אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מב

סימן מא

שוטה שגירש אם נפסלה לכהן

תשובה ראיתי בס' אור הישר תשו' להגאון בעל נוב"י כ' וז"ל ואומר עוד איך מלאם לבם לומר שהגט בטל אפילו לקולא להתירה לכהן והרי אפילו אם הי' שוטה גמור שהי' עושה כל ארבעה דברי שטות המפורשים בחגיגה והוחזק בהם כמה פעמים אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג ומסברין לו עניני ביטול מודעות וביטול התנאים ושיכוין להתירה בגט זה ואין לך גדול עומד ע"ג יותר מזה והנה במס' גטין דכ"ב הכל כשרין לכתוב הגט אפילו חש"ו ומוקי לה ר"ה בגדול עע"ג הרי שבגדול עומד ע"ג יודע לכתוב לשמה וכ' התוס' שם בד"ה והא לאו כו' דחליצת חש"ו הי' כשר משום דכל חליצה הוא בב"ד והוי כעע"ג אי לאו דמיעט קרא חרש מטעם קר אה וקטן משום איש כתוב בפרשה. ואף שכ' התוס' שם בשם התוספתא דשוטה לאו בן חליצה הוא אף שב"ד מלמדין אותו משום דלא מוכחא מלתא דעבד לשמה כמו בכתיבת הגט שמוכחא מלתא שכותב לשמו ולשמה ומינה דהה"ד שוטה שגירש לא מוכחא מלתא וה"ז דומיא דחליצה מ"מ מטעם לא מוכחא מלתא אין להכשיר בודאי אבל איך אפשר לסמוך לקולא שהרי אם הי' לנו הוכחה שעושה לשמה הי' הגט גט גמור אפילו להתירה להנשא ומשום חסרון ההוכחה א"א להתיר בשלמא בלא גדול עע"ג רוב מעשה השוטה מקולקלין. אבל בגע"ג נהפוך הוא. ולא עוד אלא שאני אומר גוף הדין שהחליטו התוס' מהתוספתא ההיא במחלוקת שנוי' והכי איתא בירושלמי רפ"ק דתרומות ה"א ויוכיח מעשה שלו על מחשבתו א"ר שמואל אר"י את שכ' בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכ' בו מחשבה ונחשב לכם אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו אר"י קשיתי' קמי שמואל הרי גיטין כו' עד דמסיק אתיא ר"י בתרומות כר"י בנו של ר"י ב"ב ור"י דגטין כרבנן דתנן חש"ו שקדשו אין קדושיהן קדושין ר"י בנו של ריב"ב אומר בינן לבין עצמן אין קדושיהן קדושין בינן לבין אחרים קדושיהן קדושין הרי דלר"י דתרומות דאתיא כר' ישמעאל גם בקדושין מועיל אחרים עע"ג דהיינו בינן לבין אחרים אף דלא מוכחא מלתא ודמיא ממש לחליצה וא"כ התוספתא אתיא כרבנן ור"י דמוקי בגטין דכ"ג ע"א כר"מ דהיינו ר"י בגטין שמביא בירושלמי ורבה בב"ח דמוקי אליבא דר"י כר"א דאומר דעדי מסירה כרתי היינו ר"י דתרומות דירושלמי וא"כ כוונת הגמ' ממש ע"ד הירושלמי וג"כ אין כוונת הגמ' בשייר מקום התורף כדמוקי שמואל אלא בגע"ג וכר"י בנו של ר' יב"ב ולפ"ז גם שוטה עצמו מגרש בגדול עע"ג מהני לר"ה ולר"י דתרומות ואין אט צריכין לחילוק התוס' בין כתיבת הגט לשאר דברים שכל עיקר הוכחת התוס' מהתוספתא וכיון דזכינו לדון דתנאי פליגי בזה א"כ התוספתא כרבנן ולר"ה משנתינו דגטין כר"י וא"כ להרשב"א ובה"ג וסמ"ג והתרומה והרי"ף לדעת בעה"ע שפסקו כר"ה עיין בב"י סי' קכ"ג אפילו שוטה ממש שגירש והב"ד עע"ג כשר לגמרי ואפילו לשאר הפוסקים שפסקו כשמואל בשייר מקום התורף מ"מ אין הטעם לומר שאם כ' התורף בגדול עע"ג שיהא הגט בטל בודאי אלא מספק שמא לא סמכינן על הוכחת מעשי' שיהי' מחשבתם לשמה ואיך מלאו חכמי פפד"מ לומר שמותרת אפי' לכהונה בדבר שהרבה פוסקים מכשירים הגט לגמרי אפילו בשוטה ממש עכ"ד הגאון ז"ל:

הנה הורה דפסולה לכהן ולא עוד שחידש דלהרשב"א והרבה ראשונים הוי גט גמור להתירה. ולבבי לא כן יחשוב ותמה אני מאוד עליו דאם כדבריו דבגדול עע"ג חש"ו מגרשין וקיי"ל כר' ישמעאל וא"כ ג"כ קדושי חש"ו בגדול עע"ג ומלמדי' מהני שיהי' קדושין א"כ לדעת הראשונים דקיי"ל הכי מאי פריך סתמא דגמ' בקדושין די"ט אברייתא דאשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת קטן וא"א אינו מייעד אמאי מיעטו קרא. תפשוט מינה דמייעד. ומוקי לה ר"א ביבם בן ט' שבא על יבמתו ואמאי לא מוקמינן בקטן וגדול עע"ג דהוי א"א מה"ת ומיעטה קרא דהוי אשת קטן. תו א"כ קטנה שמת אבי' אף שקדשה עצמה והשיאה אמה ואחי' לדעתה ממאנת. אף שאמה ואחי' עע"ג משמע דמועיל מיאון ואמאי להוי קדושי תורה. ועיין בנ"י פב"ש שנחלקו הראשונים בקדושי קטנה אי צריכה מיאון והרמב"ן חילק בין השיאה אמה ואחי' לקדשה עצמה. ובשלטי גבורים כ' דאף בקדשה עצמה צריך שיהי' לדעת אמה או קרובי'. מיהת מכולהו מוכח דלא כתבו דאם אמה ואחי' עמדו ע"ג דהוי קדושי תורה:

ועוד קשיא דחרש מוציא בגט ביבמות דף קי"ב משום שכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ואמאי הא זמנין שעומדים ע"ג בשעת קידושין דהוי קדושי תורה ובגט לא עמדו ע"ג והוי מדאורייתא גט פסול וא"כ א"א יוצאת בלי גט. תו קשיא דלמה תקנו רבנן קדושין לקטנה יבמות קי"ז כיון דאפשר בקדושי דאורייתא. ותו איך לפרש דהירושלמי איירי בחש"ו שקדשו דהוי קדושין הא כשם שבחליצה קטן לא מהני משום דאיש כתיב בפרשה אמאי לא נימא בקדושין דאיש כתיב בפרשה כי יקח איש אשה וא"כ קדושי קטן לא מהני. תו ממקומו מוכרע דבא"ע סי' ק"כ לא דברו כלל רק דבודקין אותו אם הוא שפוי בדעתו כמבואר במי שאחזו. ואלו בסי' קכ"ג הביאו מחלוקת הראשונים אם מהני גדול עע"ג. והכי מוכח דאל"כ למ"ל בדיקה בפ' מי שאחזו הא ב"ד יעמדו ע"ג ונהי שאינו שפוי בדעתו תתגרש כמו שכ' הגאון נו"ב הנ"ל. אלא ודאי ליתא ובמחכ"ת ערבב הדברים דודאי בכל הקנינים הן בממון הן בגיטין וקדושין כיון דלאו בני דיעה נינהו אינו מועיל כלל מה שאחרים עע"ג. והכי מוכח מהא דבר שטיא בכתובות כ' וכשהוא חלים זבין כשהוא שוטה זבין ובכל מקום לא מצינו שקטן יוכל למכור באחרים עע"ג אף שמלמדו כלל ודברי הירושלמי שמביא פלוגתא דרבנן ור"י בנו של ריב"ב בקדושין אינם לענין קדושי אשה ובזה אף ר' ישמעאל מודה דאינו מועיל כלל רק מיירי לענין מקדש מי חטאת. והכי מפרש בהדיא בתוספתא פ"ד דפרה דאיתא שם הפלוגתא זאת מוכח דלא פליגי רק במקדש מי חטאת. ואלו בס' נשים לא מתניא הך פלוגתא כלל. ודלא כהמפרש בירושלמי הר"א פולדא דפי' בתרומות דפלוגתתם בקדושי אשה דהא מקומו דברייתא זו בפרה לענין דיני קדוש מי חטאת. והיינו טעמא דכל קנין שאדם מקנה אינו מועיל מה שאחרים מלמדין אותו כלל כיון דבעינן שיהי' לרצונו. ונהי דמחשבין כן החש"ו כמו שהגדול מלמדו מ"מ מחשבתו נהי דהוי מחשבה מ"מ הא לא הוי המחשבה מצד רצונו רק שהגדול העע"ג ואנן בעינן הן בגיטין וקדושין הן בעניני ממון שיהי' המקח ברצונו ואלו אנסו אחר לקדש ולגרש אף שמחשב כן לא מהני כלל אף כי חשב לפי דבעינן שיהי' לדעתו. וא"כ חש"ו דלאו בני דיעה נינהו ואף שאחר מע"ג ומלמדו על הכוונה שפיר נהי דהוי כוונה מ"מ הוי כוונה ע"י הטיית העע"ג שמטה לבו לכוין ולא בבחירתו ולא הוי דעתו ורצונו כלל של המגרש ולכן לא מהני. ולכן שקלי וטרי בתוס' חולין די"ב דלר' נתן דבעי כוונה לשחיטה דנוקי הא מתניתין בעע"ג. דודאי אף דבעינן לר"נ כוונה לשחיטה מ"מ פשיטא דאם נאנס לשחוט דמהני כיון שמ"מ כיון בלבבו ולא בעי שיהי' לרצונו או שהי' מוטעה מ"מ הא כיון שפיר מהני עע"ג. וכן סופר שכתב הגט דהתורה גזרה וכתב לה לשמה אבל אם איים הסופר והכריחו באונס ממון או נפשות שיכתוב גט לא מצינו שיהי' פסול כתיבתו כיון שמ"מ כתב לשמה לכן שפיר מהני גדול עע"ג. וכן בקדושי מי חטאת שפיר נהי דמקדש המים לשמה מ"מ אם הכריחו אחר לא גזרה התורה שיהי' לרצונו לכן שפיר סובר ר' ישמעאל דמהני בעע"ג אבל בקדושי אשה וגטין ודיני ממון דאמרינן דקפדה תורה שיהי' לרצונו וגט מעושה אין בו ממש כלל וכן בקדושין אי לאו משום דאמרינן דאגב אונסי' גמר ומקדש חזינן דלאו כוונה בלבד בעי אלא רצון גמור והני חש"ו אין להן רצון כלל דלאו בני דיעה שיהי' רצונם רצון. דאפילו פתוי קטנה אונס הוא. וא"כ מה מועיל שהגדול מלמדו ומפתהו הא אונס הוא ואין לו רצון כלל וקדושין באונס גמור היכי דלא שייך אגב אונסי' גמר ומקדש פשיטא דלא מהני וא"כ למה יועיל מה שגדול עע"ג סוף סוף אין לו רצון לדעת לקדש ולגרש:

ולפ"ז תימה על התוס' דדימו חליצה לכתיבת הגט דמהני בגדול עע"ג ה"נ אי לאו דגלי קרא בחרש וקטן הוי מהני ואמאי נהי דבעינן כוונה בכתיבת הסופר לשמה הא מ"מ לא מצינו שיהי' לרצונו דוקא ואם אנס הסופר באונס נפשות לכתוב הגט אפשר דמהני משא"כ בחליצה באונס דאינו גט כלל נהי דגדול מלמדו הא חזינן דאף פתוי קטנה אונס הוא לפי שאין לה דעת שיהי' לרצונה כלל. ה"נ נהי דמכוונת כיון שאין לה דעת כאנוסה היא ולא מהני כלל. ומה שנראה בזה דביבמות דק"ו אמרינן חליצה מוטעת כשרה בגט פסולה אמר ר"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה. ור"י פליג ואמר בין שנתכווין הוא ולא נתכוונה היא פסולה עד שיתכוונו שניהם. וא"כ לר"ל דסובר דלא בעינן כוונה ואף חליצה מוטעת כשרה וע"כ לא פליגי אלא בחליצה מוטעת אבל בחליצה באונס לא שמענו לר"ל דפליג. ותו הא הריב"ש בתשו' תפ"ב העלה לשיטת הרמב"ם דחליצה מוטעת כגון חלוץ ובכך אתה כונסה פסולה ופוסלת ואסורה בקרובי' ואלו באונס סובר הרמב"ם דאינה חליצה כלל ואינה פוסלת. א"כ חזינן דע"כ חליצה בטעות לא דמי לאונס כלל דאלו באונס אינה חליצה ובטעות הוי פסולה ולכן נראה דודאי כיון דאיתא בקדושין דמ"ג ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה מוכח דמוטעה ושוגג לאו חדא מלתא היא ואע"ג דמחד קרא נפקי מ"מ חילקו בגמ' דודאי שוגג דמיפטר ממיתה ומלקות הוא משום דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ואלו באונס מקרא אחרינא קנפיק דילפינן בנדרים דכ"ח מולנערה לא תעשה דבר ע"כ נראה דדיניהן חלוקין ג"כ דודאי למ"ד לא בעי כוונה בחליצה אפילו מוטעה כשר מ"מ באונס מודה והיינו טעמא דודאי כל אונס שרצו להרגו עד שעשה הדבר א"כ הוי כעושה מדעת בעבור אונסו ול"ד לשוגג או מוטעה רק דגלי קרא דלנערה לא תעשה דבר דאונסא כמאן דלא עבד תדע דהא בכל תנאי שהתנה כגון שאמר אי לא אתינא ליום פלן לבטלי' זכותי' וכן ה"ז גיטך אם לא באתי וחלה אי לאו תקנה דצנועות ופרוצות מבואר בריש כתובות דהוי טענת אונס. ואלו בהטעוהו או ששגג לא אמרינן בכה"ג דיש טענת אונס אלא ע"כ דאונסא כמאן דלא עבד כלל אבל בשוגג או מוטעה ודאי הוי כמאן דעבד רק כמאן דלא עבד ברצון ממש מיהת הוי כמו שעשה המעשה והכי חזינן דבאונס פטור מן התורה אף מחטאת ואלו בשוגג חייבי' רחמנא חטאת דשוגג או מוטעה הוי כמאן דעבד אבל אונס הוי כלא עשה המעשה כלל א"כ חזינן דאף היכי שלא בעינן דעתו שלימה כמו בקיום התנאי דאף אם עשה בלא כונה רק בשגגה ששכח שע"ז יתקיים התנאי מ"מ הוי קיום התנאי מ"מ באונס הוי כלא עשה ה"נ בחליצה באונס סובר הרמב"ם דאינו גט דהוי כלא חלץ כלל משא"כ בלא כוונה דהוי כעשה המעשה רק דמחוסר הכונה אינו רק פוסל בחליצה. וכן לר"ל דלא בעי כונה מ"מ בחליצה באונס הוא מודה שאינו גט דאונסא כמאן דלא עבד דאף דלא תלה הכתוב ברצונו מ"מ באונס בקיום התנאי דלא תליא ברצונו כלל מ"מ שפיר באונס הוי כלא עבד כלל וה"נ לא הוי חליצה:

ולפ"ז שפיר בחש"ו דלאו בני דיעה נינהו ודאי דל"ד לאונס גמור דהא דלנערה לא תעשה דבר דאל"כ למ"ל קרא למעט קטן מעונשין בכל מקום ת"ל דאונס הוא אלא ע"כ כיון דלא כפו אותו ולא נאנס רק נהי דלאו אונס הוא מ"מ אין לו רצון וכיון דבחליצה הוי כאלו עשה החליצה רק דמחוסר הכונה א"כ כשאחרים עומדים ע"ג סוברים התוס' דהוי שפיר כוונה א"כ הוי כונה גמורה. ואף דנהי שמכוין כן מ"מ בגט וקדושין לא מהני דהא נהי דמכוין מ"מ הא אין לו רצון לבחור בדבר והפוכו דאין הכונה ברצון כלל. אבל בחליצה דלא בעי כוונה לר"ל ואף לר"י דבעי כוונה מ"מ לא בעינן שיהי' רצונו כך דבהא לא פליגי כלל א"כ י"ל דמהני בקטן בעומד ע"ג אי לאו דגלי קרא דאיש כתיב בפרשה. נמצא דיש שלשה חילוקים אונס גמור הוי כלא עבד. ושוגג או מוטעה הוי בלי כוונה ודיניהן חלוקין דאונס אינו חליצה כלל ואלו במוטעה הוי רק פסולה לשיטת הרמב"ם. אמנם יש שמקרי כוונה ושלא לרצונו. מ"מ אינו אונס כגון קטן שאחרים עומדים ע"ג ומלמדין אותו דאז כונה הוי מ"מ כיון שאין לו דעת ונוח להתפתות בדבר והפוכו א"כ אין לו רצון אבל כונה מ"מ מקרי בזה. ולכן אי לאו דגלי קרא דאיש או בקטנה לר"מ דלא מקיש אשה לאיש חולצת שפיר דבחליצה לא בעינן שיהי' לה בחירה דאף אם בעי כונה פליגי ר"י ור"ל ומנין לנו להוסיף שיהי' הכונה ברצון אבל בגט דבעינן בכל מקום שיהי' ברצונו כמו בכל קניני ממון ואישות ולכן אף דבעי כוונה מ"מ הכונה אינה לרצונה. לכן ודאי דאפילו ריח הגט אין בו ולא מיפסלה אף לכהן:

תו מ"ש הנו"ב דאף להפוסקים דלא כר"ה בגדול עומד ע"ג רק דהכל כשרין לכתוב ואפילו חש"ו איירי בשייר מקום התורף או כמ"ד עידי חתימה כרתי דסברי כרבנן דר' ישמעאל דלא מהני בעומד ע"ג מ"מ י"ל דמיהת פסולה לכהן דרק להכשיר חלקו אר"ה אבל להקל שלא לפסול לכהן מנין עכ"ד. ודבריו מן המתמיהין מלבד שהעלינו דבגט כ"ע מודים דאין מועיל מה שמלמדים אותו רק אף בחליצה הביא הרמב"ם פ"ד מה' יבום הט"ז דחש"ו שחלצו אינה חליצה כלל וכן כ' שם הי"ג לחלק דבאלם ואלמת אף דלאו בני קריאה נינהו לא הוי חליצה פסולה ואינן כחרש וחרשת שלא עשו כלום לפי שאינן בני דיעה עכ"ד ואמאי הא הב"ד מלמדין אותו ומזהירין אותו א"כ הוי כגדול עע"ג ונהי דהרמב"ם בה' גרושין פ"ג פסק דלא כר"ה מ"מ אמאי פסק דאינו חליצה כלל ומשתריא לכהן ולא נאסרה אקרובות אלא ע"כ דמאן דלא פסק כר"ה אף לכהן משתריא ואין ריח חליצה וגט כלל. אבל דברי הרמב"ם תמוהין לכאורה דכיון דהרמב"ם סובר דחליצה מוטעת פסולה ופוסלת א"כ בלא כונה אינה פוסלת א"כ חרש וחרשת למה לא עשו כלום ואינו חליצה כלל אי משום שאינן בואמר ואמרה הא אלם ואלמת דג"כ אינן בואמר ואמרה לא הוי כ"א חליצה פסולה לדידי' ורק הטעם דלאו בני דעת נינהו מ"מ מקשה הא חליצה מוטעת ג"כ סובר דאינה רק חליצה פסולה ולכן נראה דהרמב"ם סובר דודאי מי שבר דעת הוא רק לא נתכוין עפ"י שוגג או טעות לר"ל כשרה ולר"י לא הוי רק פסולה אבל מיהת פוסלת על אחין משא"כ חש"ו לאו בני דיעה נינהו הוי כאנוסים ובאונס אינו גט לל לכן העלה דאינו גט כלל. ואף שהתוס' ל"ל הך שיטתא דחש"ו הוי כאנוסים הרמב"ם חולק עליהם גם בזה:

אבל עדיין קשה על הרמב"ם דא"כ היכי אמרינן בגמ' זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ"א אשה בין גדולה או קטנה וקשיא כיון דהרמב"ם סובר דקטן וקטנה כאנוסים דמי א"כ לר"מ אמאי בקטנה חולצת הא באונס אינו גט ואי דיתרץ בגדול עומד ע"ג כמ"ש התוס' דז"א דאחר שהעלינו דכל שאונס מקרי לא מהני מה שמלמדו הגדול. בשלמא לדעת התוס' י"ל דלא מקרי עשיית קטן כאונס רק דאין לו רצון. אבל להרמב"ם דסובר בחרש ושוטה דאינה חליצה אף שהב"ד מלמדין א"כ היאך חכמים מכשרי בקטנה. ותו למ"ל קרא דאיש אף לר"מ למעט קטן תיפוק לי' דאינו בר דיעה ואינה חליצה כלל וביותר תימה כיון דהוא פסק כר' יוחנן דלא מהני בגט גדול עומד ע"ג א"כ למ"ל לר"מ למעט איש וחכמים אמאי פליגי בקטנה:

ואין לומר דהרמב"ם סובר דר"מ וחכמים סוברים כר' ישמעאל דמהני גדול עומד ע"ג משא"כ אנן קיי"ל כרבנן דר' ישמעאל אבל זהו תימה חדא לפי מה שהעלינו דהיכי דלאו משום כונה הפסול רק משום רצון אף בגדול עע"ג לא מהני. ותו דהא ר"י מוקי בגטין דכ"ג מתניתין דהכל כשרין כר"מ דעדי חתימה כרתי ולדידי' לא מהני גדול עע"ג. רק משום דלא בעי כתיבה לשמה. משמע דאף ר"מ סובר דלא מהני גדול עע"ג וזאת יש לדחות:

ויותר יש לתמוה אדברי הרמב"ם שפסק פ"ד מיבום הלכה

ט"ז דקטנה שחלצה אינו רק חליצה פסולה. ואמאי לידמי לחרשת דאינה חליצה כלל. וראיתי להה"מ שם הי"ג כ' וז"ל נראה שסמך לו על התוספתא חרש שנחלץ וחרשת שנחלצה ושוטה שחלצה והחולצת מן השוטה והחולצת מן הקטן תצא וי"ג דברים בה הרי שהשוה דין חש"ו ובגמ' אמרינן אין חליצת קטן כלום והלח"מ עמד עליו דקשה קצת להך ראי' דא"כ נשוה חרשת לקטנה כי היכי דקטנה חליצתה פסולה ה"נ חרשת ובאמת לא ידעתי מה תלונתו על הה"מ יותר מעל הרמב"ם גופי' דמה חילק בין חרשת לקטנה הא תרווייהו לאו בני דיעה נינהו:

ומה שנראה דהרמב"ם סובר דכבר הקשו בירושלמי בתרומות רפ"א ויוכיח מעשה שלו על מחשבתו ומשני דאת שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ופריך מהכל כשרין דמוקי ר"ה בגדול עע"ג פי' הא לא"ה לא הוי גט אמאי הא גט לא כתיב בו מחשבה ומשני זה כותב וזה מגרש דמעשה נתינת הגט אינו ע"י הכותב לכן אינו מוכיח על מחשבתו א"כ שפיר קטן או קטנה אי לאו דאיש כתיב בפרשה הוי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דהוא בעצמו חולץ ולכן צריכין לקרא דאיש וקטנה דלא כתיב בה איש רק פסולה מדרבנן אבל מן הדין הוי חליצה משא"כ בחרש דלאו בר דיעה אף מעשה שלו אינו מוכיח על מחשבתו ולכן חרשת אינו חליצה אבל קטנה הוי חליצה פסולה. ולפ"ז הא דמעשה מוכיח על מחשבתו אינו רק בקטן אבל בחרש לא אמרינן מעשה מוכיח על מחשבתו. ויצא להרמב"ם זה מסוגיא דחולין י"ב דבעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה ומדלא בעי בחש"ו מוכח דבחרש ושוטה ודאי דאינו מועיל אף דהתם מסקינן דבעיית ר"י במחשבתו ניכרת מתוך, מעשיו לכן שפיר מחלק בין חרש וחרשת לקטנה בדינייהו. והא דאמרינן התם והא אמרה ר"י חדא זימנא העלום חש"ו לגג אעפ"י שנתכוונו לכך אינן בכי יותן אר"י ל"ש אלא שלא היפך, בהן אבל היפך בהן ה"ז בכי יותן י"ל דר"י לא קאמר הך ל"ש אלא שלא היפך רק אקטן אבל אחרש ושוטה אף שהיפך לא מהני ובאמת כ' להדיא הרמב"ם פי"ד מה' טומאת אוכלין ה"ב וז"ל לפיכך אם העלום חש"ו לגג לא הוכשרו שיש להן מעשה ואין להן מחשבה אף מד"ס הפכו בהן קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין דקדק הרמב"ם בלשונו דלמעלה הביא חש"ו דלא הוכשרו ובהפוכו לא הביא רק קטנים מוכח דקטן הוא דמעשה מוכיח על מחשבתו אבל לא בחרש ושוטה ולכן שפיר חילק בחרש וחרשת בין קטנה כנ"ל:

אבל עדיין לא הונח לי דהא אבעי' בחולין אי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני דאורייתא או מדרבנן ולא מהני רק לחומרא והרמב"ם פי"ד מטומאת אוכלין הביא אהא דהפכו תינוקות וז"ל הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועילה מדבריהן עכ"ל א"כ נהי דשפיר פסק בקטנה דפסולה החליצה היינו דמדרבנן אזלינן לחומרא דמחשבה מהני והוי חליצה. אבל מיהת הדרי קושיא לדוכתי' דלמה לי' לר"מ לטעמא דאיש כ' בפרשה ולמה הכשירו חכמים בקטנה דחולצת הא מדאורייתא לא אמרינן דמעשה מוכיח על מחשבתו כלל. וא דבירושלמי משמע דמדאורייתא מהני מדפריך אגט דיועיל בל גדול עע"ג הא ע"כ הרמב"ם לא פסק כוותי' וא"כ קשיא סוגיא דיבמות:

לכן נראה דהואיל וזכינו לדברי הרמב"ם שמחלק בהא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בין קטן לחרש ושוטה. ע"כ טעמא אית בי' והוא משום דשוטה וחרש הוי כאונס משא"כ קטן לא הוי כאונס דהיכי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בעי בגמ' אי מדאורייתא או מדרבנן מיהת מדרבנן מהני וא"כ לא הוי אנוס כלל רק דאין מחשבתו מועלת א"כ סובר הרמב"ם בחליצה דגדול עע"ג הוי מחשבתו מחשבה גמורה דכל שמלמדין אותו הב"ד הוי מחשבה כהא דר"ה מכשיר בגט ואף דהרמב"ם לא פסק כר"ה דכשר בגט היינו די"ל דהרמב"ם סובר דדוקא טופס מותר לכתוב הוא משום דסובר הרמב"ם דלא פליגי אר"ה רק דמדאורייתא מותר אף התורף בעומד ע"ג רק מדרבנן אסור ולכן לא גזרו בטופס אטו תורף דלכן כ' הרמב"ם דחש"ו יוכל לכתוב טופס ובגדול עומד ע"ג דאז ל"ש למגזר טופס אטו תורף דגם תורף כשר מדאורייתא בגדול עע"ג מיהת מודה דכשר מדאורייתא בגדול עע"ג ואף דגם חש"ו מותר לכתוב טופס משמע דג"כ דלא גזרינן אטו תורף א"כ אף חרש ושוטה כשרין בעע"ג י"ל דסובר הרמב"ם דכיון דכתיבת סופר אף באונס מהני דלא מצינו שיכתוב הסופר ברצון דוקא א"כ שפיר מהני מדאורייתא גדול עע"ג. אבל בחליצה דבאונס אינו חליצה מה מהני עע"ג בחרש ושוטה כיון דהם כאנוסים שאין להם דעת כלל משא"כ בקטן סובר הרמב"ם דלא מקרי כאונס ולכן בגדול עע"ג הוי כשר אי לאו משום דאיש כתוב בפרשה דלא מקרי אונס וכונת הגדול מהני וב"ד מלמדין אותו ולכן שפיר בקטנה דלא מקשינן חכמים מכשרי. ואף דאנן קיי"ל דפסולה מדרבנן הוא דפסלו בקטנה כמו בסופר קטן שכ' התורף דפסול מדרבנן ובזה מיושב הכל. נמצא בזה חלוקין התוס' אהרמב"ם דהם משוים לענין חליצה ג"כ חרש ושוטה לקטן לענין עומד ע"ג והרמב"ם סובר דבחרש וחרשת הוי אנוסים. אבל התוס' ס"ל דגם בחרש ושוטה לאו אנוסים מקרי רק אין להן רצון כמו שכ' למעלה. ולא קשה להרמב"ם דא"כ קטן שקדש בגדול עע"ג יועיל דז"א די"ל דשם בעינן רצון ורצון אין לו או דסובר בקדושין איש כתיב כי יקח איש אשה וממילא אימעט קטן כמו בחליצה וחרש וחרשת בל"ז אינו מועיל דאנוסים הם.

אבל עדיין קשה לשיטת התוס' שהוכחנו דמעשה קטנה לאו אונס הוא רק כמו מוטעה דלאו ברצון הוא והיכי שגדול עע"ג מ"מ לאו, ברצון הוא והוא שדברנו למעלה. א"כ מ"ט דפתוי קטנה אונס הוא. הא בקרא לא כתיב רק והיא לא נתפשה אסורה א"כ מנלן בקטנה נהי דאין לה רצון מ"מ לאו אנוסה היא. ותו בהאשה שהלך בעלה למדה"י בנשאת ברשות דמותרת לחזור לר"ש דאנוסה היא הא אינה אלא מוטעת ועכצ"ל דמוטעת הוי כנתפשה באונס ואין לחלק כלל. וא"כ ממ"נ אי גדול עומד ע"ג בחרש ושוטה ליהני גרושי שוטה ג"כ בגדול עע"ג ואי דנחשבנו לאונס גם בחליצה לא יועיל. ואם באנו לחלק דכה"ג שאין לו דעת שלימה לא הוי כאונס מנלן להתיר פתוי קטנה הא בכלל לא נתפשה היא ואף דאין לה רצון ג"כ מנלן מקרא שבעינן לאסרה דוקא ברצון הא התורה לא גזרה שיהי' לדעתה רק והיא לא נתפשה:

ולכאורה נראה דיצא להרמב"ם מזה מ"ש בפ"ב מה' סוטה ופ"ג מנערה בתולה דקטנה שזינתה ברצון דנאסרה על בעלה מסוגיא דיבמות דק"ה דממעטי רק קטן מחליצה מאיש ובקטנה נחלקו א"כ מוכח דלאו אונס הוא רק רצון גמור. ואף דבעי כונה למה מהני עע"ג. אבל איתימא דאין לה רצון כלל וכאנוסה היא א"כ ליפסול מטעם חליצה באונס ולא ליהוי חליצה כלל לכן דחה הך דפתוי קטנה אונס הוא. אבל התוס' דסברי לאו אנוסה היא קשה דהא כתבו להדיא בכתובות ד"ט ובאלו נערות ד"מ דפתוי קטנה אונס הוא קשיא. ואין לומר דלאו אונס גמור רק דאין לה רצון כמו שחלקנו דמנלן כל שאינו אונס גמור דמותרת לבעלה ותו לדברי הרמב"ם דמחלק בין חלוץ לה ובכך אתה כונסה דהוי מוטעת לחליצה באונס לענין אי הוי חליצה פסולה אמאי באשה שהלך בעלה למדה"י דלא הוית אלא מוטעת דסברה שמת בעלה אמאי מותרת לחזור. לכן נראה כמ"ש המהרי"ק הובא באה"ע סי' קע"ח בהג"ה דאומרת מותר אסורה לבעלה אף דאנוסה היא מ"מ הא כתיב ומעלה מעל באישה והיא כיונה למעול באישה:

ובאמת צ"ע דמנלן למידק מקרא דומעלה לאסור הא לא מצינו לחז"ל שדרשו בגמ' הכי לכן י"ל דסובר המהרי"ק דבאמת מנלן בכל מוטעה להתיר הא מלא נתפשה לא ידעינן רק אונס גמור שכפוה או רצו להרגה אבל בטעות כגון שהלך בעלה למדה"י או אומר מותר להתיר הא אינו בכלל נתפשה ועכצ"ל דמה דשרינן בהלך בעלה למדה"י לאו מקרא דלא נתפשה ילפינן רק מומעלה בו מעל אבל כשהיתה מוטעת לא מעלה מעל א"כ ממילא באומר מותר אף דכאונס הוא היינו בכ"מ דבעי רצון אבל כאן לא תליא התורה ברצון והא לאו אנוסה היא ובכלל לא נתפשה היא ובאמת מעלה בו אסורה. א"כ הוא הטעם לפתוי קטנה דאינה בת רצון למעול בו מעל כלל לכן שריא:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה