שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מה
ב"ה יום א' תשא י' אדר תקצ"ט לפ"ק פיעטרקוב. לכבוד ידידי הרב חריף המפורסם מ' יוסף אהרן שיפשר נ"י בק' שעברשין :
מכתבו השגתי יום ב' משפטים על הב"ד הנכתב אל כבוד א"א הגאון נ"י וגם אותי קראת לעיין בענין הנוגע להלכה ולמעשה בדבר שבערוה ומהראוי לבל אשיב בענין זה אחרי אשר כבוד א"א נ"י כתב אליך הדבר באר היטב והנני כיהודא ועוד אך למלאות חפצו הנני להשיב מפני הכבוד כפי חות דעתי להלכה ולא למעשה וזה החלי בעזה"י:
ואעתיק נוסח השאלה זה כמה שנים מת איש אחד בקהלתכם בלי זש"ק ולו שני אחים הגדול איננו כי נתנו אביו למחזרים על הפתחים לכן לא נודע מקומו איו והקטן שהי' בעת מות המת כבן שנה נשאר תחת אביו ואשת המת בעודה זקוקה נשאת לשוק והולידה בן ונתגרשה מאישה עתה בא האב לשם עם ילד ונתאכסן בבית הכנסת אורחים והגיד לבעה"ב שזה בנו אחי המת הוא הקטן ורוצה שיחלוץ ליבמתו ואח"ז נסע משם ושב לקהלתכם אחר שמונה חדשים ורוצה לחלוץ ליבמתו עפ"י עדות האב שזה אחי המת והגדול איננו בנמצא לכן אין לחזור אחר הגדול ונשמע ע"פ ע"א שגם עתה היא א"א שנשאת לאחר ולא נתגרשה וע"ז עלו הספיקות בלבך ויפרדו לשלשה דרכים באיסור האשה הזאת שתנשא ע"י חליצתו. הא' אף דקרוב או אשה נאמנים שזה אחי המת כמבואר באה"ע סי' קס"ט. הלא גדר בזה הריב"ש דדוקא בעדות שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין נאמנין וא"כ אף שהאב העיד לפני בעה"ב מהכנ"א עכ"ז כיון שבלבו הי' לחלוץ כבשעת מעשה הוי גם אף אם אז לא יחשב לאמירה בשעת מעשה מ"מ אין לנו ע"ז עדות רק ע"א מפי קרוב וזה ג"כ א"נ בשעת מעשה וא"כ לא נודע לנו אם הוא האח ולדברי הריב"ש הסכים מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט. הב' כי לא נודע מספר שנים ועל השנים א"נ רק עדים כשרים כמבואר בסי' קס"ט רק ע"י רבוי שערות וא"כ ראוי לידע מהו רבוי שערות. הג' כיון שנשאת לשוק נאסרת על האחין בדין וא"כ הוה חליצה פסולה דצריכה לחזור על כל האחין. והדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ביבמות דק"ו ע"ב ופלפל גם במחלוקת רש"י ותוס' בגיטין פ' הזורק ותכלית בקשתו להשיב על כל פרט ופרט לכן נשים לבנו על טעם הראשון לברר בזה דעות ומקור מחצבתם מהגמ' וראשונים ועליהם אשען בעזה"י:
תשובה גרסינן בפרק החולץ דל"ט ע"ב ואישתמודעינהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפילו קרוב אפילו אשה והלכתא גלוי מלתא בעלמא ואפילו קרוב ואפילו אשה וכ' הרי"ף ז"ל דכיון דלאו אמלתא דאיסורא ואמלתא דממונא קמסהדי אלא מלתא בעלמא דמגלו דהדין גברא פלן כו' ודוקא היכי דליכא חשדא אבל היכי דאיכא חשדא לא מבעי' לי' למסהד עד דבדיק בהדי סהדי אחרינא בין במלתא דאיסורא בין במלתא דממונא כדמוכח פ' ג"פ קס"ז כו' וכ' הריב"ש בסי' קפ"ב אחר שהביא דברי הרי"ף ז"ל בזה"ל ועוד הביא בשם הרמב"ן ז"ל שמטעם זה סומכין בסימני הבת בעדות נשים כדאמרינן פ' בא סימן דמ"ח דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים דכיון דלאו אאיסורא ולאו אממונא קמסהיד כי היכי דבאומר זה אחיו של פלוני מאביו מהימן וה"ה לסימנים ועדיפא מינה דהכא אפשר למיקום עלה דההיא מלתא אי הביאה סימנים או לא משא"כ באחיו עכ"ד ואני אומר שלפי לשון הרי"ף ז"ל נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פלוני כשמעידין בין בממון בין באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו בפ' י"נ דקל"ד האומר זה אחי א"נ ונוטל עמו בחלקו אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינים המעידים על החליצה לכתוב ואשתמודענא. כיון שכבר הוחזק ע"פ קודם מעשה. וגם בדרך הזה כ' דדוקא היכי דליכא חשדא כו' כמ"ש בהלכות אבל עדות נשים בסימני הבת עדות גמור הוא אף בשעת מעשה כו' משום חזקה דרבא ורבי דוראן תמה על הרי"ף למ"ל למתלי טעמא בהא דרבא שלא נאמרה אלא להחמיר גדולה שלא תמאן והי"ל בפירוש גלוי מלתא כמ"ש הרמב"ן כו' ולפמ"ש אין כאן תימה שהרי נשים נאמנות בסימני הבת ואפילו בשעת מעשה כעדות שני אנשים ול"ד לההוא דגלוי מלתא דמיירי קודם מעשה כו' עכ"ד הריב"ש ע"ש וע"ד בנ"ד אין לסמוך על האב כלל. ובאמת לא על הרי"ף תלונת ר' דוראן כ"א קשה ג"כ על הסוגיא דנדה דמ"ח ע"ב דר"י ור"ש סברי או תוך הפרק או אחר הפרק למאן דל"ל חזקה דרבא אין משיאין ספיקות עפ"י נשים ואין נאמנות רק להחמיר ולא להקל ואמאי ליתהמני משום דגלוי מילתא מהני ולכן ע"כ דברי הריב"ש מוכרחים אכן הרמב"ן כ' הובא בחדושי הר"ן נדה דת"ק דאמר דכל הנבדקות איירי בין בתוך הפרק בין לפני הפרק ולאחר פרק בין להקל כו' והאריך משום דהוי גלוי מלתא ועדיפא מבחליצה כמ"ש הריב"ש דברי' ור"י ור"ש פליגי עלי' דת"ק והלכה כת"ק משום דאינהו הוי יחידים לגבי ת"ק ור' אליעזר ור' ישמעאל שמסרו זה לנשים וגם מעשה רב עכ"ד ולכן מהסוגיא אין כאן קושיא דר"י ור"ש פליגי אסברת גלוי מלתא רק על הרי"ף שהוא הביא הא דמהני גלוי מלתא בהלכות לדידי' הקשה שפיר דגם הוא כתב דר"י ות"ק סברי כחדא ואמאי לא כשיטת הרמב"ן. ופוק חזי דדברי ריב"ש תלוים במחלוקת להרי"ף א"נ בשעת מעשה ולהרמב"ן ע"כ נאמנין:
והנה הרז"ה השיג על הרי"ף שפסק דנבדקות אף להקל ע"י נשים קודם הפרק למען שאם ימצא אותן שערות לאחר הפרק נחזיקם לשומא שתמאן דהא למה תהי' נאמנות לאחר הפרק נאמנות משום חזקה דרבא שיש להן שערות אבל להחזיק לשומא למה נאמנים להקל ולהשיא ספיקות ע"פ נשים. והרמב"ן המליץ עליו במלחמות דע"כ לא מיירי הרי"ף דאי משכח לאחר הפרק שומא נינהו לענין בשבעל דאז אף אם נאמין לה לא תמאן דחוששין שהי' לה עוד אחרות ונשרו דקיי"ל דחוששין למאן בהא דנדה דמ"ו בשבעל כיון דהוה סד"א וע"כ אין לנו נ"מ רק בשלא בעל דאז לא חיישינן לנשרו דכיון דלא הוי רק ס' דרבנן וכיון דאין נ"מ רק לענין איסור דרבנן נאמנין נשים דהימנוהו רבנן בדרבנן כדאיתא בפ"ק דפסחים ואף שלדברי הרמב"ן אף בדאורייתא נאמנות דהוי רק גלוי מלתא יישב זה לשיטת הרי"ף ז"ל דסובר דת"ק ור"י סוברים כחדא וא"כ ע"כ סובר דלא אמרינן לענין זה גלוי מלתא לכן יישב בדרך אחר. והנה מאי דפשיט לי' להרמב"ן דהמנוהו רבנן בדרבנן נשים ולזה הסכים הר"ן בחי' שם. ראיתי להב"ש שנסתפק בזה בסי' קנ"ה ס"ק כ"ט וז"ל כשלא בעל אחר היות לה יב"ש ויום אחד דאז ליכא ס' קדושין דרבנן אף אם היא גדולה דלכן לא חיישינן שמא נשרו. וכתב בהגה"מ ומרדכי דאז נשים נאמנות דאין להם שערות שתמאן דכיון דליכא רק חשש דאורייתא כו' וכן יש לדייק מרש"י פ' בא סימן דמ"ו ע"ב שכ' דאי אמרי ליתנייהו לא ממאנת דחוששין שמא נשרו ש"מ דוקא היכי שאמרינן שמא נשרו אינה ממאנת משא"כ כשלא בעל חיישינן לנשרו וממאנת ומתוס' אין ראי' דפליגי ע"ז ממ"ש בתוס' ד"ה אילימא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משכח לאחר הפרק שומא נינהו פי' דאין לפרש ותמאן דהא קתני בסיפא דא"נ לומר קטנה היא שתמאן ועכצ"ל דאיירי בלא בעל דאל"כ היכי ס"ד שתמאן דהא אע"ג שנאמנות דהני שערות נינהו מ"מ חיישינן שמא נשרו שערות לא יהא שלא הי' שערות כלל וא"י למאן וע"כ איירי כשלא בעל ומ"מ א"נ שתמאן וי"ל דה"פ דהא קתני בסיפא דא"נ שתמאן וא"כ סיפא דומיא דרישא איירי הן בבעל הן בלא בעל אלא איירי לענין חליצה ואיירי בבעל ותו תירץ דוקא באין לה חיישינן לנשרו אבל ביש לה שומא ולא נשרו אמרינן דודאי לא הי' לה אחרות ונשרו מדהני לא נשרו עכ"ד ודעת הרמב"ן היפך תירוץ השני גם ביש לה שומא כו' חיישינן לאחרות שנשרו כמ"ש במלחמות רק בזה מוכרח דעת הרמב"ן ור"ן דנשים נאמנות בלא בעל. הנה תירוצו בכונת התוס' דמקשה מכח סיפא דקתני דומיא דרישא דגם בסיפא איירי לענין החזקת שערות לשומא דא"נ דבתוס' הקשו אהא דנאמנין לומר קטנה שלא תחלוץ דלמ"ל נאמנותה בל"ז תוך הפרק ספיקא הוי ולא תחלוץ כו' ותירצו דמיירי שיש להן שערות ונשים מעידות שאותן הי' קודם הפרק ושומא נינהו דאזי בלי עדותן היתה חולצת ולא היינו חוששין לשומא וא"כ ע"כ הא דקתני דא"נ לומר קטנה שתמאן היינו באותו אופן החזקת שומא וא"כ הקשו תוס' דאם רישא איירי בלא בעל דע"כ סיפא דומיא דרישא איירי ג"כ בלא בעל ותהא נאמנת דהמנוה רבנן בדרבנן באמת עדיין יקשה דאין ראי' מסיפא דלפמ"ש בש"מ כתובות דק"ח חלוקים שונים דלאו לכל מילי המנוהו רבנן בדרבנן וא"כ י"ל גם כן כמ"ש הרמב"ן דכאן עדיפא מיני' משום דהכא עבידי לגלויי דבידינו למבדקה וא"כ י"ל דסיפא דהן מעידות לאחר הפרק שהי' לה קודם הפרק אותן שערות וא"כ עתה אינה עבידי לגלויי ע"י בדיקה כי מאי דהוה הוה לכן י"ל דלא המנוה רבנן משא"כ בהא דפריך בשלמא לפני הפרק דשם נבדקות קודם הפרק אם יש להן עתה שערות והן קודם פרק מעידות דזה בנקל להודע ע"י בדיקה ועבידי לאגלויי ולכן שפיר המנוה רבנן בדרבנן בעבידי לאגלויי לכן י"ל דהנ"מ ג"כ לענין שתמאן דודאי פשוט בעבידי לאגלויי דנאמן בדרבנן וכעין זה כ' הש"מ שם:
ונראה לישב שיטת הגה"מ ומרדכי שיהי' מוסכם אליבא דכ"ע אף לדעת התוס' דדוקא לענין שנאמנין לפני הפרק שיש להן שערות דשומא נינהו סברי התוס' דא"נ אבל לאחר פרק דל"ל שערות נאמנות בלא בעל דהנה אף בתוך הפרק במצא שערות אין חוששין שהן מקודם הפרק ושומא הוא. ואף מקילין שתחלוץ כמ"ש התוס' וא"כ ע"כ משום דשומא לא שכיח, והוי כמיעוט דלא שכיח שיהי' להן שומא. לכן אין לחוש כלל לשומא ותחלוץ. אף שהוא איסור דאורייתא מ"מ אמרינן דמותר ואין חוששין לשומא וע"כ מטעם משום דרוב הוא שאין להן שומא (ולקמן אכתוב זה ביותר ביאור) וא"כ שפיר לא שייך לומר כלל דהמנוהו רבנן בדרבנן כמ"ש הרמב"ן ראייתו מפ"ק דפסחים. דאינו דומה כלל דשם אינו מנגד עדותן לרוב כלל ולחזקה כיון דבידם לבדוק וספק לנו אם בדקו ואף אם לא נבדק ליכא לתא דאורייתא דבביטול בעלמא סגי וא"כ שפיר המנוהו רבנן לברר ספק דרבנן משא"כ היכי שאין אנו חוששין כלל לשומא מאחר שהן ממיעוט והן מעידין שאשה זו מן המיעוט היא שיש לה שומא וסותרת להרוב שאין לה שומא ודאי אף בדרבנן לא האמינוה לעדות נגד הרוב ולכן שפיר אף בלא בעל א"נ דשומא הוא. דלא המנוה רבנן רק בספק לברר לא להאמינוה נגד הרוב:
אכן לאחר פרק קאמרי נשים שאין להם שערות דכיון דבדרבנן לא חיישינן לנשרו ובדאורייתא חוששין לנשרו וע"כ הטעם דאף דחזקה דרבא מורה שהי' להם שערות מ"מ כיון דבדקו ואשכחו איתרע חזקה זו והנה יש שני מיעוטי מיעוט שיש להם שערות אחר פרק ונשרו ומיעוט שעדיין קטנות ואין להם כלל כי אין כאן חזקה שיש להן כיון כשרואין שאין להן לכן ספק שקול אם היא ממיעוטא דנשרו או מקטנות לכן כשבעל דס' דאורייתא חיישינן לנשרו ובלא בעל דספיקא דרבנן להקל ומחזיקין אותה לקטנה:
והנה הרשב"א בפא"ט דס"ג בהא דלוקחין ביצים מן הנכרים הקשה אהא דפריך דדלמא מעוף טמא נינהו הא עופות טהורים מרובים על הטמאים ניזיל בתר רובא. ותירץ דהיכי דאיכא תרי מיעוטי דמסייע להדדי הוה כפלגא ופלגא וכיון דאיכא חשש דהן ביצי נבילות וטריפות רק אזלינן בתר רובא ה"נ יש מיעוט שהן נבילות וטריפות ומיעוט דעוף טמא לכן הוה כפלגא כו' ולפי"ז כיון דאין הנשים מעידות על איסור והיתר רק אעצם הדבר אם יש להן שערות או לא וא"כ כיון שבס' השקול הימנוה רבנן לעדות נשים וא"כ כיון שאיכא תרי מיעוטי דאין להן שערות או מנשרו או מקטנות וא"כ לענין אם האשה אומרת הן שיש לה או אין לה שערות בזה שפיר הוה ספק השקול כיון דתרי מיעוטי מצרפינן להדדי א"כ פלגא יש להן ופלגא אין להן ומדרבנן מהימני נשים ושפיר נאמנות שאין להן שערות דאינן סותרות חזקה דרבא שהוי כמו רוב שהן גדולות שאינן אומרות שהיא קטנה רק שאין לה שערות ולענין אם יש לאשה שערות הוי רק מחצה על מחצה נאמנות נשים וכיון שמאמינין לה שאין לה שערות שפיר תוכל למאן כיון דע"ז נאמנת שפיר ממאנת דלא חיישינן לנשרו בלא בעל. ודבר זה ברור דלכן הגה"מ אינו סותר לדברי תוס' דשפיר לאחר הפרק שאין להם שערות נאמנות כיון דאין מכחישין להרוב דאי יש להאשה שערות אינו רק ספק השקול כיון דהוי תרי מיעוטי דאין לה כנ"ל משא"כ בדברי תוס' דאותן הן שומא דלענין אם הם שומא שפיר מנגדות לרוב שפיר אף בדרבנן א"נ דל"ד לפ"ק דפסחים. ומסולק קושיית הב"ש:
אכן הרמב"ן ע"כ סותר לדברי תוס' דהוא אף בכה"ג סובר דהמנוה וראיתי להרב סדרי טהרה תי' קו' הב"ש דהא דאמרינן שנשרו מכח קושיית התוס' דייקינן שהקשו דלמ"ל חזקה דרבא למיאון הא להחמיר בלי חזקה לא תמאן כמו שאינה ממאנת תוך הפרק דליכא חזקה דרבא ותירצו דהנ"מ לענין שאם לא ימצאו שערות דחיישינן לנשרו דתוך הפרק לא חיישינן לנשרו וא"כ לא שמעינן רק למסקנא דלחליצה בעי בדיקה רק למיאון אהני חזקה וא"כ ע"כ דחוששין לנשרו משא"כ לפי הס"ד דחזקה דרבא קאי גם לחליצה א"כ י"ל דלא חיישינן לנשרו לכן שפיר הצריכו בתוס' להוכיח מסיפא דא"נ דאם היתה נאמנת היתה ממאנת דאין חוששין הוה סבירא לן ודבריו דברי תימה דהיאך יפרנס גמ' ערוכה בנדה דמ"ו ע"א דפריך אהא דלא ממאנת ולא תחלוץ האיכא חזקה דרבא ומשני ה"מ היכי דלא בדקו אבל היכי דבדקו ולא אשכחו לא א"ה תמאן חוששין שמא נשרו ופריך הניחא למ"ד חוששין כו' אלא למ"ד אין חוששין מא"ל ומסיק כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. וא"כ אדרבה הא דמסקינן חזקה למיאון לבד הוא למ"ד אין חוששין ל"צ לאוקמי בחילוק זה בין מיאון לחליצה רק הוא מוכרח דגם לדידי' יש חילוק בין מיאון לחליצה מסוגיא דהכא (ומזה נסתר דברי הנוב"י מה"ק סי' ס' שחידש דלמ"ד חוששין לנשרו אף לחליצה לא בעי בדיקה דאינו מוכרח כלל מסוגיא ההיא ובמח"כ עדיין הדבר מוכרח מר"י דבעי לאחר הפרק בדיקה ואנן קיי"ל דחוששין לנשרו ע"ש) וא"כ היאך יאמר דרק מ"ד חוששין לנשרו הוציא זה מהא דאמרינן דלחליצה בעי בדיקה דעיקר התירוץ הוא רק למ"ד אין חוששין ובאמת גם אתוס' תסוב קושייתינו דמאי תירצו דחזקה למיאון הנ"מ לענין דחיישינן לנשרו דהיאך יפרנסו למ"ד אין חוששין פי' הא דחזקה למיאון. ובחדושי הר"ן תירץ דחזקה הוא לבלי להטריח את הב"ד בבדיקה ואם ניישב למ"ד אין חוששין כס' הר"ן למה לא תירצו זה גם למ"ד אין חוששין ותירוצם אינו מספיק:
ועלה בידי דרך נכון מאוד לישב זה דקושיית תוס' אינה סובבת רק למ"ד חוששין אבל למ"ד אין חוששין ל"ק כלל דהנה ק"ל קושיא גדולה דמאי הקשו דלמ"ל חזקה למיאון הא בלי חזקה ואף תוך הפרק דליכא חזקה מ"מ לא תמאן דאף אם נבדוק ע"פ נשים א"נ לומר קטנה היא שתמאן דאין משיאין ספיקות ע"פ נשים ולמ"ל חזקה להחמיר דמאי הרעש הזה הא כמו דאיתא בלא בעל דלא חיישינן לנשרו כיון דהוי רק סד"ר להקל א"כ שפיר י"ל הא דאמרינן דתוך הפרק לא תמאן מספיקא ע"כ איירי בשבעל דאז הוי סד"א ובלא בעל לא מתוקמא דאז אמאי לא מהימני נשים הא המנוהו רבנן בדרבנן וכדכייל לנו רמב"ן וא"כ ע"כ מדנשים לא מהימני איירי בשבעל וא"כ שפיר סד"א ומחמרינן אבל בלא בעל י"ל דתוך הפרק כיון דליכא חזקה דרבא שפיר תמאן ולא חיישינן לספק שהביאה שערות דס' דרבנן להקל וכמו דלא חיישינן לנשרו לפי דסד"ר להקל אף דגם שם ס' השקול דחזקה דרבא איתרע כיון דבדקו ולא אשכחו ה"נ בענין זה י"ל אי לאו חזקה דרבא אף לענין מיאון היו מקילין בלא בעל משא"כ בחזקה דרבא דהוא כודאי שפיר בלא בעל לא תמאן עד דבדקינן לה וגדולה מזה מצינו ברמב"ם פ"ו מה"ג שכ' הה"מ בדעת הרמב"ם דבלא בעל אף אחר הפרק תמאן אף שהוא נגד חזקה דרבא. ועיין בלח"מ שכ' שהטור חולק עליו דנהי דבלא בעל לא חיישינן לנשרו מ"מ עכ"פ לא תמאן בלי בדיקה משום חזקה דרבא וא"כ ודאי בלי חזקה עכ"פ י"ל דהיתה ממאנת בלא בעל דלא חיישינן כלל לסד"ר וא"כ שפיר צריכין חזקה למיאון וזה קושיא חמורה:
ונראה לישב קושיא זו דודאי פשוט דס' דרבנן לא עדיף מרוב דאורייתא דכמו דמתירין בחזקה איסור דאורייתא כמו כן מתירין ס' דרבנן והנה חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ולכאורה למה הא בכ"מ אזלינן בתר חזקה גם להקל באיסור דאורייתא וכתבו האחרונים ובתוכם הנוב"י מה"ק שני טעמים האחד די"ל דחזקה דרבא חזקה קלישא היא ואין בכחה להקל באיסורי תורה השני די"ל משום דנהי דאזלינן בתר חזקה דוקא במקום דליכא לברורי אבל במקום דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה ואף ארובא כמ"ש הרשב"א בחולין בהא דרוב מצויין אצל שחיטה. ונ"ל דמ"ד דחוששין שנשרו אף דרואין שאין לה שערות ואיתרע רובא א"כ ע"כ סובר דחזקה דרבא חזקה מעליא היא שהוא כרוב גמור שיש לה שערות לכן אף כשרואין שאין לה תולין בנשרו ולמ"ד אין חוששין סובר דלאו חזקה גמורה היא רק קלישא הלכך היכי דבדקו ולא אשכחו ל"ל למיתלי בנשרו רק שאין לה שערות שאין זה רוב גמור שיש לה. ולפי"ז חדא מתורצת בחברתה דודאי שפיר הקשו בתוס' דלמ"ל חזקה למיאון בלי חזקה היינו מחמירין ואי דהנ"מ כקושייתנו דבלא בעל דבלי חזקה היינו מתירין מספיקא כדין ס' דרבנן להקל הא כיון דרוב גמור בדאורייתא ודאי לא גרע מספק בדרבנן דבשניהם סומכין להקל ואדרבה דרוב עדיף דרוב עושה הדבר כודאי וא"כ כיון דאמרינן דלחליצה בעי בדיקה ע"כ דבמקום דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא דכיון דנוכל לבדוק ממילא שפיר הקשו למ"ל חזקה בל"ז היינו מחמירים ואף בלא בעל דהוי סד"ר היינו מחמירים כיון דאיכא לברורי דודאי לא עדיף ספק בדרבנן מרוב בדאורייתא וכמו ברוב היכי דאיכא לברורי לא סמכינן להקל עד דמבררינן ה"נ בסד"ר לא סמכינן להקל עד דמבררינן וא"כ י"ל [עהשמ"ט[דחזקה מעולה היא ע"כ היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה להקל אכן לטעם האחד דחזקה קלישא היא לכן בעי בדיקה א"כ שפיר י"ל אף במקום דאיכא לברורי סמכינן להקל בד"ת וג"כ י"ל בס' דרבנן אף דאיכא לברורי מקילין משום דדמי לחזקה מעליא בדאורייתא דכמו דשם מאמת החזקה להתיר הדבר בלי בדיקה כמו כן הס' דרבנן מיקל אף בלי בדיקה והנה לפמ"ש דלמ"ד חוששין ע"כ החזקה מעולה היא רק הטעם דבעי בדיקה הואיל ואיכא לברורי לא סמכינן עליו וממילא ז"פ דבספק דרבנן ודאי לא נקל בלי בדיקה וא"כ לדידי' שפיר הקשו תוס' דלמ"ל חזקה למיאון דגם בלעדי החזקה היינו מחמירין אף בלא בעל ומאי אהני חזקה דרבא דכמו ברוב דאורייתא לא סמכינן להקל כיון שאפשר לבדוק ה"נ בס' דרבנן לא נקל כיון שאפשר לבדוק ולדידי' תירצו תוס' שפיר דהנ"מ בלא נמצאו שערות דחיישינן לנשרו. ולפי"ז מיושב קושייתי דמה הועילו בתירוצם למ"ד אין חוששין דלדידי' משני לעיל דלחליצה בעי בדיקה וחזקה למיאון ולפי"ז ניחא דמ"ד אין חוששין יוכל לסבור דחזקה קלישא היא וא"כ י"ל דלחליצה בעי בדיקה משום דחזקה לא טובה היא אבל אם הי' חזקה טובה שפיר אף במקום דאיכא לברורי סמכינן להקל בלי בדיקה וממילא י"ל ג"כ בס' דרבנן דמקילין אע"ג דבידינו לבדוק ולפי"ז ממילא לא קשה קו' התוס' די"ל חזקה למיאון להחמיר בלא בעל דאל"ה היינו מתירין בלי בדיקה למאן משום דסד"ר להקל להכי בעי חזקה להחמיר גם בלא בעל וא"כ אין קושיית התוס' רק למ"ד חוששין דלדידי' חזקה מעליא ולא סמכינן במקום דאיכא לברורי הקשו שפיר דלמ"ל חזקה הא מספיקא לא היינו מקילין דלא עדיף ס' דרבנן מחזקה מעליא בדאורייתא ולדידי' תירצו שפיר דהנ"מ לחוש לנשרו וזה נכון מאוד בישוב קושיות הללו אכן דברי הסדרי טהרה סתורים:
והואיל ואנו עסוקין בהא דחוששין לנשרו אביא דברי הר"ן התמוהים לי מאוד בנדה דמ"ח ע"ב אהא דאיליימא לפני הפרק דאי משתכח לאחר הפרק שומא נינהו וז"ל וא"ת כיון דלרבא ס"ד השתא דאף לחליצה מהני אלמא כודאי משוינן לה וכיון שכן היכי ניחא לן בדיקה דלפני הפרק דאי משתכחו לאחר הפרק שומא נינהו אדרבה כיון דאית לי' חזקה דרבא אית לן למימר דודאי אחר הפרק הביאה עוד סימנים ונשרו עכ"ל ונעלם מאתי הבנת דבריו דהא בנדה דמ"ו לפי הס"ד קודם דמסיק דלחליצה בעי בדיקה פריך דאמאי לא תחלוץ האיכא חזקה דרבא ומשני ה"מ היכי דלא בדקו אבל בדקו ולא אשכחו לא ופריך דתמאן ומשני דחוששין הניחא למ"ד חוששין וגם פריך מכלל דלמ"ד חוששין תחלוץ והא חוששין קאמר ומסיק דלחליצה בעי בדיקה וא"כ מוכח דלפי הס"ד דכודאי משוינן לי' דוקא כ"ז שלא בדקו אבל בדקו ולא אשכחו אין כאן ודאי רק ספק וא"כ שפיר מועיל בדיקה לפני הפרק למשוי ספיקא לאחר הפרק שייך לומר דודאי הביאה סימנין ונשרו דאף לפי הס"ד דלחליצה בעי בדיקה אמרי בגמ' דחוששין קאמר ולא מצאתי כעת ישוב לדבריו וצ"ע:
נחזור לעניננו המסופק לנו דינא דהריב"ש וכתבנו דתלי בדעת הרי"ף ורמב"ן דלהרי"ף ע"כ דלא מועיל גלוי מלתא בשעת מעשה דאל"כ אף תוך הפרק נבדוק לה ע"פ נשים אך לרמב"ן ר"י ור"ש הוא דפליגי אהא דהוי גלוי מלתא ולכן קיי"ל כת"ק דאינן יחידאי וגם מעשה רב כמ"ש וא"כ ע"כ בשעת שבודקין ג"כ מהני עדות נשים למשוי גלוי מלתא וגם הריטב"א בחי' הובא במהריב"ל ח"ב סי' ס"ט הסכים לדברי רמב"ן ועכ"ז החמיר המהריב"ל כדעת הריב"ש ע"ש. ועלה דההיא מלתא למיקום צ"ע. ות"ל מצאתי דרך נכון וברור להציל את הר"ח מהשגת ותוס' ורא"ש שהשיגו עליו ונ"ל דדעתו נכונה ושפתיו ברור מללו. דהנה הר"ח כתב דלא קיי"ל לחזקה דרבא כיון דאנן קיי"ל כר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק לא קיי"ל ג"כ לחזקה דרבא וכ' בתוס' ורי"ף דמאי ראי' דהכי הוא בשביל דפסקינן כוותי' דר"ש בחדא דתוך הפרק כלפני הפרק ג"כ נסבור בהא דל"ל חזקה דרבא דלמא פסקינן כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא עיין בתוס' נדה דמ"ט וברי"ף יבמות פרק ב"ש. ולדידי נראה דדברי ר"ח נכונים דהנה קשה מאוד אהא דפסקינן בפ' החולץ דגלוי מלתא מהני הא סותר לדעת ר"י ור"ש דהם סוברים דגלוי מלתא לא מהני שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים רק במאי דפסקינן הלכתא י"ל כמ"ש רמב"ן דת"ק דסובר דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים אף להקל וא"כ למה יהיו נשים נאמנים להקל אע"כ דסובר דמהני גלוי מלתא ופסקינן כת"ק לכן שפיר נפסק ההלכה דגלוי מלתא מהני. והנה השיג הר"ן בתשובה על הרמב"ן דהא ליכא נ"מ בדאורייתא כלל בנאמנותם לאחר הפרק לענין שיש לה שערות בלי טעם גלוי מלתא מהני משום חזקה דרבא ואי דנאמנותם שהי' לפני הפרק ושומא נינהו זה עדיין אין נ"מ דבבעל אף אם הוא שומא לא תמאן דחיישינן לנשרו והי' לה אחרות. וא"כ ע"כ בלא בעל הוא הנ"מ להקל דנחזיק לשומא שתמאן הא בלא בעל הוי דרבנן ובלי טעם גלוי מלתא נאמנת דהמנוהו רבנן בדרבנן עכ"ד. וכמו כן השיג הרמב"ן על הרז"ה וא"כ הדרא קושייתנו דמנלן דמהני גלוי מלתא הא אדרבה מצינו ר"י ור"ש דפליגי עלה וסברי דתוך הפרק א"נ ולית להו ס' גלוי מלתא ומת"ק אין ראי' דכיון דאין נ"מ בדאורייתא רק לדרבנן י"ל דנאמנות משום דהמנוהו רבנן בדרבנן וכיון דאשכחן תנאי דפליגי אהא דמהני גלוי מלתא ולית לן תנא דמסייע לסברא זו א"כ היאך פסקינן הלכתא דגלוי מלתא מהני דלא כתנאי ולמה נדחו ר"י ור"ש מהלכה כל כמה דלא חזינן דפליגי עלה בההוא דגלוי מלתא. אכן זה דנבדקות להקל אין נ"מ באיסור דאורייתא אם אית לן חזקה דרבא ותוך הפרק כלפני הפרק דאז אין כאן מקום לומר דת"ק סובר לגלוי מלתא בדאורייתא דלאחר. הפרק אף ר"י סובר דמהימן משום חזקה דרבא. ולפני הפרק אין נ"מ רק לענין מיאון בלא בעל דבבעל חיישינן לנשרו וא"כ ליכא נפקותא בדאורייתא כלל וקשה סוגיא דהכא. אבל אם נאמר אחת משתי אלה או דתוך הפרק כלאחר הפרק דאז שפיר מוכח דת"ק סבר דגלוי מלתא מהני דאל"כ מאי נבדקות תוך הפרק להקל הא אין משיאין ספיקות עפ"י נשים לר"י וא"כ ע"כ סובר להא דגלוי מלתא או דל"ל חזקה דרבא י"ל דת"ק סובר ע"כ להא דגלוי מלתא דאל"כ אמאי נאמנות נשים לאחר הפרק שיש לה שערות שתחלוץ כיון דלר"ש ל"מ וא"כ ע"כ סובר לגלוי מלתא וכיון דת"ק פליג עליו פסקינן כוותי' לכן איפסקא הלכתא בש"ס פרק החולץ דגלוי מלתא מהני. וא"כ שפיר כ' הר"ח כיון דקיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק ע"כ ל"ל לחזקה דרבא כיון דאיפסקא הלכתא גלוי מלתא מהני א"כ ע"כ יש לת"ק חששא דאורייתא ומ"מ נשים נאמנות דאי ליכא חששא דאורייתא מה"ת נפסוק דלא כר"י ור"ש ונקל בדאורייתא דלא כמאן דאם נאמר דאית לן חזקה דרבא ותוך הפרק כלפני הפרק ליכא נפקותא להקל בעדותן שתמאן רק בלא בעל וא"כ לא שמעינן לתנא דסובר דמהני גלוי מלתא בד"ת וא"כ למה פסקינן בהחולץ דאף בדאורייתא גלוי מלתא מהני ולכן אם תוך הפרק כלאחר הפרק י"ל דאית לן חזקה דרבא רק דת"ק מוכרח דסבר להא דגלוי מלתא כיון דאיכא נ"מ בדאורייתא שתחלוץ תוך הפרק אכן כיון דקיי"ל דכלפני הפרק א"כ שפיר ע"כ ל"ל חזקה דרבא ואיכא נ"מ בדאורייתא דתוך הפרק כלאחר הפרק מ"מ מהימנא לת"ק וע"כ דסובר דמהני גלוי מלתא ולכן איפסקא הלכתא שפיר דאי לית לן חזקה דרבא ליכא נ"מ בדאורייתא כלל וא"כ מה"ת נפסוק דלא כמאן אחרי דמת"ק אין ראי' דכיון דודאי פסק כהלכתא דלפני הפרק וגם חזקה דרבא ויקשה סוגיא דהחולץ וא"כ שפיר כ' הר"ח ותלי חדא בחברתה דכיון דבתוך הפרק כלפני הפרק ע"כ גם לא קיי"ל כרבא ביאור דבריו מכח שיקשה סוגיא דהחולץ ואין כונתו כלל כמ"ש תוס' דסובר ג"כ בדינא אחרינא כר"ש ולא קשה כלל קו' תוס' להרי"ף ז"ל וזה נכון מאד:
והנה לפי"ז מוכרח ג"כ מדברי ר"ח דגלוי מלתא מועיל אף בשעת מעשה דאל"כ שפיר י"ל דנפסוק לחזקה דרבא דליכא ראי' לסתור מר"י ור"ש כלל דשם דנבדקות הוא מדובר בשעת מעשה ולכן שפיר ל"מ דלא כהריב"ש ודו"ק:
אכן דברי הרמב"ן הן תמוהים כמ"ש הר"ן עליו וגם סותר למ"ש במלחמותיו בעצמו דליכא נפקותא בדאורייתא כלל וא"כ למה כתב דת"ק סובר דגלוי מלתא מהני ופליג אר"י ור"ש מאחר דליכא נ"מ בדאורייתא. ולהקל התמיה מעליו נראה דהרמב"ן סובר בשיטת ר"ת בנדה דמ"ט דתוך הפרק הי' יום אחרון של שנת י"ב ויום אחד ופסק הלכה כר"י לגבי ר"ש דהוא כלאחר הפרק וא"כ שפיר דבריו נכונים דאיכא נ"מ בדאורייתא דודאי ת"ק סובר כר"י דהלכה כוותי' דכלאחר הפרק ומ"מ נבדקות להקל אף שספק דאורייתא הוא וע"כ דפליג אר"י וסובר דגלוי מלתא מהני ובהא קיי"ל כת"ק דגלוי מלתא מהני ותוך הפרק כלאחר הפרק דהלכה כר"י לגבי ר"ש. אכן במלחמותיו שהשיג על הרז"ה בהמליצו על הרי"ף שהוא קאי בשיטת הר"ח דפסקינן דכלפני הפרק ואינו מפרש כפי' ר"ת ותוך זמן ותוך פרק חדא הוא והלכה דתוך הפרק כלפני הפרק שפיר פסק דנאמנות להקל דאין נ"מ בדאורייתא לדעת הרי"ף ז"ל. אכן הרמב"ן בשיטת עצמו פסק כשיטת ר"ת דתוך הפרק אינו ענין לתוך זמן ושפיר פסקינן כר"י דאמר כלאחר הפרק ואיכא נ"מ בדאורייתא לכן צריך לס' גלוי מלתא ול"ק קושיית הר"ן זה ברור
: מעתה דינא דהריב"ש תלוי בפי' השמועות דלשיטת ר"ת ע"כ ליתא לס' הריב"ש דאל"כ מאי טעמא דת"ק דמהני להקל וא"כ המנגדים לסברתו הם הריטב"א ורמב"ן ור"ת. ומהר"ן אין ראי' די"ל דדחה דברי הרמב"ן מכח דת"ק ל"ל טעם גלוי מלתא וא"כ שפיר מוכרח מסוגיא דהחולץ דמיירי דוקא שלא בשעת מעשה דבשעת מעשה א"נ דאל"כ יסתר דברי ר"י ור"ש. וגם הר"ח יסבור דבשעת מעשה מהני כדעת הרמב"ן:
עוד י"ל בישוב קושיית הרמב"ן שלא יסתרו דבריו במלחמותיו אף אם נאמר דלא פסק כר"ת כלל דהנה ק"ל מאוד על דבריהם דהמנוה רבנן בדרבנן דהנה הקשה הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק ל"ב דעדיין ניחוש לנשרו אף בלא בעל כיון דבלא בעל מקודשת מספק אבעי' ביבמות פ' ב"ש דק"ט דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה והוה קדושי דאורייתא או אינה מקודשת כלל וא"כ כיון דאיכא ספיקא דדינא לחשש דאורייתא ניחוש לנשרו ותירצו האחרונים דהואיל והוי ס"ס ס' לא נשרו ואת"ל נשרו נימא אין הדין שתהי' מקודשת כלל ולכן מקילין ואף שהב"ש דחה זה דבס' דדינא לא נחשיב לס"ס והרב בעל דגול מרבבה השיג עליו דרק הפר"ח כתב כן והפרי תואר השיג עליו ודחה דבריו ע"ש ולפי"ז קשה כיון דחשש שומא אין לחוש כלל והוי כודאי דליכא שומא וליכא. ס"ס כלל א"כ שפיר היאך תהי' נאמנת ששומא נינהו אף בלא בעל כיון דהוה ס' דאורייתא אם מקודשת היא ומאי ענין זה להא דבפ"ק דפסחים דהמנוהו רבנן דשם אין כאן לתא דאורייתא כלל דאף אם לא בדקו הא מדאורייתא בידוע שיש חמץ בביטול סגי משא"כ כאן שמעידין על ספק קדושי דאורייתא לעקרו היאך יהיו נאמנים מאחר דליכא ס"ס וזה תימה
אכן נראה דהנה הרי"ף פ' ב"ש כתב עלה דההיא איבעי' בשם רבוותא דהדא מלתא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא והביא ראי' מהא דבלא בעל לא חיישינן לנשרו ואי לא אשכחן שערות יכולה למאן דנשואי קטנה מדרבנן והו"ל ס' דרבנן כו' וע"ש וקשה כיון דספיקא הוא למה כתב שם דלא בעי אלא גט מדרבנן וי"ל דהדא תליא בדברי הרי"ף בקדושין פ"ק ד"ה שפסק בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן והשמיט תיבות ספיקא הוא וכתב הר"ן שם וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ס' קדושין אם צריכה גט מדאורייתא כלל דאפשר מדאורייתא שרי דהעמיד פנוי' על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא שכתבו גדולי אחרונים דאף אם תפס תובע מוציאין מידו לכן שפיר מוקמינן אחזקה וכיון שד"ת מותרת רק רבנן החמירו משום חומר ערוה ומשו"ה כתב דחיישינן מדרבנן אבל הרי"ף ז"ל לקמן ד"ח באבעי' דכלב רץ אחרי' דסלקא בתיקו כתב דהו"ל ספיקא דאורייתא וצ"ע עכ"ד. ולישב קושיית הר"ן דהנה פסק המרדכי הובא באה"ע סי' נ' דבקדושי ספק צריכה להחזיר המעות וא"כ קשה למה תהא מקודשת כלל הא כיון דצריכה להחזיר ע"כ ל"ל כלל ובמאי תהי' מקודשת וא"כ אם אין לה כסף לא תהי' מקודשת כלל. אכן ז"א דעכ"פ בשעת מעשה נתן לה כסף ואף דמתנה עמ"ל אינן קדושין יש דעות דדוקא בגוף החפץ שצריכה להחזיר וג"כ מתנה ע"מ להחזיר היא רק מדרבנן אינה מקודשת בגזירה אטו חליפין אכן מדאורייתא מקודשת רק נ"ל דאם האשה לא ידעה שתצטרך להחזיר הכסף ודאי קדושי טעות הוא שהיא סברה שלא תצטרך להחזיר לו רק דשמא ידעה הדין שספק מקודשת היא. ולפי"ז שפיר מדאורייתא בכסף שהוא ס' קדושין דכיון דיש ספק אולי לא רצתה להתקדש אם היתה יודעת שתצטרך להחזיר הכסף והוי ס"ס גמור לכן שפיר פסק דמדאורייתא אינה מקודשת ומדרבנן משום חומר ערוה נוגע בה שהחמירו. ולפי"ז מיושב קו' הר"ן מהא דכלב ק אחרי' דשם האבעי' היא אם רצתה להתקדש בהנאת הצלה או דלמא מימר אמרה את חיובי מחייבת לאצלוי וא"כ לפי"ז פשיט דאם הציל אותה דאף דס' מקודשת א"צ לשלם לו שכר הצלתה כדין קדושי ספק דצריכה להחזיר המעות כיון דמחויב להציל משום ל"ת על דם רעך אינה חייבת לשלם כלל אף אם הקדושין לא יהי' קדושין וא"כ הכסף נשאר אצלה אף אם הוא ס' קדושין דנשאר אצלה הנאת הצלה דלא תתחייב להחזיר לו דכיון דלא נתקדשה בהככר שנתנו לכלב רק בהנאת הצלה כמ"ש הרשב"א קדושין דרק האבעי' התם אם מתקדשת בהנאת הצלה ולא על הככר דבזה ברור דלא מתקדשה ועל הנאת הצלה ברור ופשוט דלא תתחייב לתת מחיר הצלה כלל וא"כ ליכא רק ספק אם רצתה להתקדש לו אין כאן ספיקא דאוריתא ומיושב קו' הר"ן. ועפי"ז בס' קדושי ביאה ספק דאורייתא הוא. ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דפסק בנתן הוא ואמרה היא דספיקא דאורייתא הוא כמ"ש הר"ן דהח"ס כתב בסי' נ' דהרמב"ם השמיט תיבות קדושי ספק דבקדושי ספק אין חוזרין הכסף קדושין וא"כ שפיר דידי' בכל ספק קדושין הוי ס' דאורייתא ועפי"ז מיושב דברי הרי"ף כאן דהרשב"א יבמות פ' ב"ש כתב אהא דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה דהא היתה קטנה בשעת קדושין ואין מעשה קטנה כלום והיאך מהני קדושי קטנה למשוי קדושי דאורייתא. ותי' דהוה כמקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות דמקודשת ה"נ קדשה לכשתגדל וכ"ז לא מיירי אלא בקדושי כסף דוקא עכ"ד. ולפי"ז הנ"מ בלא בעל הוא רק כשקדושי מיאון הי' ע"י קדושי כסף וא"כ כיון דאם הוא ספק צריכה להחזיר הכסף ושפיר כ' הרי"ף דרק מדרבנן צריכה גט גם בלא בעל דבס' איבעי' מוציאין הממון היינו כסף קדושין ממילא אינה מקודשת מדאורייתא ותצטרך להחזיר הכסף וא"כ א"ש דהרמב"ן שפיר כתב בישוב דברי הרי"ף דהמנוהו רבנן בדרבנן לדעת הרי"ף בלא בעל דאין כאן רק חשש דרבנן דבקדושי כסף בס' איבעי' קיי"ל דמדאורייתא אין כאן חשש כיון שצריכה להחזיר המעות. ובקדושי ביאה לא מתוקמא בעודה קטנה דקדושי ביאה לא מהני לאחר ל' דכלתה קנינו כמו במשוך פרה ותקנה לאחר ל'. אבל הרמב"ן י"ל דקאי בשיטת הרמב"ם דס' דאורייתא הוא דא"צ להחזיר הכסף קדושין ומדאורייתא יש כאן ס' קדושין רק בלא בעל לא חיישינן לפי דאיכא ס"ס כנ"ל אבל לענין להאמין שהן שומא דאין כאן ס"ס אינן נאמנין דהמנוהו רבנן ל"ש כיון דאיכא חששא מילתא דאורייתא ודו"ק. ויש אתי דרך אחרת בישוב דברי רמב"ן ולא רציתי להאריך (כתוב אצלי במקום אחר):
אכן רש"י כ' בנדה דמ"ו דמדרבנן מקודשת בלא בעל משום גזרה אטו בעל ולא פי' משום דהוה ס' איבעי' וא"כ הוי ט' דאורייתא. ועכצ"ל דאף בלא בעל אם נאמר דבודאי לא גדלי קדושי בהדה עכ"פ מדרבנן מקודשת א"כ לדידן דמספקינן לא הוה ס"ס כלל כיון דמדרבנן בודאי אסור. (וע' בש"ך סי' ק"י דכ' דגם כה"ג מקרי ס"ס ע"ש) וכיון דרק הספק אם מקודשת מדאורייתא א"כ צ"ל דניחוש לנשרו. וי"ל דע"פ מ"ש הרמב"ם הובא בח"מ סי' רל"ה דבפחות מבן עשרים שנים שמכר בנכסי אביו דאינו כלום דאם הגדיל ולא מיחה א"י למחות עוד והביא הה"מ מהא דמיאון דלכשגדלה א"י למאן והק' באחרונים דהא בעינן בעל דוקא א"כ גם שם נימא דבעינן דוקא קנין אחר. אכן לפי"ז נראה דודאי מדרבנן הוא דקדושי קטנה מועיל כמו קדושי גדולה רק דתקנו כי פן לא תאבה לזה אכן כשגדלה ולא מיחתה אף בלא בעל גלתה דעתה כי חפצה א"כ חלין קדושי דרבנן וה"נ בקטן שמכר, בנכסי אביו דהקנין מועיל כמו שהי' בן י"ג שנים רק דבנכסי אביו אין לו דעה ואולי יתנחם לכן אם לא התנחם כשיעשה בן ך' מכירתו וקנין, מאז הוה קנין למפרע והא דבעי אי בעינן בעל האבעי' הוא אם נאמר דמקודשת מדאורייתא דהוה כמקדש לכשתגדיל או דהקדושין הן רק שיחולו מיד והן אינן חלין אלא מדרבנן ולכשגדלה א"י למאן כי נתרצתה אקדושי דרבנן אכן ברצונו לא יהי' קדושי קטנה קדושי דאורייתא וא"י לעשות קדושי דרבנן לקדושי דאורייתא ולפי"ז ע"כ דעת הה"מ דלא בעי בגמ' כלל אדרבנן ג"כ רק פשיטא לי' דמדרבנן מקודשת וכמ"ש תוס' ביבמות דק"ט ע"ב דפשיטא דמדרבנן א"י למאן והביא ראי' מפלוגתת ר"י וחכמים בשירבה שחור על הלבן דמודה ר"י בבעל ע"ש וא"כ אבעיית הגמ' הוא רק לדאורייתא דמדרבנן פשיטא לי' דמקודשת והנה הטעם י"ל דס' דרבנן להקל שהם אמרו והם אמרו ותקנו שאם יהי' נולד ספק שיהי' מותר ואף אם הוא צד איסור יכולין להפקיע תקנתם בענין ס' קדושין אכן בס' דאורייתא אסור דלא רצו חז"ל לעקור קדושי דאורייתא ולא יכלו רק במקום מגדר מלתא לכן מחששא מחמירין וכמו כן בהמנוה רבנן י"ל דהמנוה ואף ששקר אומרים לא יהי' מכשול דהפקיעו קדושין לבל יכשול. והנה הקשה הרשב"א יבמות דק"ו דהיאך תהי' מקודשת מדאורייתא הא אין קדושי קטנה מועילין להיות, קדושי תורה. ותי' שקידש לכשתגדיל כמו מקדש אלאחר ל' כו' ואע"פ שקטנה היא ואינה משתעבדת דכי יתן איש פרט לקטן אפ"ה כיון דתקנו לה רבנן נשואין ה"ה משתעבדת בכסף קדושי' ולפיכך כשגדלה גדלי קדושי בהדה והוא שקדשה בכסף אע"ג דלא בעל עכ"ל וא"כ מיושב קו' הב"ש דהנה יש לחוש לנשרו והיא מקודשת ודאי מדרבנן לדעת הרמב"ם כיון דקדושי קטנה חלין כיון שלא מיחה רק לענין דניחוש לנשרו לא חיישינן כיון דלא הוה רק ס' דרבנן והנה הטעם בס' דרבנן מקילין דהם עוקרין קדושין שתקנו ואינה מקודשת כלל ומותר מספיקא ולפי"ז ל"ק כלל דעדיין י"ל לספיקא דנשרו דשמא נשרו ומקודשת מה"ת דהא כיון דמדרבנן מקודשת בודאי ועכצ"ל דהם הפקיעו הקדושין בספק קדושין וא"כ נעקרו קדושי קטנה דהם עקרו קדושי קטנה שלא יהי' קדושין וא"כ ממילא אינה מקודשת כלל מה"ת דהא נתאכלו המעות ואינה משתעבדת בכסף קדושין רק אם נאמר דמהני קדושי קטנה דמדרבנן מועיל ג"כ שתתקדש מדאורייתא וא"כ אם נעקרו קדושי קטנה שהם עקרו בספק ג"כ ממילא נעקר קדושי תורה לסברת הרשב"א וא"כ שפיר מקילין דלא שייך ס' תורה לחומרא דכאן אם נקל בדרבנן ממילא איסור תורה נפקע וא"כ יעקר קדושי דרבנן ממילא יעקר קדושי תורה דכי יתן איש פרט לקטן ואינה משתעבדת וכיון דמדרבנן בודאי מקודשת א"כ בס' נשרו צריכין חז"ל להפקיע קדושי דרבנן ממילא ליכא ג"כ קדושי תורה לכן שפיר מסולק קו' הב"ש אבל בבעל דהיא מקודשת מעתה הוה ס' דאורייתא ולחומרא כיון דאין קדושי' תלוין בקדושי קטנות כלל ובס' דאורייתא הניחו בזה להחמיר ודו"ק כי קצרתי וסמכתי עליו שיבין כי שכל ישר הוא לבלתי מתעקש:
מעתה נשוב לדברי הריב"ש דמחלק בין בשעת מעשה לשלא בשעת מעשה נ"ל לישב שיטת הרי"ף מהשגת הרז"ה דלמה נבדקות לפני הפרק להקל הא אין משיאין ספיקות ע"פ נשים ואי כמ"ש הרמב"ן דלפי שאינו רק חשש דרבנן הא גם בלא בעל איכא חשש דאורייתא כמש"ל. ונראה דהא דאמר ר"י תוך הפרק א"נ משום דכשרואין נולד הספק אם קטנה היא ושערות הללו שומא הן או שאין לה שערות כלל או גדולה היא ויש לה שערות וא"כ הספק הוא לענין איסור וא"כ הן מעידות לענין איסור דא"נ בשעת מעשה רק לפני הפרק ודאי קטנה היא ותוכל למאן ואין נפקותא בעדותן רק לאחר הפרק אם לא יצמחו לה שערות אחרות וא"כ אינן מעידות שתוכל למאן אחר הפרק כי יוכל להיות שעוד קודם פרק תמאן או אחר הפרק אף עם עדותן לא תמאן כי יוכל להיות שיצמחו לה שערות אחרות וא"כ אין עדותן עתה נ"מ במילתא דאיסורא רק יוכל לצמוח עי"ז נפקותא לאח"ז במלתא דאיסורא א"כ הוי שלא בשעת מעשה בפרט לסברת הריב"ש דכ' דבשעת מעשה הוי כחשדא אבל עדות תוך הפרק ליכא חשדא כלל כיון דאין נ"מ כלל עתה ויוכל להיות שלא יהי' נ"מ כלל בעדות בזה מודה ר"י ור"ש דמהני גלוי מלתא (ובזה נסתר דברי תוס' שפירשו שאין הפי' לענין מיאון דא"נ וראייתם מסיפא. וז"א דלפני הפרק נאמנת רק בסיפא דא"נ לומר קטנה היא במעידות לאחר הפרק דאז בשעת מעשה הוה כמו שנוגע מיד אם תמאן וז"ב) וסברתינו לעיל בחילוק דתוך הפרק משום דהוי על"ג אז נאמן אין לפרש בדברי הרי"ף דא"כ גם תוך הפרק תהא נאמנת דהוי על"ג כיון דלא נחתינן עתה לחלק בין דאורייתא לדרבנן ודוק. וא"כ דברי הרי"ף נכונים וברורים ואף בדאורייתא מאמינים גלוי מלתא שלא בשעת מעשה ולפני הפרק הוי שלא בשעת מעשה דמי יימר שלא תמאן טרם בא פרקה וגם יוכל להיות שירבה לה ויתוסף שערות לכן שפיר נאמנת אף להקל. ובזה ישבתי קו' התוס' דנאמנת לומר גדולה שלא תמאן דלמ"ל נאמנותה הא להחמיר בלי דבורה מחמירין ואדרבה א"נ להקל ולפי"ז י"ל, דהא, משכחת שפיר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דאם נאמין לה שגדולה היא א"צ גט משני ואם אירע בלי עדותה אזי נותנין עלי' חומר שניהם להצריכה גט מזה ומזה מספק. וא"כ נאמנת אף להקל והטעם כיון שבשעה שהעידה עדיין לא קבלה קדושין מאחר וא"כ ליכא נפקותא בעדותן דלהחמיר שלא תמאן בלי עדותן מחמירין וא"כ אין עדותן אז נוגע למלתא דאיסורא כלל. וא"כ אתחזק ע"פ שלא בשעת מעשה והוי גלוי מלתא שלא בשעת מעשה לכן אח"כ אף שנוגע הדבר למלתא דאיסורא להקל הוי כגלוי מלתא שלא בשעת מעשה דמועיל אף להקל בדאורייתא כהא דאחוה דמיתנא דנאמנין אפילו קרוב אפילו אשה כיון דבשעה שדברו לא נגע למלתא דאיסורא ה"נ בשעה שהעידו לא פשטה ידה לקבל קדושי' וא"כ אז לא נגע למלתא דאיסורא כלל דעדותן להחמיר בלי דברי' היינו מחמירין וא"כ עדותן ללא הועיל הוי כגלוי מלתא דלכן אף שאח"כ נולד הספק באיסור כיון שהוחזק שאז גדולה היתה ומיאון לא הועיל דכודאי גדולה חשבינן לה שפיר אף בקבלה קדושין לא מצריכין גט ושפיר תניא דנאמנת דהועיל נאמנותה שפיר וא"כ דברי ריב"ש עולים כהוגן בשמועה זו. וא"כ שפיר יש לחוש בנ"ד לדברי הריב"ש ואף שהרמב"ן והריטב"א מוכח שחלקו עליו וגם כתבנו שהר"ח ור"ת יחלקו עליו עכ"ז נראה דנקטינן דגלוי מלתא ל"מ בשעת מעשה וקיי"ל בסי' קס"ט דעל השנים א"נ נשים ואמאי הא הוי גלוי מלתא ונהי דעבידי לאגלויי לא הוי עדות שנים הא הרמב"ן כ' דגם באחוה דמיתנא ל"ה עבידי לאגלוי רק בסימני הבת הוי עבידי לאגלי ועכ"ז נאמנין שזה אחוה דמיתנא אף וכת עבידי לאגלוי [עהשמ"ט] ומדפסקינן דא"נ בעדות שנים קרוב ואשה עכצ"ל דלא מהני גלוי מלתא בשעת מעשה ולא פסקינן כשיטת הרמב"ן. וא"כ דברי הריב"ש מוכח מפסק הלכה דבשעת מעשה א"נ אף בגלוי מלתא:
הלום ראיתי אחרי רואי במרדכי פ' מצות חליצה שכתב אדברי רי"ף דה"מ בליכא חשדא שאין פי' דבריו באינו מתכוין להעיד כלל רק מסל"ת דהא בד"ת א"נ מסל"ת ורק הא דנאמנין משום דעבידי לאגלוי. וא"כ מפורש היפך דעת ריב"ש וגם בפי' גלוי מלתא משום דעבידי לאגלוי לדברי' וא"כ אין להביא ראי' משנים דא"נ קרוב דשנים לא עבידי לאגלוי כלל וא"כ אין מוכרח מפסק הש"ע כדעת הריב"ש כלל רק די"ל דלכן עדות שנים א"נ כיון דלא עבידי לאגלויי:
עוד הביא במרדכי דעה אחרת לחלק בין סימני הבת לאחוה דמיתנא דבאחוה דמיקנא דאתחזק לן באח והיא מעידה שאחיו מן האב דרובא הכי איתניהו נאמנת משא"כ בסימנים וא"כ יש לנו ארבעה דעות בזה הריב"ש סובר דגלוי מלתא מהני רק לשלא בשעת מעשה. זהרמב"ן סובר דכל שהעדות נעשה. קודם מעשה חליצה או מיאון אף בשעה שאנו עסוקין בענין חליצה מהימני נשים וקרובים. גם דפה אחרת דבין קודם מעשה ואחר מעשה תלי' בעבידי לאגלוי ודעה אחרונה דא"נ רק לברר דבר המסופק לנו ורובא הכי איתנייהו משא"כ היכי דלא איתחזק כלל רק ס' השקול היא א"נ בכ"מ ולדעת. הריב"ש ודעה אחרונה בכאן אסורה האשה זו כיון שלא נודע לנו כלל אם בא אח ולא הוחזק כלל ודעת רמב"ן כבר נדחה מהלכה, כמ"ש רק נפסק כדעה שלישית ואם כדברי הריבש. וראיתי לרשב"ש בתשו' סי' קנ"ד ביבמה שהלכה למקום שאין מכירין אותה ורצתה שיחלוץ יבמה הוי עד מפי עד וכתב שנאמן דאפילו קרוב ואפילו אשה נאמנין וה"ה עד מפי עד ושם הוי בשעת מעשה שרצתה, לחלוץ ועכ"ז פסק דנאמן אפילו קרוב אפילו אשה. אכן מדבריו אין ראי' די"ל דבשיטת ר"י דוראן אביו שהוא התשב"ץ קאי כידוע:
ונתתי את לבי לדרוש ולתור בסברת גלוי מלתא מצאתי של"ק כלל קו' הר"ר דוראן ול"צ לטעמא דריב"ש כלל ובזה יסתור ראיות הריב"ש דהנה ענין גלוי מלתא לסברת הרי"ף כיון שעדיין בעוד הוא מעיד לא נעשה מעשה חליצה הוחזק דברי' שלא נגע לאיסור גם אחר שנוגע נאמן. וקשה בעיני מדוע קרוב ליהימן ואחי המת לא ליהימן בעצמו מ"ל מ"ל אחי המת. וראיתי להרשב"א ונ"י פ' מצות חליצה בהא דאין חולצין אא"כ מכירין שהקשו דלמ"ל להכירם הא כמו באומרת נתקדשתי וא"י למי נתקדשתי דנאמן לומר אני קדשתי דנאמן ליתן גט וא"נ לכנוס ה"נ נאמן לומר שהוא בעצמו אחי המת ותירצו זו אינה קושיא משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו היבם ורוצה לפוטרה ולישאנה במקום אחר ואנן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה ומימר אמר בעצמו זה הוא הנחלץ או אח הי' לו שחלץ ןפוטרה וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם אבל התם ליכא למיחוש מידי דהא אימת דאתי בעל ואייתי סהדי שהוא בעלה הא נאמן וכיון שכן אף הן אינן מקלקלין א"ע וחוששין שמא יבא בעל ויערער עכ"ד. והנה בקרוב לכן נאמן כי אין כאן חשש כיון שא"י אם מרוצה היבם לחלוץ או ליבם א"כ עדותו שלא בשעת מעשה נאמן משום חזקה דא"א חוטא ולא לו וכמו בנתקדשתי וא"י למי רק בשעת מעשה חליצה או בבע"ד כיון שבידו לחלוץ איכא חשדא דהנה אף דלא העיד אמילתא דאיסורא למה יהא נאמן רק הטעם משום חזקה דא"א משקר ולא לו והנה הריטב"א הקשה בהא דנאמן ליתן גט דאמאי שמא רצה לישאנה ולכן לא שייך חזקת א"א חוטא ותירץ דכשנותן גט ואינו חוזר מדבורו ודאי הוכחה מחזקת א"א חוטא שאמת כדבריו. ולפי"ז ניחא דכ"ז שלא חלץ ולא גירש לא נודע אם אמת בשפתיו כי לא שייך חזקת א"א חוטא שאז יוכל להיות שרוצה לכנוס או ליבם רק אז נודע לנו שאמת כדבריו מחזקת א"א חוטא ואז לא הוי גלוי מלתא כי כשחלץ או גירש כבר הוא עדות לענין איסור רק בנתקדשתי נאמן משום דחזקה לא יקלקלו עצמן אבל בחליצה דלא שייך זה א"נ בעצמו כיון דאמלתא דאיסורא קמסהיד ואין בכח חזקת א"א משקר ולא לו להתיר לבד רק או בהדי החזקה דדייקא או בהדי סברת גלוי מלתא שאין מעידן בשעת מעשה החליצה לכן שפיר באחי המת לא משכחת גלוי מלתא דכ"ז שלא חלץ לא מהימנין לי' כי שמא רוצה ליבמה ורק ע"כ נאמנותו בעת שכבר חלץ שאז א"א חוטא ולא לו. ואי אמלתא דאיסורא קמסהיד וחזקת א"א חוטא בחשש קלקול לא מהימן לפי שכבר נוגע לענין איסור הדבר שכבר נחלץ ולכן אחר מהימן מחזקת דא"א משקר ולא לו וכיון שנאמן הוא נאמן גם אח"כ. והנה הקשה הר"ן בקדושין דאמאי לא מהימן בעדות שבערוה מחזקת א"א חוטא ותירץ דכאן לא איתחזק איסורא כיון דידוע שנתקדשה ואין זה האיש מכחיש מעשה קדושין או אומר שמותרת שמת בעלה רק מברר למי נתקדשה וזה ידוע לנו שרק לאחד נתקדשה לא הוי איתחזק ודבר שבערוה נאמן לכן בחזקה נאמן עכ"ד. והנה אף שכ' הרי' דאיכא חשדא דקלקלו עצמן צ"ל דשם הא היכא דהוי חששא ל"ה חזקת א"א חוטא טוב כ"כ ועפי"ז מבואר הבדל בין הענינים דבאחוה דמיתנא כיון דבאמת ל"ה דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא כי אין אנו מסופקין אם יש להמת אח דאי ודאי לא הי' מהימן להצריכה חליצה רק אנן ידעינן שיש לו אח ולא נכיר איזה הוא והוא מברר שזה האת וא"כ אינו מעיד על דבר שבערבה ולא על חזקת א"א ובמה לשוק כלל רק מברר הספק לכן בחזקת א"א חוטא סגי רק בשעת מעשה איכא חשדא דרוצה לישאנה במקום אחר אכן הקרוב זה א"י אם ירצה לחלוץ או לייבם לכן עדותו בחזקת שאינו משקר ולכן אף כשחלץ נאמנו דבריו אחזקת א"א משקר כיון דאף ליכא חשדא עדיין כי כ"ו. שלא חלץ לא נודע עדין אם ירצה לחלוץ ולכן שפיר איכא חזקת א"א משקר ולא לו אבל בהא דסימנים היאך יהי' נאמן מטעם דגלוי מלתא הא כיון דמה שהי' האמן קודם שיראנה או חלצה הוא רק מחזקת א"א משקר ולא לו והיאך תהי' נאמנת שם הא במיאון שרוצית לעקור קדושין וכן אם גדולה והיא ראוי' לחלוץ ולהיות בהיתר לשוק וזה עיקר הדבר מחזקת איסור להיתר והוי דבר שבערוה ובכה"ג ודאי פשוט דא"נ כמ"ש הר"ן בחזקת א"א חוטא דאינו מועיל רק לברר הענין בדבר שאינו עיקר חזקת איסור משא"כ, באשה שיש לה חזקת קטנות ועדותה לעקור קדושי' או להתירה מאיסור יבמה לשוק דאיתחזק איסורא ואף גלוי מלתא לא מהני. תדע דאף חצי דבר בדבר שבערוה לא מועיל משום שאינו מועיל דבר וא"כ אף אם נחשב הגלוי מלתא כשני עדים כיון שהעידו שלא להתיר הענין בלי נפקותא הוי חצי דבר ואי העידו להתיר הענין שפיר אין דבר שבערוה פחות משנים וז"פ. וכמו בלא אתחזק לן באח דא"נ ע"א לומר שזה אח המת דרק באתחזק לן באח ואין אנו ידעינן אם זהו האח אז לא בכה"ג מהימן שאינה עיקר חזקה כי חזקת זיקה אינו רק מברר למי כמ"ש הר"ן לכן שפיר נאמן בגלוי מלתא מחזקת א"א משקר ולא לו אבל לחדש דבר שהוא נ"מ לאיסור ערוה בין קודם מעשה בין בשעת מעשה לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומהתימא על רמב"ן וריטב"א שלא נחתו לחלק בהכי וא"כ ל"צ לומר כהריב"ש וכהרמב"ן רק דר"מ ור"ש ג"כ סברי לסברת גלוי מלתא רק בעדות שנים או בסימני הבת שפיר דהוה דבר שבערוה דמוציאין מחזקת איסור ולהתיר הענין א"נ נשים וקרובים דאין להאמינם משום גלוי מלתא דקודם שנוגע לאיסורא אף אם היו מהימנינן מחזקת א"א חוטא מ"מ כשנוגע לענין איסור אין בכח חזקת א"א חוטא להוציאו כלל מחזקת איסור כנ"ל:
ובזה יש לסתור ראיית ריב"ש שכ' ומשנה שלימה שנינו בפי"נ האומר זה אחי א"נ מוכח דבשעת מעשה א"נ. מלבד שיש לדחות ראייתו די"ל דגלוי מלתא דמהימני בעינן מ"מ חזקה דדייקא קצת ואף דליכא חומר שהחמרת מ"מ איכא קצת חזקה דדייקא כמ"ש תוס' בע"א ביבמה דהיא דייקא קצת משא"כ במלחמה וקטטה לא דייקא כלל וכיון שכתבו דאם בעל אמר לה ולא דייקא סומכת עליו ולא דייקא ובעל גרע מעד אחד ביבמה ע"ש. וא"כ י"ל ג"כ דלענין בשבעל אמר זה אחי א"נ משום דלא דייקא האשה כלל (ולקמן נדבר עוד בזה) ובל"ז נדחה ראייתו ואדרבה מביא ראי' לסתור והרי לפניך דברי הרשב"ם פי"נ דקל"ד ע"ב והא דמוקי בגמ' מתניתין דמוחזק לן באחי ולא בבני וכ' וז"ל ומיהו סיפא דקתני זה אחי א"נ לא באיסור והיתר שלשוק איירי דהא ודאי אפילו שתק אסורה דהא מוחזק לן באחי ולא בבני רק לענין ירושה קאמר. א"נ איכא למימר דלצדדין קתני זה בני נאמן דאע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני זה אחי א"נ דלא מוחזק לן באחי ולא בבני עכ"ד. וא"כ לשני הפירושים מוכח דא"נ רק כשלא מוחזק לן באח שיועיל עדותו להזקיקה לחליצה או ליבום זה לא מהני כאשר בארנו מזה דהוי דבר שבערוה שפיר א"נ משום גלוי מלתא כיון שאינו בירור רק עקירת חזקת היתר לשוק ולהטעינה חליצה זה אין ביכולתו משום חזקת א"א משקר ולא לו בדבר שבערוה דבעי שנים והוא כאומר על פנוי' שנתקדשה דא"נ דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואדרבה מדויל ידו משתלם וראיית ריב"ש הוא לסתור דיקשה על רשב"ם שלא פירש מתניתין שפיר דמוחזק לן באחי בגונא דרישא ורק שמעיד שזה אחיו ומברר שזה הוא אחיו שאין אנו מכירין אותו שזהו האח רק כיון שמתכוין להעיד א"נ כמ"ש הריב"ש אלא ע"כ דגם כשמתכוין להעיד הי' ראוי להאמינו שזהו אח דאין זה רק גלוי מלתא ואף כשמתכוין להעיד נאמן כיון שאינו דבר שבערוה רק מברר מי הוא האח שלו ואין זה עקירת דבר שבערוה מהימן שפיר וא"כ ע"כ איירי לעקור חזקת איסור לכן מוקי לענין ממון או בסיפא בלא איתחזק לן באחי וא"כ מדברי הרשב"ם ז"ל מוכח היפך דעת הריב"ש רק אף בשעת מעשה באיתחזק באחי רק לא נודע לנו מי האח דבזה שפיר נאמן מדלא פי' מתניתין בכה"ג וא"כ חזינא דגם דעת הרשב"ם לסתור דברי ריב"ש ומוכרח דסובר כסברתינו ולפי"ז בנ"ד לסברתינו שלא צריך לחילוקא דהריב"ש הי' ראוי להתיר כיון שדעת הרמב"ן מסייעת לדברינו ובאמת כיון שלא נזכר דבריו בש"ע מוכח שלא רצו לקבוע הלכה כמותו אכן לאשר ראיתי דעת מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט שמסיק אף במקום שהאח השני איננו במדינה עכ"ז לא רצה להקל נגד דעת הריב"ש וא"כ ודאי ראוי להחמיר לכתחילה כדבריו ועוד נכתוב בזה לקמן: