שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ג
שאלה. כהן הבא לעלות לדוכן ואין לו מים לנט"י אי שפיר דמי ליטול ידיו ביי"ש קלא אי הוי נט"י לדוכן בהכי או לא:
תשובה. בש"ע או"ח (ק"ס י"ב) איתא יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד. וי"א שהיין כשר לנט"י בין נתן לתוכו מים. בין לא נתן לתוכו מים. אלא שאסור לעשות כן לכתחלה. כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעלויא (פי' לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו (הגה"ה וי"א דוקא יין לבן אבל אדום לא) ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנט"י בשעה"ד עכ"ל מבואר דביי"ש דמראהו כמראה מים (ועיקרו מים) שפיר דמי. ואף שהוא מזיעת פירות. מ"מ הא אף מ"פ כשר בשעה"ד:
אמנם ראיתי להגאון פמ"א (ח"א סי' ל"א) שתמה על הפוסקי' דמ"פ כשרים לנט"י מסוגיא דזבחים (כ"ב א') דאמר ר"ל כל המשלים למקוה [למ' מאה] משלים למי כיור [לשיעור, ד' כהנים] לרביעית [של נט"י] אינו משלים ופריך למעוטי מאי ומסיק למעוטי הא דתנן נתן סאה ונטל סאה ה"ז כשר ופרש"י למעוטי הנך דתנן גבי מקוה פעמים מעלין ופעמים אין מעלין מ"פ וכל משקה שאינו מים. ותמד משהחמיץ כו' ודכוותה בנט"י לא משלמי שאם היתה בו רביעת מים. ונתן ממינים הללו לתוכו רובע רביעית ונטל כנגדה פסולה. דל"ח שיעור זוטרא דרביעית לבטלינהו עכ"ל רש"י. הרי להדיא דמ"פ ל"ח אפי' להצטרף בהדי רביעית מים כשרים. ואיך יעלה על הדעת להכשיר מ"פ בלבד. ויותר הי' מסתבר כדברי הראב"ד (הוא דעה ראשונה בש"ע) דבפ' ג' שאכלו לא מיירי רק לפירות. משום נקיות. או כדעת המרדכי (היא דעת הי"א בהגה) דדוקא ביין לבן. אבל במ"פ לא. דתלמוד ערוך הוא דאין נוטלין. והגאונים בעצמם מחלו על, כבודם במקום שנמצא ראי' מן הש"ס היפך דבריהם עכ"ד הפמ"א. הנה דחה דעת הפוסקים הללו מכל וכל:
והנה על דעת הראשונים הוא דעת הרא"ש בברכות והרשב"א ז"ל. אין לתמוה דאפשר מפרשי הא דזבחים לרביעית אינו משלים לענין טבילת מחטין וצינורות. ואף דתוס' בזבחים שם כ' דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה. מ"מ אין תימה כ"כ לפרש כן. אבל דברי רש"י ז"ל תמוהים ביותר שסותר ד"ע. בפ"ג שאכלו (ד"נ ב') דשם אהא דת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג ונוטלין ממנו לידים (כ' רש"י הטעם דשם מים עליו. דמי פירות בעלמא מקרי). משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג. ואין נוטלין ממנו לידים (פרש"י דשם יין עליו. ואין נוטלין אלא במים) וחכ"א בכוב"כ מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. חזינן מיהא דרש"י סובר דמ"פ נוטלין ממנו לידים וסותר ד"ע שבזבחים. ומצאתי בפמ"א בזבחים תמה ארש"י. לכ"נ דרש"י ס"ל דוקא נט"י לסעודה (דבהכי עסקינן בברכות שם) סגי במ"פ. אבל בזבחים דמיירי בכיור דהוא לקידוש ידים לעבודה. ודומיא דהכי לרביעית דאינו משלים היינו לנט"י לעבודה. דהוא לנ"כ. בזה פסול מ"פ. וה"ט דלסעודה דהוא רק דרבנן ואסמכתא בעלמא מקרא דוידיו לא שטף במים כמ"ש תוס' בחולין (דק"ו) שפיר סגי גם במ"פ אבל נ"כ דילפינן בסוטה (דל"ט א') מקרא דשאו ידיכם קודש וברכו. א"כ יליף לה שהוא כעין עבודה. וכשם שלעבודה הי' צריך קידוש מכיור. כן בנ"כ בעי נט"י. וא"כ כשם שבכיור פסול מ"פ. ובעינן דוקא מים כדכתיב ירחצו מים. ה"נ לנ"כ בעי מים דוקא. אבל מ"פ פסילים. ולכן בזבחים דעסיק בכהן עובד. דלכיור משלים. דומיא להכי קאמר דלרביעית דנט"י לכהן העובד בגבולין בנ"כ אינו משלים:
וסעד לדברינו דהא חזינן דנט"י לתרומה ולחולין אינו רק עד חיבור אצבעות לכף היד. כמבואר בטאו"ח (סי' קס"א) ואלו לנ"כ (בסי' קכ"ח) הביא דעת הרמב"ם. בלי חולק. דנט"י לדוכן הוא עד הפרק כמו בעבודה. והוא חיבור היד עם הזרוע. כמבואר בחולין (ק"ו ב') דלקודש עד הזרוע. וע"כ דהרמב"ם והטור ס"ל מדילפינן מקרא דשאו ידיכם קודש. דנ"כ הוי כמו עבודה. א"כ ה"ה מ"פ פסול לנט"י לדוכן כמו לקודש דבעינן מים דוקא ובזה יתיישבו דברי רש"י בסוטה (דל"ט א') שפי' [הא דכל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו] שלא נטל קודם עלייתו לדוכן. ובאמת מנין לרש"י דל"י בנט"י שחרית. דלמא שלא נטל ידיו שחרית. ואי משום קו' התוס'. אם לא נט"י שחרית. גם לתורה צריך נט"י. הא כבר כ' הב"י (בסי' קכ"ח) דנ"מ לענין היסח הדעת. או לענין בכל מידי דמנקי דיכול לקרות בתורה ולדוכן בעי נטילה ובאמת הרמב"ם כ' דיוצא בנט"י שחרית. וכן נוהגין במצרים. ולפ"ד י"ל דרש"י סובר כיון דלנ"כ בעינן נט"י כמו בעבודה. דילפינן מקדש. א"כ כשם דמבואר בחגיגה (די"ח ב') דנט"י לחולין פסול לתרומה. ולתרומה פסול לקודש. א"כ בנט"י שחרית דלא הי' כוונתו לדוכן. הוי כמו נט"י לחולין דפסול לקדש. ה"נ פסול לנ"כ. לכן צריך נט"י דוקא קודם עלייתו לדוכן והרמב"ם נהי דחולק בהא דל"ב כוונה לדוכן בנט"י כמו בקדש. מ"מ הא משוה דוכן לקדש לענין עד הפרק ה"ה דמ"פ פסול.
איברא דדעת הרמב"ם דיוצא בנט"י שחרית קשה. הא בשחרית סגי עד חיבור אצבעות עם הכף [ע' אלי' רבה קכ"ח ח'] ואיך יוצא ידי נטילה לנ"כ דבעינן עד הזרוע. וצ"ל דמיירי כשנטל ידיו שחרית עד הזרוע. וכה"ג חזינן בחולין (ק"ו) דרב אמר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. וק' להרי"ף דס"ל דלחולין נמי עד הפרק איך מהני נט"י שחרית. ועכצ"ל דמיירי כשנטל ידיו עד הפרק. ובכה"ג איירי נמי הרמב"ם [יש לחלק וק"ל. וע' דרישה או"ח ס"ד במוסגר] ואפ"ל כיון דבשחרית אינו מחויב רק עד כף היד. אף שנטל עד הזרוע. סובר רש"י דהוי כנטילה בלי כוונה ופסול לקודש. לכן בעי נט"י קודם עלייתו לדוכן (ולפ"ז באמת יש לנו לספק בטבל ידיו לנ"כ. אפשר דלא מהני. דדוקא לסעודה סגי בטבילה במי מקוה [כאו"ח קנ"ט י"ד] אבל נ"כ דדמי לקדוש ידים לעבודה דמבואר ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הי"א) דל"מ לעבודה טבילה במקוה עד שירחוץ בכלי ה"נ אפשר דל"מ טבילה במקוה לנ"כ [הג"ה ומנטמאו הידים דמבואר שם דמועיל טבילה. אין ראי'. דשא"ה דלא אסח דעתי' ע' זבחים (ד"כ ב') ובכה"ג בנ"כ לא מיבעי' לי'] וצ"ע) עכ"פ מבואר בדברי רש"י דל"מ נט"י לדוכן במ"פ:
אמנם הרי"ף שהשמיט (בפ' אלו דברים) הא דמשלים למקוה משלים למי כיור ולרביעית אינו משלים. ונהי דמשלים למי כיור לא הוצרך להביא דאינו נוהג בזה"ז. אבל מדלא הביא הא דלרביעית אינו משלים. ע"כ ס"ל דקאי לענין טבילת מחטין וצינורות. וכהא דאר"פ שם בזבחים דאם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינורות. וכיון דכבר בטולי בטלוהו לרביעית דמקוה אין נפ"מ ולכן השמיטו. נראה דסובר דלנ"כ גם במ"פ כשר. ובאמת דברי התוס' בזבחים שם שכ' על פרש"י לרביעית דנט"י. דזהו קצת תימה. ופירשו להטביל מחטין. וסיימו מיהו נראה כפרש"י דהא בטולי בטלו לרביעית צ"ע. ולא ידעתי מה איכפת להו לפרש בדברי ר"ל דקאי על הדין דקודם שבטלוהו. כמו ר"פ דחידש אם קדח רביעית. אף דכבר בטלוהו. ואולי הואיל ואמר סתם לרביעית ולא פירש להדיא כדפירש ר"פ דייקי דמיירי לנט"י אמנם הרי"ף ע"כ ס"ל דקאי אטבילת מחטין א"כ שפיר לנ"כ אף במ"פ כשר. וע' מג"א [סי' ק"ס סק"ז]. איברא אי מהא לא אריא די"ל דהרי"ף מפרש להטביל מחטין כשיטת הרמב"ם במקואות (פ"ד ה"ז) דהא דנתן סאה ונטל סאה עד רובו. ה"ד במים שאובין. אבל במ"פ אינו כשר רק בנתן סאה אחת ונטל סאה אחת [כנראה מדלא הביא (בפ"ז ה"ו) במ"פ עד רובו. כמו שכ' (בפ"ד ה"ז) בשאובין ש ולפ"ז מפרש הא דמשני ר"פ למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה ה"ז כשר. וכמה אריב"ש אר"א אר"י עד רובו. דקאי על שאובין דוקא. דבמ"פ היכי מייתי עלה הא דאר"י עד רובו. הא במ"פ פוסל גם במקוה. ולפ"ז ע"כ הא דאר"ל דלרביעית אינו משלים. מיירי לענין טבילת מחטין. דא"ל לנט"י דהא לנט"י גם כולו שאוב כשר, ולפ"ז אין ראי' מהא דהרי"ף השמיט הא דלרביעית אינו משלים. דס"ל דנט"י כשר במ"פ. דלעולם ס"ל דמ"פ פסולין לנט"י. והא דלא הביא הוא משום דאין נפ"מ בזה"ז. כי אם סובר כרמב"ם ע"כ הא דלרביעית אינו משלים קאי אטבילת מחטין וכבר בטלוהו. ולנט"י כולו שאוב ג"כ כשר. ולמ"פ אא"ל דהי' כוונת ר"ל. כי גם במקוה אינו משלים עד רובו ודו"ק. ומש"ה השמיטו. וא"כ אין ראי' כלל דמ"פ כשר לנט"י. וכיון דמרש"י מוכח דס"ל דלנ"כ פסול מ"פ ולא מצינו מי שיחלוק עליו. בנ"כ ודאי ראוי לפסוק כוותי':
וניחא לן לומר דהרי"ף סובר כדעת הרמב"ם. דמצינו ראי' גדולה, לדבריו. דעד רובו דקאמרינן בנתן סאה ונטל סאה קאי דוקא אשאובין ולא אמ"פ. דביבמות (דפ"ב ב')פרכינן אדר"י דאמר בב' קופות [אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם ב' סאין אחת של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו הרי אלו מותרין שאני אומר כו'] אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה [וס"ד דטעמא דר"י משום דבדרבנן לא בעינן ריבוייא ותרומה בזה"ז דרבנן. ופריך] מהא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות נתן סאה ינטל סאה כשר ואריב"ש אר"א א"ר יוחנן עד רובו. מאי לאו דנשתייר רובו [עד י"ט סאה יכול לעשות כן. אבל טפי לא דבעינן דנהוי רובא. ואע"ג דפסול שאיבה דרבנן בעי רובא בכשרות. רש"י] ומשני לא דלא נשקול רובא. אבל עד פלגא ש"ד. ואבע"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר. והקשו בתוס' מאי פריך מנתן סאה ונטל סאה. הא נהי דשאיבה דרבנן. מי פירות מיהא פסולין מדאו'. ואמ"פ קתני לה כדפי' בקונטרס. ושפיר בעינן ריבוייא. תו הקשו (שם בד"ה דלא נשקול) איך אפ"ל כן הא בפ"ד דמקואות תנן מים שאובין ומי גשמים שהן מתערבות בחצר ובמערה. אם רוב כשר כשר. אם רוב פסול פסול כו' משמע בהדיא דשאובין דרבנן בעי רוב. והניחו בתימא. לכ"נ שמכאן למד הרמב"ם דינו. וס"ל דהא דנתן סאה. מיירי בשאובין. דכולה שאוב אינו אלא מדרבנן כמ"ש (בפ"ד דמקואות ה"ב) ולא כפרש"י. ושפיר מדמי לקופות. וניחא ק' הראשונה של התוס'. והנה לכאו' ק' הא בשתי קופות הוי תרי דרבנן. דתרומה בזה"ז דרבנן. וגם בנתערב דהוא ספק דעת הרמב"ם סד"א מה"ת להקל. הוי ג"כ רק דרבנן. א"כ מאי פריך מנתן סאה דלא הוי רק חד דרבנן שפיר בעי ריבוייא. אבל באמת לק"מ דהכ"מ (שם ה"ז) כ' ליישב השגת הרא"ש. דהרמב"ם גופי' סובר דמקוה שיש בו מ' סאה. אפי' מערה כל היום כשר וא"כ למה בעי עד רובו. ע"ש שהאריך ותי' דהוי רק גזרה דהרואה יאמר שכולו שאוב. ומש"ה בעי בנתן סאה עד רובו. וא"כ שפיר מדמינן לב' קופות. דכולו שאוב הוי רק דרבנן ורובו דפסול הוי רק גזרה והוי תרי דרבנן לכן דמי לקופות דהוי חד דרבנן משום תרומה בזה"ז. והשני דהוי ספיקא דמה"ת לקולא. ומשני דלא נשקול רובא. אבל במי גשמים ושאובים דהוי ודאי דרבנן וחד דרבנן. דנתערבו קודם שירדו למקוה (דאז) שפיר בחד דרבנן כ"ע מודים דבעי רבויא. וניחא גם תמיהת התוס' הנ"ל. ומזה הוציא הרמב"ם פירושו [דמיירי רק בשאובים] דאי מיירי במ"פ דמדאו' פסול. ורק משום דקמא קמא בטל. והוי רק חד דרבנן. היכי מדמי לקופות דהוי תרי דרבנן. ומאי פריך. רק התוס' דסוברים דבמ"פ מיירי. והוי חד דרבנן. לכן סוברים דדמי להא דמים שאובין ומי גשמים שנתערבו. ושפיר הניחו בתימא. אבל להרמב"ם דקאי על שאובין. דוקא בתרי דרבנן אזלינן לקולא [דל"ב רוב רק] דלא נשקול רובא. ושפיר, למד הרמב"ם דינו הן אמת שרש"י ותוס' המפרשים דבמ"פ איירי. סברי דאבע"א שאני הכא דא"ל שאני אומר. היינו [הך שנויא] דהוי ס' דרבנן [והוי תרי דרבנן] (דבחד קופה) דבסאה אחת של תרומה שנפלה לב' קופות א' של חולין וא' של תרומה] כ' תוס' (שם) דודאי מתירין [בלא רוב אפי' לר"ל] דאוקמה [קופה של חולין] אחזקה אבל להר"מ לא ניחא לי' לפרש [כן[דהו"ל לשנויי התם תרי דרבנן אע"כ דמיירי במים שאובין. והוי ג"כ תרי דרבנן. ולא משני רק דאמרינן שאני אומר דזהו עדיף משאר דרבנן וז"ב:
אבל לפ"ז [אם נימא דמש"ה השמיט הרי"ף הא דר"ל, דלרביעית אינו משלים. משום דס"ל כהרמב"ם] יקשה על הרא"ש דהשיג על הרמב"ם וסובר דהך (סוגיא) [דנתן סאה] מיירי לענין מ"פ. דבשאוב אפי' מערה כל היום כשר. בשיש שיעור מקוה. כמבואר ברא"ש (ה' מקואות). א"כ למה לא הביא הוא הא דר"ל ולומר דמפרש לה להטביל מחטין וצינורות. דוחק הוא דלמ"ל לדחוק ולפרש הא דר"ל בדבר דבטלוה. ולמה לא מפרש כפרש"י לענין נט"י לנ"כ דאינו משלים, ועכצ"ל דס"ל דבנ"כ באמת כשר גם מ"פ. ולא כרש"י. ומאחר שדעת רוב פוסקים בהא כהרא"ש. דהא דנתן סאה במ"פ איירי. א"כ מסתמא סוברים דהרי"ף ג"כ סובר כן. א"כ מדהשמיט הא דר"ל. ע"כ ס"ל ג"כ דנט"י לנ"כ כשר במ"פ:
אולם נ"ל דאין ראי' די"ל דאף דסוברים דפסול מ"פ לנ"כ. מ"מ מודים דמשלים לרביעית. וה"ט דהא ממנ"פ אם מדמינן נ"כ לקדוש ידים לעבודה. א"כ לבעי שיהי' כלי שיכול לקדש ממנו ד' כהנים כמבואר בזבחים (דכ"א ב'). ואף אי מדמית לה לקודח בתוכו (קשה) הא בקודח מתוך הכיור בין לפרש"י [בין לשיטת התוס' שם] כשר בכלי בין שיש בה רביעית בין שאין בה רביעית. וא"כ אמאי בעי רביעית לנ"כ. או ליבעי שיעור בכלי כדי ד' כהנים. או ליסגי בפחות מרביעית. לכנ"ל דאף דבקודח מן הכיור סגי בפחות מרביעית. מ"מ כאן לא גרע נט"י לדוכן. מנט"י לחולין דבעי רביעית. וא"כ נהי שלא השווהו לגמרי לכיור שיוצרך שיעור ד' כהנים. מ"מ לא סגי בפחות מרביעית. כמו בקודח מן הכיור. משום דלא גרע משאר נט"י לחולין. וא"כ לפ"ז היכא דאיכא מים. ומ"פ בתוכם להשלים. שפיר משלים עד רובו. דבאמת מעט המים ג"כ כשר. מחמת קדוש. א"כ מה שאתה רוצה לפסול לנט"י דנ"כ. משום דלא גרע מנט"י דעלמא דבעי רביעית. והרי לנט"י דעלמא כשר במ"פ. א"כ ממנ"פ אם תדמהו לקידוש א"צ להשלים. דבקדוש ידים לעבודה. אין חילוק בין רביעית לפחות מרביעית כלל. וא"צ להשלמת מ"פ כלל. ואם לשאר נט"י דחולין ודתרומה אתה מדמהו א"כ גם במ"פ כשר ולפ"ז י"ל דמודים הרי"ף והרא"ש דכולו מ"פ פסול לנ"כ דדמי לקדוש ידים. אבל כשרוב (מ"פ) (מים] דמחמת דומיא דקדוש סגי (במיעוט) דל"ב רביעית. ומחמת חומרא אטו שאר נט"י הא כשר במ"פ] [שפיר מ"פ משלים לרביעית] לכן הוכרחו לפרש הא דלרביעית אינו משלים דקאי לטבילת מחטין. וכ"ז לשיטת התוס' דקודח מתוכו היינו ששואב מן הכיור [וכשר גם בכלי שאין בו רביעית] א"כ שפיר ממ"נ אי מדמית לקודח כל נ"כ ל"ב רביעית. אבל רש"י לשיטתי' שפי' קודח שנוקב דופנו של כיור והכלי יונק מן הכיור. א"כ לא בעי רביעית [הוא משום] דהוי חדא כלי עם הכיור. א"כ לא הוי קולא בקדוש כלל מנטילה. דגם (בכה"ג) בנטילה] אם יונק הכלי קטן מכלי גדול כשר לנטילה [אם יבא מכח גברא. אף דהכלי קטן לא מחזיק רביעית. דהא מרביעית נוטלין אפי' לשנים ועתוס' שם ריש דכ"ב א' *] א"כ לפ"ז שפיר י"ל נהי דבנ"כ ל"ב [שיעור] ד' כהנים. אבל רביעית מיהא בעי ופחות מרביעית פסול ודמי לקדש [בהא[ולכן במעורב מ"פ אסור דאינו משלים לרביעית] ושפיר פרש"י לנט"י (וכוונתו לדוכן כנ"ל] משא"כ הרא"ש י"ל דאזיל בשיטת התוס' דקודח היינו ששואב מכלי גדול. אבל הכלי בעצמה אינה מחזקת רביעית. א"כ שפיר בכה"ג באמת בכל נט"י פסול. ורק בקדוש ידים כשר. א"כ הא שהצריכו נטילה מרביעית לענין זה החמירו בנ"כ אטו נט"י לחולין. א"כ לא עדיף מינה. דמ"פ ורוב מים דכשר. דהא משום קדוש סגי אף פחות מרביעית. ולא יצטרך ההשלמה ממ"פ. ומשום נט"י דעלמא אף כולו מ"פ כשר. ולפ"ז היכי שכל הנטילה היא ממ"פ י"ל דמודה הרא"ש לרש"י דפסול לנ"כ. ויש לפלפל בדברי תוס' זבחים (דכ"ב) ד"ה שאין בה רביעית ודו"ק. ובזה א"ש מש"כ התוס' על פרש"י לרביעית לנט"י והוא קצת תימה. דמהו התימה. ולפמ"ש תמהו דבכה"ג ראוי להשלים כנ"ל. ומיהת מוכח מדברי הרא"ש דאף דכ' בברכות דטפי נראה כפי' הראב"ד דמ"פ פסולין לנט"י. מ"מ להלכה פסק כרש"י:
תו נ"ל להביא ראי' דנ"כ שאני משאר נט"י לענין מי פירות דהנה המרדכי כ' דיין אדום פסול. משום חזותא. ויין לבן כשר. וכ' המג"א (סי' ק"ס) דבמ"פ י"ל דמודה דכשר דנשתנה לעלויא (ובאמת צ"ע דהא המרדכי הקשה מהא דקפדיתו אחזותא (בחולין דק"ז א') א"ל אין. אהא דיין נוטלין לידים (ברכו' ד"נ ב') ותי' דמיירי ביין לבן. ומאי קושיא הא י"ל הא דחולין דקפדו אחזותא היינו בנשתנה המראה לגריעותא. כהא דמבואר במס' ידים (פ"א מ"ג) נפל בהן דיו [ונשתנה מראיהן פסולין] אבל יין לא נשתנה מברייתו. ומ"פ נשתנה לעלויא. אע"כ דסובר דאין נפ"מ כלל אי נשתנה לעלויא אי לגריעותא רק הולך אחר המראה. כשהוא מראה מים כשר. ואם לאו פסול. מיהת מ"פ שמראיהן אינן כמו מים. אף שנשתנה לעלויא פסולין אמנם קשה ע"ד המרדכי. שהקשה שם דמאי בעי אי קפדינן אחזותא. הא מתני' היא במס' ידים [הנ"ל[ותי' דהומ"ל דהתם לתרומה איירי וכן הקשו תוס' בחולין שם ותי' כן. מיהת ק' דהומ"ל בפשיטות דממס' ידים אין ראי' דהתם נשתנה לגריעותא שנפל לתוכו דיו אבל בנשתנה לעלויא כמו מ"פ או שכר לא קפדינן. ופשיט לי' דקפדינן. ובשלמא על התוס' ל"ק דהם סוברים בברכות פ' ג' שאכלו [שם ד"ה בפה"ע] דמ"פ פסול לנט"י. דבמים דוקא. דכתיב וידיו לא שטף במים. אבל המרדכי דס"ל דיין לבן כשר [ואם אין חילוק בנשתנה לעלויא או לגריעותא] א"כ אמאי לא אמרינן דהאיבעי' אחזותא שנשתנה לעלויא. דאין ראי' ממס' ידים דנשתנה לגריעותא. ופשיט לי' דקפדינן. וזה אפ"ל בדוחק דהמרדכי ל"ל הך סברא כלל. א"כ למה בעי אי קפדינן אחזותא דהא במס' ידים היא שנוי'. ואי דהומ"ל דשאני דנשתנה לעלויא זה אין סברא בלל לחלק בהכי) וק' מאוד דא"כ איך יפרנס הא דלרביעית אינו משלים. ממנ"פ. אי במראה מים. הא אף אי כולו מ"פ ויין כשר. דהא סובר יין לבן כשר. ואי במראהו אינו מראה מים. אף אם הוא מים גמור סובר המרדכי דקפדינן אחזותא כהא דמס' ידים. ונשתנה לגריעותא או נשתנה לעלויא ל"ל. דא"כ איך שייך לומר דמשלים או אינו משלים. אע"כ דס"ל דאף דיין לבן כשר לנט"י לסעודה. מ"מ לנ"כ פסול. וסוגיא דזבחים בנ"כ איירי. הן אמת דיש למדחי דגם המרדכי מפרש דמיירי שם להטביל מחטין וצינורות:
(ודע כי המג"א (שם סקי"ט) הקשה על המחבר שהביא דעה שלישית וי"א דמ"פ כשרין בשעהד"ח. הא בכלל הדעה השניי' היא. דאם ביין מותר כ"ש במ"פ. והפנמ"א שם בתשו' תי' דדעה השניי' ביין שלא נשתנה המראה. אבל מ"פ דנשתנה פסול ודעה האחרונה מתרת גם מ"פ אף דנשתנה. הואיל ונשתנה לעלויא כשר, ובאמת ז"א דהא המחבר לא הביא לחלק כלל בין יין לבן או אדום. וא"כ מדהביא דיין כשר משמע אף אדום, א"כ ממילא כ"ש למ"פ. דלרש"י מ"פ כשר ויין פסול ותו דלמה הביא דמ"פ כשרין בשם יש מי שאומר משמע דהוא דעה יחידאה. והא הדעה השני' שמכשרת ביין ולא קפדינן כלל אחזותא לבן או אדום. הוא הפוסקים שסוברים שחכמים לא נחלקו אר"א דמותר מן הדין ביין. רק דאסרו משום דממאיס. וא"כ מכ"ש מ"פ. לכ"נ להיפך כדעת הב"י דדעה הא' מכשרת במים דוקא והב' מכשרת אף ביין [וכ"ש במ"פ] והשלישית מכרעת במ"פ
דוקא כשעהד"ח. אבל יין פסול והיא דעת רש"י והרא"ש שהעתיקו):
הלום ראיתי להרמב"ם (בסוף ה' מקואות) הביא הא דלרביעי' אינו משלים. כגון שנתן לתוכו מים פסולים ונטל מתוכה דפסול. ולא פי' במי פירות. כמש"ל דהוא אינו מפרש במ"פ דבכה"ג גם במקוה אינו משלים עד רובו. ולשיטתו אזיל. אמנם הדרא הקו' למה לא הביא הרי"ף (בפ' אלו דברים) בדין נט"י הא דלרביעית אינו משלים בעירב מים פרילין והרא"ש (בפ' כל הבשר) הביא הא דר"ל לאתויי דמים עכורים פסול לטבילה. אבל לא הביא הא דלרביעית אינו משלים לענין נתן לתוכו ונטל ממנו לכנ"ל דהרי"ף והרא"ש לא ניחא להו בפי' הרמב"ם. דכיון דד' פסולין הם במים שנוי מראה. גלוי. עשיית מלאכה. והפסד שמונע בהמה מלשתות מהן מחמת קלקולן כמבואר ברמב"ם (פ"ו מברכות ה"ז). והנה באמת כיון דע"כ בנתן (מים שנשתנו מראיתן] לתוך רביעית מים או חזר למראית מים. דאל"כ אף בלא נטל. ברביעית פסול דהמים נשתנו מראיתן. [אע"כ דחזר למראית מים] וא"כ מה איכפת לן מה שנטל מתוכה. הא אף הוא גופי' הוכשר דעיקר פסולה משום דקפדינן אחזותא. דהכי חזינן במקואות (פ"ז ה"ח) דמקוה שיש בו מראה יין ונתן לתוכו שאובין הוכשר אף דאין בכח השאובין להכשיר המקוה. רק כיון דפסק השנוי מראה אותה מקוה כשרה. ה"נ מים שנשתנו מראיתן כשנתערב בתוך מים וחזר למראה מים ראוי שיוכשר. וכן מים שנעשה בהם מלאכה דטעם פסולן לפי שנתבזו. א"כ כשנתערבו בטלי. וכן מים שנפסדו משתיית כלב כשנתערבו במים עד שיכולין הבהמות לשתותם הוכשרו. ומים שנתגלו בל"ז אסור. אף שיש רביעית בלא הם, וא"צ להשלמה כלל. מ"מ אם נתערבו הוי סכנה דהרי האידנא דאין חוששין לגלוי. כשרין לנט"י. כמ"ש בטאו"ח (סי' ק"ס) א"כ רק מטעם סכנה אסור. א"כ פשיטא כשנתערב ברביעית פסולין אף בלא נטל מתוכה כלל, [ומש"ה לא ניחא להו
לפרש כפי' הרמב"ם במים, פסולין] ולכן לא הביאו הדין דל"ל פתרי לפי' הרמב"ם. ונהי דדברי הרמב"ם י"ל בדוחק דרק אנעשה בו מלאכה קאי. דגלוי אף בלא נטל ממנו פסול. ובשנוי מראה אף בנטל כשר כשחוזר למראיתו. ואפי' בפחות מרביעית אם שפך לתוכו מים שנשתנו מראיתן י"ל דכשר. וכן בטיט הנרוק כשר אף בפחות מרביעית (אם ראוים עתה לשתיית כלב] רק הרמב"ם מפרש אמים שנעשה בו מלאכה. ואינהו לא ס"ל הכי. דגם בזה ס"ל דנתבטל כיון דרק משום בזיון הוא. וכשנתערב הוכשר כנ"ל. ולכן ל"צ לדברי המג"א (בסי' ק"ס סק"ז) שכ' דלכן השמיטוהו [הא דלרביעית אינו משלים] דסברי דלתרומה דוקא איירי. ולפמ"ש אא"ל לענין מים פסולין. ולענין מ"פ י"ל דאכשורי מכשרי. לכן השמיטוהו. והך שמעתא לענין נ"כ. כנ"ל:
אמנם אחר שאפ"ל כמ"ש המג"א דהרי"ף והרא"ש ופוסקים שהשמיטוהו מפרשים דלתרומה איירי. וא"כ ממילא ג"כ ל"ק מה שהקשה הפמ"א על רש"י. דשפיר לא יסתרו דבריו דלנט"י דחולין שפיר כשר במ"פ ולתרומה חמיר. וכה"ג כ' תוס' חולין (דק"ז) כנ"ל. א"כ לכאו' י"ל דמ"פ כ"ע מודי דפסול לתרומה. והמקילין הם רק בנט"י דחולין. וא"כ בנ"כ אין ראי' לפסול מ"פ. אבל נראה דהסברא נותנת דנ"כ דילפינן משאו ידיכם קודש לא גרע מתרומה. ועכצ"ל כמש"ל. ולכן יש להחמיר בנ"כ שלא ליטול ידיו במשקים ממ"פ. כיון דעיקר המקיל הוא רש"י. ובתרומה ע"כ מחמיר. א"כ מנלן לדמות נ"כ לנט"י דחולין. נדמי לה לנט"י דתרומה. דהא חזינן דנט"י לנ"כ חמיר עוד מנט"י דתרומה. דלתרומה סגי עד חיבור אצבעות עם הכף. ולנ"כ בעינן עד הזרוע. א"כ י"ל דגם לענין זה החמירו. אמנם היכא שהוא בשעת עבודה. שאם לא יעלה יעבור בעשה. ואין לו כ"א מ"פ לנט"י יש לעיין טובא.
וראה זה מצאתי לתשו' שבו"י (ח"ג סי' כ') שכ' להתיר בשעהד"ח ואין לו מים. לנקות בכ"מ דמנקי. והעלה ראי' ברורה מדברי תוס' סוטה שם שהקשו אי בלא נט"י שחרית תיפ"ל דלתורה בעי נט"י. ומאי קושיא דלמא משום דלק"ש ותורה סגי בכל מירי דמנקי. ולנ"כ בעי נטילה דוקא. אע"כ דאין חילוק עכ"ד ואשתמיטתי' דברי הב"י הנ"ל שכ"כ ליישב דברי הרמב"ם. או דנפ"מ להיסח הדעת. והוא היפך דברי הש"י. תדע דלהלכה הובא בש"ע כדעת הרמב"ם דיוצא בנט"י שחרית. ועכצ"ל כמ"ש בב"י. ובל"ז דברי התוס' צ"ע הא לתורה סגי עד חבור אצבעות לכף. ולדוכן בעינן עד הזרוע. ועכצ"ל דקו' תוס' היא מדלא פירשו בגמ' כל כהן שאינו נוטל ידיו עד הפרק או שאינו נוטל ידיו במים. באופן שלא יצא בנט"י שחרית. לא ישא את כפיו. ומדסתמו משמע דבעינן שיטול ידיו פ"ב לדוכן. דאם סגי בנט"י שחרית הו"ל לפרש ההבדל שבין נט"י שחרית לנט"י לדוכן. וכיון דבאמת להלכה קיי"ל כהרמב"ם דסגי בנט"י שחרית. רק לכתחלה יסמוך לנ"כ ואם, נטל ידיו שחרית סגי בלא ברכה. א"כ לא קיי"ל כתוס' ואזדא לה ראיית השבו"י. ופסול במידי דמנקי. ולחנם היקל בדבר וא"כ ממילא גם במ"פ לא יוכל ליטול ידיו לנ"כ. לכ"נ אם נטל ידיו שחרית והיו ידיו טהורין סומך עליהם לנ"כ. ואם לאו נ"ל דמוטב שיצא קודם שהגיע הש"ץ לעבודה] לבל יעבור אעשה ולא יסמוך להקל בנט"י במ"פ:
הגלע"ד כתבתי.