אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מא

סימן מ

יום ח' דחנוכה תר"ל לאסק לכבוד הרב וכו' מו' נחום גינצבערב נ"י שהי' אבד"ק סאכאטשוב:

מכתבו היקר מיום אתמול הגיעני לנכון והנה בדבר האשה שכתב הבעל לסופר וממנהו לסופר וגם שליח או פב"פ או פב"פ וכ' כ"ת דאף המתירים בפקח שכתב בכת"י מ"מ מודים כיון שלא כתב בפני הסופר דהוי כאומר אמרו אף שקורא הסופר הכתב מ"מ מיהת לא נכתב בפניו והגט פסול זה אינו ברור כ"כ והא לדעת האומרים דשולח, כת"י לב"ד להעיד הגם דחוץ לב"ד לא מהני עדות תנן במכות ד"ו שלא יהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן ואמאי מהני אלא עכצ"ל דכשהב"ד קורין הכתב הוי כאלו כתב בב"ד וא"כ ה"נ י"ל כאן:

גם מה שחשש כיון שכתב או שליח זה או זה תליא בברירה ג"ז לדעת רמב"ן הובא בר"ן גיטין בסוגיא דמעמ"ש דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך לא שייך לברירה כיון דאפשר להשתעבד לכלם זא"ז א"כ בגט דשליח עושה שליח י"ל כן וקיי"ל דכולהו מכח בעל קאתי ואפילו נפקפק בזה מ"מ פשיטא דעיקר שליחות הוא בעת כתיבת הגט מהסופר וא"כ כבר כ' מהרי"ט דבמידי דלהבא אין ענין למפרע ודוקא מה שאני עתיד למפרש תרומה מעתה אבל שיהי' תרומה בעת הפרשה מסוגיא דצנועין דכל הנלקט וכן מוכח פ' לולב וערבה כל מי שיגיע לולבי לידו יהא במתנה דהואיל ומכאן ולהבא מהני רק עכ"ז לא אכניס עצמי בדבר הזה יען מתוך מכתבו ניכר כי אינו למעשה כי העובדא הי' טרם כונן שבתו בסאכטשוב ובודאי נפל הדבר ברבוותא ובורח אני מפני המחלוקת לכן השבתי אחור ימיני מלירד לעומקא דדינא:

עתה אשיב לו על קבא דקושייאתה דשדר לן כ"ת וזה החלי בס"ד:

מ"ש על דברי תוס' יבמות דל"ו ע"ב דחשבו משאל"ס למיעוט המצוי ודימו להא דלא שהה ומלבד שסותרין דבריהם בבכורות דכ"ז קשה דהא ר"ג סובר חיישינן למיעוטא בחולין ד"ו ואלו ביבמות דקכ"א משמע דאינו רק מדרבנן עכ"ד. לדברי רש"י בחולין דהך ר"ג בנו של רי"ה ל"ק דביבמות ר"ג הוא רק לדברי תוס' ולכאורה י"ל דכיון דרש"י סובר בכתובות דכ"ב אפילו בתרי ותרי באומרת ברי לי אלו קיים הי' בא והר"ן החולק דוקא בתרי ותרי דהוי ספק גמור אבל במיעוט י"ל דאפילו למ"ד חיישינן מודה הר"ן לרש"י וכיון דדייקא ומנסבא הוי כאומרת אלו קיים הי' בא לכן ל"ת. ואף לכתחלה רק מדרבנן אסורה:

אבל האמת יורה דרכו דמעולם לא חשבו תוס' משאל"ס למיעוט מצוי רק מיעוט דלא שכיח ואף כשאר מיעוט אינו. תדע דלמה התפלאו על מעשה שקרה לר"ע ולר"מ שניצולו ואמרו כמה גדולים דברי חכמים משמע שהי' נמנע ביניהם שינצלו עד שלא הבינו ד"ת עד שראו מעשה וא"כ מוכח דלא ואם בעבור שקרה לאחד או שנים יהי' מיעוט מצוי גם בתוס' לא הזכירו מלת מצוי במשאל"ס כלל רק כונת התוס' כך הוא דתירצו אלא שהה דהוי מיעוט מצוי והוקשה להם אחר שמצינו מפורש בתורה דמתירין ברוב איך יחמירו חז"ל וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ו ובח"מ סי' ב' לכן הביאו ראי' דמצינו לחז"ל במשאל"ס משום דבר ערוה ה"נ דמיהת החמירו בשאר איסורין במיעוט מצוי ול"מ לעבור על ד"ת שכ' הט"ז דלא תקנו חז"ל רק להוסיף על ד"ת ומ"ש התוס' אע"ג דשמא בדבר ערוה החמירו לכאורה משמע דאי לא החמירו בערוה ג"כ ניחא וקשה למה נלענ"ד תוכן כונתם דהנה י"ל טעם אחר שהחמירו במשאל"ס כיון דחז"ל האמינו לע"א בעגונא ומשאל"ס כמלחמה א"כ י"ל דגזרו ב' עדים אטו ע"א ולאו משום דחשו למיעוטא וא"כ ממילא אין ראי' להא דלא שהה דחשו למיעוט די"ל דהוי זה כמו לעבור על ד"ת כמ"ש הט"ז לכן הקדימו דשמא בד"ע החמירו לחוש למיעוט ואי נימא כן ולא מטעם גזרה עכצ"ל דחז"ל הבינו דאין זה לעבור על ד"ת א"כ ה"ה דבשאר איסורין החמירו למיעוט מצוי אף דמד"ת אין לחלק. וממילא אין סותרין דבריהם ביבמות לבכורות:

ומה שהביא ראי' לגי' הכ"מ בה' ק"פ פ"ד דרבא סובר אין לוקין אלאו שבכללות בהא דפסחים דמ"א בנא ומבושל מדברי רשב"א יבמות דפ"ד אהא דלא יקחו דת"ל משום לפני עור ותי' דלפ"ע איכא אבל מהדרינן ללקות משום לאו המיוחד בה והא התם איתא רבא בגמ' אלמא דרבא סובר א"ל אלאו שבכללות כגי' הכ"מ וקשיא לגירסתינו איפכא עכ"ד הנה ודאי הרמב"ן והרשב"א לא הזכירו לאו שבכללות רק לאו המיוחד דאם התרו משום לא יקחו לוקה אבל אי לאו קרא אם התרו משום לאו המיוחד ולא משום לפ"ע לא לקי דבעינן שיתרו משום אותו לאו וכ"כ התוס' ב"ק ד"ב במשמר ע"ש ואין כאן סמך כלל:

רק מה דפסיקא לי' דלמ"ד לוקין אלאו שבכללות לוקה אלפ"ע ליתא ועיין ס' המצות להרמב"ם כלל ט' חלקם בשני מינים המין א' ל"ת על הדם ול"ע ל"ת מכשול שנדרשו לדרשות רבות ומין השני כגון נא ומבושל והרמב"ן כתב ד"ה המין הראשון דבל"ת על הדם לכ"ע אין לוקין אלאו שבכללות כזה רק כמין השני כגון נא ומבושל נחלקו בגמ' אי לוקין וא"כ לפ"ע דהוא ממין הראשון לכ"ע אין לוקין לדעת הרמב"ן והרשב"א יבמות הביא שם בשמו א"כ פשיטא דל"ק דרבא אדרבא דהא בלפ"ע מודה רבא. וז"ב. וזה מוכרח דאטו אביי לגי' הכ"מ דסובר דלוקין אלשב"כ יחלוק אברייתא דלא יקחו או אדרב דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין אלא ע"כ כדברינו:

ומ"ש אהרשב"א דהו"ל לתרץ דאיצטריך לא יקחו לאונס דהוי ראוי עשה לדחות רק בכתובות ד"מ אמרו משום דלא בעינא ליתי' לעשה ומפרשי בתו"י דהואיל והיא מוזהרת כופין אותה שלא תעבור דבדידה ליכא עשה ואלו לא כתיב דאשה מוזהרת הוי דחי עשה לגבי' וליכא לפ"ע:

באמת הרשב"א כסברת התו"י ועוד פירש כל דבר שתלוי ברצון אדם לא אלים עשה למדחי לאו ושני הסברות הביאם הרשב"א בכתובות דלהך סברא שפיר הקשה והוצרך לתרץ כמ"ש וז"פ:

עוד י"ל דניחא להרשב"א תירוצא רויחא בלי אוקימתא מלאוקמי דאיצטריך דוקא באונס תדע דאל"כ ק"ל לפמ"ש תוס' יבמות ד"ו ד"ה ואכתי דאלמנה לכה"ג לא מקרי אינו שוה בכל ולא דחי עשה דיבום אותה כיון דשוה בכל הנשים ול"ד לגלוח דא"נ בכל נשים א"כ איצטריך דלא יקחו שלא ידחה עשה דיבום אותה דבשביל לפ"ע לא הוי שוה בכל דאינו משים לתא דידה וכן קשה אם הוא קטן למ"ד אין מצווין להפרישו ואף בידים מאכילין ונהי דא"ק תופסין הא בעל ולא קידש נמי לוקה וקידש ולא בעל אינו לוקה לרבא וא"כ משום לפ"ע ליכא וצריך קרא דאשה מוזהרת רק הרשב"א לא נחית לאוקימתא רק מיישב בדבר הכולל לכל. ואף כי י"ל קושיתינו קצת האמת עד לעצמו. עוד נ"ל דבנזיר דמ"א הביאו תוס' אי עשה דחי תרי לאוי ונהי דהפמ"ג בס' גנת ורדים הביא משם דדחי אינו ראי' ברורה די"ל דוקא גלוח דנזיר דישנו בשאלה דחי אבל בשאר דוכתי לא וכיון דאונס בא על גרושה חללה הכהן בביאתו ואיכא תרי לאוי דגרושה וחללה בל"ז לא דחי ובכתובות בא"ר לבא בישראל דליכא רק חד לאו הוצרך לטעמא דלא בעינא. ואין להקשות דמשכחת באונס שגירש דלא חללה לענין דאינו מחזיר דא"כ כל ימיו בעמוד והחזיר למ"ל דאי נימא דא"מ להחזיר למ"ל לאו דלא יקחו כקושית הרשב"א ויש לפקפק ע"ז מתמורה ד"ה דאיצטריך לנתוקי:

עוד נ"ל כיון דתוס' כתובות ד"מ כתבו דלו תהי' איצטריך קרא דמדעתה וממילא אמרינן ל"ב ליתי' לעשה לכן הוקשה להרשב"א למ"ל קרא דמדעתה ת"ל דאל"כ לא יקחו למ"ל כיון דאונס מותרת לכהן ובשאר נשים איכא לפ"ע לכן הוצרך לתרץ תירוצו לענין מלקות:

ובדרך חדוד י"ל דהנה ודאי באונס אם מחלה פ"א נפטר המאנס מחיובו לקחתה ופרח העשה מיני' אף שחוזרת ואומרת בעינא לי' וא"כ מאי פריך בכתובות ד"מ ניחוש דלמא מחלה וליכא עשה וצ"ל דל"ח להכי דא"כ כיון דהיא מוזהרת לא היתה מכשלת עצמה או לפי הס"ד לא ידע מהא דל"ב וגם למסקנא הוצרך לומר דכופין דל"ח שמא מחלה כיון דהיא עושית איסור ולפי"ז כיון דהדרישה ביו"ד ס"א כתב דנשים לא ישחטו לאחרים דחשידי אלפ"ע א"כ אי ליכא קרא דאשה מוזהרת ודאי אסור לו לאונס שמא מחלה ואסור לו לסמוך עלי' דא"כ לא הכשילתו דחשודה לעבור אלפ"ע וא"כ לא הי' דוחה באונס כלל:

ומ"ש כבודו בדברי תוס' גיטין דכ"ג ד"ה נעשה כמי שהקנה לה א' מאברי' דהא ל"ש גיטה וידה באין כאחד דאמאי לא הקשו עדיפא מיני' דבירושלמי פ"ק דקדושין אמשחרר ח"ע פריך דהוי כמימינו לשמאלו ותי' במזכה ע"י אחר וכאן דלא מיירי ע"י אחר דהרי את שפחה כו'. נראה דהנה שם בירושלמי מסיק דפליגי רבי ורבנן אי כל היכי דהוא לא מצי עבד שליח מצי משוי ובזה חולק הש"ס דילן דטעמייהו דרבנן לאו משום דשליח לא מצי משוי רק דמקשינן לגט אשה אלמא דש"ס חולק וכבר הקשה הפנ"י לקמן אמאי לרבה אי לאו דמקשינן לגט אשה הא ל"ש גיטה וידה ואי במזכה הא אין זה זכות דלישא שפחה א"י וב"ח א"י ואי בעשה שליח הא בעי רבה בקדושין דכ"ג אי היכי דלא מצי עבד אי משוי שליח ודחק עצמו הפנ"י. לכן י"ל דגמ' דילן ל"ל סברת הירושלמי רק כיון דעובד רבו יום אחד ועצמו יום אחד א"כ ביום של עצמו, מקרי גטה וידה באין כאחד וכ"כ המהר"ם שיף דכ"ג א"כ הש"ס דילן חולק אירושלמי בח"ע דאפילו יהב לדידי' קנה רק בעובר ל"ש זה כיון דשפחה משועבדת לעולם יפה הקשו בתוס' דל ש גטה וידה וע"כ מוכרח כן בדעת מהרמ"ש שלא יקשה עליו מירושלמי דש"ס דילן חולק דאל"כ דא קו' הפנ"י הנ"ל:

ובעיקר קו' הפנ"י אפשר לישב דהנה מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ולדעת תוס' גטין ד"מ מותר בשפחה א"כ אם הפקירו ואח"כ שחרר חציו אז שפיר ל"ש יד עבד כיד רבו דלענין ממון משוחרר הוא ואין ידו יד רבו ומוציא הרב גט מרשותו מ"מ אי ילפינן מגט אשה דגם שם רק איסור לחוד ולא מהני חציו ורבי לא מקיש ושפיר מהני. משא"כ בסוגין ע"כ לא מיירי בהפקיר השפחה דאל"כ למ"ל לגמ' לתרץ דעובר ירך אמו וכרבי הא בהפקירה י"ל דנעשית שליח לקבל גט מיד רבה כיון דל"ש ידה כיד רבה ותוס' שפיר הקשו כאן:

ואמינא בזה לישב קו' התוס' וסוגיא דתמורה דכ"ה דאיתא שם דהאי תנא כר' מאיר דמשחרר ח"ע קנה והוא תמוה דלא מצינו רק לרבי ולא מצינו לר"מ שיסבור כן והגאון מי"פ הגי' כדרכו. אכן אמינא דודאי קשה קו' התוס' אכן ר"מ סובר דא"א מוציא דבריו לבטלה י"ל דהפקיר גם השפחה ורק אמר הרי את שפחה לענין שתאסר לעבד וולדך ב"ח גמור שיהי' מותר לב"ח וא"כ בכה"ג יכולה האשה לזכות עבור הולד דלאו ידה כיד רבה אמנם אי לאו עובר ירך אמו ודאי ל"ש לומר בשביל דאאמ"ד לבטלה כמו שאין עבד יכול לקבל גט מיד רבו שלו ולא אמרינן דהפקירו כלל אבל אי עובר ירך אמו כיון דמקצת רצה לשחרר אמרינן דהפקיר כולה. אבל זה דחוק ועתו"ס פ' המדיר ד"ע ע"ב דמודה ר"מ להוסיף על דבריו ל"ל אאמד"ל וא"כ ליתא לתירוצנו:

מיהת דגמ' דילן ל"ל לפי' הירושלמי מצאתי מבואר בתמורה דכ"ה דתניא המשחרר ח"ע קנה וגיטו וידו באין כאחד אלמא להדיא דגמ' לא מיירי במזכה ע"י אחר דלא כהירושלמי וערש"י שם ול"ק קושיתו של כ"ת:

אמנם הגי' דמני ר"מ הוא דתניא המשחרר ח"ע נ"ל דהנה הלח"מ בה' עבדים הקשה דאמאי ולדך ב"ח מהני הקיי"ל מזכה לעובר לא קנה והנה בב"ב בסוגיא דמזכה לעובר פריך ולימא ר"מ הוא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ונהי דמשני אימר דאמר ר"מ דשלב"ל לדשלב"ל מי שמעת לי' אבל הקשו תוס' גיטין די"ג ע"ב דהא ר"מ בלאחר שאתגייר הוי לדשלב"ל ותי' דמחוסר גירות לא הוי כ"כ לא בא כמו עובר ותו כ' תוס' דאיכא מ"ד דלדשלב"ל יותר מועיל מדשלב"ל דר"נ ל"ל אדם מקנה דשלב"ל ומזכה לעובר קנה וא"כ קשה מלאחר שאתגייר דחכמים סברי דאינה מקודשת ועכצ"ל דבהא פסק כר"מ בלאחר שאתגייר. מיהת לחכמים השתא במחוסר גירות מכ"ש בשלא בא לעולם כלל וא"כ י"ל דסוגיא דתמורה כר"נ ולכן אמרי מני ר"מ הוא דמזכה לעובר קנה וא"צ להגי' הספרים:

ובני יקירי וחביבי הרב החריף ובקי מו"ה צא"י יעקב נ"י (כעת הגאון אבד"ק לאסק תי' לש"ס תמורה שגרסינן שם ר' מאיר בטוב טעם דמבואר בגיטין דמ"א דטעם מ"ד דס"ל משחרר ח"ע קנה דמקשינן שטר לכסף. ומ"ד דל"ק דמקשינן לה לה מאשה מה אשה חצי' לא כך בעבד לא מהני לשחרר חצי' והנה ר"מ ס"ל בקדושין דכ"ג דעבד קונה עצמו בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ע"ש ומזה יליף הטו"ז בה' עבדים סי' רס"ז ס"ק י"ח דר' מאיר לית לי' הקישא דלה לה מאשה דבאשה ודאי מהני קבלת גיטה ע"י אחרים ע"ש ולפי"ז כיון דר"מ פליג על הקישא דלה לה מאשה א"כ ודאי לדידי' מהני משחרר ח"ע ומקיש לכסף כיון שרק טעמא דמ"ד שס"ל שלא מהני משום היקש דלה לה מאשה ור"מ פליג ע"ז וע"כ דמקיש ר"מ לכסף ומהני משחרר ח"ע ושפיר גרסינן בגמ' ר"מ ולא צריך להגיה כלל ודברי בני שי' נכונים מאד:

ומה שעמד על הא דהמוכר פירות דגנב או קוביוסטוס הגיעו דמה ענין לפלוגתא דרב ושמואל דהם לא פליגי רק אי רוב הוי בירור, גמור שנוציא ממון אבל אטו נימא דהלוקח לא דן על העבד שהוא גנב מחמת הרוב ולא ידעתי הפרש בין רב לשמואל עכ"ד. ל"ק דלמ"ד מוציאין ממון א"כ הלוקח שהוא מוחזק הו"ל להתנות שלא יהי' גנב דאל"ה נוציא ממנו ממון משא"כ למ"ד א"מ ממון הי"ל למוכר להודיע ומדלא הודיע אין לו תביעה וכהא דכדא וחביתא בר"פ המניח:

שתמה על דברי כ"מ פ"א ממעשר ה"ד שכתב להקשות ע"ד הרמב"ם דאין מוציאין כל מתנות כהונה מכהן לכהן מהא דחולין דקל"א דתניא זה הכלל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ותי' דנדחה הך ברייתא מקמי הא דפאה. ותמה הא רש"י פירש מלוי לכהן אבל לא מכהן לכהן דהשתא מאחריני שקלי דידי' מיבעיא עכ"ד:

גם אנכי זה ימים כבירים עמדתי ע"ז ונהי דקושיתו מק"ו דמאחריני שקלי אינו דהא מעשר עני מוציאין מעני ונותנין לעני אחר אבל באמת הגמ' בלוי לכהן איירי דהא קאי שם אההוא בר ליואה דמותבינן מינה ואיך מפרש הכ"מ דמכהן לכהן איירי להקשות ארמב"ם. ומה שנ"ל בזה דהכ"מ סובר דע"כ א"א לפרש הברייתא רק בלוי לכהן דא"כ למה תניא דדוקא דבר שבקדושה מוציאין כגון תרומה ות"מ וחלה הא אפילו ראשית הגז דאינו אסור לזרים מ"מ להדיא איתא התם דמלוי לכהן מוציאין כגון ראשית הגז אברייתא דא"מ מכהן לכהן ולא מלוי ללוי לכן סובר הכ"מ דהך דזה הכלל קאי בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן ולכן דוקא דבר שבקדושה מוציאין מתרווייהו מכהן ומלוי לכהן הא ראשית הגז עכ"פ מכהן לכהן א"מ וסיפא דדבר שאינו בקדושה כגון הזרוע א"מ כלל לא מכהן ולא מלוי לכהן ופשט מינה דלוי לא איקרי עם ודחי לבתר דקנסינהו עזרא וקאי אמעשר אבל ראשית הגז לא תנא בהך ברייתא דבזה יש הבדל בין כהן ולוי דמכהן א"מ משא"כ מלוי ובברייתא לא חשיב רק מה ששוה כהן ולוי ואין זה סותר לפרש"י דהואיל ובגמ' שקלי וטרי אהא דרב דאיירי מלוי לכהן בזרוע לכן פרש"י מלוי לכהן אבל ה"ה דברייתא גם מכהן לכהן דאל"כ קשה הא ראשית הגז אינו דבר שבקדושה ומוציאין מלוי לכהן דלא כתיב עם בההיא פרשה. ולפי"ז י"ל קצת קו' התוס' דמאי פריך אדרב דלמא האי תנא ג"כ מספקא לי' לכן א"מ ולפ"ז ניחא כיון דחד לישנא כולל לכהן ולוי ומכהן מודה רב דא"מ בודאי א"כ ה"ה ללוי דאל"כ יפרש הברייתא דמכהן ודאי א"מ ומלוי ספק ומדכייל בחדא מחתא ש"מ דשניהם ודאי ושפיר פריך לרב:

וע"ד הפלפול י"ל דהכ"מ מפרש פי' אחר בגמ' ואולי מצא שיטה דסבר כותי' ויתישב בזה א) מה שהקשיתי מראשית הגז דאדשב"ק ומוציאין מלוי ב) קו' התוס' מאי פריך לרב דלמא תנא ג"כ מסופק ומה שתי' התוס' דאין דרך תנא להסתפק הא מצינו בקדושין דמ"ח דחכמים ספוקא מספקא וכן בנדרים ד"ב ר"ע הי' חוכך להחמיר ומוטב לרב משנשבש הברייתא כגון זרוע ולא זרוע אמנם י"ל דכיון דרוב פוסקים פסקו דתקפו כהן מוציאין מידו י"ל דבשלמא אי ודאי א"מ מלוי ניחא דלא נקט ברייתא דאם תפס כהן מלוי מוציאין דפשיטא כיון דלוי לא אקרי עם שלא כדין תפס הכהן ולא הוצרך להשמיענו אבל אי איתא דהוא רק ספק יש למטעי דת"כ אין מוציאין הוי לברייתא להשמיענו בת"כ דמוציאין ללוי אלא ע"כ ודאי הוא ושפיר פריך ארב אבל לרמב"ם פ"ט מבכורים דאם תפס כהן מלוי אין מוציאין וקשיא קו' התוס' ג) ק"ל דלישני דהך ברייתא בדבר שבקדושה פליג אברייתא קמא ולא מפרשינן בברייתא קמא כגון זרוע ולא זרוע רק זרוע ממש וכיון דהנך תרי ברייתות פליגי מספקא לרב כהי מינייהו הלכתא והתנא אינו מסופק דהא המסקנא התם בהא דלימא כתנאי מסיק דרב מספקא לי' כמאן הלכתא ואמאי לא משני בהא דדשב"ק כן דפליגא אברייתא קמא ורב מספקא לי' וזה קו' גדולה ולכן עכצ"ל דהתוס' סברי דידעו בגמ' דהך ברייתא דזה הכלל נשנית סמוך להך ברייתא שלמעלה ואין סברא למוקמי בתרי תנאי ואף דבתוספתא דפאה מתניא ברייתא קמא ולא תניא הא דזה הכלל מ"מ צ"ל דהש"ס ידע ברייתא דמתני הני תרוייהו בהדדי וכיון דבברייתא קמא תניא מכהן לכהן ג"כ לכן עכצ"ל דזה הכלל נמי קאי אמכהן לכהן מדתנא סתמא מוציאין וא"מ והוא סעד למש"ל בפי' דברי הכ"מ כן צריכין אנו לדחוק לשיטת תוס' ורש"י ויתישב ג"כ דברי הכ"מ כנ"ל:

אבל אפשר לפרש פי' אחר בדברי הגמ' דלא מדייק בגמרא מהך ברייתא דזה הכלל כמ"ש רש"י רק להיפוך דהנה לשון אין מוציאין משמע דחייב רק דא"מ לפי שזוכה הכהן כמו שזוכה בשל אחר ונ"מ אם אסר ע"ע להנות ממ"נ אז ודאי אסור לזכות בו כיון דזכה השבט והוא אסר ע"ע להיות זוכה מדין כהן אבל אי נימא דהתורה פטרתו דלא איקרי עם ואינו שייך לשבט כלל א"כ לא זכה מדין מ"כ רק דפטור מלתת הזרוע ולחיים וא"כ כיון דתנן א"מ משמע דחייב כהן לתת זרוע רק דא"מ דזכה לנפשי' דטו"ה שלו ויוכל ליקח לעצמו א"כ מוכח דכהן נמי איקרי עם כ"ש לוי וא"כ בלוי אי נימא דחייב דאקרי עם כיון דלא שקל הלוי מאחר ה"ה בדידי' א"י לזכות דזה משפט הכהנים כתיב ולא לוי א"כ מוכח מברייתא דלא תניא פטור דרק דא"מ דהכהן זוכה לנפשו ובלוי דל"ש זה ודאי מוציאין לכהן וקשיא דרב וא"כ כולה ברייתא מכהן לכהן איירי ול"ק כל הני קושיות הנ"ל דאדרבה הך ברייתא כקמא דמוציאין מלוי לכהן ומשני לבתר דקנסם עזרא דא"מ דלזה לא קנסם שלא יזכו בשלהם אף דאינן זוכין בשל אחרים. ועיין חדושי הר"ן דדייק מלשין א"מ ונדחק מאד בדברי המקשן אבל זה פי' נכון לולי רבותינו שלא פי' כן לכן י"ל דהכ"מ מצא שטה המפרשים כן. מיהת אף אי לא נפרש כפירושינו מ"מ הפי' הראשון שכתבנו לישב דברי הכ"מ עשינו לו סמוכין בראיות ברורות ואינו סותר לפי' רש"י ותוס' והר"ן ויפה כתב:

והואיל ועסיקנא בהא אמרתי מקור לדברי הר"ב בתשוב' שהביא מהרי"ט אלגזי פ"ח מבכורות דקע"ח אהא דהלוקח טבלים מן העכו"ם בכורות די"א דהמעשר שלו מטעם דאתינא מכח גברא דא"כ למ"ל קרא דכי תקחו ותי' הר"ב דהך טעמא לא סגי רק למעשר דאינו אסור לזרים אבל תרומת מעשר דאסור לזרים אי לאו קרא לא הוי פטרינן ותמה המהריט"א וז"ל לא הבנתי דבריו מה מעלה ומוריד הא דאסור לזרים לענין ממון הא יכול למכור לכהן וליקח הדמים לעצמו מטעם דאתינא מ"ג כו' ולפי"ז מקור נפתח מהא דזה הכלל דבר שבקדושה אף לפרש"י פשיטא דלענין איסור אכילה לא איירי דפשיטא דלוי זר הוא אלא ע"כ לענין ממון דמוציאין וא"י למכור לכהן א"כ נתחזק סברת הר"ב דה"ה להא דאתינא מכח גברא דיש לחלק בין דבר שבקדושה כיון דמצינו כיוצא בזה בגמ' וזה ברור דהר"ב הוציא סברתו מגמ' דחולין הנ"ל:

ומ"ש כבודו בחולין דף י"א דיליף משבירת עצם דהא אי לא אזלינן בתר רובא והו"ל מצותו בכך א"כ אתי עשה דפסח ודחי ל"ת כמו באשת אח דאמרינן ביבמות ד"ד עכ"ד נראה דל"ד דהתם שפיר כל א"א במקום יבום מצותו בכך אבל כאן אלו יבא אליהו או נביא דלאו טרפה מיתכשר בלי בדיקה ולא דחי עשה ואסור לשבור עצם רק באין חזון נפרץ הוא דבדקינן לא מקרי מצותו בכך:

תו אטו לא ידע הך מ"ד הך ברייתא דהשורף בעצמות א"ב משום שבירת עצם רק דדחיק לו שכל פסחים יהיו נכשרין דוקא באנת גומרתא והמדחה דחה מיהת ל"מ מצותו בכך:

ובני הרב הנ"ל שי' תי' דיש עצה לשבור ע"י עכו"ם ולבדוק רק בגמ' שפיר הוכיח דאטו אם לא יהי' עכו"ם לשבור לא יהי' מייתי ק"פ וע"כ שהולכין אחה"ר ועתו"ס שבועות ד"ג ד"ה ועל מיהת לא מקרי הכשירו בכך כיון דאם איתא עכו"ם מצי לשבור ע"י עכו"ם ולבדוק ונכון:

ומה שתמה כ' על דברי רש"י ב"ק דע"ח ד"ה המעכב בשחיטה דהוי נבלה ושט כו' או כבד ובני מעים והא מי איכא למ"ד דכבד הוי נבלה והניח בצ"ע יעיין כ"ת בלשון רש"י נבלה מחיים כגון וושט או קנה או ירך או כבד או א' מבני מעיים דלא מתיר לה שחיטה והך סיומא דלא מתיר הוא שפת יתר רק באמת נחלקו בפי' דברי רבי מהם אומרים דוקא נבלה אבל טרפה ל"מ מעכב בשחיטה כיון דמטהר להוציא מידי נבלה והרשב"א חולק שם דאף בטרפה מקרי מעכב בשחיטה ורש"י כוותי' ס"ל רק דתלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש דלרבנן דששא"ר הוי שחיטה מקרי טרפה לא מעכב בשחיטה. ולר"ש דששא"ר לא שמה שחיטה לאו דוקא נבלה וא"כ כיון דאמרו בחולין דפ"ה ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ודבריו של ר"ש בכסוי הדם ועיין תוס' שם ד"ה דנין שהקשו ארו"ה ומה שתירצו מיהת רש"י נסתפק כהי מינייהו סבר רבי בדו"ה לכן פתח בנבלה מחיים כגון וושט וקנה וירך וחלל דהוי לכ"ע ואח"כ כבד וב"מ דאי סבר כר"ש ג"כ כיון דלא מתיר השחיטה פטור מדו"ה וזה פשוט:

ומה שתמה כ' אדברי תוס' סנהדרין דע"ז שהקשו נפלה סכין מידו הא הפילה לו דהא חציו הוא ותהי' שחיטה כשרה ותי' דהך סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ד ותמה דהא מרא דשמעתתא דאשו משום חציו ר"י ובחולין דל"א פריך לר"י טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. איני רואה שום קושיא דבמתניתין ליתא תיבת מידו רק נפלה סכין ויוכל להיות שנפלה משמי קורה תדע דאל"כ מה מתרצי התוס' דאתיא כמ"ד משום ממונו אטו פלוגתא דתנאי ומה יענה אמורא דסובר משום חציו להך מתניתין אלא ע"כ לא גרסינן רק נפלה סכין ומ"ד משום חציו מפרש שלא נפלה מידו ודוקא נפלה משמי קורה פסולה הא מידו כשרה רק התוס' הקשו כיון דבגמ' מדייק הא הפילה והפילה הוא מידו משמע דנפלה מידו פסולה למ"ד אמ"ח ותי' דאתיא כמ"ד אמ"מ מיהת בין למ"ד מ"ח מוכח דאי נפלה מידו או הפילה דכשרה וכן למ"ד אמ"מ הפילה מיהת כשרה ולתרווייהו שמעינן דל"ב כונה לשחיטה כיון דלכ"ע הפילה שמעינן ממתניתין שפיר פריך לר"י דסובר חולין בעי כונה איך פסק דלא כסתם משנה. והא דנקט והוינן נפלה הא הפילה משום דהמקשן סבר אמ"מ אבל אטו בשביל דר"י סובר הא נפלה מידו כשרה אטו לא שמעינן דל"ב כונה וא"כ שפיר קמותיב וז"ב.

דברי ידידו הדו"ש דוד דוב מייזלש חונה פ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה