שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ו
בעזהשי"ת יום א' פ' תרומה תרל"א: לכבוד הרב הה"ג מ' מנחם נחום נ"י גינצבורג אבד"ק סאכטשוב:
מכתבו היקר קבלתי ולא הייתי בביתי ומפני הטירדא בשובי לא יכולתי לעיין. עתה פניתי להשיב לו על חבילות קושיות דשדר לן.
א) מ"ש כ"ת בתוס' פסחים (כ"ד ב') ד"ה אלא הכא דתימה הא טכע"ק דאו' ומאי קושיא הא י"ל דאביי דחי דזיעה בעלמא דאין להביא ראי' לשיטת ר' יוחנן דהא הוא בעצמו סובר טכע"ק לאו דאו' ועי' רש"י חולין (דצ"ח ב') ואפי' אביי בעצמו דסובר טכע"ק דאו' מ"מ מדחה אליבא דר"י דאין לו ראי' וצ"ע עכ"ל ימחול כ"ת לע' בר"ן בחדושיו לחולין (דצ"ח) שהקשה דמ"ד טכע"ק לאו דאו' איך יפרנס דרשא דטמאין לאסור צירן ורוטבן ותי' דה"מ בעין אבל ע"י תערובות ל"ד וכיון דבפסחים איירי במשקה היוצא בעינה ודאי לכ"ע דאו' ויפה הוקשו תוס'. אבל דברי תוס' צ"ע לפמ"ש תוס' בחולין שם דטעם אסור ואין לוקין דלא אהדרי' לאיסורא קמא א"כ י"ל דאף בעין לא אהדר לאיסורא קמא ואין לוקין וא"כ מה הוקשו תוס' לאביי הא אין סופגין תנן ואטכע"ק אין לוקין ודוחק לומר דתוס' קאי לאידך תירוצי תוס' בחולין שם דאמרינן גם בזה אהדרי' לאיסורא קמא. מיהו מוכח בבכורות (ד"ו ב') דפריך למ"ל לחלב גמל רבויא ת"ל מהטמאין. נימא דאיצטריך ללקות. דמהטמאין אין לוקין. א"כ מוכח דבבעין לוקין מהטמאין לכ"ע. ורק טכע"ק דילפינן מדרשא בנזיר הוא דסוברים התוס' דאין לוקין ואסור מדאו'. והיינו בתערובות. אבל בבעין לוקין. ונכונים דברי התוס' אליבא דכ"ע:
ב) ומה שתמה ע"ד הרשב"ם בפסחים (דק"ב א') ד"ה להודיעך כחו דר"י כשהן יוצאין ט"ב למפרע כו' אבל בשאר דברים לא הו"ל, ט"ב למפרע דהא אין צריך לברך במקומו דהא אם כן למ"ל להש"ס למידק מלשון ועקרו דמיירי בט"ב במקומו הא מגופו דט"ב למפרע מוכח. והר"ן באמת מדייק הכי אבל הרשב"ם דלא דייק קשה תו אמאי לא פי' כפשוטו דלהודיעך כחו דאף בט"ב במקומו נמי לא אמרינן לקיבעא קמא הדר וצריך לברך וצ"ע עכ"ל. יותר יש לי לתמוה דבגמ' בפירוש אמרו כן דכחו דר"י אף בט"ב במקומו חייב לברך ואיך אמר נגד הגמ'. עוד באמת תימה למה לי' להרשב"ם לדייק מועקרו דנהי דראיית הר"ן לשיטת הרי"ף אינה ראי' חזקה כ"כ דהואיל והרי"ף סובר דגם ז' מינין אט"ב במקומו י"ל דשפיר בז' מינין צריך ברכה למפרע כיון דהתוס' הקשו דלמ"ל כשהן חוזרין ט"ב לכתחלה הא פשיטא כיון דברכו כבר. לכן תי' דאינו רק עצה טובה שמא ירעב ולא יהי' רשאי לברך ט"ב למפרע ואם עברו ולא בירכו למפרע קמ"ל דט"ב לכתחלה עכ"ד. וא"כ בזה ודאי אין לחלק לענין למפרע בין ז' מינין לפת דאם ירעב ויתעכל. אז אף בז' מינין אין מברכין. כמבואר ברא"ש (פ"ח דברכות) ובאו"ח (סי' קפ"ד) וא"כ ודאי ט"ב למפרע. וא"כ י"ל דלאו בפת איירי ז' מינין אינן ט"ב במקומו. וא"כ ראיית הר"ן דלמה כשהן יוצאין משמע דבמקומו הוא. זה יש לדחות קצת די"ל דאף בז' מינין לב"ש לכתחלה במקומו בעי כמו לב"ה דבעי בפת במקומו. ולא נחלקו רק אי צריך לחזור למקומו. א"כ ה"נ י"ל דהרי"ף סובר בז' מינין לב"ש דקיי"ל כוותייהו. מ"מ אינו מחויב לחזור. אבל לכתחלה יש לומר דמודה הרי"ף. ואולי הר"ן סובר דאף לכתחלה ל"ב לכן מייתי ראי'. מיהת הרשב"ם דסובר בשבעה מינין נמי ט"ב במקומו. א"כ ע"כ אט"ב במקומו רק בשאר משקין לענין בנ"ר. ובזה ודאי אם נתעכל נמי מברך וא"כ ודאי למה ט"ב למפרע הא אף עצה טובה ליכא דגם אם יתעכל יברך. וא"כ מדתניא ט"ב למפרע ע"כ בז' מינין. וא"כ למ"ל למידק מועקרו דהא ממקומו מוכרע:
תו תמי' רבה דהא בגמ' בפירוש אמרו לר' יוחנן דפריך דאפי' לרבנן באט"ב במקומו כשהן יוצאין ט"ב למפרע וכשהן חוזרין ברכה לכתחלה ואמאי אמר ט"ב למפרע. הא בשאר משקין ופירות לא שייך שמא יתעכל דרשאי לברך. ואמאי אמרינן דט"ב למפרע וזה תימה גם להר"ן. ונהי דלהר"ן יש לדחוק דבגמ' לאו דוקא נקט כשהן יוצאין רק דט"ב מיהת אא"כ שלא במקומו. אבל להרשב"ם ודאי תימה. הא אט"ב למפרע כלל. דאפי' אם יתעכל יוכל לברך. ומה עצה טובה איכא:
לכן נלענ"ד פי' דברי הרשב"ם. דהנה הדיוק מועקרו היינו מחמת מהירות דצורך מצוה. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לפסחים לחלק בין צורך מצוה או רשות. והנה ודאי הרשב"ם ל"ל סברת תוס' שמא ירעב או יתעכל דא"כ היכי בעי לפרש בגמ' דמיירי באט"ב במקומו והוא שאר משקין. דילמא מ"ב למפרע רק סובר דשמא ישכח ולא יברך למפרע. וזה שייך גם בשאר משקין. ולכן בהניח זקן או חולה דסופו לחזור ודאי לא ישכח. אמנם מדנקט ועקרו לדבר מצוה אבל לדבר רשות ט"ב למפרע. אפי' בהניח זקן או חולה. לכאו' אמאי הא ישוב למקום הזקן. סובר הרשב"ם דחיישינן דילמא מיטריד ולא יהי' לו שהות לחזור למקומו. ונהי דודאי לא ישכח לברך. או עד שיתעכל. מ"מ כיון שלא יהי' לו פנאי דאז א"א לחזור למקומו כ"ע מודים דמברך שלא במקומו. ולא יבטל בהמ"ז או מעין ג'. דאם לא יברך שם. אז לא יוכל לברך. וא"כ רק יחסר מצוה המובחרת לברך במקומו. לכן בדבר הרשות כשהן יוצאין ט"ב לכ"ע. אבל בדבר מצוה למה יחושו כיון דאין כאן מכשול שלא יברך כלל. רק שיברך שלא במקומו. א"כ לא דחינן מצוה ודאי מפני הדור מצוה. וא"ט ברכה למפרע. ודוקא בדלא הניחו זקן דאז שמא ישכח ולא יברך. הוא דאף במקום מצוה לא ילך עד שיברך. כיון דבהמ"ז חובה ורמיא עליו. ובזה נחלקו ת"ק ור"י אי חיישינן שמא ישכח או לא בלא הניח זקן אבל היכי שהניח דודאי ליכא למיחש שישכח. רק כשיברך שלא במקומו בזה יש לחלק בין מצוה לרשות. כיון דאינו רק הדור מצוה שיברך במקומו. אבל היכא דאיכא חששא שישכח לר"י דחייש להכי בלא הניח זקן אין לחלק בין מצוה לרשות דאי שייך שלא יברך כלל. כיון דבהמ"ז כבר מטא זמן חיובא אינה נדחית מקמי מצוה. וע"כ מאן דחייש היינו ר"י אף במצוה. ומאן דלא חייש לשכחה. אז אף בדבר רשות נמי לא. דאם איתא דחישינן אף בדבר מצוה נמי ליחוש. א"כ דברי הרשב"ם נכונים דמט"ב למפרע ל"מ לדייק דבלא הניח זקן או חולה דחיישינן שמא ישכח להך תנא אף בשאר משקין נמי שמא ישכח ומוטל עליו מיד. דאחר הליכה מטריד וישכח רק הגמ' מדייק מדתנן ועקרו לצורך מצוה הא לדבר הרשות אין לצאת בלי ברכה למפרע. וע"כ לא משום שכחה דמ"ש בין רשות למצוה ורק שמא יברך שלא במקומו. לכן מוכיח הגמ' דבט"ב במקומו איירי ופריך לר"ח, וכן מת"ק דר' יהודה:
אמנם מה דפריך לר"י דע"כ לא אמרי רבנן רק בט"ב במקומו אבל באט"ב במקומו חייב לברך לכתחלה. לכאו' יש להקשות דלמא לעולם ל"ש. רק מה דתניא ועקרו דבדבר הרשות הי' צריך ברכה למפרע. אבל לענין לפני' גם באט"ב במקומו לא בעי. ומאי קו' לר"י. אבל ז"א דכיון דלס"ד דגמ' הוי רבותא גדולה דבאט"ב במקומו בשנוי מקום א"צ לברך. ות"ק לא אליבא דר"י קאתי רק להודיע כח עצמו. א"כ למ"ל לשנויי ועקרו למידק דלדבר הרשות אין לצאת משום עצה טובה בלי ברכה למפרע. מה דלא פליג ר"י. ואינו רבותא כ"כ. אדרבא הו"ל למנקט באט"ב במקומו. דמ"מ א"צ ברכה לכתחלה. ופליגא גם בזה אדר"י. אע"כ ועקרו דוקא בט"ב במקומו א"צ ברכה לכתחלה. אבל באט"ב במקומו צריך ברכה לכתחלה. ומודים לר"י. ופריך מינה לר' יוחנן. אבל לפום מה דמשני להודיעך כחו דר"י. ופי' הרשב"ם דזה אינו רבותא כלל דשנוי מקום אף באט"ב במקומו דא"צ לברך. א"כ לא הוצרך התנא למנקט באט"ב במקומו. א"כ שפיר הדיוק מועקרו לת"ק דבדבר רשות בעי ברכה למפרע. וזה שפירש הרשב"ם דכיון דועקרו אצטריך גם לת"ק לענין ברכה למפרע. א"כ ק' למה אמרו בגמ' להודיעך כחו דר"י. לכן תי' דממילא נשמע כחו דר"י דבשאר משקין א"ט ברכה למפרע. כיון דא"צ ברכה במקומו. א"כ ע"כ נשמע מת"ק לר"י דגם ר"י איירי בט"ב במקומו. ומצריך ברכה לפני'. לכן אמרו בגמ' דמועקרו נשמע דר"י מצריך ברכה לכתחלה גם בט"ב במקומו. אבל גוף לשון ועקרו אתי ג"כ לאורויי לצורך עצמו דבדבר רשות ט"ב למפרע. והא דלא נקט רבותא יותר באט"ב במקומו דא"צ ברכה לפני'. דהשתא נקטינן דוה אינו רבותא כמ"ש הרשב"ם דמסברא אתיא. וזה ברור בפירושו:
ב) ומה שהקשה על הט"ז ומג"א (סי' קע"ח) באט"ב במקומו דנחלקו אי מהני הניח זקו. דהא מפורש בדברי הרשב"ם שם. דלא מבעי באט"ב במקומו דחייב לברך אע"פ שחבריו פטורין. א"כ משמע בהניח זקן מדנקט חבריו פטורין. וא"כ ק' על המג"א עכ"ד. באמת אינו דומה כלל. ודאי המג"א והט"ז פלפלו לשיטת הרשב"ם דקיי"ל כר"ח דבט"ב במקומו לקיבעא הדר ובעילה כל דהו לא מקרי שנוי מקום וא"צ לברך. לכן המג"א מדמה גם הניח זקן באטבב"מ לטבב"מ בלא הניח זקן. והט"ז סובר דאדרבה ט"ב במקומו עדיף מאט"ב במקומו. והניח זקן. וי"ל דהוי שנוי מקום, מיהת לר"י דהחמיר דאף באט"ב במקומו צריך לברך. כ"א בדאיכא תרתי למעליותא טבב"מ וגם הניח זקן. א"כ פשיטא דהניח זקן באט"ב במקומו עדיף מטבב"מ ולא הניח ובודאי לר"י אינו מועיל כלל וחייב לברך ושפיר כ' הרשב"ם. אבל לדידן דלא קיי"ל כר"י. י"ל כמ"ש המג"א דכשם שבטבב"מ מקילינן בלא הניח זקן. ה"ה בהניח זקן אידי ואידי א"צ לברך. כיון דמקילינן בה וז"פ:
והנה ראיית המג"א מדאצטריך הש"ס לדייק מועקרו. ולא דייק מגופה דא"כ מה חילוק בין הניח זקן באט"ב במקומו ע"ש. לפענ"ד ל"ק לדעת הט"ז והב"י דודאי ל"מ למפרך אדר"ח דסובר בט"ב במקומו דא"צ לברך דאפשר דה"ה באט"ב במקומו והניח זקן נמי והא דלא נקט ר"ח זה. היינו כיון דברייתא דשנוי מקום לא מיירי בחברים מסובין וביחיד איירי. א"כ ל"ש הניח זקן. ולא הוי מצי למפרך אר"ח די"ל באט"ב במקומו ומ"מ יש לחלק בין הניח זקן או לא. אבל לקושטא דמלתא דר"ח פסק כת"ק דר"י דטבב"מ א"ל לברך מדיוקא דת"ק ועקרו וא"כ ק' אמאי לא נקט תנא ג"כ באטבב"מ והניח זקן דא"צ לברך כיון דלהט"ז הוא גרע מסברא מהניח זקן באטבב"מ. ובאמת סברתם נכונה. דהא בטבב"ע התורה הזקיקתו לשוב למקומו לא מקרי שנוי מקום. משא"כ הניח זקן לחוד נהי דרצונו לחזור. מ"מ לא דמי. וכיון דת"ק לא בא להודיעך כחו דר"י לר"ח דקי"ל כוותי' למה לא נקט ג"כ באע"ב במקומו והניח זקן. ע"כ דעת הב"י והט"ז דבאט"ב במקומו אף הניח זקן לא מהני. אבל לפום ס"ד, לא הוי מצי למפרך אר"ח דהומ"ל דברייתא באט"ב במקומו. ומ"מ הניח זקן א"צ לברך. לכן פריך מועקרו דמיירי בטבב"מ. אבל לפי האמת הוכיחו הב"י והט"ז מת"ק דר"י דלא נקט הך רבותא באט"ב במקומו והניח זקן. דת"ק מודה דבזה אין לחלק וחייב לברך. והמג"א סובר דשניהם שקולים טבב"מ ולא הניח זקן דהתורה הזקיקתו לשוב למקומו. או באט"ב במקומו והניח זקן. ולכן אידי ואידי פטורין. ושמעינן חדא מחברו. אבל ודאי לר"י דלא סגי בטבב"מ לחוד. רק בהניח זקן וכהרשב"ם ול"ק קו' כ"ת:
ידידו דו"ש. במק"א מצאתי להגהמ"ח סובב הולך על קו' השואל הנ"ל. וכנראה שהוא מהדו"ק. ולא מנעתי מלהעתיקו כאן. כי גם הוא נכון הוא]:
הנה הרי"ף סובר דט"ב במקומו אינו אלא פת. ורש"י ורשב"ם סוברים דאף ברכה מעין ג' נמי טעון ברכה במקומו ולכאו' מנא להו. ונראה דדייקו. מדדייק בגמ' דועקרו דמיירי בטבב"מ. דאל"כ היו צריכין לברך ברכה אחרונה. ואי כדעת הרי"ף דלמא בברכה מעין ג' דודאי צריכין לברך משום עצה טובה שמא ירעבו ולא יהי' ברכה מעין ג'. דצריך לברך דהוי כמו ברהמ"ז. אלא ע"כ דבברכה מעין ג' נמי לקיבעא קמא הדר לדברי ר"ח. אבל לפ"ז ק' מנ"ל לגמ' דלמא ס"ל לר"ח דוקא בבהמ"ז. אבל מעין ג' לא אמרינן הדר לקיבעא. ול"ק מברייתא. אמנם הגמ' דייק דלמ"ל עקרו כיון דא"א לפרש דמיירי במים. דא"כ למה תניא דט"ב למפרע. וא"כ למ"ל למתני עקרו. ע"כ לאשמועינן דאפי' בפת נמי דוקא בהניח זקן. דאל"כ הך עקרו מיותר דאי לשלול בשתיית מים הא שמעינן מט"ב למפרע. וא"כ ודאי קשיא אדר"ח. וא"כ לפי הס"ד דגמ' הוי סבורין כהרי"ף. ומ"מ פריך אברייתא למ"ל ועקרו תיפ"ל מט"ב למפרע דאינו במים לכן ע"כ צ"ל דועקרו אשמעינן בפת נמי. וקשיא לר"ח. אמנם למה דאמר רנב"י תנאי היא. וברייתא דועקרו אט"ב. ור"י אמר בד"א בהניח זקן שם לא מצי למידק מועקרו דמיותר דמיירי בפת. דהא ת"ק לא הזכיר ט"ב לפני'. וא"כ כיון דנקט סתם ועקרו ע"כ צ"ל דר"ח סובר כת"ק אף במעין ג' נמי לקבעא קמא הדר ור"י נמי דפליג לא נקט ועקרו. א"כ י"ל סתמא שפיר אף במעין ג'. ולפ"ז ל"ק דהו"ל להרשב"ם בגמ' למידק מהא דטעון ברכה למפרע דבט"ב במקומו מיירי. דהומ"ל דמיירי במעין ג'. ור"ח בפת איירי. לכן דייק מועקרו דמיותר דאפי' בפת נמי הדין כן. וק' לר"ח. אבל למה דמסיק תנאי הוא וברייתא דפליגי בה לא תני בה ברכה למפרע. א"כ מדנקט סתמא ועקרו משמע דת"ק אף במעין ג' נמי סובר דא"צ לברך. וא"כ מסתמא ר"ח דסובר כת"ק סובר נמי במעין ג' לקבעא קמא הדר. ולפ"ז מיושב קו' המג"א על הט"ז דלמה לא מדייק בגמ' דאי באט"ב במקומו. א"כ מאי מועיל הניח זקן. ולפ"ז ניחא דלפי הס"ד הוי מחלקינן בין פת ליין ונהי דביין י"ל דמודה ר"ח דלא אמרינן לקבעא קמא הדר. מ"מ כיון דהסבו אחד מברך לכולן י"ל דביין מועיל הניח זקן. ודוקא במים דלא הוי קביעות כלל לא מהני הניח. וג' דינים יהי'. בפת אף בלא הניח א"צ לברך וביין בהניח דוקא. ובמים אינו מועיל הניח. לכן דייק מועקרו דמיותר. דבפת איירי. אבל לפי המסקנא דר"ח סובר אף במעין ג' דלקבעא הדר. וכיון דק"ל כר"ח א"כ רק במים ודאי לא מהני הניח זקן. דשם אינו מועיל הסיבה כלל ושפיר הקשה הט"ז על הסמ"ק שם. וכ"ז לר"ח דועקרו בברייתא לת"ק קאי. אבל ר"י דפריך למ"ל ועקרו. ומשני לרבותא דר"י ולכאורה למ"ל להודיעך כחו דר"י הא בל"ז שמעינן מדברי ר"י שאמר ט"ב למפרע. דלאו במים קאי. ומכל מקום בלא הניח זקן צריך לברך. ע"כ צ"ל דלהודיעך כחו הוא דאף בפת נמי לר"י צריך לברך דלא הוי שמעינן מדר"י. רק מיתורא דועקרו דייקינן דאף בפת כן לר"י. [ע"כ מצאתי]: