שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מג
ב"ה יום א' וארא תרל"ג לאסק
לכבוד ידידי הגאון החריף ובקי מופ"ה מ' ישראל יהושע נ"י אבד"ק קוטנא:
מכתבו הנכבד קבלתי באהבה ואשר ביקש מאתי לבקר בספרו ולהודיעהו אם כי חבורו נחמד בעיני כי ראיתי שקושר חבל בחבל נימא בנימא מפוסקים ותלמודים ואין קץ לד"ת לבנות או לסתור רק למלאות חפץ כת"ה באתי וח"ו לא לקפחהו רק באהבתו למלאות חפץ לבו ולהגדיל תורה ולהאדיר ואת והב בראשיתו ובסופה:
הנה בדבר קושיתו במכתבו ע"ד תויו"ט פי"ז דכלים והרמב"ם דכלי עשוי לקבל דברים גדולים גם כשנפחת ממוציא רמון מקבל טומאה ומקרי כלי מהא דשבת דפ"ח בעגלה מלאה אבנים דניקב כמ"ר טהורה עכ"ד. הנה לשון זה לא נמצא ברמב"ם ולפענ"ד דאף בעשוי לקבל דברים גדולים ג"כ שיעורו במ"ר דלפעמים ג"כ לקבל דברים קטנים רוצה רק הרמב"ם פ"ו דכלים הביא כלים שעשאן מתחלה נקובים כמ"ר כגון הסל והפוחלץ של גמלים והאפיפריות מקבלים טומאה עד שנקרע רובן עכ"ל ולא כתב סתם ולמה חשב המינים הללו לכן נ"ל דלכל דבר שעושה נקבים ומקפיד בנקבים גדולים כמו סל שלא יכבד משאו לשאת אם יהי' סתום בכל מקום או פוחלץ של גמלים שגמלים טוענין אותו להקל משא הגמלים וכן האפיפריות שמכניס דרך נקבים זרעים כמבואר פ"ו דכלאים א"כ מה שנעשה נקבים ואריג הוא תכלית הכלי במתכוין ודאי אף כמ"ר טמאה אבל בעגלה מלאה אבנים אין הנקבים לתכלית הקלת משאו רק שלא איכפת לו אם יש נקבים אבל אין עושין הנקבים להקל משאו דהכי חזינן דאר"י אם מקבל רמונים טמאים אלמא דדרך ג"כ לעשות בלי נקבים א"כ שפיר הדרא לכללא דניקב כמ"ר טהורה. ובזה אפשר לישב השגת הראב"ד מהא דתוספתא הסל והפוחלץ כו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים ולפ"ז ניחא דאשמעינן התוספתא דאפילו מקבלי רמונים דה"א דהוי כמו גולמי כלי עץ כיון דלא נגמר הכלי שצריך לעשות נקבים גדולים להקל המשא ה"א דטהור קמ"ל דמקרי כלי וטמא. אבל פשיטא בעשאן נקבים כמ"ר דטמאים:
ובזה מיושב מה דפליג ר"א בתוספתא באם א"י לשאת ע"י גפים דטהורה דהוא סובר דמקרי גולמי כלי עץ דמשא כבד הוא. ומתניתין דפי"ז דכלים דפליגר"א שם על ענין אחר כן אפשר לישב והכ"מ נדחק דמקבלי רמונים היינו שאין מקבלים והוא תמוה וצ"ל בכונתו דמקבלי רמונים דהוא פי' דרך הנקבים לא דרך פי' ע"ד כונס משקה מ"מ טמאים אבל קשה דסמוך לתוספתא קמייתא פ"ו דטהרות תניא חמת חדשה אע"פ שמקבלים רמונים טהורה ושם פי' שמחזיקים רמונים וא"כ דוחק לומר דרישא וסיפא נתחלפו הלשונות:
עוד י"ל דהרמב"ם כ' בעשאן מתחלתן דאחשבינהו ובגמ' לא מיירי רק בעגלה שלא עשאה מתחלתן נקבים רק נשברה מכובד המשא וניקבתה דאז לא אחשבינהו ובטל מתורת כלי ע"י נקבים כמ"ר משא"כ בשעשאן מתחלתן לכך אחשבינהו אף שמלאה נקבים ודרך אבנים לשבור איזה מקומות בשולים ואפילו נימא דמרש"י לא כן משמע מ"מ אין קשה על הרמב"ם:
עתה אמלא חפצו כדבר ספרו והנה ראשית פיהו בח"מ סי' א' בחבורו ישועת ישראל ממרחק הביא לחמו דתוס' סברי דבור דנין בזה"ז נגד דעת מהרי"ח מהא דשבת ד"ב דתנן ארבעה אבות מה דהוה יותר א"כ בור הוי יותר משן דקדים ושן דנין בזה"ז וכ"ש בור עכ"ד. וזה שי"ל דהנה למ"ד שור לקרנו אטו קרן שכיח יותר משן הא קיי"ל פ"נ קנסא וסתם שוורים בחזקת שמור קיימי ואפילו מ"ד ממונא עכ"פ אין סברא שיחלקו במציאות אם הוי יותר. אלא באמת בור שכיח יותר להיות נתקל בה משן דמי יבער בשדה אחר ותאכל בהמתו שחת וישלם דמי ערוגה ע"ד המבואר בהכונס דנ"ה ודאי אינו מצוי אבל בור מסתמא לא יפול בו שור ולא ישמרנו וכן קרן כיון דאי מודה מיפטר ואף למ"ד ממונא א"מ רק ח"נ א"כ אין שומרין כ"כ כמו שן וא"כ יותר מצוי ולמ"ד שור לרגלו סובר דאף דמשלם קשה לשמור מרגל יותר משן אבל הא דשליחותיהו עבדינן תקנו חז"ל כדי שלא יתפרצו ואלו לא היו מתקנים בשן ודאי כאו"א הי' מאכיל בהמתו בשדה אחר כיון שלא יצטרך לשלם כלום ויתרבו הגזלנים לכן הוכרחו לתקן שידונו שן דאם לא היינו דנין שן הי' שכיח יותר ונהי דכשדנין ל"ש כ"כ שן מ"מ תקנו לפי שאם לא ידונו יהי' שכיח ושכיח יותר מבור. דבור ל"ש דמה בצע שיפול שורו של חבירו. תדע דסתם רועה פסול דחשיד לרעות בשדה אחר כיון דרועה בחורשין ואין רואה וא"צ לשלם שכיח שן:
תו כ' כת"ה והביא דברי הרא"ה דל"ת לאשה דמש"ר נוהג בזה"ז ותמה כ"ת דבעי חיוב סקילה והנראה מדברי כת"ה דרא"ה י"ל סובר כדעת התוס' פ' נערה ד"מ דל"ב חיוב סקילה באמת א"א להעמיס בכונת הרא"ה דל"ב חיוב סקילה דהא הביא לענין ק' סלע ומ"כ דאין דנין אלא בזמן הבית ואי לא בעי חיוב סקילה למה לא ידונו אלא ע"כ דהרא"ה ג"כ בעי שירצה לחייב מיתה. והגאון המגי' ממ"ל פ"ג מנערה מסיק בכוונת הרמב"ם דסובר כסוגיא דערכין דט"ו דל"ב חיוב סקילה וג"כ דבריו תמוהים דהא כ' הרמב"ם דאין דנין אלא בזמן הבית מוכח דלא כדעתו ובדברי הרא"ה י"ל דהואיל ושני סוגיות דפ' נערה וערכין סתרי אהדדי והרמב"ן וריטב"א הובא בש"מ כתובות דל"ט דחקו לישב הסוגיות לכן י"ל דהרא"ה נסתפק בזה אי בעי חיוב סקילה ולענין ק' סלע ומ"כ פסק מספיקא דאין דנין אלא בזמן הבית ולענין ל"ת לאשה פסק לחומרא דחייב רק דברי הרמב"ם שכ' דכל הפטור אם רצה לגרש יגרש נראה דלא כדברי המגיה ממ"ל שהעמיס בכונתו דל"ב חיוב סקילה:
עוד י"ל בדברי הרא"ה דסובר כיון דאמרינן נמצא חמור בפיו מעושה מעשה בנ' כסף ומש"ר בק' לכן סובר דליכא חיוב סקילה ודאי מלקות אינו מחיוב ולא מחויב מלקות רק בחיוב סקילה, כן מאה כסף אבל לענין ל"ת לאשה גמרינן מאונס דלא רצה לחייבה סקילה ומ"מ ל"ת לאשה אבל מאה כסף לא מצי למגמר דהא באונס לא הוי רק נ' ולמגמר אנ' כסף לא שייך חדא די"ל דהרא"ה סובר אין עונשין ממון מן הדין מכ"ש קנס ועתו"ס ב"ק ד"ב. או דכיון דכל מאה כסף א"א למיגמר וחצי לא גמרינן. ולפ"ז אפשר לישב קו' תוס' כתובות דמ"ו דלמ"ל פרישת שמלה כיון דאיכא עדים ולדעת ר"ת ניחא כיון דרק הוכחשו בחקירות א"כ מאן יימר ששקר הוא לכן צריך פרישת שמלה שאז נודע ששקר דבריו וגם לדברי הרא"ה נהי די"ל דאינו סובר כדעת ר"ת מ"מ פרישת השמלה הוא לענין ל"ת לאשה שמחויב אף בהוכחשו בחקירות ובאמת הרמב"ם פ"ג מנערה כתב פרישת שמלה משל ותמה הג"מ ולפ"ז ניחא דהוא לטעמי' דסובר דכל הרוצה לגרש יגרש היכי שפטור מק' סלע וא"כ שפיר ק"ל קושית תוס' ולכן פי' דמשל הוא
הגהה וקושית המגי' על הרמב"ם אפשר לישב דהנה ק"ל דמאי פריך ר"א אהא דמש"ר על קטנה פטור טעמא דכתיב נערה הא לא"ה אפילו קטנה במשמע והכתיב אם אמת הי' הדבר וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא דמה קושיא דלמא העדים העידו שראו לה בעת שנבעלה שתי שערות דאז בת סקילה ואם הוזמו העדים א"כ עדיין קטנה היא דליכא עדים על ב' שערות ואם אמת הדבר ויבאו עדי בעל להזים עדי אב תפשוט גדולה ובת סקילה היא משא"כ כשהזימו עדי אב לעדי בעל קטנה היא ומיעטה תורה מחיוב ק' כסף דכיון דהשתא לא אבי הנערה הוא אבל באם אמת הי' הדבר לא מצי למיפטר דאם אמת הדבר יש עדי גדלות וזהו קושיא חמורה לכן יש לומר דהנה כתוב ופרשו השמלה כתב לברר שהיא בתולה אם כן לכאורה בשלמא אי נערה היא יש לומר דכבר ראתה וא"כ אין לה אלא לילה אחד אם כן אם לאו בתולה היא בתולים היכי הוי ומשום דם נדות נוכל להכיר בין דם נדה לדם בתולה אבל איתימא קטנה היא ותינוקת אפילו ראתה הוי כלא ראתה ונותנין לה עד שתחי' המכה ושמואל אמר דאימת חיתה כשנבעלה ולא ראתה אבל כ"ז שלא פסקה מלראות בשעת תשמיש י"ל דבתולים הוא א"כ מה ברור הוא פרישת שמלה דלמא כבר נבעלה ולא חיתה מכה ועדיין בעולה היא והא דאמר לא מצאתי בתולים היינו שמצא פ"פ ואין כאן ברור להכחישו א"כ אמאי לא פריך הגמ' מהא דופרשו השמלה דע"כ בנערה שראתה איירי אבל קטנה אפילו ראתה הוי כלא ראתה וא"כ י"ל שבעולה היא ומ"מ יש בתולים. אמנם הרמב"ם כ' בפ"ה מה' א"ב דגם בקטנה אין תולין דבתולים רק י"ב חדש ועיין סדרי טהרה שהקשה דמנלי' דגם בקטנה הדין כן דלמא דוקא בנערה ד' לילות מתוך יב"ח או בקטנה שהגיעה לנעורים. ולפ"ז ניחא דראיתו מכאן מדלא פריך מופרשו השמלה דאינו ברור דלמא לא חיתה המכה ועדיין רואה מ"מ דם בתולים א"כ ע"כ בנערה וראתה איירי. לכן צ"ל דבגמ' לא הו"מ למיפרך דהו"מ לאוקמי באמרו שהיא זינתה יב"ח קודם וא"כ כיון דזינתה יב"ח קודם לכן כבר הי' פוסק דם בתולים והוי ברור פרישת שמלה שלא כמו שאמרו העדים. ולפ"ז ניחא גם קושייתו דבגמ' פריך ממ"נ אם איירי קודם יב"ח זינתה ע"כ בעודה קטנה זינתה דאל"כ אין בין נערות לבגרות רק ששה חדשים וא"כ בוגרת היא עתה וא"כ עכצ"ל דקרא איירי שלא העידו עדים שקודם יב"ח זינתה א"כ מה ברור איכא פרישת שמלה ואם נתרץ דלעולם קודם יב"ח רק בקטנותה זינתה וכבר עברו יב"ח בת סקילה היא וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דאמרו שזינתה כשהיא נערה ואין כאן רק ו' חדשים וא"כ כשהוזמו העדים וקטנה היא מה ברור שלא זינתה הא י"ל דבעולה היא ותינוקת תולין כל יב"ח וא"כ אין כאן ברור כלל לכן ע"כ אתה צ"ל דעדים אינם מעידים שבנערות זינתה רק בעודה קטנה ועברו י"ב חדש ומ"מ אינה בוגרת א"כ שפיר פריך לאו בת סקילה היא. ולכן הוציא מכאן הרמב"ם דגם בקטנה יותר מיב"ח חיתה המכה דאלת"ה א"כ אף בלא קושיא דבת סקילה היא ליפרך כיון דקטנה היא מה מועיל פרישת שמלה כיון די"ב חדש נמי לא מהני לכן הוכיח הרמב"ם מדהקשה ר' אחא דבת סקילה היא דגם בקטנה אחר יב"ח לאו דם בתולים הוא ומיושב קושיית הס"ט שם ולפ"ז למה דמסיק ר' יוחנן שם תני תדין בסקילה א"כ י"ל דעדים מעידים שלפני י"ב חדש, ואי דבוגרת היא מ"מ וסקלוה וכשהוזמו קטנה היא איצטרך קרא למעוטי ועוד דהרמב"ם דפסק משל הוא א"כ ל"ק מופרשו השמלה דאינו אלא משל א"כ שפיר י"ל קרא דנערה למעט כגון שהעידו דנערה היא וזינתה והוזמו דקטנה היא דפטור ושפיר צריך קרא לכן הביא דנערה למעט קטנה ע"כ הגהה:
והנה הרי"ף והרא"ש הביאו דין מש"ר וי"ל דסוברים או כתוס' דפ', נערה דלא בעי חיוב סקילה או כדעת הרא"ה והביאו לענין ל"ת לאשה. אמנם בש"ע אה"ע לא הביאו די"ל דסובר דמש"ר לא שכיח דאדרבה אמרו חזקה אא"ט בסעודה ומפסידה אלמא לא שכיח שיוציא ש"ר בחנם וא"כ כיון דודאי בעי ב"ד במש"ר דאטו אם יוציא ש"ר בשוק יהי' חייב וא"כ שפיר אנן לא עבדינן שליחותיהו והוי כחוץ לב"ד וא"נ עתה והרא"ה מיירי בזה"ז שלא בפני הבית בזמן דאיכא סמוכין:
וע"ד הרש"ל שתמה כת"ה שכ' דטעם הרא"ש דחומש ואשם א"נ בזה"ז דאשם קריא רחמנא ותמה כ"ת דאשם היינו קרן ולא חומש וכן מהא דמת עד שלא הביא אשמו דחייב להביא חומש ויפה הקשה והנני מוסיף להקשות דגזל הגר כ' תוס' דקי"א דא"י למחול אבל בגזל ישראל עצמו תנן בב"ק דק"ג מחל לו את הקרן או מחל לו את החומש אלמא דלאו כפרה היא ולמה לא הביא הדין:
ולולא דברי רש"ל הי' אפשר לומר דדעת הרא"ש דאין חומש נוהג בזה"ז י"ל דסובר דשבועה בב"ד בעי ואף דשבועת פקדון תנן נוהגת בין בפני ב"ד בין שלא בב"ד התני סיפא מה הן חייבין על זדונה אשם בכסף שקלים ואלו חומש לא תנן ואל ישיבני מהא דב"ק דק"ו אהא דשבועה קונה דפריך מעדים מעידים שאכלו דמוקי לה בחוץ לב"ד ומ"מ תני סיפא פודה משלם קרן וחומש די"ל דלפי הס"ד ע"כ סובר רב דגם חוץ לב"ד מחייב חומש אבל לפי המסקנא ולדידן דשבועה א"ק י"ל דא"ח חומש אלא נשבע בב"ד או י"ל דנהי דשבועה לא בעי בב"ד הודאה בב"ד מיהא בעי כמו מודה מקצת הוי בב"ד וכן שבועת עדות חוץ לב"ד וכפירה בב"ד וכיון דחומש לית בו חסרון כיס א"כ לא עבדינן שליחותיהו ולענין קרן בלי שבועה חייב א"כ הוי כהודה חוץ לב"ד וממילא כיון דלא הוי ב"ד דאנן לאו שליחותייהו קעבדינן והוי כהודה חוץ לב"ד וא"מ חומש ולא מהני אף תפס כלל ובאמת לא מלאני לבי לדבר זה רק איכא דמסייע לי רש"י ב"ק דק"ה דמחק שעמד בדין וכ' דהא עד השתא נמי ע"כ שעמד בדין דהא נשבע הוא ואבי' קתני מכלל בב"ד הוי הלכך לא"ג לי' עכ"ל וזה תימה דהא שבועת פקדון הוי חוץ לב"ד אלא ע"כ דא"מ חומש רק בב"ד דאלומי לאפקיע ממונא כמ"ש רש"י דק"ו למ"ד שבועה קונה דאלימא לאפקיע ממונא כן השבועה או הודאה עושה רושם לחייב חומש רק בב"ד משא"כ אשם דמשום כפרה על השבועה הוי אפי' חוץ לב"ד:
וקצת סמוכין יש לזה מת"כ פ' ויקרא דמה בטט"ג א"מ אלא לאחר שבועה אף הודה א"מ אלא לאחר שבועה לא אם אמרת בטט"ג דא"מ חומש כו' ת"ל ושלם א"מ אלא לאחר שבועה משמע דאי לאו פירכא הוי ילפינן מטט"ג כמו דקיי"ל עתה והא בטט"ג הוי דוקא בב"ד דלהכי כ' הרמב"ן דהרי"ף לא הביא לפי דבעינן שבועה בב"ד ולאו שליחותיהו עבדינן וא"כ משמע דגם שבועת פקדון לענין חומש בעי ב"ד וידעתי כי יש לדחות דלפי הס"ד קודם פירכא אה"נ הוי בעי ב"ד אבל בדברי רש"י יש לי סיוע ועדיין צל"ע ומדברי הירושלמי פ"ה דשבועות ה"ב והוא בתוספתא כמ"ש הפ"מ מה את בעי אחרי דמביא קרן וחומש נראה דבלא תביעה ואף שלא בב"ד משלם חומש ויש לדחות:
אמנם אחרי עיוני נ"ל דודאי בקרא מבואר אף בלא גר לשון אשם על הקרן וחמישיתו יוסף עליו לכן סובר הרש"ל דבאמת מה דצריך לשלם הקרן הוא גם בלעדי שבועה ואין השבועה גורם התשלומין דהא שבועה אינו קונה מ"מ יש הא דיוליכנו אחריו אף למדי או בגזל לחמשה ב"א למה דס"ד דמודה ר"ע היכי דלא אשתבע רק משום דכתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו א"כ קרי התורה לקרן אשם וזהו החיוב שהוא יותר עליו אחר חיוב השבועה מכח לתא דשבועה זהו מטעם שקראו אשם זה א"נ רק בזמן דאיכא אשם ושלא בפני הבית אינו נוהג ובזה מיושב תמיהת הש"ך סי' שס"ד סק"ד אהרמב"ם וסמ"ג וש"ע שכ' בטעמא דהואיל שנשבע נתיאש הגזלן והקשה הש"ך דלמ"ל ה"ט תיפוק לי' דבעינן כפרה צריך ליתנו לידו ובגמרא משמע טעמא משום כפרה ולפ"ז ניחא דבש"ס דמיירי בפני הבית הוא משום כפרה משא"כ בזה"ז דלא מתכפר בלי אשם ובאמת הקרן לאו בר כפרה דאל"כ לא הי' יכול למחול רק גלי קרא דמה דנוסף החיוב מכח שבועה א"נ אלא בזמן דאיכא אשם לכן הביאו הרמב"ם וסמ"ג וש"ע טעם אחר שיהי' נוהג בזה"ז ולכן כ' רש"ל דבהודיעו א"צ לילך אחריו לרמב"ם ועש"ך סק"ד שם וא"כ עכ"פ בכה"ג פטור מקרן בזה"ז להוליך אחריו אם הודיעו דאזדא טעם הרמב"ם ויש להאריך בזה:
אבל בזמן הבית ודאי מחייב אף בהודיעו משום כפרה מעתה י"ל כיון דקרא כתיב וחמישיתו יוסף עליו אקרן שהוא אשם לא חייבה תורה החומש רק בזמן שהקרן מחויב משום אשם דאז צריך להוסיף חומש אבל בזה"ז דא"מ הקרן לשלם מטעם אשם רק לפי שחייב לו בלא נשבע אין עליו חיוב חומש כלל וא"כ גם הרש"ל כונתו דאשם על הקרן דיש תוספת חיוב על הקרן במה שקרוי אשם ואז מחויב בחומש אבל כשאין חיוב על הקרן מדין אשם בזה"ז רק לפי שגזל ושבועה אינו קונה וא"כ א"צ להוליך בהידיעו ול"ש כפרה שפיר הדין דא"מ בחומש דחומש אאשם דקרי רחמנא קאי. ומ"ש כת"ה ממת דמשלם חומש שם כבר נתחייב בקרן ואשם בשעה שיכול להביא וחל עליו קרן מדין אשם אף דמת מ"מ לא פרח מעליו החיוב מחומש אבל כאן לא חל עליו חיוב קרן כיון דליכא אשם לפי שאינו נוהג בזה"ז לא חל חיוב אשם וממילא ליכא חמישיתו יוסף על האשם המושב כנ"ל להצדיק דברי רש"ל:
ובזה יתיישב קושית המ"ל פ"ג מגזלה אהא דגזל חמץ ועעה"פ ונשבע שהשמיטו הרי"ף דלפ"ז י"ל דהך חיובא דממונא קא כפר הוא בתורת שבועה ובלא נשבע עפרא בעלמא הוא א"כ אין חיוב קרן רק מצד שבועה ומדין אשם אינו נוהג בזה"ז והשמיטו הרי"ף ובל"ז יש לחלק דבמת שם מה דא"מ אשם דמיתתו מכפרת וה"ט דחטאת שמת בעליו כמ"ש רש"י משא"כ בזה"ז דא"ל כפרה כלל אך זה יש לדחות ומחוורתא כמ"ש:
ומה שהקשה כ"ת אר"ן סנהדרין ד"ח דע"כ דמעידין בפני ג' ואח"כ בפני כ"ג לדעת הרמב"ן פ' שופטים דא"מ ג' לקבלת עדות לד"נ וא"כ איך כשרין להעיד בג' ואח"כ בפני כ"ג הא הוי עדות שאאי"ל דאם העידו עדי אב בפני ג' מעיקרא אם יוזמו אח"כ בב"ד של כ"ג יהי' למפרע פסולים היו בעת שהעידו בפני כ"ג ולא יתחייבו מיתה כמבואר בב"ק דע"ג. ע"כ תירץ קושיתו באמת הגאון לא ס"ל כרמב"ן וי"ל דהר"ן סובר כהגאון דג' מקבלים עדות לד"נ וקצת ראי' יש לזה מהתוס' מכות ד"ו שהקשו ארבי דאמר בד"מ תתקיים עדות בשאר דהא גם בד"מ כתיב עפ"י שנים או שלשה ומה קושיא דלמא בממון מפרשינן דג' יכולין לקבל עדות שנים כמ"ש הגאון אבל בד"נ א"י לקבל וע"כ אתיא לקא"פ לכן מחלק רבי שפיר אלא ע"כ דתוס' סברי דגם בד"נ מקבלים ג' עדות וא"כ מאין הוכיח רבי דבד"נ עדותן בטלה ע"כ סובר דאין הלשון הכתוב מורה כן מדנקט עדים אלמא דלאו בקבלת עדות איירי לכן הקשו דגם בד"מ נימא דעדותן בטלה אבל איתימא דבד"נ אין ג' מקבלים עדות א"כ מנלן דרבי סובר דלשון הכתוב אינו מורה כן דלמא סובר כמו שהגאון מפרש רק בד"נ אינו סובר כוותי' אבל בממון מפרש כפי' הגאון דשלשה מקבלים עדות שנים:
אמנם קושית כת"ה בל"ז יש לישב די"ל דעולא בסנהדרין סובר כרבא בסנהדרין דע"ח דבעדי הזמה ל"ב עדות שאי"ל דהזמה חדוש הוא כמו בעדי טריפה וא"כ ל"ק קושית כ"ת על הר"ן אבל בל"ז תמוה דהא הרש"ל סובר אף בקבלו עדות שלא בפני בע"ד דלא מהני קבלת עדות דא"נ להגיד אח"כ בפני בע"ד דעביד לאחזוקי דבורא ואף החולקים מ"מ כה"ג דכבר הגידו לענין ממון ואם יחזרו בב"ד של כ"ג משוי נפשייהו רשיעי גם יצטרכו לשלם לבעל ק' סלע וכתובה מדד"ג כמבואר בש"ע וא"כ אין לך נוגעים גדולים מזה דא"נ להעיד אח"כ בב"ד של כ"ג. לכן י"ל דהנה הר"ת כ' דעדי בעל שהוכחשו בחקירות חייב הבעל ק' סלע ומ"כ והר"ן דחה כיון דלא נחקרו עדות הוי כלא הביא עדים ופטור מיהת נראה דבאם יזימו מקצת עדים ויתבטל כל עדי הבעל מדין שבטלה מקצתה בטלה כולה דאז חייב כיון דכבר נחקרו העדים ועכשיו נתבטלו ע"י הזמה ובטול מקצתן ודאי חייב בעל בק' סלע ומ"כ א"כ י"ל דבפני ג' יזימו עד אחד ואח"כ בב"ד של כ"ג יזימו כל העדים דאז אם יוזמו על העד השני שלא הזימו בפני ג' לא יהיו פסולים למפרע ומ"מ יהיו נהרגין לפי שבב"ד של כ"ג רצו להרוג העד שהזימו אח"כ וא"כ הוי עדות שאי"ל דחייבין לפי שגרמו עתה מיתה ולא יהיו נפסלין למפרע ולא יהיו נוגעין בעדותן כי עדות הראשונה שהזימו קיימת ואין העדים זוממין עד שיזומו כלם מ"מ בטל כל העדות:
וגם שיטת האומר דעדי בעל מעידין בפני ג' ואח"כ לד"נ ג"כ י"ל דאם אמרו במערב בירה עמנו הייתם במקום שלא יכולתם לראות מקרי הזמה א"כ אם בראשונה הגידו שזנתה ואח"כ בב"ד של כ"ג שהתרו בזנות או שמעו התראה ויבאו עדים ויזימום איך תאמרו שמעתם התראה עמנו הייתם באופן שלא תוכלו לשמוע התראה ממרחק אף שיכלו לראות הזנות דאז עדות שהעידו בראשונה קיימת דאזנות ליכא הזמה ואלו אהתראה איכא עדי הזמה שלא שמעו התראה א"כ שפיר הוי חייבין מיתה א"כ יכול להזימם ועדות ראשונה קיימת:
ולהכי מיושב גם הירושלמי מהו שישלם בג' ויסקל בכ"ג דאם מעידים ששורו של פלוני הרג הנפש ולא הגידו אם שחור או לבן ואז משלם כופר ואח"כ יעידו בפני כ"ג ששור לבן הרג ומחויב השור סקילה ואם יזימו העדים שעמנו הייתם ולא תוכלו לראות השור לבן והשור שחור אפשר שראיתם א"כ הוי הזמה לד"נ ודין הראשון קיים דאפשר שור שחור הרג וחייב כופר ול"ק כלל:
ומה שתמה כת"ה אהא דמצריך הטור בקרן שיתפוס המזיק עצמו ואלו בסי' שצ"ז כ' דפחת שחיטה צריך לשלם לדידן אם תפס וכבודו מתרץ דהעמדה בדין עושה למפרע כגבוי ותפיסה הוי כהעמדה בדין א"כ למפרע חייב מטעם מזיק משא"כ כשלא גבה לא הוי העמדה בדין וא"צ לשלם מדד"ג. לא הבינותי אטו אם שני שוורים תמים ביחד יזיקו ויתפוס אחד נאמר דנכוף גם השני לתת לו אם שניהם רק ח"נ שוים ודאי מה דתפס תפס והי' העמדה בדין ואמאי דלא תפס לא תפס ה"נ כאן אמה דתפס הוי העמדה בדין ואפחת לא הוי כלל העמדה בדין:
לכן י"ל דודאי אם השור אינו שוה ח"נ וישלם מביתו וע"ז יתפוס לשלם פחת שחיטה לא נתכוין הטור רק הטור מיירי בשור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואפחתו בפחת שחיטה ועומד על ק' דאי מזיק שעבודו פטור א"כ חולקין השור שוה ק' עתה ומזיק נוטל חמשים וניזק חמשים אבל אי מזיק שעבודו חייב א"כ יאמר הניזק למזיק בהזיקך הוי כאלו חלקת השותפות ונטלת לידך את שלך והמותר שתפסת שלי לגמרי וא"כ תפס המזיק עצמו לענין זה וכמו שאם הי' ב"ד סמוכין הי' מחויב לשלם והי' יכול הניזק ליטול כל השור שאתה נטלת שלך בהפסידך ה"נ אם תפס השור יוכל להחזיק בו אבל לשלם מביתו ודאי א"ל לשלם בשביל היזק דיאמר יהא כאלו לא הזקתיך וא"י לכופנו לתת לך ומה דתפסת תפסת ויותר א"צ לשלם לך וזה ברור. והגם שהרא"ה פי' הא דבגמ' פחת שחיטה כגון ששוה פחות מח"נ דאל"ה אף למ"ד מזיק שעבודו פטור נוטל כולו והובא בש"מ ב"ק דל"ג י"ל דהוא קאי לר"י דב"ח הוא א"כ אין לו בהיזק אם נפחת מאליו א"כ ה"ה מזיק דפטור מ"מ הבע"ח אין לו להפסיד הפחת אבל לר"ע דשותפי ואם נפסד מאליו ודאי ההפסד לחצאין א"כ אי מזיק שעבודו פטור הוי כנפחת מאליו וחולקין השור השחוט אבל אי מזיק חייב הוי כמו שנטל השותף חלקו דאם הי' בעין והי' תופס הניזק מחצית השור לא יכול המזיק לתפוס ממנו כי חלקנו וזה ברור:
ומה שהקשה כ"ת בסי' כ"ח אדברי רשב"א דמשחק, בקוביא בעדות מהני תפיסה מהא דעד צריך שבועה דלוה משלם ול"מ תפיסה אף דהוא דרבנן נ"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ול"מ תפיסה רק משחק בקוביא לא פסלו רבנן רק מטעם ספק כמ"ש רש"י בר"ה דכ"ב דחשדוהו למשקר א"כ פסול רק מטעם חשד וספק והוי כתרי ותרי דמהני תפיסה אבל עד צריך שבועה דל"ש משקר רק עשאו כקרוב או אסמכוה משום יקום דבר דבדבר שמפני ודאי פסלוהו משום דכשצריך שבועה לא מקרי על פיהם ל"מ תפיסה ובימי חורפי הקשיתי מרש"י במה"ק הובא בש"מ כתובות י"ט בשנים חתומים על שטר דפסולי עדות משחקי בקוביא דא"כ כיון דבכת"י יוצא ממ"א מהני תפיסה וברישא ל"מ תפיסה ואמאי הא משחק בקוביא מהני תפיסה ואמרתי עפ"י דברי ש"מ ב"מ די"ג אהא דאומר הי' ר"מ שטר שא"ב אחריות נכסים דא"ג מב"ח דפי' משום דהוי מפי כתבם ונהי דקיי"ל הכי מ"מ י"ל דוקא שהשטר מועיל עכ"פ לגבות מב"ח אבל כשאינו מועיל לגבות כלל רק לענין תפיסה הוי מפי כתבם ול"מ תפיסה ובזה ישבתי מה דרש"י לא פי' כסברת הרשב"א בתוס' דמיירי התם לענין שובר כיון דשובר עיקר השטר להחזיק לא הוי מפי כתבם ומהני אף במשחק בקוביא שלא ישלם הלוה:
ומ"ש כ"ת דא"כ למה אמרו בחשודין מי יימר דמשתבע לדעת הרי"ף דנשבעין ונועלין מהני תפיסה א"כ יתחייב ק"ש לדעת הרשב"א לא ידעתי מה ק"ל הא שם משמתינן לו שישבע ורשע הוא אם לא ישבע ויתפוס א"כ היאך נימא בשביל זה יתחייב ק"ש דאפסדי' אם יהי' רשע ולא ישבע ויתפוס משא"כ במשחק בקוביא דמדין תופס. תו תמה כ"ת בסי' ל"ח אדברי הרמב"ם דבהעידו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין דהא ממון איכא כמו שחייב בק"ש השבע לי דלאו עבדי אתה א"כ ישלם ולא ילקה ג"כ לא ידעתי הרמב"ם איירי דעל הגניבה יש עדים ולא הוזמו רק הבע"ד טוען שלא נמכר ושוה יותר או פחות מגניבה דאינו נמכר בע"ע לתנאי בקדושין דט"ז והוא טוען שמעולם הי' שוה יותר או פחות או עכ"פ אם לא נמכר ועתה שוה יותר או פחות א"נ בע"ע א"כ ה"א דנמכרין בע"ע כשהוזמו שרצו לעשותו ע"ע קמ"ל דא"נ ולוקין ותו לא שייך דהפסידו ממון דבאמת חייב ממון גם לפי דבריו דהא כמו שאם הזימו עדים שהעידו על הלוה שחייב אף שאין לו לשלם מ"מ עדים חייבין בהזמה לשלם לפי שעשאוהו בר חיוב ומקרי כאשר זמם ה"נ בכה"ג שמודה שהוא בר חיובא דאין על עדים חיוב ממון דאף בלי עדותם הוי בר חיובא ממון. ורק הרמב"ם השמיענו דא"נ בע"ע והמעות יהי' שלהם דלא רצו להפסידו. וקצת ראי יש לזה מהא דמכות ד"ה דבממון אם הוזמו בגברא בר חיובא אף דנגמר הדין וטורף ממשעבדי ולא יוכל למכור ואלו בלא עדותם הי' יכול למכור ולאכול הכל מ"מ פטורים וזה יש לדחות אכן הסברא בעצמה צודקת דכה"ג על ממון לא רצו להפסידו כלל ובאמת צ"ע על הרמב"ם הא כיון דלא הוזם על הגניבה ואנן רק ילפינן מקרא דבגניבתו ולא בזממו אבל בכה"ג אפשר דנמכרין רק הרמב"ם צ"ל דסובר דברייתא סתמא תנן אין נמכרין בע"ע ודעתו רחבה מדעתינו מיהת קושית כ"ת ל"ק:
ואין להקשות לדברינו וא"כ אף אם ימכרוהו בהזמתו הא דמי מכירה ודאי של עדים הוא דלא הפסידו אותו דבר חיובא הוא וא"כ יצאו מיד בגרעון כסף דז"א דהרמב"ם כ' פ"ג מה"ע דאינו לוה וגואל דבעינן והשיגה ידו וכאן הי' לו מיד ואינו נגאל ול"מ גרעון כסף. לכן קמ"ל דאין נמכרין. דברי תמו וידידות לא תמה ד"ש באהבה דודוב:
הרב בספרו ישועת ישראל סי' א' תמה על פסקי הלכות שלא הביא בזאב וארי וברדלס שהמיתו דעורן אסור בהנאה דהא אמרו בסנהדרין פ"ק דכיון דגמר דינייהו אסור בהנאה. וכן על הרא"ה שכ' דא"נ בזה"ז, ולא ידעתי הקושיא דאנן לא קיי"ל כר"א וכולן מיתתן בכ"ג כמבואר ברמב"ם פ"ה בסנהדרין ולהראב"ד אפילו נחש מיתתו בכ"ג ואף הרמב"ם דהביא נחש שהמיתו כל אחד יכול להרגו י"ל דאינו רק דסובר דהוי כמו רודף דמותר להרגו אע"פ שיש להן בעלים ומדייק מהא דר"ע אמר סתם מיתתן בכ"ג ולא פליג בהדיא אנחש רק דסובר דבאמת גם נחש בתורת דין שור הנסקל מיתתן בכ"ג לאסור עורן אבל מצוה להרגו מפני שרודף הוא ולכן שפיר עורו מותר דאינו מדין מיתת ב"ד ועיין בלח"מ ומ"ע שכ' ג"כ דנחש אינו רק לפי שאין להן תרבות ובמרכבת, המשנה ג"כ הביא ראי' מדמחללין עליו שבת לדעת הרמב"ם א"כ לכל פרושי הוי רק מדין רודף ואין ענין לאיסור הנאה דלא מטעם גמ"ד הוא:
עוד אפשר דר"ע סובר אף בלא המית מותר להמיתו רק הכ"מ כתב דרמב"ם פסק בנחש כר"ע דהוי רבים לכן סובר כיון דבלא המית הוי ר"א ות"ק רבים דבנחש אין הורגין הלכה כוותייהו ובהמות הוי ר"ע ור"א רבים לכן פסק כוותי'. מיהת מ"מ לאו כדין גמ"ד וא"כ מ"ש מארי וזאב רק מדין רודף מותר להפסידו ול"ק קושייתו:
תמיהני על דברי הרשב"א ב"ק דק"ד ע"ב כי לא הודה נמי לא ישלם הקשה דלמא דאיכא עדים ותי' אי איכא עדים למה ממעט בנו מחומש הא אב חייב ואי איכא עדים גם האב פטור דמשבאו עדים הודה משלם כפל ואינו משלם חומש עכ"ד ותמוהין לי דשם בטט"ג הוא דוקא אבל בטענת אבד או להד"ם או כשלא נשבע בב"ד דא"מ בכפל ודאי מחייב חומש דהכי אמרינן להדיא בב"ק דס"ה אי מטעם חומשו עולה לו בכפלו או מטעם ממון משתלם בראש מוסיף חומש הא כל שאינו חייב כפל מוסיף חומש. ועוד דבגמ' אמרו בגזל אביו ובגזל דחייב בגניבה ואבדה ל"ש טט"ג כלל דהא לפי טענתו ג"כ מחייב דבש"ש נמי מיפטר מטט"ג כדאמרינן בהכונס דנ"ו דע"כ בלהד"ם איירי. ולכן תמוהין מאד דברי רשב"א. וצ"ע:
מ"ש הרב ישועת ישראל בהשמטות בסי' א' אהא דהרי"ף והרא"ש הביאו דשור הנסקל אסור בהנאה דא"נ בזה"ז נ"ל דהנה ב"נ נהרג בעד א' ובדיין אחד כמבואר ברמב"ם ה' מלכים א"כ י"ל דשור הנסקל נמי כשהוא של ב"נ דכמיתת בעלים כך מיתת השור נהרג השור בדיין אחד וא"כ שפיר נוהג בזה"ז ג"כ דכל מילי דבעינן דין סנהדרין ממש א"נ בזה"ז אבל כל שא"צ לדין סנהדרין י"ל דנוהג בזה"ז. ואף דב"נ מיתתו בסייף מ"מ כמו שהרוצח בסייף ושורו בסקילה ה"נ בסקילה שור של ב"נ זה לדעתי נכון. עיין שו"ת ח"צ סי' פ"ד: