שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ה
שאלה. אי מותר לקנות מלבוש אשה לעשות ממנה פרוכת וגם היורשים רוצים למכור בדמים מועטים שיהי' זכר לנשמתה:
תשובה. האגודה פ' הקומץ הו"ד באו"ח (סי' קמ"ז וסי' קנ"ג) כ' אין לקנות דברים ישינים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה. והט"ז ביו"ד (סי' רפ"ג) הקיל לצורך פרוכת שהוא תשמיש דתשמיש. והמג"א (בסי' קמ"ז סק"ה) כ' דמדברי מהרי"ל מוכח דאסור לעשות מדברים ישינים גם פרוכת. שכ' דאין לעשות תשמישי ס"ת מבגד שנשתמש בו הדיוט. וסיים ואף דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישינים לאו מר ברי' דרבינא חתום עלי' עכ"ל. והמג"א כתב ליישב המנהג די"ל דבה"מ ומזבח שאני. אבל בהכנ"ס קיל:
וראיתי להב"ח בתשו' (סי' י"ז) שכ' דלא יפה עשו שעשו פרוכת ממעיל של הדיוט. וכמ"ש האגודה ומהרי"ל. וכ"ש מבגדי צבע של אשה כדאמרינן בפ"ק דע"ז (ד"כ ב') ולא בבגדי צבע של אשה ואפי' שטוחין בכותל. ואע"ג די"ל ה"מ בחייה אבל במותה לא כדאמרינן בסוטה (ד"ח א') דר"י חייש להרהורא בסוטה. ואלו בנסקלת ערומה ל"ח. ה"ט גבי סוטה דשמא יתגרו בה פרחי כהונה אבל הכא הא איקטלא. וכ"ת הא אתי לאתגרויי באחרנייתא. גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות. אפ"ה איכא למדחי ולמימר דעכ"פ איכא חששא דהרהורא במקצת. אלא דלגבי סקילה דאורייתא גזרה לסקלה ערומה ל"ח להכי. תדע דהא בפ"ק דתענית (ד"ה ב') ובפ"ק דמגילה (דט"ו א') קאמר ר"י כל האומר רחב רחב מיד נקרי. א"ל ר"נ אנא אמינא ולא איכפת לי. א"ל אנא ביודעה ומכירה ומזכיר את שמה. ומשמע דאפי' לאחר מיתה. דאי בחייה פשיטא דאיכא הרהור אף בכל אשה שניתן דעתו עלי' ואפי' אינו מזכיר שמה. אע"כ דלאחר מיתה קאמר. והשתא הרואה צבע אשה. אף לאח"מ ביודעה איכא הרהור. ותו דלמדנו דבגדי צבע אשה יש בהם הרהורים. א"כ עשויין ליצה"ר ואינם ראויים לתשמיש קדושה. והראי' ממראות הצובאות שלא קבלם מרע"ה אלא עפ"י הדבור עכ"ד ז"ל:
והנה הראי' מהא דכל האומר רחב יש לדחות. די"ל דאה"נ דכל אשה אסור לתת דעתו עלי'. מ"מ לאו מיד נקרי ולא אמרו רק אסור להרהר ביום שלא יבא לידי טומאה בלילה אבל ברחב רבותא יתירא אית בה דמיד נקרי. ולעולם י"ל דוקא בחיי' הוא כן ודוקא מזכיר שמה. אבל נ"ל דיש להביא ראי' דאף לאח"מ שייך הרהורא. כסברת הב"ח. ורק דבסקילה דדינה ערומה מדאו' הוא דל"ח לאח"מ. מהא דתניא במס' שמחות מובא ביו"ד (סי' שנ"ב) האיש אינו כורך ומקשר האשה. אבל האשה כורכת ומקשרת את האיש. דבאיש איכא הרהור. אבל באשה ל"ח להרהור כ"כ עש"ך שם. והרי להדיא דגם במתה שייך קצת הרהור* וכמ"ש הב"ח. וא"כ יש לאסור בבגדי צבעונין של אשה. במקום שהכירו אותה. אף לאחר מותה וכדברי הב"ח:
אבל ק"ל דלפ"ז איך אשה קונית מלבוש מחברתה הא הבעל ודאי מותר להסתכל בבגדי' של אשתו. וא"כ כיון שיודע שהיתה לבושה בבגד זה אשה אחרת נימא דאסור דהוי כמסתכל בבגדי צבעונין של אשה אחרת. ואיך נפרנס מקרא הכתוב בתורה ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. וכתיב וישאלו ממצרים וגו' ושמלות * אע"כ דדוקא כשעדיין מיוחדים לאשה זאת חיישינן להרהור אף בשטוחין על הכותל ואסור להסתכל. אבל כשמכרה ואין המלבוש מיוחד לה ל"ש הרהור. ומכ"ש לאחר מותה. וכ"מ קצת ברש"י ע"ז (ד"כ ב' ד"ה בעליהן) שכ'. אהא דאר"פ דאפי' שטוחין בכותל. דוקא במכיר בעליהן. וז"ל. האשה הרגילה ללובשן ולא כ' האשה שהיתה רגילה ללובשן משמע דוקא שעדיין רגילה ללובשן וכ"נ מדברי הש"ע באהע"ז (סי' כ"א) שכ' אסור להסתכל בבגדים של אשה אפי' אינם עלי' שמא יבא להרהר אחרי'. משמע דוקא שעוד תלבש הבגדים הללו. רק שאינם עתה עלי'. וה"ט כמש"ל דחששא דהרהור ל"ש רק כשהם מיוחדים לה. אבל כשכבר מכרה מותר. והתורה לא אסרה רק לא ילבש גבר שמלת אשה. ונהי דאפ"ל הא דלא אסרה תורה רק ללבוש מיירי באינו מכירה מ"מ הא מעשים בכל יום שגם איש קונה מלבוש אשה ועושה מלבוש לעצמו. ומ"ש עוד הב"ח דהואיל ושייך הרהור בבגדי צבעונין דמי למראה"צ. יש לדחות דשם הי' להסתכל בהם ולהרבות תאוה. אבל בגדי צבעונין בגדי כבוד לאשה הם. ונהי דאסור להסתכל בהם. מ"מ עיקרן לא נעשה להרבות תאוה רק לכבודה וכמ"ש חז"ל (בפסחים דק"ט א') בבבל בבגדי צבעונין ומדלא הזכירו האגודה ומהרי"ל והטו"ז ומג"א טעמים הללו נראה דלא סברי כסברת הב"ח:
וגדולה מזו י"ל דבבהכנ"ס יותר ליכא למיחש להרהורא דאיכא אימתא דשכינה וכה"ג אמרינן בנדה (די"ג א') ר"פ כל היד. אבע"א ביעתותא דשכינה פירש"י ז"ל השורה בבהכנ"ס. וא"ל דדוקא התם דמיירי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוי מקום מורא שכינה יותר כדאמרינן במגילה (דכ"ט א') מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. בבבל אמר אביי כו' וב"כ דשף ויתיב בנהרדעא כו' ע"ש. דמדברי רש"י ז"ל שכ' השורה בבהכנ"ס ולא כ' בההוא בהכנ"ס. משמע דאין חילוק. ואם לאחוז באמה ולהשתין מותר. מכ"ש דמותר להסתכל בפרוכת דמחמת ביעתותא דשכינה לא יבא להרהר. ונהי דיש לפקפק דז"ד על ר"י נאמר דמותר דהי' לו ביעתותא דשכינה בביהכנ"ס. אבל שאר אנשים לא. אבל ג"ז אינו נראה כן. ועוד נראה דודאי כיון שאינו דרך מלבוש. שפוסק התפירות ועושה פרוכת ל"ש הרהור כיון שכבר נתבטל מתורת מלבוש. ובאמת המהרי"ל הביא ג"כ [דאין] העולם נזהרין. וכל שנשתנה מותר ומכ"ש לעשות תשמיש דתשמיש דאין להחמיר מצד חששא דהרהור:
ובגוף דברי האגודה דחה המג"א דדוקא מזבח וכלים שנשתמש בהם הדיוט אסור. והביא ראי' דקרבנות נמי משתמש בו הדיוט ע"ש. והנה הראי' מקרבנות יש לדחות. דשאני בע"ח דאינו נאסר. דאף נעבד לא הוי מיתסר לגבוה רק מקרא יתירא אמנם לכאו' מהא דזבחים (דקט"ז ב') דאביי אמר דמודה ר"א ב"ש בבמה דמותר עצים של הדיוט. ורבא דחי וס"ל דבבמה ג"כ אסור. משמע דבבמה שהוא לגבוה פליגי. אבל בבהכנ"ס יודה רבא לאביי. דלמה נפיש בפלוגתא. תדע דהא רבא דמשני הא דארונה שנתן המוריגים לעצים מיירי בחדתי. וק' הא לר"א בן שמוע ילפינן עצים ממזבח שלא נשתמש בו הדיוט. ואמאי לא ניליף נמי ממזבח שלא יהיו נעשים מתחלתן לשם הדיוט כדפסק הרמב"ם ז"ל בה' בית הבחירה (פ"א ה"כ) דכל הכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותו לגבוה. ומאי הועיל רבא בתירוצו דמשני בחדתי, וע"כ צ"ל דלא ילפינן ממזבח רק הפחות שיש ללמוד דהוא אם נשתמש להדיוט. אבל לא ילפינן דבעינן שיהיו נכרתין לשם הקדש. א"כ ה"נ נהי דרבא משוה במה לבית. מ"מ לא ילפינן רק עצים לצורך במה. אבל לא לצורך בהכנ"ס. ותו דאביי מייתי ראי' דמודה בבמה מברייתא דראב"ש אומר דעצים ובקר היו בנ' שקלים שנא' כו' ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים. ולמ"ל להביא, מברייתא לפרוך מגופא דקרא דמוריגים וכלי הבקר לעצים אלמא דשרי. אע"כ צ"ל דמקרא הו"א דהעצים שנתן ארונה לא הי' לצורך המזבח רק לבנות ממנו במה. וכדומה. ולכן מייתי ראי' מדקנה בעד נ' שקלים. וכיון שהיו לצורך קרבן לא הי' רשאי לשנותן. א"כ מוכח דלא הי' צריך להביא ראי' דתשמיש גבוה מותר ממה שנשתמש בו הדיוט. רק לעצים על המזבח שהם ג"כ נקראין קרבן סובר אביי דעל במה מותר מתשמיש הדיוט ורבא ס"ל דאסור ושם הי' חדתי. אבל בשאר צורכי גבוה גם רבא מודה לאביי דמותר ודוקא עצים דהם ג"כ איקרי קרבן ועולה על המזבח הוא דאסור. אבל שאר דברים לא מיתסר בשביל כך. ומ"ש המג"א ראי' ממראות הצובאות. לכאו' אדרבה ראי' להיפוך דהרי משה לא רצה לקבלן רק עפ"י הדבור וכמו שנסתייע מזה הב"ח בתשו' כנ"ל. וצ"ל כוונת המג"א דהרי מצינו מה שמשרבע"ה ל"ר לקבלם הי' בשביל שעשויין ליצר. אבל משום תשמיש הדיוט לא הי' נמנע מלקבלם. אבל ג"ז יש לדחות דשאני כיור דלא נעשה רק לתשמיש אדם לקדש בו ידים ורגלים. ואף שהוא במקדש שרי. אבל לצורך גבוה כמו פרוכת לס"ת אפשר שפיר אסור:
אמנם מה שציין המג"א לילקוט מגילה (והרב מחצהש"ק לא ביאר דבריו) ונ"ל כוונתו. דשם איתא על הכתוב יעשו עץ גבוה חמשים אמה. דהעץ הי' מתיבת נח ע"ד זכר עשה לנפלאותיו ע"ש. ועל הכ' ויאמר חרבונה איתא שם דאליהו בדמות חרבונה אמר בבית המן יש עץ מבית קה"ק. וא"כ משמע דהעץ מתיבת נח נעשה קרש לבית קדש הקדשים. הרי דתשמיש היתר מותר אף במקדש שלא לצורך מזבח. אבל גם ראי' זו ליתא דמצינו הרבה מדרשים חלוקים ומי שאמר זה ל"א זה. מ"ס דעץ של תיבה שהי' להצלת העולם הגין גם עתה להצלת ישראל לתלות את המן. ומ"ס דעץ מבית קה"ק הגין לתשועת ישראל. תדע שהן חלוקים דהא בילקוט מבואר דנשאר דף מתיבת נח שעשה הקב"ה זכרון בעולם כדי שידעו נסיו ונפלאותיו שכן כתיב זכר עשה לנפלאותיו משמע שהי' רק קורה אחת שנשאר לזכר. דלמ"ל שתים לזכר. וא"כ סותר למאי דאמרו בפ' חלק (דצ"ו א') דסנחרב אשכח דפא מתיבותא דנח. והא בימי סנחרב הי' המקדש קיים. וע"כ דמדרש הזה סותר למה דאמרו מביקה"ק הי' ואזדא ראיית מג"א. עי"ל דעץ מתיבת נח שהי' להצלת נפשות לכלל העולם שפיר מותר לצורך גבוה. הואיל ואתעביד בה מצוה אחת לתעביד בה מצוה אחריתי. והרי מה"ט צוה הי"ת למרבע"ה לקבל מראה"צ מהנשים לפי שעשו אותן לקיום מצות פו"ר. מכ"ש בתיבה שהי' לקיום העולם כולו דמותר. אבל כל שנעשה תשמיש הדיוט לצורך רשות אפשר דאסור לצורך גבוה. ואין כאן ראי' לדחות דברי האגודה:
אבל יש לעיין השתא אתנן דהתורה אסרה לגבוה להדיא אפ"ה כשנשתנה מותר כדדרשינן הם ולא שינוייהם [בב"ק ס"ה סע"ב] מכ"ש דבר שנשתמש לצורך הדיוט לדבר הרשות דא"ד שיהי' מותר לגבוה ע"י שינוי. ומדפרכינן בזבחים שם מהא דמוריגים וכלי הבקר. ולא משני דכשישברם ישתנו ויהיו מותר לעצים. ע"כ צ"ל דגם ע"י שינוי אסור. וק' אמאי יהי' חמור מאתנן דמותר לקרבן ע"י שינוי. וגם המג"א דמקיל. לא הקיל רק לדידן לבהכנ"ס לתשמיש דתשמיש. אבל לגבי מזבח מודה דאסור ואמאי יהי' חמור מאתנן דמפורש בקרא. וצריכין אנו לחלק ביניהם. דאל"כ איך למד האגודה מעצים, למזבח לקדושת ביהכנ"ס. דהא אף ברקועים ציפוי לקה"ק לא הוי אסרינן אתנן אי לאו מיתורא דקרא בית ה"א כמבואר בע"ז (דמ"ו ב'). וא"כ איך נלמוד מעצים למזבח לשאר קדושות הנוהגות בזה"ז. [כיון דגם לקדושת כותלי קה"ק לא הוי אסרינן אתנן דחמיר טפי. אי לאו קרא. ולא הוי ילפינן מעצים למזבח. מכ"ש קדושת ביהכ"נ] אע"כ צ"ל דס"ל דשאני אתנן דלא נשתמש בגוף, הדבר עדיין לצורך הדיוט. רק נתן הדבר לאתנן. ולהכי צריך קרא לאסור. משא"כ דבר ששימש בו הדיוט בגוף הדבר. דהא מה שנותן אתנן בהנאת ביאה לא חשיב תשמיש בגוף הדבר רק כמקבל מעות עבור החפץ. והרי רבא משני בחדתי ואם נימא מה שמקבל מעות עבור החפץ הוי משתמש בגוף החפץ א"כ מאי משני. הא סוף סוף נשתמש בהם הדיוט שארונה לקח מעות עבורם. וע"כ בזה לא מקרי שימוש. ולהכי צריך קרא לאסור אתנן. ומש"ה נמי שפיר היכי דנשתנה לא אסרה תורה. משא"כ בעצים למזבח שנשתמש בהם הדיוט בגופן גם ע"י שינוי כמבואר להדיא בתוספתא העתיקו הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מאיסורי המזבח ה"ב) עצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים. ושפיר למד האגודה דדבר ששימש בו הדיוט יהי' אסור לקדושת בהכנ"ס ול"ק מאתנן. המבי"א]:
איברא דיש לעיין דהא קיי"ל דקדושת ביהמ"ד גדולה מקדושת ביהכנ"ס. ומבהכנ"ס מותר לעשות בהמ"ד [כמבואר במגילה דכ"ו ב'] ואמרינן במגילה (ד"ו א') עתידין בתי טרטיאות וקרקסיאות ללמד בהן שרי יהודה תורה ברבים. ואם ביהמ"ד דקדושתו מרובה מותר להיות מדבר שנשתמש בו הדיוט. כ"ש דביהכנ"ס דמותר. ואפ"ל דמחובר שאני דלא מתסר * וכעין שכתבנו לעיל ליישב קו' מג"א מקרבנות:
ואיך שיהי' נ"ל דגם האגודה ומהרי"ל לא אסרו רק דלכתחילה
אין לקנות מעיל שנשתמש בו הדיוט. אבל אם הקדיש לס"ת לא מיתסר אף לדעתם. ותדע דהא בש"ע או"ח (קנ"ג סכ"א) הביא דברי האגודה. ואלו בסי' (קנ"ד סי"א) כ' נרות של שעוה שנתנם עכו"ם לע"א וכיבן שמשן אסור להדליקם בביהכנ"ס. והטעם משום שהיו בבית עכו"ם. משמע בנשתמש בהם הדיוט שלא בבית עכו"ם הי' מותר. ואם כן סתרי אהדדי. וע"כ דבסי' קנ"ג לא אסר רק לכתחלה כמ"ש אין לקנות מעילים כו' אבל לא מיתסר בשביל הכי. ובסי' קנ"ד אוסר אפי' בדיעבד שהקדישן. ולפ"ז דרק לכתחלה אסרו ודימו בהכנ"ס למקדש. וא"כ כשנשתנו י"ל דשרי גם לכתחלה דהא המג"א הקיל בנשתנה. א"כ עכ"פ ספיקא הוי. והאגודה ומהרי"ל לא אסרו רק לקנות לכתחלה. א"כ בנשתנה יש להתיר גם לכתחלה לקנות לעשות ממנו תשמיש מצוה וקדושה. וגם החו"י (בסי' קס"א) דחה דברי האגודה ומהרי"ל. וכל שהלכה רופפת הלך אחר המנהג. וכיון שנהגו העם מוכח דשרי:
דנלע"ד כתבתי.