שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן נ
תשובה שני' להרב מברעזין.
ב"ה יום ב' ז' שבט תר"ל פיעטרקוב. יהי' אוד הצלחתו. כשמש בגבורתו. כבוד יד"נ שב"ז הרב הגאון המאוה"ג סיני ועוקר הרים יקר רוח כ"ש מו' סיני ספיר נ"י אבד"ק ברעזין יצ"ו.
מכתבו השגתי ביום העבר תוכו רצוף דברים הנאמרים בדעה והשכל מתקן דברים הראשונים כזאת שם לו למטרה להשתעשע בדברי אם לרחק אם לקרב הכל כאשר עלה ברעיוניו כן היום אנכי בעז"ה עתה באתי לקרב המרוחקים בזרוע עוזו ועוצם בינתו ולברר כי כנים דברי וכל אשר ירט לנגדי אין בהם ממש להרוס אשיות בניני וזה אשר יצא ראשונה מש"כ באות א' על מ"ש א) מדברי תוס' סנהדרין ד"מ ע"ב דבב' כתי עדים המכחישות בבדיקות אין בו ד"נ. דמזה מוכח דלא יהרגו מכח ממ"נ ואנכי בעצמי כתבתי דמזה אין הוכחה די"ל דשם נתבטל מדין קא"פ דכיון דנתבטל עדות כת אחת לפי שהיא מוכחשת גם הכת השני' אין בה תועלת לפי שנצטרפה בהגדה וס' כבודו דטעם דברי תוס' הוא לפי שגזה"כ הוא שיהי' נכון לכן כל שמכחישים אינו נכון ובטל העדות ולכן כ' הרמב"ם פ"ב מה"ע ה"ג אף בשנים שכוונו עדותן ואחד הכחישם דעדותן בטלה דגזה"כ הוא והאריך כ' בפי' דברי תוס' כל דבריו המה פשוטים רק מ"ש שגזה"כ הוא מנין לנו לבדות גזרות מלבנו. אם שגזרה התורה שיהי' נכון היינו בשנים המכחישות עצמן לפי שאין שני עדים מעידים בשוה. ואף דבד"מ המכחישים בבדיקות כשרין אבל מנין לנו דגם באחד מכחיש שנים עדותן בטלה ואדרבה דברי רמב"ם מוכרחים כדברי' שהרמב"ם לא הביא הא דב' כתי עדים המכחישות זו את זו בבדיקות רק בב' עדים הסותרין זא"ז דעדותן בטלה דאחד מוכחש ממ"נ ואף בשנים מכוונין עצמן ואחד מכחישם דהאחד מוכחש משנים בבדיקות לכן עדותן נתבטל מגזה"כ דנכון דאין עדותן נכון דמוכחש מתרי דתרי מהימני לגבי חד וא"כ הפסול ידוע (פי' מי שנתבטלה עדותן) לכן עדותן בטלה כמו נמצא אחד מהם קא"פ דמ"ל שהאחד מהעדים פסול שאין בו תועלת או אין בו תועלת מצד בטול הנצמח ע"י הכחשת בדיקות ולכן סובר הרמב"ם דפסול מדין קא"פ אבל בב' כתות המכחישות י"ל דהרמב"ם יודה דהורגין מכח ממ"נ כיון דאין הפסול ידוע כמ"ש תוס' סנהדרין דל"א וכאשר העירותי במכתבי הקדום לדברי תוס' סנהדרין ד"ט ע"ב אזלי להני תירוצי שכ' בדף ל"א. ויעיין תוס' סנהדרין דמ"א ד"ה כמאן דשנים בחקירות ואחד בא"י דעדותן בטלה מדין קא"פ ואם אין ראי' לדבר זכר לדבר:
ב) מ"ש כבודו באות ב' דבמה שישבתי דברי הירושלמי אהדדי מהא דנקטעה יד העדים ובזה רצה כ' לסתור מ"ש דלכן השמיט הרמב"ם ירושלמי דמכות לרוב פשיטותו כמ"ש הפ"מ דהא היאך יהי' פשוט לרמב"ם מה דמספקא לי' לאמוראי. דעדיין בתירוצו יקשה דלמה השמיט הרמב"ם ירושלמי דיבמות אין זה השגה. ויעיין כ' במכתבי ד"ה אך לזאת שכ' די"ל דהרמב"ם דוחה מהלכה הא דאין הורגין מכח ממ"נ דקיי"ל כש"ס דילן דלא אתי קרא דצדק צדק לד"נ דוקא וא"כ על הירושלמי דיבמות ל"ק כלל דלכן השמיטו דלא קיי"ל כן רק דהורגין מכח ממ"נ רק דקשיא הא דמכות דמוכח דבלא קרא ידעינן למה השמיטו מהלכה ולזה ירמזון דברי דיכלל בכללא דנקטעה יד עדים ולא הוי צורך להביאו אחרי אשר הביא הא דנקטעה יד העדים להלכה:
ב) אשר השיב כ"ת בזה"ל וגם בגוף ההערה מנקטעה יד העדים אם אמנם הוא מתוק מדבש לפענ"ד יש לעיין בהך דנקטעה יד העדים הא בכל הת"כ שש"א כמותו וא"כ כי נקטע ידם מאי הוי ואע"ג דכתיב יד בסמיכה נמי כתיב יד ואפ"ה מצרכינן תלתא קראי למעט שליח כו' בפ' שתי מדות. אך בנקטע י"ל כיון דאיהו לא מצי עביד כו' ולפ"ז בעדות מוכחשת דקיימי יד העדים רק לא ידעינן איזה מהם הוא העדים שפיר איכא תקנתא דנשוי שליח לאחריני או כת לחברתה כדאיתא בכ"מ יכתבו הרשאה להדדי. וא"ל דא"כ מאי פריך מבורח ומוקי בהן הן עדים לישני שמינו אותם לשלוחי' דשם כיון דמינו שליח צריך עדים כמ"ש הב"ש בה' גטין ג"כ ניחא לי' טפי לאוקמי בהן הן עדים עכ"ד כ"ת:
הנה בגוף הענין דבד"נ יועיל שליחות זה לא מצינו דבכמה מקומות בש"ס איתא דבד"נ לא גמרינן מממון ומשאר דוכתי דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכל כמה דנוכל להפוכי בזכות מהפכינן. אך הא לכאורה ליתא דבהדיא מצינו בת"כ פ' אמור הובא ברש"י בהמקלל דכתיב רגום אותו כל העדה מכאן ששליח של אדם כמותו מבואר דגם בד"נ מהני שליחות ומאוד אתפלא דבהאיש מקדש שקלינן וטרינן בקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כי היכי דנדע שליחות ולא מייתי קרא דרגום אותו כל העדה דאף בד"נ דחמיר מהני שליחות וגם בהא דמצרכי קדושין וגרושין ותרומה דחדא מחדא לא ילפינן ולא מייתי האי קרא דילפינן מינה שלוחו של אדם כמותו. מ"מ מדברי הת"כ מוכח דגם בד"נ מועיל שליחות כאשר מורה הלשון הכתוב א"כ לפ"ז שפיר יקשה דגם בנקטעה יד העדים יעשו שליח רק לפי שא"י לעשות בעצמו וכיון דאיהו לא מצי עביד כו' מאי פריך מבורח לוקי במינו לשלוחים וד"ז שצריך עדים על מינוי שליחות אינו מוסכם ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד ומבואר בה' קדושין באה"ע. ואף למאן דמצריך עדים י"ל אולי דוקא בע"א דא"נ בתורת עדות שנתמנה לשליח ואף אי בעי בב' עדים מינוי שליחות יש לחלק קצת בין קדושין לחיוב מיתה אבל דבר הברור אצלי דלא מהני שליחות כיון דקיי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכל הפוסקים פסקו אף ע"י שליח לא מהני בחב לאחרים. וע"כ הוא משום דאין מועיל שליחות לחוב לאחרים. וא"כ כיון דאחר אין רשאי להורגו רק יד העדים תהי' בהם וא"כ אין ביכולת להרוג אותו רק ע"י מה שהם עושים לזה שליח וע"י השליחות יהרג הנדון אין לך חב לאחרים גדולה מזה שנמשך בזה חוב גדול המחויב כיון שאם לא יהי' זה שלוחו לא יוכל להורגו ואם בממון דקל אין מועיל שליחות לחוב בד"נ דחמיר עאכו"כ דאין מועיל למשוי שליח לחוב לו להנדון זה ברור:
ומהת"כ אין לדחות דברי. דזה פשוט וברור דאף אם רבים מאנשי עדה לא הסכימו שיהי' זה שליח להרוג המקלל או מתו אחר גמ"ד טרם נהרג המקלל דאז לא יהי' שייך בהו דין שליחות הכי לא יהרג המקלל זה דבר שאין הדעת סובלתו רק אף אם כל העדה יסכימו שלא להרגו ולא יחפוצו בשליחות מות יומת המקלל רק קרא דרגום אותו כל העדה הוא מצוה על כל איש מישראל שירגום אותו וכיון דא"א לקיים אותו שכ"א יקיים מצוה זו לכן די בהסכמה שיהי' אחת מאתם לברר לזה ועושה בשליחותם ויתייחס כאלו כל העדה הרגו וקיימו כל איש מישראל המצוה דרגום אותו כל העדה לפי ששלוחו ש"א כמותו ואשר לא ירצה ולא יסכימו לשליחותו זהו מבטל מ"ע אבל עכ"פ לא ינקה העושה רע מעונש דלאו לעיכובא כתבי' קרא רק למצוה וא"כ כיון שאף אם לא יועיל השליחות מות יומת המקלל דלא קפדה תורה שאם לא יהיו שוים לא יומת א"כ אין בקיום שליחות ובטולו זכות וחובה להנדון דבין כך ובין כך יומת ולא ינצל מיד מכהו וא"כ השליחות אינו מועיל רק לזכות את העדה שיקיימו כ"א המצוה ולא חובה להנדון כלל לכן שפיר מועיל השליחות וזה ברור. ומסתייעא דבד"נ לא מהני שליחות הואיל והוי חב לאחרים דאל"כ בהא דהמקלל למאן דבעי קרא כדכתיב בסנהדרין דמ"ה ע"ב א"כ באם אחד מן העדה אינו בר שליחות ובר משוי שליח נימא דלא יהרג המקלל וקרא אתי לעכובא דרגום אותו כל העדה ומנ"ל דלמצוה הוא דאתי ולפי דברי תוס' בסנהדרין שם דבנסקלין לא בעינן קרא כדכתיב ניחא אבל לדעת הרמב"ם דלא חילק בין נסקלין לשאר חייבי מיתות א"כ למה לא נימא בנקטעה יד א' מן העדה או שנשתטה דלא בר משוי שליח הוא ולא יהי' ההורג שלוחו דיפטר המקלל ממיתה ודבר זה לא אשכחן בשום מקום וע"כ דרק למצוה הוא ולא לעכב ומנין לנו ועפי"ז ניחא דמוכחינן דרק למצוה בלחוד אתא ולא לעכב דאי ס"ד לעכב אתי דאם לא ירצה א' מן העדה לעשות שליח או לא יהי' בר משוי שליח לא יומת המקלל. אכ' אף אם כלם יסכימו לשליחות לא יועיל השליחות כיון דהשליחות הוה פועל לענין שיהרג הנדון א"כ אין לך חב לאחרים גדול מזה ואנן קיי"ל דחב לאחרים לא מהני שליח כלל. ומזה מוכח דרגום כל העדה אינו מעכב וא"כ בלי שליחות יהרג המקלל ואין תועלת בשליחות רק למצוה לכן לא הוי חב לאחרים כלל ומתקיים שפיר קרא דרגום אותו כל העדה אבל אי הי' מעכב לא הי' באפשרי שיתקיים הכתוב כיון דלא הי' מועיל שליחות דהי' חב לאחרים וזהו ראי' נכונה לדברי:
ומזה יש להביא ראי' דפסקינן כדעת תוס' דבחב לאחרים לא מהני שליח כלל שלא כדעת רש"י דגם בחב לאחרים מהני בשוי' שליח דלדעתי יקשה דנימא דקרא דרגום כו' לעכב אתי כנ"ל ולפמ"ש הפנ"י בב"מ ד"י י"ל דבנ"ד אף רש"י מודה דלא מהני שליח ודברי נכונים:
ד) ואל ישיבני כ"ת מדברי השיטה לכתובות דפ"ד ע"ב שכתב דבחב לאחרים אינו רק כשחב לבע"ח אבל אלמנה שתפסה למזונותי' כשחב ליתומים שא"י לישא וליתן בהמעות יכולה לעשות שליח דכיון שמהיורשים מגיע לה וא"כ ה"נ כיון שכאן אינו חב רק להנדון והוא חייב לקבל העונש א"כ אינו מקרי חב לאחרים אבל אין זה דומה כלל דשם כיון דהיורשים עצמן חייבין לתת לה המזונות רק שאם לא תתפס לא תהי' בטוחה וכיון שמוטל עליהם אין זה חב רק מכריח שיעשו את אשר מוטל עליהם אבל בד"נ כיון דאם לא יועיל השליחות לא יוכל זה להורגו ואין שום חוב מוטל על הנדון שיהי' רודף אחרי מי שימית אותו ולבקש זאת והיכי שאין יד העדים יפטר מדין רק ע"י שליחות הזה יתחייב א"כ אין זה השליח פורע חוב רק מחייב אותו וזהו שפיר הוי חב לאחרים משא"כ הא דאלמנה אין השליח מחייב כל היתומים רק הם מחויבים ועומדים והוא כופה שיפרעו חובם לא הוי חב לאחרים כלל וזה ברור:
ה) ועל מש"כ שם דבנקטעה יד העדים לא מצי משוי שליח הואיל ואינהו לא מצי עבדי אבל בשתי כתי עדים דלא מצי להרוג רק מכח ספק יכולים שפיר למשוי שליח לחברתה כהא דכותבין הרשאה זה לזה ע"כ. אף אי יהיבנא דבד"נ מהני שליח וכדעת רש"י דבחב לאחרים נמי מהני שליחות מ"מ אין זה דחי' דצריך באור הא דבכ"מ הספקות כותבין הרשאה דאינו מובן כיון שכ"א לא מצי עביד היכי מצי משוי שליח ואמאי יועיל הרשאה אכן הטעם נ"ל כיון שאף בספק תביעה על חבירו מ"מ יש לו זכות בממון כיון שאם יתפס לא מפקינן מיני' ויש לו זכי' ע"צ הספק כמו שאם הספק יהי' נעשה אחר זמן ודאי יוכל לגבות כל הסך המגיע לו כמו כן הספק יוכל למשוי שליח שיהי' לו זכות כמוהו ויהי' ספק כמותו וכגון שאם ירצה חבירו להרחיק עצמו מספק גזל ואף שאין מוציאין בדיינין יש להשליח לזכות בכל מה שהספק בעצמו הי' זוכה וא"כ כשכתב הרשאה ונעשה ספק ובצירוף זכות עצמו או מהרשאה שלקח מהשני נעשה ודאי יוכל לתבוע דלא שייך לומר הואיל שהוא א"י להוציא הממון שלוחו היאך יוציא דז"א דשלוחו אינו נעשה רק שליח שיהי' כמו הספק עצמו ואי שאין זה זכות שיוכל בשביל זה למשוי שליח ז"א דגם ספק יש לו זכות לענין אם יהי' מוחזק ולזה מהני שליחות לכן כיון שהשליח ספק בשליחותו ובצירוף זכות שיש לעצמו יעשה ודאי יוכל להוציא ממון כמו הספק עצמו שיעשה ודאי. וא"כ בד"נ כיון דהספק אסור להרוג הנדון ואין אנו גומרין הדין שיהרגוהו העדים המכחישים זא"ז כיון שכאו"א ספק הוא וא"כ שוב לא קגמר דינא אין כאן גמ"ד בבירור וא"כ אסור להמיתו ואף אם ימיתוהו העדים לא יפטרו מצד ששמא הן העדים ובדין הרגוהו דכיון שלא הי' גמ"ד שימיתוהו א"כ הוי כמו שהרגו להנדון קידם גמ"ד דחייבין מיתה כמבואר במכות ד"ה דלא שייך גברא קטילא קטלו ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ אין בספק זה זכות שיהי' בזה נפקותא לענין שיוכל להרוג א"כ לא שייך לומר שהם עושים להשליח ספק כמוהם כי אין זה שום עשי' כיון שאין לו שום זכות ומעלה במה שהוא ספק יותר מאשר הוא ודאי אינו עד וכיון שאין זה זכות כלל אין בו דין שליחות דכל שליחות הוא שנותן הזכות שיש לעצמו לחבירו והעדים כל כת בפ"ע אין לה שום זכות ואין להם מה שימסרו לחבירם כיון שאינהו לבדם לא מצי עבדי לכן אינו מועיל הרשאה כלל וזה נכון:
וסעד לדברי מצאתי מדברי רש"י ותוס' יבמות דצ"ט ע"ב בהא דבני התערובות דאין חולקין ואין מוציאין מהם פרש"י אם היו חייבים חטאת או אשם אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותנא בב"ק דק"ט מנין לכהן שמקריב קרבנות בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתם ועורם שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהי' לכן בבני תערובות יתנו לאנשי משמר או יעשו שליח להקריב את קרבנות עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר כו' וקשיא לי דאמרינן בהגוזל היכי דלא מצי עביד עבודה לא מצי משוי שליח עכ"ד רש"י ז"ל. וא"כ לדבריו שאין הספק יכול לעשות שליח א"כ היאך כותבין הספקות הרשאה. אכן ז"א דכיון דהתורה הקפידה שיהי' יכול לעשות עבודה ועי"ז מה שהוא ספק כהן אין מניחין לו לעשות עבודה כלל ממילא אין העור שלו דא"י לעשות שליח שיקריב כיון שאין לו זכות בודאי שיקריב ע"י סבה שנסתפק לנו אם הוא כהן. ולפ"ז ה"נ כיון דהתורה גזרה יד העדים והם א"י לקיים זה בשביל הספק ואין מניחין אותם להרגו מדין ודאי ולכן שפיר לא מצי עביד מקרי משא"כ בעדות ממון שפיר יכול לעשות הספק שליח שיהי' לו זכות כמו הוא ויהי' ספק כמוהו ואם יתפס יהי' הממון שלו דיוכל ליתן מה שיש לו זכות הספק עצמו משא"כ בהא דעבודה ויד העדים דבהקרבה והריגה ספק דינו כודאי ישראל וכודאי אינם עדים ואין להם שום זכות שפיר לא מצי משוי שליח:
איברא תוס' יבמות שם כ' וז"ל והר"ר אליהו הי' אומר דאין זה קושיא דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן הוא ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאנשי משמר שירצה הואיל וע"י הדחק חשיב עבודה כדמפרש בהגוזל דק"י וכן מצא הר"ר אלחנן בירושלמי כו'. ולכאורה מוכח דדעת התוס' אף שעתה ע"י ספק אין לי זכות בבירור בעבודה מ"מ כיון שעומד להתברר ואם יבא אליהו יהי' לו זכות יוכל למשוי שליח ולפ"ז אם יבא אליהו ויאמר בנ"ד שאלו שני העדים הם הצודקים יהרג ע"פ ויתקיים יד העדים יוכל לעשות שליח ע"צ הספק וממילא אח"ז נעשה ודאי ע"י הרשאה מאחרים או כת לחברתה:
וראיתי להרב מ"ל פ"ח מה' אישות הלכה ו' הביא דעת רש"י ותוס' וז"ל ומיהו סוף דברי התוס' שמצאו בירושלמי דהספקות משוי שליח ומיהו יש לחלק בין ממין לקדושין ואם הוא חילק בין ממין לקדושין מכ"ש שיש לחלק בין ממון לד"נ ובודאי אין מועיל שליחות מן הספק כלל:
עוד נ"ל דדברי תוס' אינם מנגדים לדברי דשם כיון דאם הכהן עצמו יקריב ואח"כ יבא אליהו ויאמר שהוא כהן הי' הקרבה שלו מעולה וא"כ אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן ממילא גם מינוי השליחות הי' טוב למפרע לכן שפיר משוי שליח. אבל כאן כיון דאם יהרגו העדים עצמם ואח"כ יבא אליהו ויאמר שהן העדים הצודקין מ"מ יהיו ההורגים חייבים מיתה כיין דבעת ההיא לא הי' גמ"ד שהוא חייב דאין גומרין דין על הספק והוי כלא נגמר דינו עד שיבא אליהו וא"כ הוי כמו רוצח שנהרג קודם גמ"ד דההורגו חייב אף דידוע שיהי' גמ"ד למיתה לא אמרינן דגברא קטילא קטיל וגם כאן כיון שאין הספק מיקרי גמ"ד דאין הב"ד יכולין להרשות שיהרגו אותו העדים כיון שספק הוא אין הב"ד יכולין לגמור דינו ואין זה גמ"ד וא"כ אף אם יברר ע"י אליהו מ"מ בעת ההיא טרם בואו לא הי' מצי עביד ושלוחו ג"כ לא מצי עביד כיון דלא שייך בזה איגלאי מלתא למפרע וא"כ גם לדעת התוס' אינו מועיל שליחות. וצ"ע בדברי רש"י ותוס' מכות ד"ה בטעמא דקודם גמ"ד לא אמרינן גברא קטילא קטיל ויש לפקפק מ"מ מיהת פשוט וברור דבנ"ד אינו מועיל שליחות א"כ לדעת התיס' אינו מועיל דהוי חב לאחרים ולדעת רש"י ליתנייהו בשביל ספק כנ"ל וא"כ דברי אשר ישבתי הירושלמי נכונים:
וצ"ל דרש"י אזיל לטעמי' שפי' בבכורות דמ"ז דהא דר' ינאי הוכרו ולבסוף כו' לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה דמיירי בבן שהוא ספק איזה הוא אביו דלא זכה בנכסי אביו לפי שהוא ספק ע"ש דפי' לענין פשיטות. ולכאורה דבריו תמוהים דבב"ב דף קכ"ו איתא דבכור ולא ספק למעוטי מאי פרשב"ם דלמ"ל קרא ודאי דא"י להוציא מנכסי יתומים דהמע"ה ומשני בגמ' בלא הוכרו דאין כותבין הרשאה זה לזה מבואר דלענין זה קאי קרא דבכור ולא ספק מוכח דר"י לא קאי רק אחלק בכורה דגלי קרא וא"כ ממילא באם הספק בחלק פשיטות ודאי דמועיל הרשאה. אכן עכצ"ל דרש"י סובר דבכור אתי לאורויי דנלמוד מבכור לשאר דוכתי דבלא הוכרו הואיל ולא הי' להספק שום זכי' אין בו דין שליחות כלל ולכן גם לענין פשיטות הדין דילפינן מבכור ולכן שפיר ביבמות הקשה דנימא דכל מילי דאיהו לא עביד כיון דספק אין לו זכי' לעבוד א"כ אין לו דין שליחות והבן:
ו) ובעמדי על הא דאיתא בנקטעה יד העדים פטור נ"ל להביא ראי' לדעת האומרים בכל מקום דשויא אנפשי' חד"א מטעם הודאה שאדם נאמן ע"ע וכמו עדות מהימן ולא כדעת האומרים דשויא אנפשי' חד"א מטעם נדר הוא שנודר עתה דא"כ יקשה הא דסנהדרין דמ"ד דפריך פשיטא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומשני ל"צ דקיהיב טעמא למלתא כי האי דמוכסא ופרש"י במעשה דר' שמעון ב"ש שתלה פ' נשים באשקלון והלכו הקרובים והעידו על בנו של ר' שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו וכשהי' יוצא ליסקל אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה כו' ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם ואעפ"כ לא נפטר ע"כ ואם נאמר דכשאומרים שויא אנפשי' חד"א מטעם נדר א"כ כשחזרו ואמרו ששקר דברו אף דלא מהמנינן להו מגזה"כ דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ הם עשו עצמם חד"א מטעם נדר לבלי להרוג בידים דאם שקר דברו אסורים להרוג על לא דבר וא"כ קבלו ע"ע בנדר לבלי להרוג ואין יכולין הב"ד לכופם שיהי' ידם בראשונה דאף דמצוה הוא מ"מ נדר חל על דבר מצוה ואסורים להמית מטעם נדר וא"י הב"ד לכופם להרוג בידים וא"כ היאך נהרג בן ר' שמעון ב"ש דשם ע"כ לא מיירי ברוצח דהא נגמר דינו בסקילה ואלו רוצח בסייף וע"כ בשאר מחוייבי מיתות וא"כ אם נקטעה יד העדים פטור והכא הא העדים עצמן א"י להרוג לפי ששויא אנפשי' חד"א משום נדר ואסור להם להרוג וא"כ אין הב"ד יכולין לכופו ואחר א"י להרוג דבעינן יד העדים תהי' כו' ולפ"ז מוכח דשויא אנפשי' חד"א אינו משום נדר רק משום דנאמן ע"ע שיאסר עליו וא"כ כיון דתורה גזרה דאינו חוזר ומגיד, א"נ ע"ע כלל שלא נהרג וא"כ שפיר הב"ד כופין אותם שיקיימו מצוה דיד העדים תהי' בו בראשונה:
ולכאורה י"ל דאף אם יודעים בעצמם ששקר דברו ואינו חייב מיתה מ"מ כיון דבב"ד לא מהימנין להו מותרין להרוג כמ"ש תוס' שבת ד"ג בהא דמותר לרדותה שהקשו דהיאך יציית ולא יעבור אאיסור דרבנן ויתחייב סקילה ותירצו דהואיל וב"ד מצווין אותו כך שוב אינו עובר אאיסור סקילה. וא"כ י"ל דאף אם אמת ששקר העידו מ"מ אם הב"ד מצווין אותם להרוג מותרין וא"כ לא שייך דאסור מטעם נדר שנדרו שיהי' אסור כאלו שקר העידו הא גם באם שקר העידו נמי מותרין להרוג אם הב"ד צוו אותם אבל דבר ז"א דבשלמא באיסור שבת דכיון שחז"ל לא התירו לרדות א"כ שוב אונס הוא על איסור שבת דהב"ד לא יניחוהו לעבור אדבריהם והוי כמו אונס שכפו אותו לעבור אאיסור שבת ה"נ הם אסרו לרדות וכופין אותו לעבור אאיסור שבת וא"כ אין עליו חטא. אבל בנ"ד דהוא לענין אם שקר העידו ודאי חלילה להם להרוג ואם הב"ד יצוו ויכופו שיעברו ויהרגו לפי שהב"ד לא יאמינו להם מ"מ חלילה להם להרוג איש על לא חמס דאין התנצלות שאנוסים היו דבג' עברות אלו יהרג ולא יעבור וש"ד חד מינייהו. וא"כ אף אם יכופו אותן הב"ד להרוג נקי כדין שכופין על מ"ע דיד העדים כו'. מהעדר ידיעתם אסור להם ויהרגו ואל יעברו אם יודעין ששקר הי' עדותם. וא"כ לפ"ז באם גם מה שחוזרים ומגידים שקר הוא. מ"מ שויא אנפשי' חד"א כאילו היו מעידים שקר בראשונה ואי משום נדר קאתינא א"כ אין הב"ד כופין לעבור אאיסור נדר ולהרגו מוטב שלא לעבור אאיסור נדר אלא ע"כ דרק משום הודאה דנאמן ע"ע וא"כ כיון שכאן גלתה תורה דא"נ דאינו חוזר ומגיד שפיר מתירים הב"ד להעדים שיהרגו ואף אם אינם רוצים כופין אותן:
אמנם לדעת תוס' בדמ"ה ע"ב דבנסקלין לא בעי קרא כדכתיב וא"כ גם בנקטעה יד העדים דפטור בכ"מ בנסקלין חייב ניחא דבנו של שמעון ב"ש מנסקלין הי' וא"כ אף אם לא הרגו בידים אחר יכול להרוג ובירושלמי פ' נגמר הדין ה"נ איתא דהי' יוצא ליהרג ולא ליסקל ויש לומר אף לדעת רמב"ם דפוטר בנקטעה ידם גם בנסקלין ניחא די"ל דמעשה של בנו של ר' שמעון ב"ש הי' בסייף על רציחה דגם בנקטעה חייב. ואל ידחה ראייתי מהא דההורג אחר שיגמר דינו פטור וא"כ אף אם שקר העידו העדים מ"מ אין מוזהרין לבלי להרוג דגברא קטילא קטלו דז"א דדוקא אם אחר הרג פטור משום שבל"ז הי' נהרג בב"ד עפ"י עדים אבל העדים עצמם ודאי דאם הרגו שופכי דמים הם כיון דבלעדם לא הי' נהרג ולא הי' בר קטלא א"כ לא שייך דהוא גברא קטילא כיון דאם לא יהרגוהו לא יהי' גברא קטילא ולא יקשה מהא דכאשר זמם ולא כאשר עשה הנאמר בד"נ ושם נהי שאין חייבין מדין מ"מ יתחייבו מחמת שהרגו להנדון כדין רוצחים ואי דלא התרו הא לא מצינו בשום מקום שיהרגו אף אם התרו בם. דז"א דכיון דמצוה שיד העדים וב"ד לא מהימני להו ששקר דברו וכופין אותם לקיים מצוה דיד עדים ומכין אותם עד שתצא נפשם ונהי דמוזהרין להרוג ולא יהרגו להנדון מ"מ כיון שמבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה דגם בג"ע דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה דאונס הוא ולכן שפיר הם פטורים מכאשר עשה דכאשר זמם כו' ומשום שהרגו בידים מפטרי לפי שאנוסים היו מב"ד שהיו כופין אותם עד שתצא נפשם. וא"כ עכ"פ אסור להם להרוג אף שאמרו ששקר העידו א"נ ע"ז והב"ד כופין. ומזה מוכח דאין בזה משום נדר דאל"כ אף אם בשקר חזרו מ"מ אסורים להרוג א"כ אין הב"ד יכולין לכוף לכן מוכח מהא דבנו של שמעון ב"ש דרק מטעם הודאה ולא מדין נדר כנ"ל וזה ראי' נכונה:
ז) ולכאורה צל"ע מהא דנקטעה יד העדים דפריך בגמ' מבורח ומשני בהן הן עדיו דעדיין דחוק לישנא דמתניתין ומאי קושיא לישני דשמואל לא פטר להנדון רק בנקטעה ידם דא"א לקיים בהו יד העדים. אבל היכי שיד העדים קיים ואינם לפנינו דהואיל ויש להם יכולת לקיים גם אחר יוכל להרוג לנדון וכהא שמצינו בכ"ד דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שא"ר לבילה מעכבת בו. והרי לפנינו דברי תוס' ביבמות דק"ד ע"ב שהקשו למאן דלא בעי קרא כדכתיב ומחייב בנקטעה ידם דאמאי נימא דכל שא"ר מעכבת בו. ותירצו בתוס' דאין סברא שיפטר הנדון בשביל שאין לו יד להעד. אמנם זה הוא רק למאן דלא בעי קרא סובר שאין זה סברא לפוטרו אכן לשמואל מנין דאף בראוי קיים יד העדים פטור שא"י להורגו אחר דלמא רק בנקטעה אמר שמואל הואיל וא"ר לבילה דלא שייך לומר כתירוץ התוס' דאין סברא כו' כיון דעכ"פ פטור לשמואל בנקטעה מנין לנו להוסיף אף בלא נקטעה וא"כ ל"ק מבורח דשם ראוי שיהרג אם יבואו העדים עצמם ויהרגוהו לכן אין מעכב בו הא דיד העדים כלל:
ולחומר הנושא הנני מוכרח לדחוק עצמי וליישב דבגמ' ידעי דשמואל אף בכה"ג סובר דגם בראוי להתקיים יד העדים מ"מ א"י להרוג דקושיא זו מבורח משמע דשמואל עצמו הקשה דמשני תרגמא שמואל בהן הן עדיו מוכח דשמואל לעצמו תרגם מתניתין ולא חילק בין ראוי לשא"ר:
ובזה יש לישב כל תמיהות התוס' דאסיקו בתימה דמאי פריך בגמ' אשמואל דמי בעינן קרא כדכתיב (לעכובא ולא למצוה) מהא דרוצח והקשו בתוס' דמאי קושיא דדלמא לא בעי קרא כדכתיב ושאני הכא דכתיב תהי' דמשמע לעכובא. אבל בשאר דוכתי לא בעינן כדכתיב. ובזה ניחא דכל היכי דהלשון הוא לעכוב יש לנו לומר על הפחות כיון דאין סברא שיפטר הנדון כו' רק מגזה"כ וא"כ הבו דלא לוסיף עלה וראוי לומר דהתורה קפדה רק באם א"ר לבילה אבל בראוי אינו מעכב. וא"כ מקרא דתהי' י"ל דרק בנקטעה ידם אבל באם ראוים העדים להרוג יוכלו ג"כ אחרים להרוג אף שלא בשליחותם דכל שראוי אינו מעכב וקרא דתהי' לעכובא אתי בא"ר להרוג כמו נקטעה וא"כ למה פריך מבורח ושמואל הוצרך לתרגם בהן הן עדיו אע"כ דשמואל סובר דבעי קרא כדכתיב ואף אי לאו קרא דתהי' אמרינן שיהי' ראוי לקיים בהן יד העדים ובנקטעה ידם הוה פטרינן דמעכב וא"כ יתורא דתהי' אתיא לעכב. בראוי לקיים בהן יד העדים ובעינן דוקא שהם יהרגו לכן הוצרך לאוקי בבורח דהן הן עדיו אבל אי הי' סובר דלא בעינן כדכתיב א"כ מנלן דתהי' דאתי לעכובא דקאי אף אם ראוים להרוג דלמא לשא"ר הוא דאתי דבלאו קרא דתהי' לא הוה בעי קרא כדכתיב ומדהוצרך שמואל לתרגם בהן הן עדיו ואית לי' דאף בראוי מעכב יד העדים א"כ ע"כ סובר דבעי קרא כדכתיב בא"ר ואיצטריך תהי' לראוי א"כ שפיר פריך דברוצח לא בעי קרא כדכתיב באינו ראוי גם כן וזה נכון:
ולפ"ז י"ל דבנקטעה ידם כ"ע מודי דפטור רק האי דתלי בתנאי אי בעי קרא כדכתיב או לא הוא דוקא לענין אם גם בראוים להרוג אם מעכב שיהי' הם ההורגים או סגי באחר. אבל לדינא פ' הרמב"ם גם בראוי דמעכב משום דפסק ג"כ באין לו בוהן דאין לו טהרה ובעי קרא כדכתיב לכן הביא בורח בהן הן עדיו ועפ"ז יתחזק ראייתי לעיל דשויא אנפשי' חד"א מטעם הודאה דלכאורה הוה מצינו לאוקמי דמעשה דבנו של שמעון ב"ש דהיו סוברים דלא בעי קרא כדכתיב ולא יהי' ראוי כלל. אכן לפי דרכינו דכל שא"ר מעכב אף למאן דלא בעי קרא מרבויא דתהי' וגם שם א"ר מחמת נדרם. אמנם זה יש לדחות דזה מקרי ראוים כיון שיכולים רק איסורא הוא דרכיב עלייהו וכיוצא בזה מחלק בגמ' שבועות דכ"ב ע"ב לענין שבועה שלא אוכל ואכל עפר דנבילות וטריפות שאני דראוים לאכילה רק איסורא הוא דרביע עלייהו מוכח דרק בשביל איסור מקרי ראוי וכעין זה כ' בתשו' שב יעקב סי' ל"ו בחלק אה"ע לענין כל העולה לחליצה ואם שכל דבריו תמוהין בעניינא רק לא עת האסף כה כי אינו נוגע לענין זה מ"מ מבואר דבשביל לתא דאיסורא מקרי ראוי א"כ י"ל דמאן דלא בעי קרא אף שאסרו ע"ע בנדר שלא יהרגו מ"מ יכולים אחרים להרוג וזה ראוי לבילה מקרי אבל זה דוחק דעדיין לדידן היכי משכחת בד"נ שלא יוכלו לחזור ולהגיד וא"כ דברי ראייתי חזקים כראי מוצקים:
עוד יש לי לשאול בהא דנקטעה דפריך בגמ' אלא מעתה היו העדים גידמין כו' ומשני דיד העדים שהיתה כבר מוכח דאי לאו לישנא דקרא ה"א דאף בגידמים ג"כ לא יעידו לד"נ דא"י לקיים יד העדים כו' דהא מוכח דהיכי דהיו גידמים שלא יוכלו מקודם להרוג דאינו מעכב מהא דאיתא בסנהדרין פז"ב דבן פסול לעדות אביו מקרא דלא יומתו אבות על בנים אי בעון בנים הכתיב איש בחטאו יומתו אלא בעדות בנים ופריך אשכחן ד"נ ד"מ מאי איכא למימר ומשני משפט אחד יהי' לכם השוה לכולכם מוכח דאי לא משפט א' אתי לד"נ דלישנא דקרא מוכח ולא אתי באם אין ענין רק אד"נ קאי והא לד"נ למ"ל קרא דתיפוק לי' דא"א לקיים יד העדים באם הבן הוא עדות דלכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו כמבואר בהנחנקין דפ"ה. ולפ"ז עכצ"ל דכיון דבעת ראוים הי' ג"כ א"י לקיים הא דיד העדים הוי כגידמין מעיקרא דיוכל אחר להרוג להנדון וא"כ פשיטא דאם היו גידמין מעיקרא חייב מיתה דאל"כ למ"ל קרא דלא יומתו אבות על בנים וא"כ קשה דלמ"ל יד העדים שהיתה כבר:
אמנם זה ל"ק כלל דלכן צריך יד העדים שהיתה כבר די"ל דלא יומתו איצטריך למסית ומדיח דבזה ג"כ הבן נעשה שליח לאביו כמבואר בהנחנקין ואז שפיר היו מקיימין יד העדים תהי' בראשונה וא"כ ה"א דבגידמין מעיקרא נמי פטור לכן קמ"ל דהעדים שהיתה כבר. והרווחנו בזה ליישב מה שקשה מאוד על הא דז"ב דכ"ח אשכחן לד"נ ד"מ מנלן אמר קרא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם דהא התוס' ר"פ אד"מ כתבו דהא דילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד ואף דבכמה דברים מחלקין בין ד"מ לד"נ היינו במידי דתלוי בזכות וחובה אבל במילי דלא תלוי בזכות וחובה משוין להדדי. ולפ"ז למאן דסובר דאף בד"מ לא בעי דו"ח ולא יליף ממשפט אחד יהי' לכם ועיין תוס' סנהדרין ד"ב ע"ב. וא"כ ע"כ סובר דאף במילי דלא תלוי בזכות וחובה מ"מ לא ילפינן דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה יש לנו להציל אף במילי דלא תלו בזכות וחובה ולכן בעי דו"ח א"כ מנא ידעינן דקרובים פסולין להעיד בד"מ דלמא כשרים כיון דלא ילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד כלל:
ובזה ניחא כיון דע"כ קרא דלא יומתו למסית הוא דאתי דבלא"ה נעשה שליח להמיתו דלשאר חייבי מיתות לא איצטריך כיון דאין נעשה שליח להכותו ולקללו ולא משכחת יד העדים וכיון דאשמעינן אמסית שפיר לא שייך לחלק בין ד"נ לד"מ משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה דאדרבה במסית כתיב לא תחמול ולא תכסה עליו וא"כ שוה מסית לד"מ ובשלמא לענין דו"ח שפיר איצטריך קרא לשאר ד"נ וממילא לא נחלוק בין מסית לשאר ד"נ או די"ל דגם במסית לא בעי דו"ח ואף אי בעי דו"ח לא חלקנו בין מסית לד"נ אבל קרא דלא יומתו דלא אתי קר רק למסית דאל"כ למ"ל קרא דהעדים כו' וא"כ ע"כ התורה לאו בוהצילו העדה תלי לה דאדרבה שאין מחפשין זכות למסית לכן שפיר ילפינן ממשפט אחד לד"מ וזה נכון מאוד לפענ"ד:
איברא משכחת לה קרא ברוצח ולפמש"ל אף ברוצח י"ל דהיכי דא"ר כגון בנקטעה ידם אתיא קרא דתהי' רק ברוצח לא בעי קרא כדכתיב בלא נקטעה כנ"ל וא"כ נכונו דברינו:
ובזה י"ל דלהרמב"ם יצא לו דהא דלכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו איירי בלא עשה תשובה ג"כ שלא כדעת התוס' דרק בעשה תשובה ועיין בלח"מ פ"ה מה' ממרים דאם נאמר דרק בעשה תשובה א"כ י"ל דקרא דלא יומתו איצטריך בלא עשה, תשובה דנהרג ע"י הבן מ"מ א"נ לעדות וא"כ קשיא דלמ"ד דלא בעי דו"ח בד"מ וסובר דמשפט אחד לא קאי אד"מ דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה א"כ גם בקרובים ליתכשר דלא ילפינן מד"נ כיון די"ל דקרא דלא יומתו בשאר חייבי מיתות אתי ולא במסית ואתי לאשמעינן שא"נ בעדות זה בלא עשה תשובה ולכן הוכיח מזה הרמב"ם דגם בלא עשה תשובה אינו נעשה שליח להכותו ולקללו וא"כ קרא איירי במסית לכן שפיר ילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד ודו"ק אמנם הרמב"ם סבירא לי' דגם ברוצח בנקטעה ידם דחייב וא"כ י"ל דקרא דלא יומתו אתי לרוצח ונסתר דברינו:
ח) ועל מ"ש כבודו דאע"ג דכתיב יד מהני שליח כמו בסמיכה דכתיב וסמך ידו ואפ"ה מצריכינן בפ' שתי מדות דצ"ג מעוטי לשליח ע"ש ובזה היסוד הקשה אהא דפריך מבורח דלמא נתמנו לשלוחים וזה היינו יכולין לתרץ עפ"י דברי הרמב"ם דאם הוכחש העדות גם ההזמה בטלה וא"כ הוה עדות שאאי"ל דאם יוזמו יוכחש מנוי השליחות ג"כ וא"כ יוכחש המעשה והא דשליח נעשה עד כ' בס' המקנה דאתאן למ"ד דבעדי נשים א"צ דו"ח ולא בעינן שיהי' יכול להזימה אבל בד"נ אין שליח נעשה עד אבל כ"ז אינו מספיק רק ליישב בדוחק:
אמנם בעיקר הא דסמיכה איצטריך קרא דידו למעט שליח זה תימה דהיכי נימא דבידו יהי' המובן ג"כ יד שליח ותפילין יוכיח והרי ידועים דברי התוס' רי"ד דכל מצוה שבגופו אין מועיל שליחות כמ"ש התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש ועיין בבית אפרים חלק חו"מ ס"ז שהרחיב בפי' דבריו אמנם בתפילין כתיב ידיך ולא שליח אבל היכי דכתיב יד י"ל דגם שליח במשמע. אולם צ"ע לפמ"ש הריטב"א בקדושין דמ"ב דלמ"ל שליחות בתרומה ובפסח תיפוק לי' דזכי' הוא לו וניחא לי' (וע"כ קושייתו סובבת לדעת דזכי' מטעם יד דאל"כ גם זכי' נפקא משליחות) ותירץ שם דהואיל וניחא לי' לאינשי למעבד מצוה בגופי' לא הוה זכי' וחובה חשיבא כדאיתא בנדרים פ' אין בין המודר בתורם משלו על של חבירו אע"ג דשאני הכא דעשאו שליח וגלי דעתי' דניחא לי'. ודלמא גזה"כ הוא דבעינן דבגופי' יהי' ולא ע"י שליחות כו'. אבל בתוספות חלקו דזכי' מדין שליחות הוא כדכתיבנא בב"מ בס"ד עכ"ל הריטב"א ז"ל כוונת דבריו דבאמת הוא זכי' רק דחוב הוא זה שניחא לי' למעבד בגופי' והקשה דבגלי דעתי' דניחא לי' למ"ל טעמא דשליחות ורצה להורות דמגזה"כ הוא ולכאורה היינו יכולין לתרץ דאף לדעת האומר דזכי' מטעם יד הוא דוקא בזכות גמור והחלטו אבל בזכות שיש בו קצת חובה רק שהוא אומר שאין זה חובה רק זכות מועיל גלוי דמת הזה מדין שליחות ולא מדין יד דזכי' שאינה זכי' גמורה אינה מדין יד רק מדין שליחות כיון דשלא מדעתו אינה זכי' כלל רק ע"י גלוי דעתו א"כ אינו דומיא דידו דהוא שלא מדעתו והוא רק משום שליחות ולכן שפיר בפסח ובתרומה בעינן שליחות וכעין זה כ' הט"ז באה"ע סי' ק"מ לחלק בין זכות גמור לזכות שיש בו קצת חוב:
ובזה יישבנו קושיית פנים מאירות אהא דנדרים נודרין נדרים ונדבות כישראל דהיאך ישחט דהא ליתנייהו בתורת שליחות דאין שליחות לעכו"ם וא"כ מי ישחוט להם ולפ"ז ניחא כיון דהעכו"ם עצמן א"י לישחט ולא שייך דניחא להו למעבד מצוה בגופי' וא"כ זכות הוא לו ומדין יד הוא דזהו זכות גמור שמועיל משום יד וישבתי בזה מה שקשה לי מאוד קושיא גדולה על דברי הר"ן נדרים דל"ו ע"ב בהא דאמר כל הרוצה ליתרום יבא ויתרום דפי' הר"ן דלענין מודר הנאה לאו שליחות הוא אבל לענין תרומה לא בעין שליחות רק גלוי דעת ומיהו באומר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוא ואסור מדתנן כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו מוכח דשליחות גמורה הוא וממילא ג"כ אסור במודר הנאה עכ"ד. וא"כ מוכח דלתרומה לא בעי שליחות כמו בגט דכל הרוצה לכתוב לא מהני בגט רק כל השומע קולי יכתוב וכדברים האלה כתב השיטה לכתובות פרק המדיר והטעם פירש"י דבתרומה רק כתיב אתם לדעתכם ובעינן גלוי דעת דניחא לי' וא"כ כיון דבתרומה לא בעינן שליחות רק גלוי דעת קשה לי דמאי פריך די"ל קראי בגירושין ותרומה וקאמר שם בפ' האיש מקדש דתרומה מגרושין לא אתי שכן ישנן בע"כ וגרושין מתרומה כו' והא היכי ניליף גט מתרומה אחרי אשר הבדל רב בינהם דבגט בעי שליחות גמור ובתרומה לא בעי רק גלוי דעת דניחא לי' וחלוקים בדיניהם וזה תימה ויפלא לי מאוד על אשר לא הרגיש בזה אחד מן המפורשים. ובזה מיושב דטעם דבתרומה סגי בגלוי דעת י"ל דאחרי שהתורה השמיענו דין שליחות דמועיל א"כ בזכי' כמו בתרומה שהוא זכי' לו ודאי מטעם שליחות ואף דאולי ניחא לי' למעבד מצוה בגופי' אי מגלי דעתי' דלא ניחא לי' בגופי' רק כל שרוצה לתרום יבא ויתרום א"כ שוב זכי' גמורה הוא רק עכ"פ כיון דבעי גלוי דעת לא הוי מטעם יד רק מועיל מדין שליחות אבל בגרושין דאין כאן זכי' רק משום שליחותו לבד בעינן לשון גמור שעושהו לשליח שיכתוב לכן לא מהני בכל הרוצה לכתוב אבל ודאי דבתרומה ג"כ מדין שליחות הוא רק מה דסגי בגלוי דעת דהיכי דמגלי דעתי' שוב זכי' מדין שליחות וא"כ לענין מודר הנאה אין לו דין שליחות רק לענין תרומה כיון דמגלי דעתי' שלא ניחא לי' למעבד בגופי' יוכל להפריש מדין זכי' שהוא משום שליחות ודבר זה נכון:
ולפ"ז יש לישב מה שקשה לי קצת אהא דאמר שמואל בנקטעה יד העדים דפטור עדיפא הו"ל למנקט אף בלא נקטעה ידם רק אינם לפנינו דאין הורגין אותו ואף שראוי לבילה מ"מ עכ"ז בילה מעכבת בו והוא רבותא יותר מבנקטעה דא"ר להרוג כלל. ולפ"ז ניחא דבלא נקטעה י"ל דאינו רבותא כ"כ דודאי אין אחרים יכולין להורגו משום דבעינן רצונם ושליחותם ואי דהוי זכי' להעדים שיקוים מצוה דיד העדים תהי' בראשונה הא י"ל דניחא להו למעבד בגופי'. ולכן משמיענו דבנקטעה אף שזכי' הוא להם כיון דא"י למעבד בגופי' מ"מ אין אחרים יכולים להרוג אותו דלא מהני בכאן זכי' כלל והורגין אותו רק ע"י העדים דלעכב אתי שלא יועיל זכי':
ובזה יש לסתור דברי כ"ת שכ' דהא דלא מועיל שליחות בנקטעה יד העדים משום דהואיל ואינהו לא מצי עבדי דהא מקור הא דהיכי דאיהו לא מצי עביד כו' הוא מנזיר באומר לשליח צא וקדש לי' ומפ' נערה בנדרים דע"ב ע"ב בהא דהאומר לשלוחו כל מה שתנדור אשתי כו' ועיין במ"ל פ"ט מה' אישות ה"ו שבנה יסוד זה דהיכי דאיהו לא מצי עביד השתא כו' מהא דנזיר ונדרים וא"כ י"ל דרק היכי שאינו זכי' כלל ושליחות הוא מצד צווי' לכן בעי שיהא הוא ביכולתו למעבד ומשוי שליח אבל אם אין ביכולתו לעשות היאך יועיל אמירתו אבל היכי ששליחותו מדין זכי' י"ל דאף דלא מצי עביד ג"כ הוי זכי' שלו שליחות וא"כ גם בנקטעה ידם יועיל שליחות כיון דזכי' הוא:
שוב נחמתי דבהדיא מוכח בקדושין דכ"ד בהא דאמר ר"ה ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא כו' ומסתברא שלוחי וכו' דאי שלוחי דידן כיון דאנן לא מצינו למעבד שלוחים היכי מצי למעבד. והא שם לענין הקרבת קרבן זכי' הוא ועכ"ז אין מועיל שליחות רק במצי למעבד בעצמו וכן בהא דב"ק דק"י בכהן המקריב דאם הוא בעל מום דאין קדשיו שלו כיון דאיהו לא מצי להקריב אף שזכות הוא לו ועדיין י"ל דהא דאמרי בקדושין דהואיל ואינהו לא מצי עבדי היינו שהתורה פסלה עבודתן של ישראל לכן אין השליחות נחשב שלו דאם שלו הוא הוי עבודת ישראל דפסולה וכן בהא דב"ק דק"י אין לומר דזכות נחשב כאלו עבד הכהן עצמו כיון דא"י להקריב מחמת שהוא בעל מום והקרבתו פסולה וכמו כן בחולה שאוכל אכילה גסה דלאו כלום הוא והתורה פסלה אכילתו דלכן שלוחייהו נמי לא מצי עבדי אבל באין לו יד כיון דמצי עבד רק מחמת שאין לו יד מקרי מצי עבד וכעין זה כתבו תוס' ביבמות דמ"ד ע"ב ד"ה כל שאינו עולה לחליצה שהקשו מחרש וחרשת ותירצו דשאני התם דראוים לחליצה רק פומי' הוא דכאיב לי'. אמנם עכ"ז אין לדחות דבריו. כתבתי כ"ז למען ישמע חכם ויוסף לקח רק דברי הראשונים הם ברורים דב' כתי עדים שהוא בספק שפיר אין מועיל הרשאה כאשר כתבתי באות ג' וה':
ט) ועל מ"ש כ"ת להקשות על דברי שפרשתי ירושלמי דמכות דסובב על חששא דגמלא פרחא וז"ל דחוקא מלתא טובא לפטור את הרוצח כיון דעכצ"ל דאפשר בגמלא פרחא א"כ אין בידינו לחלק את עדותן להציל הנדון ועיין רש"י פסחים די"א ע"ב עכ"ד לא נעלם ממני סוגיא זו אך ל"ד לאהדדי כעוכלא לדנא דשם כל מה שאנו יכולין להשוות העדות שיהיו מכוונין אנו אומרין כיון דרובא דאינשי טעו בהכי אבל כאן כיון דעפ"י הרוב אין לחוש לגמלא פרחא וא"כ עדותן אינו מכוונת רק א"א לנו לכוון העדות רק עפ"י מיעוט דגמלא פרחא א"כ רק חד מהכתות הוא מהמיעוט ולא ששניהם מן המיעוט ובהא דטעו בעיבורא דירחא ובשעה היינו משום דרוב אנשים טעו אבל כיון דא"א יכול לכוון עדותן מצד הרוב ורק מצד המיעוט מוטב לילך בתר מיעוט אחד מלילך בתר תרי מיעוטי ששניהם אזלי בגמלא פרחא ועיין תומים סי' ל' סק"י שפלפל בענין דלמה נימא שיתכוונו עדותן אדרבה הממע"ה ונימא שסותרין עדותן וע"ש שהעלה כיון שכל כת יש לה חזקת כשרות וכוונו עדותן עיי"ש וגם העלה דהא דטעו הוא רובא דאינשי ולפ"ז כיון שהמזימים הראשונים היו עושין את העדות הראשונים ספק אי הלכו בגמלא פרחא או לאו וכבר נתבטל עדותן דלא היינו מכוונין לילך בתר מיעוט להרוג ההורג וגם לא נהרגו הראשונים מחשש מיעוט וא"כ יצתה עדותן מחזקת כשרות ונשאר בספק א"כ השניים הי' להן חזקת כשרות שנאמנים מדין הזמה ובבוא עדים השלישיים המזימים והשניים שוב מכוונין דבריהם להשניים דהשניים יש להן חזקת כשרות לכן מכוונין להציל להשניים דלקולא אנו מכוונין עדותן אף לילך בתר מיעוט דרק להחמיר אין מכוונין לילך אחר מיעוט כמ"ש התומים. ולכן אין לכוון השניים לראשונים כיון דכבר איתרע לחזקת עדותן. ושפיר הממע"ה ולא קטלינן מספיקא וזהו סברא נכונה:
ואשר כתב כ"ת לעמוד על עצמו ולעשות סניגוריא לדבריו מאשר השגתי עליו מדברי חותני הגאון ז"ל והנו"ב ז"ל אם כי בטעם דעדות שא"א יכול להזימה הוא מחמת ששקר דוברים אינו צודק בהחלט כי י"ל דרק גזה"כ הוא דאינו עדות כאשר פסולים כל הקרובים להעיד וכמדומה לי שראיתי כן עכ"ז סברא ישרה היא. יותר לא רציתי להאריך ועוד חזון למועד לעיין ולהשתעשע ביתר דברי פלפולו הנאמרים אלי רק ע"ז יריתי חצי מכתבי להראות צדקי ואשר הם כמסמרים בל ימוט. דברי
מחו' דו"ש הכוסף להשתוקק להיות מפלפולי'
דודו בעריש מייזלש כתבי זאת עלה בלבי לעיין בעיקרא דדינא אשר יסדו הגאון נו"ב ומו' הג' בעל נה"מ דבשנים אומרים הרג בניסן וב' אומרים באייר הרג את הנפש דאין הורגין מכח ממ"נ כיון שהב"ד אינן יודעין ע"י איזה כת הם גומרים הוי עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהרגו ומדמה בס' נה"מ להא דארבעה עדים ששנים מהם פסולים וא"י מי הם הפסולים דאין הורגים הרוצח מכח ממ"נ אף בלא העידו כאחד ע"ש. הנה ראי' זו אם כי הדמיון הזה עדיין לא ידעתי אי' מקומו שבכה"ג לא יהרג הרוצח אף אם נקיטנא דבארבעה שמעידים על אחד שהרג ושנים מהם פסולים וא"י מי הם אף בלא ראו מחלון אחד מ"מ עדותן לא מועיל להרוג מכח ממ"נ מ"מ אין כאן ראי' לזה כלל. דזה ידוע אשר בהזמה אף אם רצו וזממו שיהרג הנדון מ"מ אם הם פסולים להעיד אין להם שום חיוב מיתה וכעין זה כ' הרמב"ן בשבועת העדות דאם קבלו ע"ע קא"פ ולא רצה להעיד דאינו חייב ק"ש שאף שהפסיד ממון בכבשת עדותו מ"מ אינו חייב רק באם עד כשר הוא דבעינן עד ראה או ידע והביא לזה ראי' מירושלמי בשבועות וא"כ לפי"ז גם בזוממין דכתיב והנה עד שקר ענה באחיו בעינן שיהי' כשר להעיד אבל היכי שהעד פסול אף שהב"ד לא ידעו מפסולו ורצה להרוג בעדותו מ"מ התורה לא חייבה רק כשרים בכאשר זמם ולא לפסולים. וזה מבואר בסוגיא דב"ק דע"ג דבהעידו על הגניבה ועל הטביחה אם למפרע הוא נפסל א"כ בשהזימם על הגניבה שוב היו פסולים בשעת שהעידו על טביחה ולא מחייבי בדין זוממין מבואר דאף שהב"ד לא ידעו בשעת שהעידו על הטביחה שהעדים הם פסולים מחמת עדות שקר שהעידו על הגניבה דאל"כ לא היו גומרין דין על הטביחה דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה וא"כ ע"כ דאף שהב"ד היו מחייבין ע"פ עדותן מ"מ אין חייבים בכאשר זמם דכיון שהיו פסולים בשעת העדות לא הי' להן דין עד ואינם בתורת הזמה וא"כ לפי"ז בארבעה עדים אשר לא נודע מי הכשרים וא"כ ששני הכתות זממו להרוג הנידון מ"מ כיון שלהפסולים אף אם רצו להרוג אין להם עונש כאשר זמם דהתורה לא חייבה רק כשרים ולא לפסולים א"כ שניהם לא יתחייבו דלא נוכל להרוג אותם דכל כת שמא הם פסולים ולא חייבה התירה אותם בכאשר זמם לכן שפיר לא יהרג הנדון דהוי עדות שאאי"ל אכן בשני כתות המכחישות עצמן בחקירות דאז על כל עדות שמעידים העדים כל כת בפ"ע הם זוממין להרוג הנדון ונתחייבו בכאשר זמם דבכל אחד מהעדות יש עליו חיוב מיתה ודין דכאשר זמם ואי דכיון ששנים מהם פסולים הא הם לא נפסלו רק אחר עדותן והא כל זוממין דחייבה רחמנא ע"כ הם פסולים מחמת עדות זה שמעידים ומ"מ חייבה אותם התורה כיון דקודם שהעידו לא היו פסולים רק כשרים וא"כ גם בשני כתות המכחישים זא"ז הא לא נפסלו עד שהעידו וקודם שהעידו היו כשרים והי' להם דין דכאשר זמם וודאי אם הוזמו חייבים כיון דלכל כת וכת בפ"ע נתחייבו בעת עדותם מכאשר זמם שזממו להרוג דעדותם הי' מחייב מיתה ואין כאן ראי' כלל דשם נהי דעדותם הי' מחייב מיתה מי גרע מפסולים גמורים שרצו לחייב מיתה דלא יהרגו וא"כ בלא נודע לא יהרגו שניהם דכל כת שמא הן הפסולים ואין להם שום עונש וזה ברור: