אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן יא

סימן י

שאלה. מי שהי' לו חמץ. ושלח שליח למכרו. והשליח נתעצל ולא מכרו. ועבר עליו הפסח. מה דינו:

תשובה. הנה חמץ שעבר עה"פ מטעם קנסא שקנסוהו [דקיי"ל כר"ש בפסחים כ"ט א']. וכיון שכאן לא פשע המשלח. כי סמך שהשליח ימכור חמצו. א"כ א"ר לקנסו. נהי דאף בביטל חמץ קנסוה [בש"ע או"ח תמ"ח ס"ה. התם כדמפרש בירושלמי פסחים פ"ב ה"ב] משום הערמה. אבל כאן שצוה לשליח. והשליח הוא דפשע. א"כ למה נקנסנו:

אמנם לכאורה הא לא הי"ל לסמוך על השליח. לדעת ר"ת בתוס' עירובין ל"ב א' ד"ה ר"ש] דפסק כר"נ דבדאורייתא לא סמכינן אחזקת שליח עושה שליחותו. א"כ שפיר ראוי לקנסו. ונהי לדעת הר"ש והר"י. דהיכי דהמשלח יעשה עבירה

קיי"ל כר"ש. הי' מותר לו לסמוך אשליח. מיהת כיון דדעת ר"ת להחמיר [אפשר ראוי לקנסו]:

והנה נראה להביא ראי' לדעת הר"ש והר"י מסוגיא דהאומר בגיטין (דס"ד א') דפריך [אר' יוחנן דאמר בעל אמר לגירושין. ושליש אומר לגירושין. והיא אומרת נתן לי ואבד. הוה דבר שבערוה. ואין דשב"ע פחות מב'] ולהימני' לשליש [כו' ולימא חזקה שע"ש] דאמר ר' יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. ומת שלוחו. אסור בכל הנשים שבעולם חשע"ש. ומשני ה"מ לחומרא. אבל לקולא לא. משמע דלפי הס"ד אין לחלק בין לקולא או לחומרא. א"כ למה הוצרך בגמ' להקשות ממימרא דרי"צ. לפרוך ממתני' (שם דס"ה א') התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. וע"ש בתוד"ה התקבל דטעמא משום חשע"ש לחומרא. ואע"ג דאין בידו לקבל גט. מ"מ דמי לדרי"צ בצא וקדש דאסור ע"ש. ואמאי לא פריך ממתניתין. ועכצ"ל דממתני' ל"ה פריך מידי. דהו"א דוקא האשה שעשתה שליח הוא דמהני חזקת שע"ש שתאסר בתרומה. משום דמסתמא עשה שליחותה. כי תוכל לעשות עברה. שתנשא לשוק ותסמוך שהוא קיבל גיטה א"כ ודאי עשה שליחותה. אבל בבעל שעושה שליח להולכה. אין שום מכשול. ל"א הך חזקה. לכן מייתי מדרי"צ דבעל עושה שליח ומ"מ הוי חזקה. א"כ מוכח כסברת הר"ש דיש לחלק בין שמשלח יעשה עברה או לא. וק' על הר"ת דמייתי ראי' מהא דמסיק ה"מ לחומרא אבל לקולא לא דהלכה כר"נ. הא חזינן בגמ' דאסיק אדעתי' לחלק אם המשלח יעשה עבירה או לא. מדלא פריך ממתני' רק ממימרא דר"י:

אמנם גם לשיטת הר"ש אינו מספיק. דבשלמא בעירוב שאמר לשליח לקבל העירוב מיד הקוף. חושש השליח שהמשלח יטלטל בשבת ויסמוך עליו. וכן בתרומה בהא דמלא לך כלכלה תאנים מתאנתי. הלוקח יסמוך עליו ויאכל טבלים. וכן בעומר הרחוקים מותרים מחצות היום. וסמכינן אחשע"ש. דהכהנים יודעים. שהרחוקים יסברו שהוקרב העומר ויאכלו חדש. א"כ ודאי עושים שליחותם. שלא יעברו אל"ע. אבל באשה שאמרה התקבל. האיך תוכל לטעות להנשא לשוק על סמך שעשה שליחותו. הא אינו בידו שהבעל יתן לו הגט. א"כ ודאי תמנע מלהנשא. דאף שתאמין לשליח שיעשה שליחותו. מ"מ לא תקיל לעצמה להנשא לשוק. פן לא רצה הבעל לגרשה. וא"כ גם במתני' דהתקבל. אין שום מכשול לאשה המשלחת. אם לא יקבל הגט. ומ"מ משום חשע"ש אסורה בתרומה מיד. א"כ גם לשיטת הר"ש והר"י ק' אמאי פריך מדרי"צ. לפרוך ממתני'. דלפי הס"ד לא נחית לחלק בין לקולא או לחומרא:

לכ"נ דודאי הוי ידע דיש לחלק בין קולא וחומרא רק דפריך מדר"י. כיון דחזינן דקנסוהו בכל נשים שבעולם. אף דמן הדין כל חדא שריא. דכל חדא הוית מהרוב שלא נתקדש קרובותי' כמ"ש התוס' שם. רק משום קנס ששלח שליח סתם ולא פי' למי דהי"ל לחוש שמא ימות השליח ויבא לידי מכשול. וא"כ אי נימא דחזקה שע"ש. אינה חזקה אלימתא רק ספק הוי א"כ לא הי' לנו להחמיר בקנס לאסרו ארג כולם. אלא ע"כ דחזקה אלימתא היא. ואיכא אחת שהיא ודאי קרובת האשה שנתקדשה לו. לכן קנסו לאסרו. ומשני דמ"מ דוקא לחומרא. אבל לקולא לא. וא"כ אין מזה קו' גם על הר"ת. דהוא סובר דבאמת בכ"מ ל"ש לומר שהי' לו לעשות. כי הי' לו לחוש שהמשלח יסמוך עליו ויעשה, עבירה דודאי מספק לא יסמוך עליו כלל דסד"א לחומרא. אלא סובר רב ששת דאף באין משלח עושה עבירה. מ"מ שומר הבטחתו [ומש"ה סמכינן אחשע"ש] א"כ כיון דמוכח בגיטין להיפך לא קיי"ל כוותי':

וראיתי להמל"מ פ"ד מבכורות נסתפק בשיטת הרמב"ם אי פוסק כר"ת או כר"י. ואעתיק דברי הגמ' עירובין (דל"ב) א"ר ששת מנא אמינא לה. משקרב העומר מותר מיד והרחוקים מותרים מחצות ואילך. הא חדש דאורייתא וקתני הרחוקים מותרים מחצות היום ואילך. לאו משום דחשע"ש ור"נ התם כדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין. א"ד אר"נ מנא אמינא לה דקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין הא שליח מתעצל. ור"ש א"ל ב"ד עד פלגא דיומא. שליח כולי' יומא. ופרש"י כולי יומא נטרי. ומכי מטא לאורתא סמכינן עלה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו עכ"ל. וק' לפ"ז לל"ב דשליח מתעצל יומא חדא. א"כ היכי מייתי ר"ש סייעתא ממלא כלכלה תאנים מתאנתי דא"צ לעשר. הא משמע דמותר מיד. ואמאי הא כולי יומא מיהת מתעצל וא"ל דדוקא בחדש הוא דאמרינן דשליח מתעצל. לפי שסובר שלא יסמכו לאכול מיד. כי מספק לא יאכלו איסור תורה. אבל בתרומת תאנים דהוי דרבנן. המוכר יחוש פן יאכל ויסמוך עליו מספק להקל. ולא מתעצל כלל. דא"כ מאי קושיא לר"נ. נימא דבס' איסור תורה ל"ע שליחותו. דסובר שלא יסמוך עליו. ולא יעבור מספק פן עשה שליחותו. אאיסור תורה. א"כ לא יעשה המשלח עבירה. לכן סובר ר"נ דל"א חשע"ש. אע"כ דל"ל לרב ששת לחלק כלל בין איסור דאו' לדרבנן. וא"כ הדרא הקו'. דעכ"פ ביומא יצטרך לעשר דמתעצל כולי יומא. וא"כ אף לר"ש קשיא הא דא"צ לעשר מיד. ולכ"נ דר"ת סובר דהא דמייתי ר"ש סייעתא אינו רק לל"ק דר"ש מייתי סייעתא מחדש. ול"ל הא דמתעצל כולי יומא. אבל לל"ב דר"ש מודה דשליח מתעצל. א"כ ק' גם לר"ש מהא דכלכלה. דלמה יאכל מיד. ועכצ"ל משום דחזקת חבר עדיפא. וליכא קו' גם לר"נ. ובזה ניחא מה שהביא ר"ת ראי' דקיי"ל כר"נ מהא דר' שמעי' דב"ד של כהנים. ולא מייתי ראי' ג"כ מהא דאמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן. ולפ"ז ניחא דלל"ב דר"ש ס"ל דשליח מתעצל. א"כ גם לר"ש צריך לחזקת חבר. משא"כ בהא דאשה טובלת ואוכלת לערב דשם הוי כולי יומא ולא מתעצל. למה הוצרך ר' שמעי' לומר דב"ד זהירין. משמע דעל שליח סתם לא סמכינן. שפיר מייתי ר"ת ראי' דהלכה כר"נ. מעתה מ"ש המ"ל ראי' דהרמב"ם פסק כר"נ. מהא דהביא חזקת חבר. ליכא ראי' כלל. דלל"ב אף ר"ש מודה דמתעצל כולי יומא. וצריך לחזקת חבר לאכול מיד. וז"ב:

ואמינא בזה ליישב שיטת הרמב"ם אי פסק כרב ששת למה הביא [בפ"א ממח"כ הי"ב] הא דר' שמעי' דחזקה על ב"ד של כהנים. דתי' התוס' דאתיא אליבא דרב. לא יכון לשיטת הרמב"ם דלא פסק כרב וכמ"ש המ"ל שם, וגם בנוב"ק (בתשו' ב') חאהע"ז דחק עצמו בזה. ונ"ל דהנה באמת הא דשליח מתעצל כולא יומא, הוא דבר תמוה. דמאין השיעור להתעצלות. אם עצל הוא למה לא יתעצל כמה ימים. בשלמא בחדש שפיר ודאי לא יוכלו להתעצל יותר מיומו. דאם עבר יומו בטל קרבנו. ותו דאם לא הקריבו ביום הנף ג"כ הותר חדש. אבל בשאר דוכתי. כמו בלידה למה נימא דמתעצלין רק עד הלילה. דלמא יתעצלו כמה ימים והא דאמרינן בגמ' דרק מתעצל כולא יומא [ועלי' סמך ר"ש לומר דסמכינן אחשע"ש] היינו בעירוב דשם כשרוצה לערב, על שבת זה. ואם לא יערב היום לא יהי' עירובו עירוב. דאם יעבור ביה"ש ולא יניח העירוב. אז יבטל שליחותו. וכיון דהבטיח לעשות שליחותו אמרינן דשארית ישראל כזב לא ידברו. ויקיים הבטחתו וחזקה שעשה שליחותו. ונהי דמתעצל כולי יומא. מיהת לעת ערב ודאי קיים הבטחתו וכ"ז בעירוב ושאר דברים שיש להם זמן קבוע דאם יאחר הזמן יתבטל שליחותו. וכגון שלח שליח למכור חמצו בע"פ. דאז שפיר אם יתעצל עד אורתא (יעבור המשלח בב"י) [יתבטל שליחותו] אז ודאי לא מתעצל כלל אף פלגא דיומא כיון דהבטיח לעשות השליחות. לא יתעצל יותר משעה ה'. דאח"כ לא יוכל למכור כלל. (וכן) [אכן] בשולח שליח לתרום שפיר ל"א חזקה שתרם. כיון דלא נתן לו זמן אימת יתרום, ואם ימשוך שנה או יותר לא שינה מדבורו. דלא הבטיח למשלח אימת יעשה. א"כ שפיר מתעצל אף יותר מיומו. ולכן שפיר אמרינן בחולין (די"ב א') דאין חזקתו תרום. וכן בהא דגיטין דשליש לגירושין. דהבעל אינו אומר שציוה לתת מיד. רק כל אימת שתזדמן. דהא אין בידו לגרש מיד. שמא לא תזדמן לו האשה. ודאי אם ממשיך חודש או ימים לא עבר על מוצא שפתיו. בהא אף ר"ש מודה דלא סמכינן אחשע"ש לקולא. כיון דאף אם לא נתן. לא עבר כלל. וכן בהא דלידה אם יקרבו הקרבן אחר כמה ימים עשו הכהנים מצותם שייך שפיר עצלות. ואצטרך לטעמא דר' שמעי'. ובגמ' ל"ק שם רק לל"ק דל"ל הא דשליח מתעצל וכמש"ל בהא דכלכלה של תאנים ומעתה הא דנקט מתעצל כולי יומא הוא רק בדבר שהוא דומיא דעירוב שזמנו רק כולי יומא. בזה מתעצל עד סוף היום ונפ"מ אם מת השליח קודם ערב. לא מקילינן בעירוב בשביל חשע"ש. דהא י"ל שהתעצל עד ביה"ש. ובנתים נטרפה לו השעה. וה"ה היכי דלא יתבטל השליחות כמה ימים ממשיך כמה ימים. א"כ יהיו כל ראיות ר"ת נדחים. דמשליש לגירושין ותרומה אין ראי' דשם אין זמן קבוע לשליחותם. לא סמכינן להקל בשביל שמתעצל. דאף דהלכה כרב ששת. מ"מ י"ל דקיי"ל בשל תורה להחמיר כל"ב דחיישינן לעצלות. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם פוסק כר"ש. ול"ק מה שהביא בלידה טעמא דר' שמעי'. דאל"כ חיישינן לעצלות:

ולפי החידוש הזה נ"ל דאם הבטיח השליח שיעשהו מיד סמכינן אחשע"ש. ובזה יופשט מה שנסתפק המל"מ בעשה שליח להתיר נדרו אי אמרינן דביומא מתעצל. דלפ"ד אין לחלק בין ביומא לכמה ימים. אמנם מדעת הר"י בתוס' דהוצרך לחלק בין הא דגיטין דשם לא יעשה המשלח עבירה. ולא כ' משום דמתעצל ולכן לא אזלינן לקולא. ע"כ נראה דסובר דיותר מיומו לא מתעצל אף היכי שאפשר לו לקיים אחר היום השליחות:

ולפ"ז בנ"ד י"ל דרשאי לסמוך עליו שמכר החמץ גם לשיטת הרמב"ם. דכאן א"א להתעצל יותר. דאח"ז איסורו לא מצי מכר וסמכינן אף לקולא. דגם לדעת הר"י קיי"ל כרב ששת היכי דהמשלח יעשה עבירה כבנ"ד. ורק דעת ר"ת יחידאה הוא:

ולבד מזה הנה יש לי לתמוה על מה שהר"ת מייתי סייעתא לדר"נ מהא דגיטין דמשני. ה"מ לחומרא אבל לקולא לא. הא ודאי זו הסברא לחשע"ש. דכיון שהבטיח. ועליו מוטל לעשות השליחות כפי הבטחתו מסתמא עשה. לא עדיפא מע"א שמעיד. אף דאיכא חזקה אא"ח ולא לו. ובאיסורין נאמן. מ"מ בדבר שבערוה א"נ לא להחמיר ולא להקל [ע' קדושין דס"ו]. וא"כ מה"ת דחזקת שליח עדיף. ורק מהא דצא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים. פריך דאלמא לחומרא אמרינן (דנאמן) דסמכינן אחשע"ש] אף בדבר שבערוה. ומשני דלקולא לא מהני בדבר שבערוה. אבל באיסורין דמהני ע"א להעיד. ה"נ דמהני חשע"ש אף להקל. וא"כ י"ל דגם ר"ש מודה דבדבר שבערוה ל"מ חשע"ש להקל רק להחמיר. ומאי ראי' מכאן דהלכה כר"נ. ובזה הי' מיושב מה שהק' לעיל אמאי לא פריך ממתני' דהתקבל לי גיטי דאסורה לאכול בתרומה מיד. דשפיר הוי ס"ד דכיון דלאסור בתרומה לענין איסורין ע"א נאמן. ה"נ מועיל חזקה זו. אבל בדבר שבערוה לא. לכן מייתי מדרי"צ דאסור בדשב"ע בקרובות. ה"נ ס"ד דנאמן להקל. ומשני דוקא להחמיר. ולפ"ז תימה דמה מייתי הר"ת ראי' מהא דגיטין לדר"נ. הא י"ל דגם ר"ש מודה דבדשב"ע ל"מ חשע"ש להקל כלל:

תו יש להפליא על דברי הרי"ף בגיטין שכ' אהא דמשני ה"מ לחומרא אבל, לקולא לא. וז"ל:

והשתא דאמרת דאמרינן חשע"ש לחומרא. אי בעלה כהן הא איתסרא עליו. ולעלמא לא משתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא. ואי מיית ועדיין לא יהיב לה גיטא אחרינא אסורה לכהן. ואי אית לה יבם חולצת ולא מתייבמת עכ"ל והנה אי האשה טוענת שנתגרשה מאי קמ"ל שאסורה לכהן הא פשיטא דשויא נפשה חד"א. כי מת בעלה לכהן אחר ובעי חליצה, אף בלי טעמא דחשע"ש ואסורה ליבם. ואי קמ"ל היכא דהיא אומרת שלא נתגרשה. מ"מ אם מת אסורה לכהן אחר ולא מתייבמת, משום ספקא דאשע"ש. מנלן. דלמא דוקא חשע"ש מועיל כמו ע"א בשאין מכחישו. אבל באשה מכחשת לא מהני חשע"ש להחמיר. דמדר"י לא נפקא. דשם אין מכחיש כלל. דקרובות לא ידעו מי קידש. ומנין לו להרי"ף להחמיר היכא דהיא מכחשת שלא נתגרשה כלל הא גם בהא דשליש אומר לגירושין מיירי בשאין מכחיש שהבעל והאשה מודים. ורק ל"מ להקל. וא"כ מנין להרי"ף הך חידושא:

ולכ"נ דהרי"ף סובר כיון דחזינן דחשע"ש מועיל להחמיר בדשב"ע. אף דע"א א"נ אף להחמיר. כמו אשתו זינתה בע"א בקדושין שם] חזינן דחשע"ש עדיף מע"א. א"כ ה"ה אם היא מכחשת דמהני חשע"ש להחמיר. דדוקא באיסורין ל"מ עד המוכחש אבל כיון דחזקה עדיפא מע"א אף במכחיש מחמרינן. וא"כ לפ"ז יתחזק הקו' דמנין לומר דבאיסורין גרע חשע"ש מע"א דמהימן רק בדשב"ע ל"מ, להקל יותר מע"א דא"נ. וא"כ מהיכן למד ר"ת מהא דגיטין דהלכה כר"נ. ומה שנ"ל דהנה בגמ' פריך ולהמני' לשליש משמע* דוקא דאיכא שליש. ואומר שנתן לה לגירושין פריך דלהמני'. וק' הא אף אי אין השליש כאן נימא דמותר. דהא בעירוב סמכינן אחשע"ש. אף אי ליתא לשליח. ולרב ששת ה"ה בשל תורה. לכ"נ דודאי ידע הגמ' דאין לדייק מדר"י לקולא. רק דפריך כיון דחשע"ש אלים להוציא מחזקת היתר להחמיר א"כ עושהו ספק. וה"ה להפך אמרינן דחשע"ש מוציא מחזקת א"א והוי ספק. ולא מקרי אתחזיק איסורא. א"כ בלא איתחזק כיון דדעת מהרי"ק בתשובה דאף בדשב"ע נאמן ע"א. יהי' נאמן השליש מדין ע"א. ולכן פריך דלהמני' לשליש. ומשני דלקולא אין בכח [חשע"א] להוציא מחזקת א"א כלל ולכן ע"א א"נ. א"כ חזינן דאין חשע"ש מועיל להוציא מחזקה קמייתא לקולא. דאל"כ (יהי') [הא] ע"א נאמן בדשב"ע לדעת מהרי"ק. א"כ איך אפ"ל דבאיסורין סמכינן אחשע"ש. הא עדיין חזקת איסור במקומה עומד. ואיך נקל באיסור תורה. דא"ת דחשע"ש דוחה חזקה קמייתא ועוד מכריע להקל א"כ יהי' נאמן השליש בדשב"ע. דבלא איתחזק אף ע"א נאמן כמ"ש מהרי"ק. האמנם רוב הראשונים דלא כמהרי"ק דע"א א"נ בדשב"ע אף בלא אתחזק איסורא. אמנם ממ"ש התוס' יבמות (דפ"ח א' ד"ה מ"ד) שהקשו איך הוי ס"ד למילף דע"א נאמן באשה מטבל והקדש הא אין דבר שבערוה פחות מב' ואר"י דאי שייך למילף מטבל והקדש הו"א דהאי דאין דבשב"ע פחות מב' ה"מ לאוסרה על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור. דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להיתרא חד נמי נאמן עכ"ל. משמע דעתם דהא דקיי"ל אין דשב"ע פחות מב' להתיר. הוא לפי דלא מצינו למילף מטבל והקדש כדדחי בגמ' דבטבל והקדש בידו לפדות ולתרום. א"כ מיהת שפיר בלא אתחזק איסורא. דע"א נאמן באיסורין כה"ג. שפיר למה לא ניליף דבשב"ע מאיסורין ואי דגלי קרא דבר. הא שם לא גלי קרא [רק] לאיסור ומנין להתיר. לכן י"ל דהר"ת והר"י בשיטת מהרי"ק סוברים. [ושפיר מייתי הר"ת ראי' מגיטין כיון דאין חשע"ש דוחה כלום מחזקה קמייתא גם באיסורין אין להקל וכנ"ל] אבל רוב הראשונים דס"ל דלא כמהרי"ק. וע"כ טעמייהו דאין סברא דלהקל יהי' יותר [ע"א בדשב"ע] מהימן מלאסור. וכמ"ש הר"ן בסוגיא דשליש לדחות דעת הרמב"ן שכ' דנאמנות הקרובות לומר לא נתקדשנו דע"א נאמן באיסורן ע"ש. והתם לא אתחזק כלל. א"כ ממילא חזינן דבדשב"ע אף בדלא אתחזק א"נ [ע"א. וחשע"ש לא עדיף מע"א. משא"כ בשאר איסורין וא"כ] ליכא ראי' כלל מהך סוגיא דגיטין ד"ה כר"נ. ואדרבה מדהרי"ף הביא הא דבעירוב סמכינן אחשע"ש ולא הביא פלוגתא דר"נ ור"ש. משמע דס"ל דאין לחלק בין איסור תורה לדבריהם. ומהא דמייתי הא דגיטין דה"מ לחומרא. אין ראי' כלל לסוגיא דידן. דהא שם הוי דבשב"ע. א"כ מוכח דפוסק כר"ש דבדאו' נמי סמכינן אחשע"ש לבד בדשב"ע. ועוד הא הרי"ף לפמש"ל פוסק דאף במקום שהאשה מכחשת. מועיל החשע"ש לאסרה. והוי להחמיר כמו ודאי נגד הכחשתה בטענת ברי. א"כ עדיפא ועדיפא החשע"ש מנאמנות ע"א באיסורין. דא"נ במקום הכחשה כלל. וא"כ אם סומכין באיסורין על ע"א. כ"ש דסמכינן אחשע"ש להקל, כמו שסומכין אע"א בטבל וכה"ג. דהא חזקה זו עדיפא מע"א להחמיר. דלא מהני ברי שלה להתירה לכהן אחר מיתת בעלה. מה שע"א בהכחשה לאו כלום הוא. א"כ פשיטא שלהקל עכ"פ חזקה זו לא יגרע מע"א. ובשליש דלא מהימן משום דלהקל ל"ה רק כע"א דא"נ בדשב"ע. ויש סייעתא מדברי הרי"ף להקל כרב ששת. וא"כ לפי מה שהעלינו. דעת הרי"ף והרמב"ם והר"י והר"ש והרא"ש והטוש"ע יו"ד (סי' של"א) ורמ"א שם הוא להקל כר"ש. ודעת ר"ת יחידאה. א"כ יש להקל בנ"ד:

אמנם המל"מ פ"ד מבכורות הוסיף ספק בצוה למכור מבכרת

דאין כידו למכור, דלמא לא ימצא קונה ול"ש חשע"ש, והא דצא וקדש לי אשה, רק לחומרא חיישינן אבל להקל פשיטא באין בידו לא נוכל להקל כלל, ומקור ראייתו מדברי התוס' דלכן בצא וקדש לי אשה אינו אסור מה"ד דדבר שתלוי ביד אחרים שמא לא תרצה אשה להתקדש ל"ש חזקה כלל, ואף הרמב"ן (שנחלק) [שחולק] דמה"ד אסור, היינו רק לחומרא, אבל להקל, אף שיוכל למכור בדבר מועט, מ"מ אולי לא ירצה שום נכרי לקנות אף בדבר מועט. ומה שנ"ל דבשלמא בצא וקדש לי אשה, כיון (דרק) מה שחשע"ש אף שאין בזה מכשול למשלח כלל [הוא] רק הואיל וקבל עליו לעשות, מסתמא הי' נזהר למלאות דבריו, א"כ ודאי כשטרח ולא מצא מה יעשה הא יצא חובת דבורו שהבטיח [שפיר יש לחוש שמא לא קידש שום אשה, ואין סומכין להקל], אבל כשהמשלח יוכל לבא לידי עברה, א"כ אף שלא מצא מי שיקנה, הי' מחויב להודיע שלא מכר, כדי להצילו ממכשול, וכשלא הודיע, מסתמא עשה שליחותו, בזה אפשר דאין לחוש פן לא מצא מי שיקנה, דהי"ל להודיע לחבירו שלא עשה מחמת אונס, למען יבער החמץ, או בבכור שיזהר מאיסור בכורה, וכמו שכ' תוס' בעירובין (דל"ב א') דאף דל"א חשע"ש להקל, מ"מ היכי שיוכל לבא לידי עברה שיסמוך עליו אמרינן חזקה, א"כ גם כשנאנס ולא יוכל

לקיים שליחותו הי"ל להודיע למען לא יבא לידי מכשול, דהמשלח י לא אסיק אדעתי' שלא ימצא קונה בזול, כאשר אנו רואין שהרבה מצויין הקונים חמץ, ונהי דאינו מקרי כ"כ בידו לגמרי, ז"ד באם לא יכשל עי"ז המשלח, אבל כיון שעי"ז יוגרם כשלון למשלח כי יסבור שמצא למי למכור, ודאי הו"ל להודיעו, ומדלא הודיע מסתמא עשה שליחותו, וגדולה מזו נ"ל דודאי כיון דלא שכיח שלא ימצא קונה בזול, ודאי מקרי בידו לענין חשע"ש, מדהקשו אדר"ש מהא דשליש אמר לגירושין דאמאי אמרינן רק לחומרא ולא לקולא, הא ר"ש סובר אף לקולא מהני, ומאי קושיא, הא בגירושין איבעית אשה ערקא ואזלא למדה"י ואין ביד השליש להמציא לה הגט, וכה"ג אמרינן בגיטין (די"ג) לענין עבד ואשת כהן דאי בעי עריק ולא יכול להטיל גט בע"כ, ומ"מ בעבד לא מקרי חוב, דבידו למכרו לישראל, אלמא דיותר שכיח. שתוכל האשה להטמין עצמה מקבלת הגט, ממה ששכיח שלא ימצא קונה ישראל על העבד להפקיעו מאכילת תרומה, וא"כ מוכח דכיון דל"ש שתברח האשה, אמרינן חשע"ש, ולר"ש הי' ראוי להקל, א"כ מכ"ש במכירה בזול דודאי שכיח יותר, מדלא חשבינן השחרור חוב להעבד, משום דבידו למכרו לישראל, והוי מצוי יותר מלתת לו גט בע"כ, דודאי אמרינן חשע"ש. ואין לסתור דברינו, דשאני הא דגיטין, דהא האשה אמרה נתן לי ואבד, הרי ראינו שחפצה בגט לכן שפיר הקשו לר"ש, דז"א דמ"מ מאי קושיא, דלמא השליח טרח בשליחותו, והיא הטמינה עצמה מקבל הגט, ועתה משקרת, לכן מחמירינן, אע"כ דלמלתא דל"ש לא חיישינן, ולר"ש הי' ראוי להקל, א"כ ה"נ לדידן ל"ח שלא ימצא קונה נכרי דכבר הבאנו ראי' ברורה מהא דגיטין דיותר מצוי למכור לישראל ממה שישחרר העבד בע"כ, א"כ יותר שכיח שימצא קונה עכו"ם, ושפיר אמרינן כאן חשע"ש מכל הלין טעמי דכתיבנא לעילא:

תו י"ל דכיון דמבטל כל חמץ, א"כ ממנ"פ אם לא מכר השליח החמץ נכנס ג"ז החמץ בכלל הביטול, והוי רק מדרבנן מה שצריך ביעור, ובד"ס חשע"ש. אמנם לכאו' הא ליתא דכיון כשלא ביטל הוי ד"ת, א"כ הוי דבר שעיקרו מד"ת ובהא סובר ג"כ דל"א חשע"ש כמ"ש תוס' בעירובין שם אהא דמלא כלכלה תאנים, דאע"ג דמעשר פירות דרבנן מ"מ עיקרו מד"ת, אבל כד דייקינן הנה באמת ק' דהיכי מייתי ר"ש ראי' דבד"ת אמרינן חשע"ש

להקשות לר"נ [מהא דכלכלה של תאנים] דלמא דוקא בד"ת ממש ס"ל לר"נ דל"א תשע"ש, אבל דבר שהוא מדרבנן שיש לו עיקר מד"ת מודה ר"נ, ולכן נ"ל דהנה ר"נ ור"ש פליגי מהא דתנן אם אמר לאחר לקבלו [את העירוב מיד, חש"ו] ה"ז עירוב דאשמעינן מתני' דחשע"ש, ואמאי איכפל תנא להשמיענו גם עירוב ולא בשאר דוכתי, לכן דייק ר"נ דדוקא בערוב דקיל סמכינן אחשע"ש, אבל בד"ת דחמיר לא סמכינן, ור"ש סובר דאדרבה, דאם בד"ס דהמשלח לא יעשה כ"א עברה דרבנן [אם השליח לא יעשה שליחותו] מ"מ [סמכינן אחשע"ש כי] השליח מתאמץ לעשות שליחותו להצילו מעברה, כ"ש בד"ת דודאי מתאמץ שלא יעבור המשלח אאיסור תורה וא"כ אם בד"ס סמכינן אחשע"ש כ"ש בדאורייתא, ולכן פריך ר"ש לר"נ כיון דחזינן בברייתא דאף בדבר שעיקרו מד"ת נמי סמכינן אחשע"ש, א"כ למה לא השמיענו התנא רק גבי ערוב דעיקרו מדרבנן הו"ל לתנא דמתני' להשמיענו חידוש יותר אף בדבר שעיקרו מד"ת, אע"כ צ"ל דהתנא פשוט לי' יותר כשהאיסור חמיר דסמכינן אחשע"ש, ורבותא יתירא אשמעינן בערוב דעיקר ד"ס ואין בזה כשלון גדול ג"כ סומכין אחשע"ש, א"כ מכ"ש בד"ת דסומכין אחשע"ש ושפיר פריך לר"נ, וז"נ בפי' דברי התוס', מעתה אמינא הנה הג"א הקשה (ספ"ק דעירובין) הא ערוב תחומין נמי עיקרו מד"ת בי"ב מיל שהוא דאורייתא, וכבר הארכנו בזה בתשו' אחרת בענין משלוח מנות [ע' לקמן סי' מ"ה], אמנם נ"ל דר"ש ל"ל הא די"ב מיל דאורייתא, ואמינא לה מהא דיומא (דס"ו ב') עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אר"ש אם הי' חולה מרכיבו על כתפו ופרש"י למאי הלכתא דאי משום תחומין דרבנן הוא שגזרו לאחר מ"ת, ומאי קושיא הא ר"מ ס"ל (שם דס"ז) די"ב מיל הי' הצוק וא"כ הוי דאו', ומדהוצרך ר"ש לומר שאם הי' חולה, מוכח דסובר תחומין ל"ד אפי' בי"ב מיל, לכן שפיר פריך לר"נ מדתנא דוקא גבי ערוב דחשע"ש מועיל להקל ש"מ (או) דרבותא אשמעינן דאפי' בדרבנן דאין מכשול גדול סמכינן אחשע"ש א"כ כ"ש בד"ת ממש, (או דדוקא גבי ערוב דבדבר שעיקרו מדאו' סומכין הי' לנו לאשמעינן רבותא יותר דסומכין אחשע"ש) ושפיר פריך לר"נ, ולפ"ז למאי דפסק הרמב"ם (בפכ"ז משבת) דערוב תחומין י"ב מיל הוא דאורייתא, א"כ מדאשמעינן גבי עירוב דחשע"ש ה"ה בכל מידי [דד"ס] דעיקרו דאו' סמכינן אחשע"ש, ונהי דאפשר דפסק כר"נ, מיהת בד"ס דעיקרו ד"ת ודאי י"ל דסומכין אחשע"ש, וא"כ בנ"ד כשביטל החמץ יכול לסמוך אשליח שמכר. והגם שהארכתי בתשובתי לענין משלוח מנות דערוב לא מקרי יש לו עיקר בדאו' אף לדעת הרמב"ם, כבר ביארתי דרוב הפוסקים מקילים גם בדאו' לפסוק כר"ש, וא"כ מיהת ראוי לסמוך בדבר שהוא מד"ס ורק יש לו עיקר בד"ת להקל (וא"צ) [ולא הי' צריך] לבער בפסח, כשלא נודע לו בתוך הפסח שהשליח לא מכר [וא"ר לקנסו כיון דלא עבר כלל]:

הן אמת ק"ל הא דפליגי אי סמכינן אחשע"ש בד"ת, הא מתניתין הוא ביומא (דס"ח ב') א"ל הגיע שעיר למדבר (פירש"י שא"ר להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע השעיר למדבר שנא' ושלח את השעיר במדבר, ואח"כ, ואת החלב יקטיר המזבחה, ומנין היו יודעין, דירכאות הי' עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר, א"ר יהודא והלא סימן גדול הי' להם, מירושלים ועד בית חידודו שלשה מילין הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין מיל והיו יודעין שהגיע שעיר למדבר, וק' לר"י נהי דהיו הולכין וחוזרין ושוהין מ"מ מנין ידעו שהשליח עשה שליחותו והוליך השעיר למדבר, אע"כ דחשע"ש, וסמכינן עלי' אף בשל תורה להקריב חלב החטאת, וא"ל דת"ק דסובר דמניפין בסודרין, וכן וכר' ישמעאל דאמר דסימן הי' שהי' הלשון מלבין הם פליגי דל"ס אחשע"ש, דא"כ מאי מקשה ר"ש לר"נ מהנך ברייתות ומהא דהרחוקים מותרין מחצות, דהא הך דהרחוקים מותרין מחצות ע"כ כר"י אתיא דיום הנף אסור, דלרבנן האיר המזרח מתיר, ואינו אלא למצוה, והכי מוקמינן במנחות (דס"ח ב') מתני' כר"י דלרבנן אינו רק למצוה. וא"כ מאי קושיא הא ר"י בעצמו ס"ל בחשע"ש מהני בשל תורה, ורבנן פליגי, אעכצ"ל דרבנן ל"פ כלל, רק נתנו סימן מועיל יותר, וא"כ מבואר דסמכינן אחשע"ש גם בדאו' וקשיא לר"נ. ועוד דהרמב"ם כ' בפי' המשניות דת"ק, סובר דבעינן שיגיע לצוק ולא למדבר, לכן לא סגי בדר"י. דהי' צריך כדי י"ב מיל לכן הי' מניפין בסודרין, וא"כ מוכח דחשע"ש מהני אף בדאו'* לכ"נ דודאי מדאו' סומכין אחשע"ש אף להקל רק רבנן המפיל דלא לסמוך להקל בד"ת, ולכן ביוהכ"פ דא"א בע"א סומכין שפיר אחשע"ש. וא"כ כיון דמה"ת לכ"ע סומכין אחשע"ש, ופלוגתת ר"נ ור"ש לפ"ז הוא רק אי רבנן החמירו לבלי לסמוך אחשע"ש, א"כ ודאי בספיקא דדינא דתלוי הדבר באשלי רברבי, ראוי לילך אחר המקיל, שלא יצטרך לבער חוה"פ את החמץ דהוי סד"ר ולקולא, כשלא נודע לו שהשליח פשע, וממילא אף שנודע לו אחה"פ שהשליח פשע, מ"מ אין לקנוס המשלח בשביל זה וראוי שיהי' מותר בהנאה. ועכ"ז ראוי להחמיר לבטלו ברוב, וכדעת הר"ר יונה, אם אפשר. כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכימו מגדולי המורים:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה