שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן י
יום א' ויקרא תרל"ג לפ"ק לאסק.
להרב המאוה"ג מו"ה שלמה נ"י אבדק"ק שיראדז
ע"ד שאלתו באשה שהי' לה חבלי לידה ופתיחת רחמה והרופאים רצו לקחת הולד בכלים ולא יכלו כי נסגרו דלתי רחמה ומתה בתחילת ליל ש"ק. והיום בא בשאלתו מה משפט האשה אם לקחת הולד ע"י קריעת כרסה או לקברה עם הולד:
הנה מבואר בערכין (ד"ז) באשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד דלמא הולד חי. אמנם כבר נפסק בש"ע או"ח (סי' ש"ל ס"ה) דאף בחול כיון דמיד אין אנו בקיאין שמתה ובנתים ימות הולד א"צ לקרוע בטנה, כ"ש בנ"ד שכבר שהה מע"ל דודאי מת הולד ואין כאן חשש פ"נ כלל. וע' בתשו' שבו"י (סי' י"ג) הביא תשו' הגאונים (סי' רמ"ח) וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במעי' מי קרעינן לכרסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה ע"כ. והקשו הכנה"ג ושבו"י מגמ' הנ"ל דמבואר להיפך דקורעין בטנה אף בשבת. ונ"ל דבגמ' ע"ב מיירי בנעקר הולד לצאת. דאל"כ מה פריך בגמ' מחתך בבשר בעלמא הוא. הא הוי עוקר דבר מגדולו וחייב בשבת כמ"ש תוס' ביצה (ד"ז) אע"כ דכבר נעקר לצאת. וא"כ הגאונים י"ל דמיירי בלא נעקר הולד. וכיון שכ' תוס' ב"ב (דקמ"ד) ונדה (די"ד) לחלק דבנעקר היא מייתא ברישא. משא"כ בלא נעקר הולד מיית ברישא. א"כ הפרכוס אינו רק כמו זנב הלטאה כדאמרינן בערכין שם. ולכן שפיר כ' הגאונים דלא קרעינן לכרסה ומשהינן לה. והא דמחתינן אבנא אכרסה שימות הולד י"ל כרי שלא תתנוול. וכמו דאמרינן באשה יוצאה ליהרג דמכין אותה כנגד בית הריון כדי שלא תצ הולד ותבא לידי ניוול [בערכין שם] א"כ ה"נ. כ"ז שמפרכס אפשר שתצא הולד ותבא לידי ניוול. לכן מחתינן אבנא אכרסה שלא יפרכס עוד ולא יצא. ולכן משהינן אותה עד שתמות לגמרי ולא מתעסקין עמה כיון שעדיין מפרכסת תבא לידי ניוול לכן משהינן עד שיביאו אבן ויורידו אכרסה. מיהת ראינו מדברי הגאונים שאדרבה אין להוציא הולד:
הן אמת למה שחידשנו דאף במפרכס יוכל הולד לצאת ויבא לידי ניוול, ק"ל הא דפריך התם למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קיי"ל דולד מיית ברישא כו' ומשני דשאני נהרגה למתה ופריך וגבי מיתה מי מיית ברישא והא הוי עובדא ופירכס תלתא קרבוס. ומשני מידי דהוי כזנב הלטאה. א"כ ק' היכי דייק התם למימרא דהיא מייתא ברישא. דלמא לעולם הולד מיית ברישא אף בנהרגה רק כיון דמפרכס חוששין שיצא הילד ויבא לידי ניוול לכן מכין נגד בית הריון. וא"כ מוכח דהיכי דמת לא יצא הולד ע"י הפרכוס. א"כ הדרא קו' על הגאונים למה צוו להניח אבן אכריסה כיון דבמתה ולא נעקר הולד. הוא מת ברישא ולא יצא כלל. אבל י"ל דלפי הס"ד דלא ידעו עדיין מהא דהוי' כזנב הלטאה הוי ס"ל דאי מיית ברישא לא יפרכס ג"כ. ולא יצא הולד. לכן פריך מהא דתינוק ב"י. ומשני באמת לחלק בין מתה לנהרגה. אמנם לפ"מ דמסקינן דאף במתה מפרכס. י"ל דגם במתה חיישינן לניוול שתצא הולד, רק בס"ד לא הוי ידעי דאי מתה תפרכם. דאל"כ לא הוי מקשי מעובדא דפרכס תלתא פרכוסי:
ועפ"ז יתיישב לן דברי המג"א (שם) שכ' מדלא חילקו (בסי' רע"ו) בהא דנוחל ומנחיל בין נהרגה למתה או נעקר הולד. דבאמת מיעוטא דמיעוטא חיים. ולכן מחללין שבת. ומ"מ אינו נוחל ומנחיל משום דבספק מעמידין בחזקת יורשי אב. משמע דאף בנהרגה כן. וגמגם במחהש"ק דא"כ למה בגמ' חילקו בין נהרגה למתה. אע"כ דבשביל ניוול ל"ח למעוט, וא"כ מוכח דבנהרגה אף רובא איכא לחיים. ואיך כ' המג"א דבנהרגה ג"כ איכא רק מיעוטא דמיעוטא וא"נ ומנחיל. ולפ"ד ניחא דלפי הס"ד דאי מת לא יצא הולד ואינו מפרכס כלל מדפריך מהא דפרכס. א"כ הוכרחו שפיר לחלק בין מתה לנהרגה. אבל למה דמסקינן דעובדא דתלתא פרכוסי הוי כזנב הלטאה וגם במת מפרכס. א"כ י"ל דלא מחלקינן בין מתה לנהרגה ואידי ואידי מת הולד, והא דמכין כדי שימות הולד. הוא שלא יפרכס עוד ולא יצא. אבל לעולם אין לחלק בין מיתה להריגה. ורק הואיל ואמר שמואל דמקרעין כרסה אף בשבת שמעינן דמיעוט יש ומחללין שבת בין במתה בין בנהרגה אבל ברובא אף בנהרגה לא חי וא"נ ומנחיל. ורק משום ניוול חיישינן אף במתה שמא הולד יפרכס לכן צוו הגאונים להניח אבן אכרסה אמת דהגאונים לא ס"ל הא דמג"א. דאל"כ עדיין ק' אמאי לא מחתכין כרסה. אע"כ סוברים דאף מיעוטא דמיעוטא ליכא. וגם התוס' הם נגד דברי המג"א. ובאמת דברי המג"א תמוהין דמאי פריך בגמ' מהאי עובדא דפרכס תלתא פרכוסי. הא כיון דמיעוטא דמיעוטא חיים דלמא ע"צ המיעוט אירע עובדא. וכבר עמד ע"ז המחה"ש. תו ק"ל דא"כ מאי פריך למימרא דהוא מיית ברישא. דלמא גם לענין ניוול חיישינן למיעוט שמא תצא הולד. משא"כ לענין מנחיל לא אזלינן בתר מיעוט:
ויען לא עת לפלפל כי המת מוטל וגדול כבוד הבריות. אולם ראיתי להגאון מ' משה ז"ל בס' והשיב משה (סי' י"ג) שכ' דיושיבו ב"ד ויגזרו עלי' שתתן ולדה ויבטיחו לה שאם יהי' זכר ימולו אותו. ואם נקבה תהי' יתנו לה שם כי עי"ז יקום הולד לתחי', ואם כי כתב שם שיחרימו עלי' אם לא תתן. אין דעתי נוחה להטיל חרם. כי קללת חכם אפי' על תנאי היא באה. רק יגזרו עלי'. ואם תתן הולד טוב ואם לאו יקברוה עם הולד. וד' יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים:
דידו דו"ש דוד דוב מייזליש