שיוכל הלוקח להקדישה ואם אינו יכול להקדישה ל"ה מכירה כלל עכ"ד הטו"ז, ולכאו' אין הבנה לדבריו דלמ"ש הר"ן דמכירה לזמן ל"מ משום דהוי ק"פ כיון דאין הקנין עולמית ומקרי שלו כיון דיש לו בו קנין הגוף, א"כ הפקר לזמן ג"כ אינו אלא ק"פ ביד הזוכה ופי' דבריו דהפקר לזמן הוא שמי שיזכה בתוה"ז יהי' שלו לצמיתות, רק אם שום אדם לא יזכה תוה"ז יהי' קנוי לו בחזרה שלא יצטרך לזכות בו מחדש, וכ"מ בסמ"ע (רע"ג סקי"ד) שכ' דהפקר לזמן כשמטה, ובשמטה הזוכה זוכה לעולם וזהו כוונת הטו"ז, ומ"ש הב"י(סי' רמ"ו באו"ח) דאין שום אדם יכול לזכות בשבת כיון דמושכר לעכו"ם, אין כוונתו משום דלאח"ז השכירות פסק ההפקר וחוזר, דז"א כמש"ל, אלא משום דמושכר לעכו"ם אין אחר יכול לזכות בו, והא דמבואר בכתובות (דנ"ט ב') גבי שדה זו שמשכנתי לך דיכול להקדיש ולמכור תוה"ז שמושכר וממושכן ביד אחר (ע"ש בתוס') צ"ל דס"ל דדוקא להקדישו שנתפס בדבור, או למכרו בכסף, אבל לעשות קנין בגוף הדבר כגון משיכה או חזקה ל"מ בתו"ז השכירות עכ"ד המקו"ח:

אבל ק"ל מהא דאמרינן בע"ז (דט"ו א') דה"ט דאין מוכרין להם בהמה גסה משום שיעשה בה מלאכה בשבת, ופרכינן וניעבד כיון דזבנה קנאה, ומשני גזרה משום שאלה ושכירות, ופריך שאלה קניא שכירות קניא, ומאי קושיא, נהי דקניא מ"מ לא עדיף ממוכר לל' יום, דהוי רק ק"פ ועובר משום שביתת בהמתו דק"פ לאו כקהג"ד. וא"ל דבגמ' לא מסקינן הכי, ולפי הס"ד הוי סבר דק"פ כקהג"ד, דז"א דעדיין יקשה דלבתר הכי פריך, ושכירות מי קניא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואי ס"ד דשכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידי' היא, והוכיחו בתוס' דע"כ רישא מיירי דאין מזונותי' על הישראל, דאל"כ אדדייק מסיפא לידוק מרישא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה אם שכירות קונה פרה דידי' היא, אע"כ מיירי שאין מזונותי' עליו. ומאי ראי' דלמא ה"ט דל"ד מרישא, דהומ"ל נהי דשכירות קניא והוי של ישראל מ"מ הגוף של כהן הוא, מש"ה יאכילנה תרומה, דאף למ"ד ק"פ כקהג"ד מ"מ בתרומה אזלינן בתר קנין הגוף כמ"ש תוס' להדיא (ביבמות דס"ו ריש ע"א) וז"ל וקצת יש להביא ראי' דבתרומה אזלינן בתר קה"ג דבר"פ בתרא דכריתות (דכ"ד) אמר גבי המפקיר עבדו יצא לחירות, דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, אעפ"י שאין לרבו פירות אלא הגוף, ואפי' למ"ד ק"פ כקהג"ד אתיא עכ"ל, א"כ שפיר נהי דשכירות קניא מ"מ לענין תרומה אזלינן בתר קה"ג, ולכן שפיר מאכילה הישראל תרומה הואיל וקה"ג לכהן, אבל מסיפא שפיר דייק דאמאי לא יאכילנה הכהן תרומה כיון דשכירות קניא א"כ גם לכהן מקרי קנין כספו וראוי שיאכילנה תרומה, ולכן לא דייק מרישא רק מסיפא, [אע"כ דתוס' ס"ל דסוגיא קאי גם למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד, ואפ"ה פריך אם שכירות קניא אמאי לא יאכילנה הכהן תרומה, וע"כ דשכירות הוי כקנין הגוף ועדיף מק"פ, ושפיר הקשו דליפרוך מרישא אמאי יאכילנה ישראל תרומה הא אם שכירות קניא הוי קנין הגוף ופרה דידי' היא, הרי מבואר דשכירות וממכר לזמן עדיף מק"פ וגם למ"ד ק"פ לאו כקה"ג מודה בשכירות ומכירה לזמן דהוי כקה"ג ולא כהר"ן, אבל עדיין ק' אדרבה מנ"ל לתוס' דסוגיא קאי גם למ"ד ק"פ לאו כקה"ג ויקשה קו', הא אפשר לאוקמי דהסוגיא קאי למ"ד ק"פ כקהג"ד, ולא יקשה קו' די"ל דשאני תרומה דאזלינן בתר מי שיש לו הגוף וכמש"ל]:

הן אמת שק' עוד לפמ"ש תוס' ביבמות (שם בא"ד) אהא דעבדי מלוג של אלמנה לכ"ג לא יאכלו בתרומה וז"ל אפי' למ"ד ק"פ כקהג"ד ל"ח בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו כמו שאין עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאיש אפי' למ"ד ק"פ כקהג"ד כדאמר בהחובל (דפ"ט ב') עכ"ל א"כ ק' איך דייק בגמ' דשכירות ל"ק מהא דכרשיני תרומה, הא אף אי שכירות קניא, מ"מ לא הוי יותר מק"פ, וק"פ הא אינו אוכל בתרומה, דל"ח קנין כספו, אבל לענין שביתת בהמתו שפיר י"ל דשכירות קניא ול"מ בהמתו של ישראל וא"ל דה"ט דגמ' דדייק מהא דשכירות ל"ק לפי דס"ל דה"ט שלא יאכילנה הכהן תרומה משום שעיקר (החפץ של כהן) הפרה של ישראל] וא"כ כמו דבתרומה אולינן בתר קה"ג ה"נ בשביתת בהמתו משום חומרא דאיסור שבת אזלינן בתר קה"ג, ובגמ' מדמי להדדי, וא"כ י"ל שפיר דגם במסקנא ס"ל דשכירות הוי כמכר, רק דדייק מתרומה נהי דהוי כמכר, לא קנה להפקיע איסור שביתת בהמתו, כיון דאזלינן בתר קה"ג, דז"א דא"כ מאי מקשי תוס' שם בסוגיין דהכא מסקינן דשכירות לא קניא, ובהזהב (דנ"ו ב') מסיק דשכירות יש לה אונאה אלמא ממכר קרינן לי' דילפינן מקרא וכי תמכרו ממכר, ומאי קו' דהא שם שפיר כמו מכירה לזמן יש לו אונאה ה"נ שכירות לזמן יש לו אונאה דשכירות ממכר הוא, אבל כאן לענין שביתת בהמתו, נהי דשכירות קניא כמו מכר, מ"מ מכירה לזמן ג"כ אינו מועיל להפקיע איסור שביתה או להאכיל כרשיני תרומה, אע"כ דתוס' סברי דהא דמסקינן דשכירות ל"ק היינו דאינו מכירה לזמן כלל, דאי הי' מכירה לזמן לא הוי עבר אשביתת בהמתו והי' מותר להאכיל תרומה וא"כ (רק) שכירות לא קניא אף לזמני' ומש"ה שפיר הקשו מ"ש ממה שאמרו לענין אונאה דממכר היא, ותי' דשאני אונאה דממכר יתירא כתיב בה, א"כ מוכח דשכירות לא מועיל בשביתת בהמתו משום דשכירות ל"ק כלל, הוא דדייק מתרומה, וק' קו' לדוכתה דלמא באמת שכירות קניא ושאני תרומה דק"פ אינו אוכל בתרומה, אע"כ דסוגיית הגמ' הוא] דמכירה לזמן מועיל בשביתת בהמתו, וה"ה בתרומה, ועדיף מק"פ, דאף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג מודה דמכירה לזמן או שכירות הוי כקה"ג, ואף דק"פ גם למ"ד כקהג"ד אינו מאכיל בתרומה מ"מ קנין לזמן מאכיל, א"כ י"ל דתוס' שהקשו לידוק מרישא מהכא דייקי דסוגיא אזלא גם למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד וכמש"ל א"כ מוכח דהתוס' מחלקים בהכי דמכירה לזמן עדיף מק"פ וא"כ אפשר נמי דהפקר לזמן מועיל לענין שביתת בהמתו ועדיף מק"פ ופליגי אסברת הר"ן:

לכן נראה דקנין לזמן ודאי יש לחלק לענין תרומה ואע"ג דבגיטין (ס"פ השולח) מדמי הא דמוכר שדה בזמן שיובל נוהג להא דמוכר שדהו לפירות, מ"מ אמרינן התם צריכא דאי אתמר מוכר שדהו לפירות בהא קאמר (ר"י) [ר"ל ק"פ לאו כקהג"ד משום דאדעתא דפירי נחית [אבל בהך דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דאדעתא דגופי' קנחית אימא מודי לר"י דק"פ כקה"ג] א"כ בזה י"ל דהתוס' ס"ל דהא דבתרומה תלוי בקה"ג אף למ"ד ק"פ כקהג"ד היינו דוקא לענין דעבדי מלוג לא יאכלו לפי דאדעתא דפירי נחית, אבל במוכר לזמן שפיר תליא בפלוגתא דק"פ אי כקהג"ד, ואי ק"פ דמי לקה"ג אוכל בתרומה, ולכן שפיר אי שכירות קניא דהוי כמכירת הגוף לזמן שפיר הוי מאכיל כרשיני תרומה, ולא עבר אשביתת בהמתו, ושפיר סוגיית הגמ' בע"א (דט"ו) אזלא למ"ד ק"פ כקה"ג ומש"ה לס"ד דשכירות קניא ולא עבר אשביתת בהמתו שפיר פריך מכהן ששכר פרה, ול"ד למפקיר עבדו דאוכל בתרומה, דשם מה שהעבד הוא לעצמו הוא רק ק"פ דגופו קנוי עדיין לרבו דצריך שחרור, אבל בשכירות לזמן דאדעתא דגופי' נחית לזמן הזה גופה קנוי לכל דבר אי ק"פ כקהג"ד, ואם שכירות קניא ראוי שהכהן יאכילנה תרומה [ושפיר דייקו תוס' דהו"מ למפרך מרישא אמאי יאכילנה ישראל תרומה אי שכירות קניא דידי' היא, ול"ק דבתרומה אזלינן בתר הגוף, דהא שכירות לזמן עדיף מעבדי מלוג דהתם אדעתא דפירי נחית] ולפ"ז לדידן דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג אין ראי' כלל דשכירות ל"ק מהא דכרשיני תרומה, די"ל דה"ט דהכהן לא יאכילנה תרומה דבתרומה אזלינן בתר הגוף, דשכירות נהי דליומא ממכר הוא מ"מ הוי רק ק"פ ואינו מאכיל בתרומה, וקעבר אשביתת בהמתו, ורק בגמ' דייקי לפי הס"ד דשכירות קניא ומפקיע איסור שביתת בהמתו, א"כ ע"כ ק"פ כקהג"ד, ואף דלענין איסור ראוי דניזיל בתר קה"ג כמו בתרומה היינו משום דאדעתא דפירי נחית, כמו מוכר שדהו לפירות, אבל שכירות כיון דהוי כממכר לזמן עדיף, ולא מקרי בהמתך, ולכן פריך שפיר מהא דכרשיני תרומה:

ובזה הי' ניחא מה דבפסחים (ד"ו א') שקו"ט אי שכירות קניא ולא מייתי ראי' מהא דכהן ששכר פרה מישראל, דשם י"ל אזיל למ"ד ק"פ לאו כקה"ג, וא"כ שפיר י"ל נהי דשכירות קניא מ"מ אינו מאכיל בתרומה. ובחמץ דאינו זקוק לבער משום דכתיב בבתיכם דמשמע ברשותכם ודאי אי שכירות קניא א"ע, דאף לדידן דשכירות ל"ק, מ"מ במכירה לזמן ודאי דאינו זקוק לבער דמה שכ' התורה ז' ימים שאור ל"י בבתיכם, לא קפדה רק אם הוא רשותו, אבל אם אינו רשותו שנמכר לזמן לא קפיד קרא, וכן בהא דלהכניס בו ע"א לא קפיד קרא רק כשמכניס לרשותו אבל כשקונה לזמן לא קפיד קרא [אי לאו משום חומרא דעכו"ם כדאמרינן בסוגיא] ול"ד לשביתת בהמתו דכתיב שורך, וכן בתרומה דכתיב קנין כספו, בהו תליא דוקא במה שיהי' קה"ג ממש שלו כמו גבי אתרוג בפ' יש נוחלין (ב"ב דקל"ז א"ב), אבל בחמץ כיון דס"ס עתה אין הבית שלו לא אסרה תורה:

(תדע דהא כתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ולמ"ל קרא הא הבית חוזר ביובל לישראל, דאין הישראל יכול למכור ממכר עולם, א"כ אסור למכור להם בית, דהוי רק ק"פ לעכו"ם, ואסור שיכניס לתוכו ע"א מלא תביא תועבה אל ביתך, אע"כ כיון דלזמן הוא שלו לא אסרה תורה, וזה אפשר לדחות) מיהת סברא הוא דאפשר לחלק דשם בע"א ובחמץ לא קפיד קרא, רק במה שהוא רשותו עתה, א"כ רק אי שכירות ל"ק הוי גם עתה רשותו, אבל בתרומה ושבת דמי לאתרוג דתלוי בק"פ, והטעם דביתך היינו רשותך, דהכי חזינן דוגונב מבית האיש אף שנגנב מרשות השומר חייב, אלמא דביתו מקרי אף שאינו בביתו ממש רק ברשותו וכן הביא הר"י ראי' הובא ברא"ש פ"ק דפסחים [ע"ש] א"כ ה"נ כ"מ דכתיב ביתך היינו ברשותך ואי שכירות קניא או מכר לזמן ל"מ רשותו כלל, ואף שהבית של ישראל לא אסרה תורה כיון שאין רשותו, אבל בתרומה דכתיב קנין כספו או, בשבת דכ' דמי לאתרוג דצריך שיהי' שלו ממש, א"כ למ"ד ק"פ לאו כקה"ג ודאי אף אי שכירות קניא לא עדיף ממכר לזמן דמ"מ הגוף אינו שלו מש"ה לא מייתי בפסחים ראי' מהא דכרשיני תרומה וזה נכון:

אולם דברי תוס' ביבמות שם צ"ב מדוע בתרומה לא תלי בק"פ, ואחר העיון נ"ל דדוקא בעבדי מלוג הוא דלא יאכלו בתרומה, משום דאזלינן בתר קנין הגוף משום דבעבד יש ב' קנינים א' קנין ממון וא' קנין איסור שאסור בבת ישראל ומותר בשפחה כמ"ש הריטב"א קדושין [דכ"ב ב'] דלכן אין ע"כ קונה עצמו בחליפין לפי שאינו מועיל חליפין רק לקנין ממון, וא"כ כיון דהבעל יש לו זכות בהעבד רק לפירות וא"י לשחררו כמ"ש תוס' בב"ק (ד"צ א') דלכן אינו יוצא בשן ועין לאיש משום שאין בכחו כלל לשחרר א"כ לא זכה כלל בקה"ג דאין הגוף שלו לשחרור רק תקנת פירות הי' לענין ממון אבל בקנין איסור אין להבעל כלום, וקנין איסור נשאר לאשה, לכן פוסלת העבדים בתרומה כשהיא נעשית חללה דקנין כספו דזר הם, וכן להיפוך מפקיר עבדו הואיל וצריך ג"ש נשאר עדיין קנין איסור לרבו כהן מש"ה אוכל בתרומה דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור וא"כ אף למ"ד ק"פ כקהג"ד מ"מ אינו מעלה ומוריד לענין אכילת העבד בתרומה דנהי דיש לו הזכות בקנין ממון של העבד מ"מ כיון שאין לו זכות בקנין איסור שבו אינו מאכיל בתרומה, וכן במפקיר עבדו נסתלק ממנו רק קנין ממין שבו אבל קנין איסור נשאר אצלו כיון דצריך ג"ש ממנו ולכן מאכילו בתרומה:

תדע דהא אשה מדאו' מע"י שלה, ואין לבעל בה קנין ממון רק קנין איסור שאסורה לאחרים ואפ"ה אוכלת בתרומה ואף ארוסה מה"ת אוכלת בתרומה ונקראת קנין כספו דידי', א"כ ה"ה בעבד חשבינן קנין איסור לעיקר, וא"כ שפיר ל"ק קושיתינו [שהק' לעיל איך מדמי שביתת בהמתו לשכירות פרה שאין הכהן מאכילה תרומה, הא תרומה שאני דאזלינן בתר קה"ג כמ"ש תוס' וגם אי שכירות קניא אינו מאכיל דאין הגוף שלו, משא"כ בשביתת בהמה אי שכירות קניא שפיר א"ע, ולפ"ז ניחא דבבהמה דאין בה רק קנין ממון א"כ פשיטא אי ק"פ כקה"ג דאזלינן בתר ק"פ, דאינו דומה כלל לעבד דשם העיקר הוא רק קנין איסור]

ובהכי ניחא מה דמייתי תוס' (ביבמות שם) ראי' מהא דעבדי מלוג אין יוצאין ע ועין לאיש, דעיקר תלוי בקה"ג, וק' אדרבה הא לענין יום או יומים חזינן [בב"ק ד"צ ע"א] דבמוכר עבדו לאחר, ע"מ שישמשנו ל' יום, דמ"ד ק"פ כקה"ג, הראשון (אין) [ישנו] בדין יום או יומים [דחשיב כספו] ומאי חזית לאגמורי משן ועין, ולא מיום או יומים, ולפ"ד ניחא כיון דהתוס' כ' שם לחלק דלכן א"י בשו"ע לאיש אף למ"ד ק"פ כקה"ג משום דאין לו כח לשחרר קה"ג של אשה אבל בדין יום או יומים כיון שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא היא שיהא בדין יא"י מאחר דק"פ כקהג"ד א"כ חזינן דרבנן לא אקני לי' שום זכות לענין הפקעת איסור שיהא יכול לשחררו להתירו בבת ישראל, א"כ מוכח דאין לו חלק בקנין איסור ולכן שפיר בתרומה אזלינן בתר קנין איסור מש"ה הביאו ראי' משן ועין, אמנם הי' אפ"ל דאף שאין לו חלק בקנין איסור מ"מ הואיל וקנין ממון חשיב שלו דק"פ כקהג"ד, לכן ג"כ מאכיל ולא תליא דוקא בקנין איסור לכן כ' תוס' דממפקיר עבדו הוי קצת ראי' דתליא בקנין איסור ולא ראי' ממש דשם הוא להיפוך שאין לרבו רק קנין איסור ובכה"ג פשיטא דמאכיל דדמי לאשה שאין לה רק קנין איסור ומאכלת, אבל להיפך דאם אין לו קנין איסור רק קנין ממון אפשר ג"כ מאכיל, ואין ראי' דעבדי מלוג לא יאכלו למ"ד ק"פ כקהג"ד מש"ה כ' דקצת ראי' הוי, וז"נ:

מעתה אמינא לישב מה שק"ל זה ימים מהא דכתיב תושב ושכיר לא יאכלו בו דלמ"ל קרא ת"ל דבתרומה אזלינן בתר קה"ג ולרבו אין, לו בו קה"ג דהא ע"ע יוצא בשש וביובל והוי רק ק"פ ואינו אוכל כמו עבדי מלוג. ולפ"ד ניחא דבע"ע נמי יש לו בו קנין איסור כמ"ש הריטב"א בקדושין (דט"ז א') בהא דע"ע גופו קנוי, דפירושו לענין קנין איסור להיות מותר בשפחה, א"כ שפיר אי לאו קרא הו"א דבקנין איסור ל"ש לומר דקנין לזמן מגרע גרע, דדוקא בקנין ממון אזלינן בתר עיקר הקנין לצמיתות, אבל קנין איסור אינו תלוי בזמן כלל וכיון דעתה בידו קנין איסור שבו מאכילו בתרומה קמ"ל קרא דתוש"כ לא יאכלו בו דגם קנין איסור אם הוא רק לזמן אינו מאכיל, אבל בע"כ דקנוי קנין עולם שפיר אוכל מצד קנין איסור ולכאו' הי' אפ"ל דל"ק כלל דאדרבה הא דעבדי מלוג לא יאכלו הוא דנפקא מקרא דתושב ושכיר לא יאכלו אלמא דקפדה תורה בתרומה לילך אחר קה"ג ולא אחר ק"פ אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג. אבל ז"א דעדיין יקשה למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד למ"ל קרא דתוש"כ לא יאכלו הא בכ"מ ק"פ לאו כקה"ג, אע"כ צ"ל דהו"א דאוכל בשביל קנין איסור שיש לרבו בו וקנין איסור אינו תלוי בזמן כלל לחשבי' ק"פ או קה"ג קמ"ל קרא דלא יאכלו וכמ"ש):

ובזה ניחא מה שק"ל בהא דקדושין (דנ"ט ב') [דתנן במתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' מקודשת לשני] דרב אמר מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קידושי ראשון, דלפי הס"ד דהוי מפרשינן הכי דפלוגתתן קאי אהא דרישא א"כ אמאי תנן עלה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה אם השני הוא כהן הא הוי ק"פ, וק"פ הא אינו אוכל בתרומה כהא דעבדי מלוג לא יאכלו. ונהי דל"ק איך ס"ד כלל דמקודשת לשני על ל' יום הא הר"ן בנדרים (שם) כ' דאשה אינה מתקדשת לזמן דהוי ק"פ, די"ל דלפי הס"ד הוי ס"ל דק"פ כקהג"ד וחלו קדושין לזמן, אבל הא ודאי קשיא הא תנן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, אלמא דלענין תרומה תלי בקה"ג [ואיך אמר שמואל מקודשת לשני דתנן במתני', הוא רק על ל' יום, א"כ אמאי תאכל בתרומה אם הוא כהן הא אין לו בה רק ק"פ], ולפמ"ש ניחא דדוקא התם בעבמ"ל שאין להבעל חלק בקנין איסור אפי' לזמן דלא זכו לי' חכמים רק בפירות שהוא קנין ממון, מש"ה אינו מאכילם בתרומה, אבל כאן באשה כיון דקנוי' לזמן ויש אש בה קנין איסור, הוי ס"ד דשפיר אוכלת דקנין איסור לזמן נמי או ל כמו בע"ע, דאי לאו קרא דתושב ושכיר הי' אוכל, דלענין א סור ל"ש לחלק בין לזמן או לעולם ולפי האמת למאי דקיי"ל קנין אשה לזמן ל"מ משום דהוי ק"פ וכמ"ש הר"ן, ואדחי לה ג"כ בקידושין שם דפלוגתת רב ושמואל לא קאי ארישא, רק אסיפא היכי דהראשון קדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא השני וקדשה בתוך ל' י"ל שפיר דבקנין איסור לזמן נמי אינו אוכל בתרומה וילפינן מקרא דתושב דאינו אוכל משום שהוא קנין לזמן, ולתרומה בעינן קנין עולם גם בקנין איסור:

ועפ"ז אפ"ל, מה שק' על הטוי"ד (סי' של"א) [שפסק בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת וגם יש לה זרע ממנו אם כולן נקבות עבדי צ"ב לא יאכלו בתרומה (שמא והא העובר זכר וכל עבדי צ"ב שלו ועובר פוסל ואינו מאכיל ואף אם יהי' נקבה, הרי יש לו ג"כ חלק בעבדים ואינו מאכיל) וק' הא יש עצה דיאכלו] דהנה ביבמות (דס"ז א') אהא דרשב"י אומר אם הניח זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום פרכינן [מאי אריא שמא ימצא עובר זכר תיפ"ל דנקבה נמי פסלה ומשני חדא ועוד קאמר חדא דנקבה נמי פסלה ועוד שמא ימצא עובר זכר כו' ופרכינן תו] זכרים יאכלו והאיכא עובר ומשני קסבר אין חוששין למיעוטא, ואבע"א לעולם קסבר חוששין למיעוטא דעבדינן לי' תקנתא כר"נ דאמר יתומים שבאו לחלוק ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה, הגדילו אין יכולים למחות (ונהי דהרי"ף השמיט בנקבות דלא יאכלו משום דהוא פסק כרבנן דאין לעובר קניי' כלל ואינו פוסל כלל ומש"ה לא הוצרך להביא ג"כ הא דמעמידין להן אפוטרופוס) אבל על הטור ק' כיון דהביא הא דנקבות לא יאכלו דפסק כר"י דעובר אינו מאכיל, וכיון דאנן קיי"ל דל"ח למיעוטא, א"כ הטעם דבנקבות לא יאכלו משום שמא ימצא עובר זכר ליכא, דלדידן ל"ח לעובר זכר כלל, רק טעם הא' יש דחיישינן לנקבה א"כ יש עצה כמו בזכרים להעמיד אפוטרופוס, ולמה לא הביא הטור זאת *ולפ"ד נ"ל דהנה תוס' בקדושין (דמ"ב א') הקשו על ר"ת דס"ל דוקא יתומים שבאו לחלוק הוא דבוררים להם חלק יפה, ומעמידין להם אפוטרופוס דא"כ למה אמרינן ביבמות (בסוגיין) בעובר דעבדינן לי' תקנתא כדר"נ, ותי' בתי' א' דהתם יש זכי' לעובר שעי"ז אוכל עבד בתרומה שהיא בזול מזיפה גם חלקו כנגדו, וק"ל כיון דמטעם זכי' הוא דב"ד בוררין הא קיי"ל המזכה לעובר ל"ק, דלעובר אינו מועיל זכי' כלל ור"נ גופי' ס"ל כן בב"ב [קמ"ב א'], לכ"נ דר"נ לטעמי' דס"ל (שם) מזכה לעובר לכשתלד קני, א"כ הב"ד יכולים לברור חלק יפה לעובר לכשתלד דהא אז מועיל זכי' אף עתה זכין לו לכשתלד, א"כ אנן ידעינן עתה דכשיולד העובר לא יהיו העבדים שלו, רק של (הנקבות) [הנולדים כבר], א"כ גם עתה אין לו לעובר במעי אמו רק ק"פ בהעבדים דדמי למוכר ע"מ שישמשנו ל' יום, וכל דבר שקנוי רק לזמן, ה"נ אין העבד קנוי לעובר רק לזמן עד שיולד, דאחר שיולד מיד פסק זכות העובר דאז הועיל זכיית העובר והוי העבד של שאר היורשים, א"כ כיון שאין לו רק ק"פ, ולתרומה הא כ' תוס' דאזלינן בתר קה"ג שפיר אוכלים העבדים [וסוגיין דאמרינן עבדינן לי' תקנתא כר"נ אזלי אליבא דר"נ דמזכה לעובר לכשתלד קנה] ח"נ, ולפ"ז לדידן דקיי"ל דמזכה לעובר לכשתלד נמי לא קני, א"כ אין עצה שהב"ד יזכו לו עתה, א"כ שפיר פוסל בנקבות מטעם חלק העובר ומש"ה לא הביא הטור האי תקנתא:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה