שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ח
שאלה. מי שאין לו לקדש רק על יי"ש ואינו יכול לשתות רוב כוס מה יעשה:
תשובה. ראשונה צריך ביאור כמה שיעור הצירוף בשתיית יין לענין ברכה אחרונה ושאר דברים, הנה מדברי הט"ז או"ח (סי' ק"ץ סק"ג) נראה דמדמי ליוה"כ דאין מצטרף רק כדי רביעית, והוא דעת הרמב"ם [בפ"ב מיוה"כ ה"ד] והראב"ד [בפ"י מתרומות ה"ג] השיגו מכריתות (די"ג א') דלפסול הגוי' שיעורו כדי אכילת פרס והה"מ כ' ליישב כיון דהרמב"ם ג"כ ס"ל התם כן, ע"כ ה"ט דשם אינו אלא מדרבנן לכן שיערו בכא"פ אבל בדאו' שיעורו ברביעית, דרבנן החמירו ועשו חיזוק לדבריהם, הו"ד בב"י (סי' תרי"ב), ובפ"י דתרומות בכ"מ עמד גם כן בקושיא זו דבתרומות פסק בזר ששתה תרומה הצירוף ברביעית ואלו בפסול גוי' (בפ"ח מה' שאה"ט) פסק השיעור צירוף כדא"פ, והביא תי' הה"מ, ועוד הביא בשם הר"י קורקס דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמחייב, ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה, והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדא"פ, אבל טומאת גוי' לאו באכילה ושתי' והנאה תליא מלתא, דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו, ולכך אין לחלק בין אכילה לשתיי', ובתרוויי' בכא"פ מצטרפין עכ"ל. ותמה אקרא מה יענו להא שפסק הרמב"ם בה' נזירות (פ"ה ה"ה) וז"ל וכן אם שרה פתו ביין והי' הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הר"ז לוקה. והא שם האיסור משום היין, ואפ"ה שיעור הצירוף בכא"פ, ודוחק לומר כיון דנבלע בתוך הפת הנאתו נמשכת יותר עד בכדי אכ"פ, דכיון דהרמב"ם לא פסק היתר מצטרף לאיסור, א"כ מדוע יועיל מה שנבלע יותר מאלו הי' בעין ושהא יותר מרביעית דאין מצטרף, ושם לא יתכן תי' הה"מ ומהרי"ק, דשם מדאו' אסור, והוא תלוי בהנאה, וזה תימא:*
ולכאו' הי' אפ"ל כיון דבנזיר אסרה תורה גם חומץ יין אעפ"י שחומץ אין בו הנאה דהא פליגי ביומא (דפ"א ב') אי חייב ביוה"כ בשותה חומץ אי הוי מזיק, א"כ לא תליא איסורו בהנאה, דהא חזינן דאף מידי דמזיק אסרה תורה, א"כ דמי לטומאת הגוף דגם השתי' מצטרף בכא"פ וכתי' הרי"ק. ומה"ט הו"א ליישב מ"ש הרמב"ם (בפ"י מתרומות הי"א) נזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש, וכ' הכ"מ הטעם כיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתי' היא, וק' מ"ש מאכל תרומה בשוגג ביוה"כ דפסק רבינו שם (ה"ז) דחייב בקרן וחומש, ולפ"ד הי' ניחא דשאני ביוה"כ כיון דאחשבה רחמנא אכילה לענין יוה"כ שיהי' חייב עלי' משום יוהכ"פ הוי נמי אכילה לענין תרומה לשלם חומש (ומה"ט כ' ליישב הא דהרמב"ם פסק בגה"כ של נבלה לוקה שתים [פ"ח ממ"א ה"ו] משום דהתורה אחשבה לאכילה ולקי עלה נמי משום נבלה אף דאב"ג בנ"ט) אבל בנזיר ל"ש אחשבי' לאכילה כיון דחומץ ג"כ אסרה תורה ול"ב הנאה כלל, וא"כ כשהוא שוגג בשתייתו יין אינו משלם חומש. אבל כ"ז ליתא דהרי רבינו פסק (שם ה"ז) דגם השותה חומץ משלם קרן וחומש וע"כ דס"ל דחומץ אינו מזיק ואדרבה משיב הנפש, כמ"ש הכ"מ שם, א"כ גם בנזיר שאסרה תורה י"ל משום, דמשיב הנפש, ובהנאה תליא מלתא, ול"ש גם תי' הרי"ק, והדרא קו' לדוכתא
ומדברי הרמב"ם הללו שחילק בין אוכל תרומה ביוה"כ לנזיר ששתה יין של תרומה, נראה סייעתא לדעת הב"ח באו"ת (סי' ר"ד) שכ' דחולה שיב"ס ואוכל ביוה"כ חייב לברך, ואם מאכילין אותו דבר איסור אינו מברך, דהיכא דאוכל דבר היתר רק שהיום גורם איסור אכילה אין נפשו קצה באכילתו ומש"ה צריך לברך, אבל דבר אסור בעצם נפשו קצה באכילתו וא"צ לברך, והמג"א דחה דבריו בשתי ידים, אבל לפ"ד מצאנו ישוב לדברי הר"מ דמי שאכל תרומה ביוה"כ דאין נפשו קצה באכילתו רק גורם, וכן אוכל תרומת חמץ בפסח דשקו"ט [בפסחים ל"ב.] אי משלם לפי מדה או לפי דמים, כיון דכל השנה לא בדיל מיני' ואין נפשו קצה באכילתו רק ארי' דרביע עלי' מצד הזמן שפיר משלם קרן וחומש, אבל נזיר שאסר נפשו ביין ולא חפץ ביין ונפשו בחלה בי' לאו הנאה מקרי שישלם חומש, והגם כי סתם נזירות לזמן, מ"מ ל"מ הזמן גורם, דאם לא יביא קרבנותיו לעולם אסור ביין כמבואר בר"מ פ"ח מנזירות א וגם הא אסר עצמו הרי כי ק חפץ בו לא מקרי הנאה שישלם חומש. ויותר נ"ל דשאני נזיר שהוא עצמו אסר על עצמו היין וקצה בשתייתו לא מקרי הנאה, משא"כ יוה"כ וחמץ שהוא חפץ לאכול ורק התורה אסרה עליו שפיר משלם חומש:
אמנם בישוב דברי הרמב"ם שפסק בנזיר השיעור צירוף בכא"פ נ"ל דבר חדש בישוב השגת הראב"ד מפסול גוי', דרבינו סובר דהני ששיעורן פחות מרביעית כגון תרומה דשיעור השתי' להיות חייב חומש הוא כזית [כמבואר בפ"י מתרומות ה"ב] וכן ביוה"כ דהשיעור חיוב בשתיי' הוא מלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית (כמבואר בסי' תרי"ב ס"ט וע' בסי' ק"ץ ס"ב] שפיר הצירוף בכדי שתיית רביעית, משא"כ פסול גוי' דהשיעור שתיי' להטמא בלי שהיי' כלל היא רביעית כמבואר (בפ"ח מאה"ט הי"א) א"כ ודאי כיון דא"א שלא ישהא קצת ודאי נתנה התורה שיעור שהי' יותר מכדי שתיית רביעית והיא כדא"פ (וע' לח"מ בפ"ב מה' שביתת עשור ה"ד), ולהכי בכריתות לפסול גוי' השיעור בכא"פ לצירוף שתיית רביעית, ובתוספתא לענין יוה"כ שיעור צירוף מלא לוגמיו בכדי רביעית, וממילא ניחא בנזיר שפסק הרמב"ם שיעור הצירוף בכא"פ כיון דהשיעור חיוב הוא ברביעית, ע"כ שיעור צירוף הוא בכא"פ דאל"כ לא יתחייב כלל אם יפסוק מעט ושפיר דמי לפסול גוי' וז"נ מאוד:
ואשכחנא מרגניתא ליישב קו' תוס' בנזיר (דל"ח א' ד"ה נזיר) אהא דאר"א עשר רביעיות הן ונקט ר"כ בידי' חמש סומקתא וחמש חוורתא, חמש סומקתא נזיר כו' רביעית יין לנזיר והקשו תוס' דהא לקמן אמרינן בפלוגתא לא קמיירו, ורע"ק הא פליג ביין לנזיר דשיעורו בכזית, ודחקו לתרץ דהא דאמרינן בפלוגתא לא קמיירו היינו בחיוורתא, וז"ד גדול דהא ר"א עשר רביעיות סתם קאמר וא"כ ממנ"פ אי מיירו בפלוגתא ליחשב יותר ואי לא מיירו בפלוגתא ליחשב רק תשע, ועפ"ד ניחא דממנ"פ איתא שיעורא דרביעית ביין לנזיר אי לרבנן השיעור שתיי' היא רביעית, ואי לרע"ק דשיעור שתיי' הוא בכזית, ממילא שיעור צירוף הוא כדי רביעית דזב"ז תליא דאם שיעור השתיי' הוא בכזית שהוא פחות מרביעית די שיעור הצירוף בכדי רביעית, וממנ"פ עשר רביעיות הן, וז"נ מאוד, ומזה יצא לרבינו הסברא דהצירוף תליא בהחיוב אי השיעור חיוב כזית הצירוף רביעית, ואי החיוב ברביעית שיעור הצירוף הוא בכא"פ:
ברם יש לעיין בהא שפסק (בפי"ד מהמ"א ה"ט) וז"ל וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח, או את החלב וגמעו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט, אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין עכ"ל, הרי דגם במה שהשיעור חיוב הוא רביעית פסק שיעור שהיי' ברביעית ונהי דבחמץ וחלב ודם שהמחן חייב בכזית [כדמוכח בחולין (דק"כ ע"א) וע' ר"מ ה"א פו"ז ממ"א] וכן מוכח (בפ"א מחומ"ל ה"א) שכ' כל האוכל כזית כו' אחד האוכל ואחד הממחה, וא"כ ניחא שפיר מה שפסק דשיעור צירוף הוא ברביעית (ודלא כמו שנראה מדברי הלח"מ (פ"ב משביתת עשור ה"ד) דגם חלב וחמץ שהמחן שיעורן ברביעית שכ' בזה"ל אבל בפי"ד מהמ"א דיהיב הך שיעורא לשאר איסורים דשיעורם רביעית, והרי מבואר ההיפך) אבל אסתם יינם [דשיעורן ברביעית כמבואר בפי"א ממ"א ה"ג] קשה, ואפ"ל כיון דסתם יינם דרבנן לא החמירו בשיעור הצירוף יותר, מאיסורי תורה ששיעור חיובן הוא בכזית ואפ"ה שיעור צירופם הוא כדי רביעית, וז"ד, ובאמת גם לדברי הה"מ קשה אמאי לא עשו חיזוק לדבריהם, כמו בטומאת גוי' של דבריהם, דסת"י יוצטרף בכא"פ למכות מרדות. וגם להרי"ק קשה דהא שיעור רביעית בסת"י רק לענין טומאה איתמר בע"ז (ד"ל א') סת"י אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, וע"ש בכ"מ שכ' אעפ"י שיי"נ שיעורו בכ"ש, סת"י שאינן אלא מדברי סופרים שיערו ברביעית, וע"כ מטומאה יליף, ולדברי הרי"ק דשאני טומאה דלא תליא בהנאה מצטרף בכא"פ, א"כ איך יליף שיעור חיוב איסורו ברביעית מטומאה, ושיעור צירוף לא יליף מטומאה, דבטומאה מצטרף בכא"פ ובאיסור למכ"מ פסק שיעור צירוף כדי רביעית. לכ"נ דהואיל וסת"י היא גזירה מדרבנן משום בנותיהן חייבו בשתיית רביעית מכו"מ ואסמכוהו אקרא דישתו יין נסיכם, לא החמירו רק אם שותה רביעית כדרך שבנ"א שותים אותו דכה"ג דרך שתיי' וקירוב הדעת לבא לידי חתנות, אבל השותה ושוהה בשתיית רביעית עד כא"פ לא הוי כדרך שבנ"א שותים וליכא קירוב הדעת ולא גזרו להכותו מכ"מ בכה"ג, כמו שלא גזרו ביין מבושל ומותר לשתות עם א"י בכוס אחד [כמבואר בפי"א ממ"א ה"ט] וע' בב"י יו"ד (סי' קכ"ז) והרא"ש לא הקשה רק מכח דשמואל דעדיין שייך משום בנותיהם, אבל לשתות בשהיי' גדולה כ"כ ודאי א"ז קירוב הדעת לכן פסק דשיעור הצירוף הוא רק בכדי רביעית כנ"ל ליישב דבריו ז"ל:
אבל תמיהני מה שפסק הממחה חמץ שיעור צירופו בכדי רביעית, א"כ השתא כששותה בעיני' רק מפסיק מעט לא מצטרף רק בכדי רביעית, א"כ כ"ש היכי שנתערב עם משקה אחר דודאי לא מצטרף רק כדרך ששותה רביעית, וא"כ תמוה מהא דאמרינן בפסחים (דמ"ד א') הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ, ואיך יהי' חמור תערובת טעם מאלו המחה גוף החמץ ושתה מעט מעט בכא"פ דלא הי' מצטרף רק בכדי שיעור רביעית, וכ"ש היכי כשהוא מעורב בכא"פ דלא יהי' חייב, והנה י"ל דהש"ס לא מקשה רק מכותח הבבלי דהוא מאכל, ובמאכל ודאי השיעור בכא"פ, אבל אשכר המדי וחומץ המצרי דהן משקאות לא מקשה בגמ' כיון דהן משקין לא מצטרף בכא"פ, אבל מדברי רש"י משמע דלא כהרמב"ם שכ' שם וז"ל ושכר המדי נמי אע"ג דשתי לי' בעיני' מיהו אין לך שותה ב' וג' כוסות שלא יפסיק וישהה בינתיים הלכך בכדי שהיית אכ"פ לא שתי כזית מן החמץ לבד מן המים ושאר התערובות שסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערב עמהם מי שעורין קצת עכ"ל מבואר דאם הי' כזית חמץ בכא"פ הי' חייב ואמאי הא לא מצטרף אלא בכדי רביעית כמו בחמץ בעיני' שהמחה כנ"ל, וע"כ דחולק אהרמב"ם, וכן מבואר ברי"ף והרא"ש שכ' וה"מ כגון כותח הבבלי ושכר המדי דליכא כא"פ, משמע אלו הי' בכאכ"פ הי' חייב אף בשכר, הרי דחולקים, דלדעתם כשמערב חמץ במים ושאר דברים מצטרף בכא"פ מכש"כ כששותה בפ"ע בהפסקות דודאי מצטרף בכא"פ, דהיכא כשהוא בעין ואוכל בהפסקות חמיר ממעורב, דהכי הי' עולה על דעת, מרן בכ"מ (בה' חו"מ פ"א ה"ו) להעמיס בדעת הרמב"ם דכשאוכל בהפסקות בכא"פ חייב כרת, ובמעורב כשאוכל כא"פ אין בו כרת רק מלקות ודייק הכי מהרמב"ם (פט"ו ממ"א) ע"ש, ונהי דלבסוף מסיק בדעת הרמב"ם דגם בתערובות יש כרת ומה דנקט (בפט"ו ממ"א) בחלב דלוקה כשנתערב עם הגריסין ל"ד וה"ה דיש בו כרת, מיהת אם כשאיתא בעיני' ומפסיק סובר הרמב"ם דרק בכדי רביעית, מכ"ש כשנתערב, וא"כ הרי"ף ורש"י והרא"ש דס"ל בתערובות מצטרף, בכא"פ, מכ"ש כשהוא בעין דמצטרף בכא"פ, מוכח דפליגי אהרמב"ם בהמחה חלב דס"ל דא"מ רק ברביעית.
איברא מצינו להיפוך ברא"ש (פג"ה) בשם ר"ת דמבא"מ ויש בו כזית, בכא"פ נהפך ההיתר להיות איסור ולוקה בכזית הרי דבעין ע"י הפסקות קיל מתערובות דבעין בעי כזית ובתערובות גם בח"ש לוקה דההיתר נהפך לאיסור ונהי דהר"מ ל"ל הך סברא דבהדיא כ' (בפט"ו ממ"א ה"ג) כזית חלב שנפל לתוך גריסין דאם לא אכל רק כזית ביותר מכא"פ מלקין אותו מכות מרדות מדבריהם, מ"מ האפ"ל דלענין זה ס"ל דחמור בתערובות דמצטרף בכא"פ אף דבבעין בהפסקות ס"ל דאמצ"ט יותר מכדי רביעית, ולפ"ז הי' אפשר להשוות דעת הרמב"ם עם דעת הרי"ף ורש"י, אבל ז"א דממנ"פ אי ההיתר נהפך להיות איסור יתחייב כשאכל כזית, ואי אין ההיתר נעשה איסור א"כ מאי נפ"מ אם הפסיק כשהי' אם הפסיק ע"י אכילת התערובות, ובזה אפ"ל מה שתמהו על, הרמב"ם (בה' חו"מ פ"א ה"ו) שכ' בתערובות חמץ כותח הבבלי ושכר המדי דלוקה ואין בו כרת מכל מחמצת, בד"א ביש כתוך התערובות כזית בכא"פ אבל אם אין בתוך התערובות כבפ"א אינו לוקה אלא מכות מרדות, ותמהו עליו הה"מ וכ"מ דאם יש כזית בכא"פ כרת נמי לחייב, ותו למ"ל קרא דכמ"ח הא בכל התורה כבא"פ חייב, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם סובר דאף בכ"מ אם אכל רק כזית אינו לוקה עד שיאכל כל הפרס דהכי כ' (בפט"ו ממ"א) בחלב לתוך גריסין, מ"מ בחמץ גלי קרא דכמ"ח דאם אכל כזית לוקה דהיתר נהפך לאיסור, ולכן לוקה אם יש בתוך התערובות כזית בכא"פ אף שלא אכל רק כזית לוקה אבל א"ח כרת עד שיאכל כל הפרס:
ובזה יובן מה דאמרו בגמ' אי כר"א דדריש כל אפי' חמץ בפסח נמי, דמה ענין זה להמל"א, ולפ"ז ניחא דלר"א כיון דחידש דבכזית לוקה, א"כ אף שחמץ אין בו רק כ"ש, מ"מ כשהוא מעורב ההיתר מצטרף, כמו בנזיר כשמעורב יין בפת דלוקה בכזית מפת ויין אף שאין בו כזית יין, ואנן מפרשינן דטעם ר"א משום דהמל"א, מיהת אימת מצטרף לאיסור כשיש בכא"פ [כזית[מועיל ההיתר להצטרף ללקות בכזית לבד, אבל באין [כזית] כא"פ אין ההיתר מצטרף כלל ולא לקי ורבנן פליגי דל"ל דרשא דכל ואינו לוקה על ערובו כיון שאינו אוכל כזית [מחמץ[:
והא דפרכינן בגמ' (בפסחים דמ"ד) א"ה אמאי פליגי רבנן עלוי', הא י"ל דפליגי באכל רק כזית ולא כל הפרס, והא דאמר רב שכן זר לוקה עליהם בכזית היינו באכל כל הפרס ויש בו כזית בכא"פ, ובשלמא לפי' ר"ת ניחא דבאמת בכל איסורין בכזית חייב אם יש כזית בכא"פ בתוך התערובות ושפיר פריך אמאי פליגי רבנן, אבל לשאר הפוסקים ק' דלמא בחמץ מרבוי דכל מרבי באכל כזית [מתערובות[לבד דחייב מלקות ובהא פליגי ר"א ורבנן אי דרשינן כל ותו ק' מאי פריך בפשיטות דכותח הבבלי יש בו כא"פ דלמא מיירי בכותח שמעט חמץ בתוכו דכן משמע ברמב"ם שיש כותח שא"ב כזית בכא"פ תו ק' לס"ד דהמל"א בכל איסורין ג"כ ק' אמאי פליגי רבנן, וכבר שקו"ט בזה רש"י ותוס' בשמעתין, ועוד ק' קו' תוס' דהא ר"י באמת דריש כל לרבות ח"ש, א"כ מוכח דגם אנן דרשינן כל, ומ"ש תוס' דמוקמינן לאיסור ולא למלקות זה שייך התם, אבל כאן [אא"ל לאיסור, דלאיסור] ל"צ קרא דבכל איסורין תערובת אסור ובודאי כל למלקות אתי
לכן נראה דבשלמא אי בכל התורה המל"א י"ל דגלי קרא דכל להמל"א אף לרבנן בחמץ בפסח, ומינה גמרינן לכל התורה והא דפליגי ר"א ורבנן מיירי בכותח שא"ב כבכא"פ, דר"א דריש כל אף שאין בתערובת בכא"פ כזית, דביש כבא"פ שילקה בכזית ל"צ כל, דמנזיר גמרינן לכל התורה, ע"כ דאף בא"ב כבא"פ לוקה, ורבנן סברי דנזיר לטע"כ אתי, וכל דכתיב בחמץ ביש כבא"פ ולוקה אכזית משום המל"א, אבל באין כזית בכא"פ לא מצטרף כלל ולא לקי:
אבל אי תימא דבכל התורה אין המל"א כלל, ורק באכל כל הפרס לוקה, והא דאמר רב שכן זר לוקה עליהן בכזית היינו באכל כל הפרס, וכיון דבכל התורה ל"פ אי המל"א אם לוקה באכל כזית מתערובת, מוכח דכ"ע מודו דבכל התורה לא לקי, וא"כ במאי פליגי ר"א ורבנן הא גם רבנן מודו דדרשינן כל, דודאי באכל כזית בשיש בתערובת כא"פ דלקי, ואי מיירי בשאין בו כלל כא"פ מנ"ל לר"א לחייב כלל, ומשני הנח לכותח הבבלי דלית בי' כא"פ אף אי אכל כל הפרס דבטלה דעתו אצל כל אדם, ואיצטרך קרא דכל לרבויי, ולכן ל"ל לרבנן בחמץ המל"א כלל דליכא קרא יתירא דכל איצטרך לרבות כותח אי משטר קשטיר לה דלוקה, ולא נימא בטלה דעתו אכ"א, וא"כ מנ"ל לאוכל כזית לבד שלוקה ור"א ל"ל הך סברא ואייתר קרא דכל לאוכל כזית דהמל"א בחמץ ולוקה, וא"כ לפ"ז ניחא מה דלא משני בגמ' לחומץ ושכר המדי, דכיון דאיצטרך קרא דכל לכותח, א"כ מנין לנו לחייב בחומץ המצרי ושכר המדי בכזית כיון דכל לא מיותר, אבל ר"א ל"ל סברא דבטלה דעתו וכל אייתר לרבות דכשיש כזית בתערובות כא"פ חייב, וא"כ ממילא כותח ושכר וחומץ כל הנך לוקה עליהן, וכיון דחזינן דסתם מתניתין כר"א פסק שפיר הרמב"ם כוותי' וא"ש:
ועכ"פ חזינן דשכר המדי תלה הרמב"ם בכא"פ, אף דבהמחה החלב בהפסקה, שיעורו ברביעית, בתערובת חמיר טפי דשיעורו בכא"פ, א"כ ממילא מיושב מה שתמהנו על הה"מ והרי"ק מהא שפסק הרמב"ם בה' נזירות דשרה פתו ביין דשיעורו בכא"פ, דש"ה דלא הפסיק בה בשהיי' רק אכל [בתערובת[שפיר מחמירינן בכא"פ דהרמב"ם סובר דחמיר תערובות, מאלו הפסיק בשהיי', היפך דברי הכ"מ בה' חו"מ. ולפ"ז [בנ"ד בקידוש], ה"נ מצטרף ברביעית דוקא לשיטת הרמב"ם, אבל יותר משיעור רביעית אם שהא בנתים לא יצא כלל:
מעתה מי שאינו יכול לשתות יי"ש רוב כוס [בפ"א], העצה הנכונה להבליע היי"ש בתוך הפת הבאה בכסנין שיהי' נבלע בתוך פרס דאז יהי' רשאי לאכול, כיון דמוכח מדברי הרמב"ם דאף בהפסקה אינו מצטרף כ"א בשיעור רביעית, אבל בנבלע בפת מצטרף בכא"פ, ואז יוצא י"ח קדוש. ואף לתי' הראשון שאמרנו דבנזיר ה"ט כיון דשיעורו רביעית מצטרף בכא"פ, וא"כ בקדוש דהשיעור הוא מלא לוגמיו [כמבואר באו"ח סרע"א סי"ג] דהוא פחות מרביעית [עמג"א שם ס"ק כ"ט] וא"כ דמי ליוה"כ דשיעור הצירוף הוא רביעית, א"כ י"ל דאף בתוך הפת לא מהני כלל אם הפת יותר מביצה ומחצה, ולא נחלק כלל בין נבלע בפת או בהפסקה. מ"מ נ"ל דבקדוש אף דדינו במלא לוגמיו מ"מ משפטו ככל דיני רביעית דמהני צירוף בכא"פ. תדע דבנזיר (דף ד') דאמר לאסור יין מצוה כיין רשות ופריך למאי לקדושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס, פי' ואין שבועה חלה עליו, וא"כ קשה לדעת התוס' והרבה ראשונים דשבועה חלה על ח"ש אף דאסור מה"ת כמבואר ביו"ד (סי' רל"ח ס"ד) ובתוס' שבועות (דכ"ג ב') אמאי לא יחול איסור נזיר דהא שתיית יין בנזיר ברביעית ובקדוש רק במלא לוגמיו. וע"כ צ"ל כמ"ש הט"ז (באו"ח סי' ק"ץ סק"ג) לספק בברכה אחרונה דבמלא לוגמיו הואיל והכוס רביעית רשאי לברך ברוב, וא"כ י"ל כיון דעיקר שיוצא בקדוש במלא לוגמיו] הואיל ורובו ככולו, וא"ת דכולו אסור לשתות משום דהוא נזיר, א"כ איך יצא ידי קדוש ברוב כוס, הא ל"מ לומר רובו ככולו דאסור לשתות, וא"כ ה"נ כיון דעיקר מה שיוצא במלא לוגמיו דרובו ככולו, א"כ כשם שכולו סגי בצירוף כא"פ ה"נ רובו י"ל דסגי בצירוף כא"פ, וא"כ בהבליע היי"ש בפת יצא יד"ח:
ואם אמנם הקושיא בנזיר בל"ז ל"ק כלל דבשלמא אי נשבע שלא לאכול ח"ש שפיר חייל דלא מקרי מושבע ועומד, אבל בנזיר דהוי כנשבע שלא לשתות ושלא יקיים מצות קדושא ואבדלתא שפיר לא חייל לבטל המצוה. ותו דהתם קאי לר"ש דס"ל כ"ש למלקות וגם אכ"ש לא חייל הנזירות [עי' השמטות] מ"מ אם כי אין ראי' משם לנ"ד, אבל מסתבר לן דאם קידש על היין וא"י לשתות כ"כ מבליע היין בפת כדי אכ"פ ויאכלנו, דאז יוצא ידי קידוש אף להרמב"ם דבעי צירוף כדי רביעית וראי' מהא דנזיר דחייב בכה"ג:
א.ה. העקנוהו מההשמטות לכאן:
שייך לסוף סי' ח'
ועוד נ"ל דאם נימא דהשאר אסור לשתות דחייל עליו הנזירות, א"כ לא מצטרף האיסור והוי כאילו אין בכוס רק מלא לוגמיו דלא יצא, א"כ אא"ל לידור בנזירות אכל רביעית, דא"כ איך יוצא ידי קידוש כיון דכל הרביעית אסור לו ואין שיעור בכוס, ונהי שיכול לשתות מלא לוגמיו לא יצא וכנ"ל לפ"ד הש"ך בנשבע בפירוש על שיעור דמותר בח"ש וע' ש"ך יו"ד סי' רל"ח סקי"א] א"כ אף אם נשבע שלא לשתות רביעית יין, אף דמותר לו לשתית פחות מרביעית מ"מ י"ל דל"י ידי קידוש דדווקא כשראוי לשתות כולו סגי במלא לוגמיו הא כל שאינו ראוי כולו אינו יוצא ברוב כו' [וע' שאג"א (סי' ס') ובמחנה לוי שבועות דכ"ג]: