שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מו
להנ"ל. הערה באיסור אשה.
עוד כתב כ"ת שהאב רוצה ליקח מעות עבור החליצה וקיצר במקום שהי' לו להאריך כי זה חשש גדול לכל הדיעות דזה הלכה פסוקה מדברי הרי"ף דבמקום דאיכא חשדא לא סמכינן עליו ואף לפמ"ש בטעם א"א חוטא ולא לו לא שייך כשמבקש ממון וליכא חזקה ופשוט דא"נ האב כלל. ואף בעדות אשה שהכשירו חז"ל קרוב ואשה פלפלו בזה האחרונים דנוגע א"נ וכיון דבהחולץ איתא דאפילו קרוב אפילו אשה לא עדיפי מע"א במת בעלה דבמקום נגיעה נסתפק דלא האמינו ועיין בנו"ב מה"ק סי' ק"ז שפלפל בזה והביא מדעת הרי"ף ראי' דנוגע א"נ בעדות אשה ואף דשם יש להתיר משום חזקת דייקא לכן אף נוגע מירתת דעבידי לאגלוי מחמת שתחקור אבל בנ"ד לא הוי עבידי לאגלוי כ"כ כמ"ש הרשב"א ונ"י דליכא חומר דתוכל לומר אותו שחלץ או אח אחר שחלץ לה וא"כ לא דייקא כ"כ ודאי דנוגע לא מירתת וגם הנוב"י חילק בין עבידי לאגלוי בבירור לשלא בבירור ויחשב למת בעלי ג"כ לא עביד לאגלוי בבירור דא"נ עכ"פ בנ"ד באחוה דמיתנא בזה ודאי לא דייקא כ"כ דא"נ. וראיתי לנו"ב שמקשה להא דנוגע לא מהימן בעבידי לאגלוי מהא דעמשא ביבמות דע"ז דפריך בגמ' ומי מהימן והא אמר ר"א כו' כל ת"ח שמורה ובא אם קודם מעשה שומעין לו כו' ואם לאו אין שומעין לו ומשני שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים ופרש"י דמלתא דע"ל לא משקר אינש וכ' בתוס' דדוקא בדבר שהוא נוגע א"נ אחר המעשה כי האי דהכא דיתרא נשא בת ישי כו' וא"כ מוכח בעבידי לאגלוי אף נוגע נאמן ולכן חילק בין עב"ל. אף שבנ"ד אין נ"מ דודאי נוגע מקרי חשדא ולא מהימן עכ"ז י"ל דאף בע"ל גמור לא מהימן נוגע רק הא דעמשא ל"ק מירי דשם איתא הלכה נתעלמה כו' א"ל עמוני ולא עמונית כו' אקשי להו דואג כל הני קושייתא ואישתיקו בעו לאכרוזי עלי' מיד ועמשא כו' אמר כך מקובלני מב"ד של שמואל כו' ופריך והאר"א כל ת"ח כו' ומשני דשמואל וב"ד קיים וא"כ הפי' הוא שרצו להכריז ואי שהוא אומר כך אין שומעין לו דשמא משקר כיון דאמר ר"א אין שומעין לו כלל א"כ אין כאן חשש שבשביל אמירתו נחוש לנוגע ולהכריז כלל ומשני דשמואל וב"ד קיים וחזקה דלא משקר ואף דאיתרע חזקה מחשש שישקר בשביל נגיעתו עכ"פ שפיר עבדי דלא הכריזו עד דבדקו וחקרו היטב אי אמת הדבר דבכה"ג שומעין לו לחשוש לדבריו אבל אם לא הי' עבידי לאגלוי אף אין לחוש לדבריו ולא מאמינין כלל והיו מכריזין כמ"ש בב"ב דמ"ב אנא מייתינא איגרתא כו' א"ל לכי תיתי וא"כ עכ"פ לאמת הדבר בבירור שהוא כדבריו לא מצינו ג"כ בע"ל היכי שנוגע הוא רק הא דשמואל וב"ד קיים מועיל למשוי הדבר ספק כי היכי דלא יכריזו עליו עד דבדקו אם אמת הדבר וזה ברור. ומסתייענא להא סברא מהא דפ"י יוחסין ד"ע דר"י אכריז לההוא דקרו לאינשי עבדא דעבדא הוא דאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל א"ל אימר דאמר הכי למיחוש לה לאחזיקינהו מי אמר אדהכי אתא ואמר לדידי קרית עבדא דאנא מדבית חשמונאי מלכא קאתינא אמר ר"י הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי כו' עבדא הוא דלא אשתייר כו' א"ל והא אמר ר"א כל ת"ח כו' א"ל והאיכא ר' מתנא דקאי כוותי ר' מתנא לא חזיא לנהרדעא תליסר שני ההוא יומא אתי א"ל דכיר מר כו' א"ל הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא כו' אכריז עלי' דעבדא הוא וא"כ אם נאמר דבע"ל אף נוגע כשר להחזיק ולאמת דבריו מבלי לספק בהן כלל למ"ל ספור הגמ' דר' מתנא אתא ואח"כ אכריז עלי' מוכח דאי לאו דאתי ר' מתנא מנהרדעא לא היו מכריזין ע"פ דבריו של ר"י רק לפי שר' מתנא העיד שהוא אמת ואמאי הא הוי על"ג אע"כ דגם בעל"ג א"נ שנאמין לדבריו ולהחליט שאמת אתו למשוי הדבר כודאי ולהכריז ע"פ רק הוא מביאו לבית הספק עי"ז ומוטל עלינו לחקור אח"ז ולכן לא הוחלט אצל ר"נ שנכריז דעבדא הוא טרם ביאת ר' מתנא ועדותו כלל וא"כ ע"כ הפי' בעמשא רק דהועיל שימתינו מלהכריז עד שישאלו לב"ד של שמואל ובזה נדחה ג"כ תירוץ הנו"ב דבעמשא בל"ז ספק הי' כיון דרק דואג אקשי קושייתי נפל הספק בלבם לכן הי' מהימן והוי כלא אתחזק איסור חדא דהא שם רצו להכריז עליו מוכח שנגמר דינו שאסור ועכ"ז האמינו לעמשא ועוד קשה דהא גם בהא דר"י כבר הי' חשש עלוי' שהוא עבד מחמת כל הפוסל במומו פוסל ועכ"ז לא האמין לו עד שבא ר' מתנא ואז אכריז עלי' מוכח דאף באם הוא ספק לנו עכ"ז לא יכולין אנו להחזיק ע"פ של נוגע גם בעבידי לאגלוי אלא ע"כ דלא מהימן נוגע כלל בעבידי לאגלוי וזה ראי' נכונה:
אכן יש לדחות קצת ראי' זו מקדושין דשם לא הוי עבידי לאגלוי כיון דאף אם ר' מתנא יכחישנו שלא שמע משמואל ולא הי' באותו מעמד לא יהי' שקרן דהנה איתא בחו"מ סי' ק"ט בהג"ה דאם אומר העד שפלוני הי' עמו ואותו פלוני אומר שלא הי' עמו
אין זה הכחשה דאין עד מדקדק עמו בשעת עדות ע"ש. ולפי"ז י"ל אף אם הי' ר' מתנא מכחישו שלא הי' במעמד ששמע משמואל לא הי' מוכחש והוחזק לשקרן כי אינו מדקדק מי עמו לכן שפיר כיון דלא יהא הוחזק שקרן לא הוי עבידי לאגלוי ושפיר לא יהיו נאמנין לכן לא הכריז עד שהעיד ר' מתנא אבל בעבידי לאגלוי אף נוגע מהימן להחזיק הדבר ואין כאן ראי' מקדושין. וראיתי בנו"ב הביא שם ראי' דנוגע פסול אף במלתא דעבידי לאגלוי מהא דנתגיירתי בפני פו"פ דאינו נאמן כמ"ש הרמב"ם מוכח דאף בעבידי לאגלוי משקרי אינשי ונראה דאינו ראי' כלל דשם עתה הוא עכו"ם ורוצה להתגייר עצמו נראה דא"נ דהטעם בע"ל לא משקר אינש משום דמירתת שיתגלה הדבר להב"ד אזי יפסלו אותו לעדות שיהא הוחזק שקרן ואף דעבד או אשה פסולין לעדות מ"מ כיון דכשרין לעדות אשה שפיר יהיו נפסלים לעדות אשה גם אינו רוצה שיחזיקוהו לעד שקר ורשע וכדאמרינן בב"ב דמ"ג לא ניחא לי' לאינש למיקרי לוה רשע ולא ישלם. משא"כ בעדות שיעשה גר דבזה אם נודע כי לא נתגייר אזי הוא כנכרי גמור א"כ לא שייך לומר שיפסל לעדות ומירתת דמאי יחשוש בל"ז עכו"ם הוא ופסול לעדות ואי כשיתגייר יהא כשר אף שעבר עבירות בעודו נכרי א"כ לא שייך דעבידי לאגלוי דלכן בעינן בעדות אשה בהדי עבידי לאגלוי דייקא למען שיירא שמא יודע שקרו אבל כאן מאי איכפת לי' אם שקר הוא וודאי דנכרי א"נ אף בעבידי לאגלוי כמו שא"נ בעדות אשה רק במסל"ת ולא האמינו משום דעבידי לאגלוי דע"כ א"נ אף בעבידי לאגלוי ואם כן גם להחזיק עצמו ליהודי א"נ כיון דהחשש שהוא עכו"ם א"נ בעבידי לאגלוי ומהתימא שנחית לחלק והדבר פשוט ומוכרח. וא"כ לכאורה י"ל דנוגע פסול בעבידי לאגלוי אכן דברי הרי"ף הם במקומם עומדים כיון שאין ראי' להיפך וכבר כתבו שכל דבריו הם דברי קבלה ומאן ספין לעלות רקיע לחלוק עליו בדבר דלא מצינו מאן דפליג עלי' דע"כ לא חילק הנו"ב רק בדברים אחרים אבל בדבר שהזכיר הרי"ף אין לזוז מדבריו:
הערה באיסור אשה דדמי לע"א בקטטה בפ' האשה שלום
הערה חדשה בנ"ד דאף אם אינו נוגע גם אם נימא דלא קיי"ל כס' הריב"ש מ"מ נראה דא"נ האב דהריטב"א כתב בזה"ל ואע"ג דאמרינן גלוי מלתא ואפילו קרוב אפילו אשה התם כיון דהוי מילתא דעבידי לאגלוי דייקינן ואמרינן ולפי"ז י"ל דרק מהימן לפי דדייקא האשה קצת כמש"ל ואף דאינה דייקא כ"כ ודמי לע"א ביבמה ועי"ז אנו מתירין ע"פ עדותן ולפי"ז כמו בקטטה בינו לבינה דמוקי באומרת גרשתני בפני פו"פ ואשתכח שיקרא דא"נ לומר מת בעלי ואף בע"א בקטטה בעיא בגמ' ולא איפשיטא ולחומרא פסקינן דא"נ משום דלא דייקא וכתבו התוס' פ' האשה דע"א בקטטה לא דייקא כלל. וא"כ י"ל כיון דאשה זו חשודה שנשאת לשוק ודרה תחת בעלה זמן כביר וילדה בן א"כ חשודה ע"ז ולא דייקא כלל ואף בעבידי לאגלוי משקר כי מי יחפש לחקור אחר הדבר אם היא לא תחקור ואף דהתם ספיקא הוא היינו משום דרק אמרה גרשתני ולא עשתה איסור ודמי למ"ש הש"מ בכתובות דע"ב בעוברת על דת מאכילתו שאינו מעושר דוקא בהאכילתו אבל ברצתה להאכילו לא מפסדא כתובתה דיכולה לומר משטה אני בו והביא שם דעת החולק ע"ז ולפי"ז י"ל דתלוי בפלוגתת הגמ' באשה שלום דח"א הטעם משום דמשקרי וח"א משום בדדמי ואמרינן א"ב דארגיל איהו קטטה. והקשו תוס' אמאי לא ניחוש למשקר כיון דהוחזק לשקר. ולפי"ז ניחא דשפיר נתירה דעל מה שהיתה משקרת יש לה התנצלות שרק אמרה בשביל קטטה דארגיל איהו לכן רצתה להקניטו וכיון דלא עשתה מעשה איסור אינה חשודה עדיין לעבור אאיסור א"א ושפיר יכולין להתירה כי בודאי לא תנשא באיסור וכסברת הש"מ דעל דבור בלבד אין להענישה דעביד אינש דאמר ובזה פליגי דמ"ד שמשקרת סובר כדעה השני' של הש"מ דמדברים לבד יכולין להוכיח שגם היא חשודה על מעשה איסור וא"י לומר משטה הייתי בו וא"כ ג"כ א"נ שלהקניטו אמרה. ולפי"ז בנ"ד שהאשה עברה אאיסור יבמה לשוק כמה פעמים בעודה יושבת תחת בעלה וא"כ מומרת לאותו דבר היא וא"כ ודאי לא שייך דייקא מי יימר דבכה"ג האמינו חז"ל קרוב ואשה דלמא דוקא באשה כשירה ואדרבה י"ל להיפוך דנהי דשם במת בעלי יש להאמין כי אף שאיננה כשירה מ"מ מתייראת מפני חומר שתצא מזה ומזה משא"כ ביבמה דליכא חומר כלל אינה דייקא רק מפני שלא תרצה לעבור אאיסור וגם לא חיישת אבני' שיהיו ממזרים כי הולידה בן פרוץ וא"כ ודאי אם תדע ששקר הדבר לא תודיע זאת לכן צ"ע מאוד להתיר. ואף אי אמינא דכאן התירה בלי טעם דדייקא כלל עדיין אנו צריכין לחוש לדעת הרמב"ם דע"א בקטטה לא תנשא משום שמא שכרה עדים וא"כ גם כאן ניחוש לשכירות עדים. והנה הנ"י שדחה דבריו הוא בשני קושיות נהי דהיא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כדאיתא פ"ק דמכות ד"ה ועוד אמאי לא בעי בגמ' רק אי סגי בעבידי לאגלוי בלי חזקת דייקא ולא חיישינן לשכרה עדים כלל למבעי עלה אע"כ דלא חיישינן לשכרה והנה על קושיא השני' י"ל דזה פשוט דלכתחילה לא תנשא שמא שכרה עדים דהנה הב"ש בסי' י"ז כתב דהרי"ף כ' בע"א במלחמה דאיפשיט בענין דמהימן דסגי בעבידי לאגלוי לחוד וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דלענין לכתחלה לא בעי בגמ' דודאי חיישינן לשכירות עדים רק האבעיא לענין אם בדיעבד תצא דחשש שכירות אינו מועיל שתצא ולכן כיון דנפשט בע"א במלחמה דנאמן ה"ה לע"א בקטטה לכן לא תצא רק לכתחילה אסיר משום חשש שכירות כנ"ל וזה פשוט. ואין לי כעת פנאי לעיין בכל חלקי ענין זה. ועכ"פ הרמב"ם כתב כן והובא דבריו בש"ע סי' י"ז להלכה. ומ"ש הנ"י שכל ישראל מי הוחזקו ל"ק כלל דדוקא בשני עדים דהתורה האמינם שפיר אין יכולין מחששא לאורועי סהדי אבל נאמנות ע"א באשה מצד האומדנא דמוכח דלא משקר אינש ובקל יוכל להיות איתרע האומדנא וז"פ בדעת הרמב"ם וא"כ כאן ברור דא"נ שמא שכרה ובכאן ג"כ עדיפא מהתם כיון דעשתה עבירה בידים חשודה היא יותר ע"ז שתשתדל בכל כחה. וראיתי להט"ז בסי' י"ז פי' דברי הרמב"ם דלכן חיישינן לשכירות עדים יותר מבכ"מ משום דאיתא בגיטין פ' התקבל דס"ז דחיישינן שמא שכרה עדים ופריך התם ומשני דבורא עבדי מעשה לא עבדי ופי' התוס' היכי שאין גומרין ע"פ חשודים לקבל שכירות ולהעיד שקר וא"כ כיון דעדות אשה אינו מועיל לבד בלי חזקת דייקא א"כ איננו נגמר על פיהם עכ"ד. ואין זה דומה יפה דדברי התוס' עשירים במקום אחר בחולין פא"ט דמ"ד כתבו בזה"ל דכל דבר שנגמר ע"פ חשיב מעשה אבל התם דאינו אלא דבור בעלמא מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואולי לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אינן גומרין את הדבר אינן חוששין עכ"ד וא"כ אינו ענין כלל דשם יוכל להיות דלא יהי' כלל מעשה הגרושין ולא יועיל עדותן לכן שפיר לא הוה מעשה אבל כאן במת בעלה נהי דיוכל להיות שלא תנשא לאחר מחמת דתידוק ויהי' נודע לה שחי הוא. עכ"ז ההיתר נעשה ע"פ וגמרו דאל"כ נימא בכל גרושין לא הוי מעשה דלמא לא תנשא לאחר אלא עכ"פ כיון דמתיר הענין מקרי מעשה ה"נ כיון שע"י מתירין אותה להנשא עשתה עדותו פעולה שלימה וא"כ אין בזה לדחות קושיית הנ"י אכן אם תדמה הא דגיטין יש לנו לדמות לנ"ד כיון דכאן אינה נאמנת האשה רק שיהא יכול לחלוץ לה ומי יימר שיחלוץ לה ואף בהיתר לייבם אותה ליכא כלל עדות דהא מיתסרא לי' מדין יבמה שנשאת לשוק ואדרבה מהראוי שלא להאמינה רק לפי שאין עדות נוגע לאיסור דמי יימר שיחלוץ לה היא הנותנת דנאמנות אשה וקרוב וא"כ ודאי אין עדות זה עדות שלימה שיהי' מקרי מעשה כי א"כ לא הי' נאמן קרוב להתירה רק לפי שאין זה גמר עדות ודאי יש כאן חשש שכירות עדים. ואף שהנ"י דחה דעת הרמב"ם יוכל להיות דבכאן מודה:
אכן יש לנו עוד תנאי בדעת הרמב"ם שהביא הכ"מ דבעינן שהאשה הביאתו לב"ד הא בלא"ה לא חיישינן לשכירות וא"כ יש לנו לדעת זאת אבל עכ"ז אין להתיר אף אם לא הביאתו, כי הב"ש לא כתב שם רק דלפי דיעות דלא חיישינן לשכרה עדים א"כ אנו סומכין בכה"ג אדיעה זו אף שאינו משמע כן ברמב"ם וא"כ כיון דבכאן יש לנו ספיקות רבות ועצומות די"ל דגם החולקים על הרמב"ם מודים כאן כיון דאין זה מקרי מעשה שאינן גומרין דאם הי' מקרי גומרין הרי כ' הרי"ף דאמילתא דאיסורא לא, מהימני וא"כ ע"כ אתה מחזיק שאינן מעידין רק חצי דבר ממילא יש לחוש שפיר לשכירות עדים. ועוד כיון דאף אם לא נחוש לשכירות עכ"ז י"ל כיון דלא דייקא כאן דחשודה היא אינה מותרת דבגמ' לא התירו רק במקום דדייקא קצת דכמה פוסקים יש שמתירים ע"א. ביבמה משום דדייקא קצת לכן סומכין אקרוב או אשה אבל כאן דלא דייקא כלל וכ"ע מודי כיון דעשתה עבירה בפועל א"כ נראה מזה ברור ואין לגמגם בזה דבכה"ג א"נ כ"א שני עדים כשרים. והנה בדברי הכ"מ י"ל קו' הטו"ז סי' י"ז ס"ק ס"ב על הטור שכתב דאם היא אומרת מת בעלי והעד מסייע לדברי' בקטטה דא"נ דלמ"ל שמסייע וכ' דרבותא קמ"ל אף דמסייע לדברי' א"נ ע"ש ול"נ דלדעת הכ"מ י"ל דדוקא היכי שהיא מעידה והעד מסייע י"ל ששכרה אבל אם היא אינה יודעת כלל אין לחוש לשכרה ולזה נתכוין הטור. אמנם עכ"ז לא נוכל להקל בזה ואין לה תקנה כ"א בשני עדים: