אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מ

סימן לט

באחד דר עם אשת נעורים והמיר דתו ויכולין לכוף ע"י הממשלה לגרש כחק המדינה לגרשה בג"פ אי רשאי. ולא הוי גט מעושה:

תשובה בהג"ה א"ע סי' קנ"ד וז"ל י"א דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא ובלבד שיבטל בשעת הגט ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להכותה או להקניטה או שנודר ואינו מקיים שבני' מתים בעון נדרים. והנה שני דיעות הללו הובא גם בב"י א"ע סי' קל"ד. והוא מהג"ה מיימוני בה' אישות פ' כ"ה וז"ל כ' מורי רבינו עובר על דת או אפילו משומד אין כופין אותו להוציא ותדע מדלא מנה רשע שכופין אותו להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי אם לא שעבר על דת שקבל עליו חרם שלא להכותה או שלא להקניטה עיין סי' ט"ז עכ"ל ובפ"ב מה' גרושין כ' הגה"מ וז"ל ואותם המשומדים ואותן המנויים בשלהי המדיר מותר להכריחם ע"י עו"כ עד שיאמר רוצה אני כדתנן פ' האומר משקלי עלי ויש לדאוג שמא מסר מודעא וביטל את הגט בצנעא לכך צריך שיבטל כל מודעא בשעת נתינה וכן איתא התם בפ' האומר משקלי וכן בכל הגטין יש לבטל כל מודעא דעבד וכן פר"ח ועיין לקמן פ"י מס' התרומה והמצות ולכוף משומד להוציא עיין פכ"ה מה"א עכ"ל. א"כ דברי הגה"מ סותרין וא"ז דפכ"ה מה"א פסק בשם מורו הר"מ דאין כופין ובפ"ב מה"ג הביא בסתם דכופין ע"י עכו"ם לומר לו עשה מה שישראל אומרין לך. והנה ראיתי בס' עה"ג סי' ל"ט שהביא דבדיעבד אם כפה ע"י עכו"ם הואיל וספיקא אי הוי כדין א"כ הוי ספק גט וצריכי גט שני. אבל באמת הדבר מתמי' בעיני מאד דהיאך פסק מהר"מ דאין כופין למומר ותלה הטעם משום טב למיתב טן דו לא איכפת לה אם הוא רשע וכ"ז שייך רק בהוא רשע אבל לא במומר שהסיר מעליו כל חקות ישראל והשתא בעובר על חרם ונדרים הואיל ובעון נדרים בנים מתים כופין אותו להוציא כמ"ש הרמ"א מכ"ש המומר לעכו"ם החשוד לכל התורה כולה וחשוד אנדרים ג"כ:

הן אמת דדברי הרמ"א שכ' או שנודר ואינו מקיים שבני' מתים בעון נדרים באמת תמי' לי דבהג"ה ממדימוני בסוף ה' אישות ליתי' הך כללא. דהביא בזה הלשון אם לא שקבל חרם שהוא כלפי דידה כגון שלא להכותה או שלא להקניטה עכ"ל. משמע דוקא חרם שנוגע לה הא עבר על חרם שאינו נוגע לה לא אף דדמי לנודר ואינו מקיים שהג"מ גופי' פסק באשה העוברת על חרם דתצא שלא בכתובה דהוי כנודרת ואינה מקיימת והובא דבריו בא"ע בהג"ה סי' קט"ו. וזה הוא רק מדברי הג"ה אלפסי שהביא בד"מ וז"ל דאם נודר ואינו מקיים או מאכילה דבר איסור כופין אותו להוציא ודברי הגה"מ דלעיל לא משמע הכי עכ"ל וכוונת הרמ"א כדברים דמדלא כ' רק בחרם שקבל שלא להכותה משמע דבשאר חרמות שעבר א"י לכופו אף דהוי כנודר ואינו מקיים. וא"כ דברי הרמ"א בהג"ה תמוהים מה שהביא יש חולקים דאין כופין למומר דהוא דעת הגה"מ ומסיים אלא א"כ פושע שמאכילה דבר איסור או בנודר ואינו מקיים דהוא דעת הגה"א ומשמע דעל זה ליכא חולק ואדרבה בנודר ואינו מקיים ג"כ הג"מ חולק עליו. ונהי די"ל דהכריע בזה הרמ"א בנודר ואינו מקיים דלא כהג"מ. וא"כ קשה למה לא הכריע במומר דודאי מומר גרע מנודר ואינו מקיים דחשוד על כל מילי והוא תמוה. ודוקא ההג"מ דסובר גם בנודר ואינו מקיים דא"י לכופו ה"ה דסובר במומר אבל להכריע הרמ"א מנין לנו לומר דהג"ה אלפסי מודה במומר דאין כופין דלמא סובר הגה"א גם במומר דכופין כדעה הראשונה:

תו קשיא דהרמ"א בהג"ה גם הביא מי שהוא רועה זונות אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא ומדהביאו בסוף בתר שני הדיעות משמע דכ"ע מודי בהא והביאו להלכה וא"כ מומר ודאי דחשוד אזנות ועיין בתשובה מהר"מ מרוטנבורג סי' תתר"כ שהביא כמה ראיות לענין איש ואשתו שהמירו אם חזרו בתשובה אם רשאין לדור יחד והעלה הרבה מראשונים בראיות דאמרינן דזינתה דחשודין אזנות מהא דלא יתייחד בפונדקאות דחשודין ארביעה. והמתיר לא התיר רק כיון דחזרו בתשובה אי איתא דעבדה איסורא הוית פורשת ממנו ע"ש. מיהת היאך אפשר דבמומר אין כופין וברועה זונות כופין וזה תימה ומלבד כל אלה גם דברי מהר"מ בעצמו תמוהין דתלה הטעם משום דטב למיתב טן דו. וזה סותר דברי עצמו מ"ש והובא במרדכי פ' החולץ וז"ל כ' בתשו' הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה וכן היבום כו' ונראה להר"מ להביא ראי' לדברי הגאונים מהא דפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכ"ש ת"ל בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה למיתב טן דו מלמיתב ארמלי פירוש ניחא לה בבעל כל דהו א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה ע"ד לבא עלי' בגיות וכ"ז שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה וא"כ נפקא בלא חליצה עכ"ד הרי לפניך דאף דבמוכה שחין קיי"ל דכופין להוציא ומ"מ לענין אומדנא דתיפוק בלא חליצה אמרינן דמ"מ לאו אומדנא ברורה הוא דטב למיתב טן דו ואילו במומר אומר הר"מ דגרע ולא אמרינן דטב למיתב טן דו א"כ מומר גרע הרבה דאינה דרה עמו בכפיפה יותר ממוכ"ש והיאך כ' דאין כופין אגט משום דטב למיתב אדרבה יותר טב למיתב עם מיכ"ש ממנו וזהו קושיא גדולה. ובדוחק י"ל דבשלמא התם הוי אומדנא דלא תרצה להתקדש פן יעבירנה אד"ת אבל כאן כ"ז שאינו מעבירה ע"ד אין לה טענת כפי' אבל זה דוחק גדול:

ולולי דמסתפינא אמינא דמהר"ם אין כוונתו כלל במי שהמיר דתו שלא יהיו כופין אותו רק הגה"מ הביא עובר ע"ד ואפי' מומר היינו כי מבואר ביו"ד סי' או"ב דבפעם אחד לא מקרי מומר עובר עברה לכן אמר בעובר על ד"ת דעבירה ואפילו עבר כמה פעמים שהוי מומר לאותו דבר מ"מ אין כופין אותו דטב לה למיתב טן דו. ולכן לא תנן רשע בהדי הנך. אבל מי שהמיר דתו הוי כופר לכל התורה כולה פשיטא דאינה דרה עמו בכפיפה אחת ועתה לא יסתור דברי הג"ה מה' אישות לדברי הגה"מ בפ"ב מה' גרושין דשם מיירי בהנך שכופרין בכל התורה ובה' אישות מיירי רק במומר לדבר אחד. ולפ"ז אין כאן חולק במי שהמיר דתו דכופין אותו דיש לפרש דברי הר"מ ג"כ דמודה בכה"ג דכופין אותו ולא יסתור דבריו שבפ' החולץ לענין חליצה דבמומר ל"ש טב למיתב טן דו. ועוד לפמ"ש בהג"ה מרדכי פ' החולץ וז"ל מצאתי תשובה מר' אברהם הגדול מרגנשפורק וז"ל על יבמה שנפלה לפני מומר איכא דברים בגו אי בעי אפילו חליצה דבמקום ערוה הוא דקנאין פוגעין בו דגם הנבעלת לארמאי קנאין פוגעין בו עכ"ד ונהי דדחה התה"ד בסי' רכ"ג דבריו וז"ל ועל דברי ר"א השיב דכל ימיו תמה ע"ד דמשוה לביאת עכו"ם כמו ערוה דתוס' פ"ק דיבמות כתבו בחד שנויא דמדאורייתא אינו ממזר כיון דבצנעא ביאת היתר הוא עכ"ד וע"כ לא דחה התה"ד רק משום דלא הוי ערוה מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי י"ל דאסור:

ובאמת איני יודע הדמיון כלל דדוקא ארמית מדאורייתא בפרהסיא קנאין פוגעין ובצנעא שריא מה"ת ואילו בארמי אינו רק מגזרת ב"ד של שם כמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין ס"פ בן סורר דביאת עו"כ לא הוי בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור ודוקא בארמית הוא דהוי בכלל ג"ע דקנאין פוגעין בו ע"ש ובמלחמות מיהת עכ"פ אי נימא דמומר לענין זה דינו כעכו"ם אסורה לדור עמו וא"כ פשיטא שכופין אותו להוציא דמי גרע ממורד מתשמיש כיון דע"י מעשיו א"ר לשמשתו ולדור עמו. והכי משמע לשון המהר"מ שהובא במרדכי פ' החולץ שכ' כי יעבירנה ע"ד לבא עלי' בכותית וכ"ז שהיא נדה משמע דתרווייהו נינהו חדא שיבעל בכותית ועוד בנדותה לכן מוכח בתשו' מהר"מ סי' תתרכ"ב אחר שהביא דברי הר"מ כ' וז"ל אע"ג דיש לחלק דוקא התם שהי' מומר מעיקרא בשעת קדושי אחיו כו' מ"מ יש למצוא צד היתר כגון שהי' מומר קודם מיתת הבעל כאשר כ' הר"א הגדול וז"ל היבמה שנפלה לפני מומר וכו' וגם הנבעלת קנאין פוגעין בה וכו' והנה חזינן דלפי' הר"א הגדול ור"ח מתירין אותה לכתחילה ואפילו לדברי האוסרין י"ל דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שנשאת נוכל לומר דלא תצא עכ"ל א"כ חזינן דמיהת מודו החולקים דאסורה לדור עם המומר וא"כ אמאי לא יכפוהו כיון דהוא גרם לה וממילא י"ל דל"ק מאי דלא תנן במתניתין מומר דשפיר כיון דאסור לדור עמה לא איצטריך למתני דגרע ממוכה שחין דכופין משום דא"י לדור עמו שממיקתו ה"נ כאן. ורק המהר"מ דייק בעובר ע"ד או במומר כמו שפרשנו דהיינו במומר לעברה דמ"מ אין יכולה לכוף אותו דאל"כ ליתני רשע:

אולם קשיא לי עדיין מה דתלה המהר"מ הטעם דלא תוכל לכוף אותו בשביל דטב למיתב טן דו. אמאי הא בעובר על דת אף בדידה דוקא שמכשילתו ומאכילתו אינו מעושר או משמשתו נדה הוא דתצא שלא בכתובה הא בעוברת ואינה מכשילתו פסק הרא"ש ובסי' קט"ו הובא בב"ש סק"א בא"ע דלא תצא בלא כתובה. וא"כ ג"כ בעובר הוא על דת כיון דאינו מכשילה למה תכופנו להוציא ולמ"ל טעמא דטן דו הא אף בדידי' דלא שייך לטן דו אינו יכול להוציאה בלא כתובה כל שאינה מכשילתו כ"ש שהיא לא תכופנו א"כ משמע דבמומר גמור נמי אמר דאין כופין. אבל נ"ל כיון דהוכחנו דמהר"מ סובר אף בנודר ואינו מקיים דאין כופין אותו דאף דהאשה שנודרת תצא לפי שהוא מצווה אפו"ר ובעון נדרים בנים מתים וזה מוכרח מדנקט רק עובר אחרם שנוגע לה שלא להכותה א"כ שפיר הוצרך לתת טעם משום טן דו דלא תוכל לומר לפי שבעונו ימותו בני' ובעיא חוטרא לידה וכשיטת הג"ה אלפסי לכן השמיענו דטב למיתב טן דו ואין כופין. ולפ"ז י"ל דבמומר גמור לכ"ע כופין וליכא פלוגתא:

ומה מאד תגדל התמי' על מהרמא"י שהביא ב' דיעות במומר ואלו בנודר ואינו מקיים פסק להדיא דכופין לפי, שבני' מתים והא ניהו דבנדרים בנים מתים אטו מומר לעכו"ם לא נאמר העונש כזה אדרבה בעכו"ם כתיב בי' כרת אותו ואת משפחתו במולך וא"כ ודאי דבנים מתים ונהי דבח"ל לאו עובדי עכו"ם נינהו כיון שעובדין בשותף ה"מ לגבי עכו"ם גמורים אבל ישראל שמצווה על השותף א"כ כבר אמרו חז"ל כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם ותו דחייבי כריתות שעוברין הוי ממילא כרת דזרעו נכרת א"כ לא גרע מנדרים. ועיין בח"מ אה"ע סי' קט"ו סק"ז בנודרת ואינה מקיימת דאז הוא ג"כ נודר ואינו מקיים דאינו מוציאה בלי כתובה דהא ההוא גברא לא בעי בני ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שהבנים מתים כדאיתא בגמ' שא"י להוציאה מטעם הנ"ל עכ"ד. א"כ ממילא נמי ה"ה למומר שעובר שאר עבירות שבני' נכרתים דתוכל לכופו:

ולישב דברי הרמ"א נראה דאיכא נפקותא כגון שהאשה נודרת ואינה מקיימת דאז לא תוכל לכוף הבעל מצד שעובר עברה שזרעו נכרתים או לפי שהוא מומר כיון דעיקר הטעם הוא רק לפי שטוענת שע"י עברה שעושה זרעו נכרת א"כ כיון דאיתתא לא בעי' בני לכן שפיר י"ל דלכן כ' הגה"מ במומר דוקא שקבל חרם שלא להכותה ועבר הוא דכופין אבל בחרם שלא עלי' לא די"ל דכיון דפסק דאף במומר נמי אין כופין אף שזרעו נכרת דמיירי בכה"ג שמצד טענתה על הבנים אין טענה דכיון דהאשה ג"כ חשודה לעבור אעברה שזרעה מת א"כ כשם שלהיפך הבעל א"י להוציאה בלי כתובה דהא ההוא גברא ל"ב בני ה"נ גם היא א"י לכופו דיוכל לומר ההיא איתתא ל"ב בני אבל אם היא כשרה וטוענת שבעיא בני פשיטא דאף בנודר ואינו מקיים נמי כופין אותו כשיטת הגהת אלפסי ולא נחלק עליו הר"מ כלל ודלא כמ"ש הד"מ כנ"ל:

וממילא לפ"ז שפיר אם היא כשרה י"ל דכ"ע מודים דבמומר כופין לגרש רק דנחלקו הראשונים אף בכה"ג שאין האשה כשרה וגם בעונה ימותו הבנים אז נחלקו אם יכולה לכופו בעבור שהוא מומר. ומ"ש הרמ"א או בנודר ואינו מקיים היינו באשה כשרה או באינה כשרה וקבל חרם שלא להכותה. אבל באשה כשרה כ"ע מודים דכופין. והשתא לפ"ז באשה כשרה שפיר כופין את המומר לגרש אף לשיטת הרמ"א. וא"כ ממילא כיון דשיטת הר"מ שאין כופין במומר מלבד שיש לפרש דאין כוונתו רק למומר לדבר אחד כמש"ל רק אף לשיטת הרמ"א י"ל דמיירי באינה כשרה וחשודה ג"כ אעברות שבנים מתים דלכן לא נקט הר"מ רק בקבל חרם שעלי'. אבל באשה כשרה פשיטא דיכולה לכיפו לכ"ע מצד שחשוד אעברות שונות שזרעו נכרתים דחשוד אכל ח"כ וא"כ ממילא תוכל לבוא בטענה דבעי' חוטרא לידה. או דהרמ"א איירי כגון שיש לה בנים מבעל ראשון דלא תוכל לבוא בטענה דבעיא חוטרא לידה לכן א"י לכופו אבל באין לה בנים מבעל ראשון שפיר י"ל דתוכל לכופו. מכל הלין טעמי נראה דבמומר והאשה כשרה דכופין להוציאה. וגדולה מזה אף בעובר עברה שיש בו ח"כ כגון מחלל שבת כיון דכרת כתיב י"ל דכופין כמו בנודר ואינו מקיים וצ"ע:

תו נראה להביא ראי' דבמומר כופין מדברי הת"ה סי' רל"ג שהקשה דברי רש"י אהדדי דבתשו' פסק דמשומד שנתרצה לתת גט לאשתו יוכל לזכות ע"י אחר דמשמע דבמשומד ל"ש טן דו מדבעי בגמ' המזכה גט במקום קטטה ומסיק דלא מהני משום טן דו. וא"כ למה פסק רש"י דבמומר צריך חליצה ולא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה. ולכן חילק התה"ד דדוקא ביבמה שמקדשה עכשיו כהוגן שנאמר שאלו ידעה שסופה ליפול לפני יבם מומר כה"ג אמרינן דשייך טן דו קצת אף במשומד משא"כ גבי גרושי אשה דאין כאן ספק אלא בודאי צריכה להיות טן דו וחבור עם המומר ודאי לא ניחא לה ונהי דשם היתה נכנסת לספק בעבור זה אבל כאן בודאי לא ניחא לה וא"כ כיון שעיקר ס' מהר"מ הוא מכח טן דו אין כופין. א"כ איך אפשר לפרש דקאי אמומר גמור דא"כ השתא התם לענין יבמה דרש"י סובר דנכנסת לספק כי הא לא ניחא למהר"מ לומר הכי ונהי דחשש לחומרא מ"מ סברתו הוא כדעת הגאונים. מכ"ש בכה"ג שהיא אשת מומר ודאי דסובר הר"מ דסברת טן דו לא שייך כיון דבכה"ג אף רש"י מודה דל"א טן דו א"כ היאך כ' דאין כופין לגרש אלא ע"כ דפי' דברי מהר"מ היינו רק במומר לדבר אחד כמו שפירשנו. ואף שהרמ"א בסי' ק"מ הביא שני דיעות בענין זכיי הגט במומר וגם התה"ד החמיר קצת בענין זה עיין בט"ז שם שדחה דברי הרמ"א שכ' דסברת הת"ה נכונה ובמומר זכות גמור ולכן עכ"פ בכה"ג שהאשה כשרה דכתבנו לעיל דהרמ"א מודה יש להקל ולסמוך דכופין:

אמנם לכאורה י"ל דמאי דאין כופין המומר מטעמא אחרינא לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין דלכן מהני כפי' בכ"מ לפי דאדם רוצה לקיים אך יצרו תוקפו וכשכופין אותו אז באמת מרוצה משא"כ במומר דא"ר כלל לקיים דברי חכמים דפקר טובא בכל עברות בשאט נפש א"כ תו לא שייך תקנת כפי' וכן כתב העבודת הגרשוני בתשו' ל"ט רק שדחה זאת מדברי מהרי"ק בשורש ס"ג כ' וז"ל ואשר דקדקת מלשון ר"מ בענין כפיית המומרים לגרש לפי הנראה לענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת המומר לפי דברי' ואלו בכה"ג סבר הר"מ דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה ע"י גט זה שנותן המומר בכפי' דמשום עגונא חששו רבנן טובא הרי קמן לדעת מהרי"ק שאפילו לפי דברי הרמב"ם ט כ"ב י"ל שכופין למומר לגרש עכ"ד. ולכאורה הי' אפשר לומר דטעם הר"מ מרוטנבורג שלכן אין כופין להמומר משום דבדידי' ל"ש טעם הרמב"ם והוא ל"ל סברא דאפקעינהו דהרי חזינן דפסק דאין כופין. אבל ג"ז א"א להעמיס בדבריו דא"כ למה כתב עובר ע"ד ואפילו מומר אין כופין ואמאי אמר אפילו מומר אדרבה יש סברא יותר לומר במומר דאין כופין משאר עובר עבירה דבמומר לא מהני כפי' כיון דאינו רוצה לשמוע דברי חכמים כלל אלא ע"כ דלאו מהאי טעמא סובר דאין כופין כלל. וא"כ באמת תימה אדבריו דלמה אין כופין כיון דאסורה לשבת תחתיו וגם סברת טן דו ליכא כמ"ש לעיל לכן נראה כמ"ש דכוונתו רק במומר לאותו דבר:

אמנם לכאורה הך סברא דמהרי"ק דאפקעינהו הוא סברא חדשה וקשיא דמנלן דהרמב"ם סובר דכופין למומר דלמא באמת לית לי' סברא דכופין ולא אפקעינהו כלל ומנלי' להמהרי"ק להמציא לסברתו דאפקעינהו דלמא באמת סובר דאין כופין ולפי שלא מהני כפי' ומה שנראה לי לישב דהנה הקשו על הרמב"ם שכ' וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכ"מ ובכ"ז מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך כו' ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכ' הואיל והדין נותן שיגרש ה"ז גט פסול ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין מיד עכו"ם בין מיד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנחלץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמוכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שיעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האיסור לעשותו אין זה אונס ממנו אלא הוא אנוס עצמו ברעתו הרעה לפיכך זה שא"ר לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות מצוה ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש ה"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט כו' הואיל ואין הדין מחייב להוציא ועכו"ם אנסוהו אינו גט עכ"ל ותמה הלח"מ דהא הרמב"ם כייל דכ"מ דהזכיר בחבורו פסול מן התורה הוי גט. וא"כ שלא כדין דישראל אמאי הוי גט ד"ת. ועוד קושיות:

ומה שנ"ל דהנה כ' תוס' בב"ב דמ"ח ד"ה אילימא. וא"ת אי מהכא גמר אפילו תלוה ויהיב נמי מתנה והי' ר"י רוצה לתרץ דהכא הוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה ומגטי נשים דבעי למגמר מינייהו הוי נמי כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר וכסות ועונה אבל אי אפשר לומר כן דא"כ גט מעושה שלא כדין נמי יהא כשר ובהמגרש אמר שמואל דפסול עכ"ד ונראה דהרמב"ם אזל בשיטת הר"י. אמנם נחזי אנן בחייבי לאוין דמן הדין אין לה מזונות ושאר וכסות ועונה אינו משועבד לה אמאי כופין להוציא וא"כ אמאי כדין יהי' כשר ועכו"ם שאנסו מעצמן יהא בטל דהוי תלוה ויהיב לכן תי' שפיר כיון דשורת הדין כך הוא אם כן רוצה לעשות רק שיצרו גבר עליו וכי תשש יצרו ע"י הכאה גמר ברצון ומגרש. לכן אף בעכו"ם שאנסו מעצמן גט פסול. אמנם בשלא כדין דאז יש לה שאר כסות ועונה א"כ הוי תלוה וזבין ונהי דליכא מצוה נימא דגמר ומגרש כמו בכל מכר דסברת הר"י נכונה. אמנם בשלא כדין שכפוהו עכו"ם נראה דשפיר ל"ק קושיית התוס' לפ"מ שמבואר בא"ע סי' קט"ו בהג"ה בשם הג"ה מיימוני אשה שגיזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת. וא"כ כיון דאם גזמה הוי עוברת על דת מכ"ש כשכופתו ע"י עכו"ם לגרש והם כין אותו דודאי מקרי עוברת ע"ד ומפסדת כל תנאי כתובה ואנן קיי"ל בכל עוברת ע"ד דאם רצה לקיימה מקיימה והפסידה תנאי כתובה א"כ כשרצתה לכופו ע"י עכו"ם הפסידה תנאי כתובה דשו"כ ועונה וא"כ תו אינו מרויח בגרושין מאומה שפיר הוי תלוה ויהיב דאף אם לא יגרש פטור משו"כ ועונה וא"כ שפיר אינו גט ול"ק קושיית תוס' על הר"י אמנם בשלא כדין דישראל דישראל טעו או הדיוטות כמ"ש הרמב"ם דשפיר אין לקנוס האשה כיון דהיא סבורה שכתורה עושים ואם הם טעו בדין הא אשה ודאי לאו דינא גמירא וא"כ אין לה דין עוברת ע"ד וממילא אם לא יגרש מגיע לה שו"כ וא"כ הוי תלוה וזבין ומדאורייתא ראוי שיהי' גט רק מדרבנן פסול כן סובר הרמב"ם וזה נכון בשיטתו. וסוגיא דהמגרש דפ"ח דא"ר משרשיא ד"ת גט מעושה בנכרים כשר ומ"ט אמרו פסול שלא תהוי אשה תולה עצמה בנכרי ומפקעת עצמה מבעלה ופריך עלה א"ה שלא כדין דנכרי נהוי כישראל ומפסיל. ודחי לה. וי"ל דלא פסק כסוגיא דהתם הואיל ובב"ב דמ"ח מייתי לדר' משרשיא. דהתם קאי לר"ה דתלוה וזבין זביני' זביני א"כ שפיר ניחא דכדין דעכו"ם מדאורייתא כשר כמ"ש הרמב"ם בטעמו ושלא כדין דישראל נמי כשר הואיל והוי תלוה וזבין ורק מגזירה דלא תתלה עצמה בנכרי. אף כדין דנכרי מעצמו פסול. ושלא כדין דישראל פסול אטו שלא כדין דעכו"ם. אבל שלא כדין דעכו"ם שפיר הוי תלוה ויהיב. ואין בו ריח הגט. ואף דשיטת הגמ' דחוקה כבר דחק הלח"מ בישוב דברי הרמב"ם בזה מיהת סברת הרמב"ם נכונה עפ"י שיטת הר"י:

והשתא כיון דחזינן דהרמב"ם סובר כשיטת הר"י דאל"כ אף שלא כדין דישראל לא להוי כשר מדאורייתא ומדנקט פסול משמע מדאורייתא כשר וע"כ טעמא משום דמרויח שאר וכסות ולכן לא הקשה רק כדין דמיירי אף בחייבי לאוין דבל"ז אין לה שו"כ וא"כ למה מעשין לפסולות לכן הוצרך לומר משום שתשש יצרו רוצה באמת וכ"ז הוא בחייבי לאוין אבל במומר דבאמת מגיע לה שו"כ וא"כ מרויח הוא שו"כ והעשוי כדין א"כ אין לה דין עוברת ע"ד כלל א"כ פשיטא משום תלוה וזבין מודה הרמב"ם דכופין וזה נכון מאד וממילא ל"ק קושית מהרי"ק כנ"ל. ולפ"ז יצא לן הדין דבחייבי לאוין אם הבעל המיר דתו שפיר אין כופין אותו לגרש דהא בכה"ג הבעל פטור משו"כ וא"כ הוי תלוה ויהיב וטעם הרמב"ם ליתי' דהא מומר אינו רוצה לקיים מצוה ועובר בשאט נפש. אבל בכשרה לו והבעל המיר עצמו ודאי דכופין כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה