אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן לז

סימן לו

שאלה במי שנקטעו שני רגליו אם ראוי ליבם אותה כיון דאינו יכול לחלוץ לא שייך מצות חליצה קודמת:

תשובה נראה דמקודם יש לעיין בזה בדבר שנסתפקו גדולי עולם השבות יעקב והשב יעקב בתשו' ל"ו לחלק אה"ע דמי שנעקם רגלו הימנית שא"י לחלוץ באותו רגל ליבמה הנופלת לפניו ושל שמאל חליצה פסולה אם יוכל ליבמה. ודעת השבות יעקב דאף דאיכא איסור האידנא ליבם רק משום דמצות חליצה קודמת אבל במקום שאינה יכולה להתקיים כלל בחליצה והיא אין לה תקנה משום עגון מותר ליבמה בזה"ז. וכתב די"ל דכיון שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום וא"כ גם ייבם אותה כ' תוס' ביבמות דמ"ד דהא חרש וחרשת דעולים ליבום ואין עולים לחליצה ותירצו דשאני חרש וחרשת דפומייהו הוא דכאיב להו ה"נ בנ"ד רק רגלו הוא דכאיב לי' ושפיר עולה ליבום. וכתב השב יעקב דאין דומה כלל דפי' דברי התוס' כך הוא דבשלמא בחרש וחרשת כיון דקריאה לא מעכבא ובדיעבד כשר בלא קריאה ונהי דבעינן עכ"פ ראוי לקרות דבילה מעכבת מ"מ בכה"ג מקרי עולה לחליצה רק פומייהו דכאיב להו ועוד כיון שכתב הרמב"ם בכלל שכל שאמרנו חליצתה פסולה פוסלת לכהונה ונפסלת מן האחין וכ"מ שאמרנו שאינה חליצה לא נפסלת מן האחין כלל וא"כ כיון דבחרש וחרשת רק חליצתה פסולה מידי דהוה אאלם ואלמת כיון דטעם אחד להם חוץ מדעת הרמב"ם שכתב דבחרש וחרשת לפי שאינן בני דעת אינה חליצה כלל ואנן לא נקטינן הכי והביא מכמה מקומות לפ"ז י"ל דדוקא היכי שמועיל חליצה לפסול על האחין הוא דאיקרי ראוי' לחליצה. וע"ז, כתבו דכיון דרק פומייהו הוא דכאיב להו א"כ חליצתה פוסלת על האחין ושפיר מקרי עולה לחליצה כיון דמועיל החליצה בדיעבד ולא דמי להא דשאינו עולה לחליצה בחלץ לאחת לענין השני' דשם אין חליצת שני' פוסלת כלל וא"כ שפיר מקרי אינה ראוי' לחלוץ כלל משא"כ בנ"ד שנעקם רגלו כיון דכל שהוא מעשה באיש מעכב כדילפינן מככה יעשה ואינה חליצה כלל ודאי דאינה עולה ליבום כיון דזה שפיר אינו עולה לחליצה:

הן אמת שלא נסתר מאתי דיוכל לפרש פי' אחר בדברי התוס' דלא דמי חרש וחרשת להא דחליצת שני בתים דשם ראוי לחלוץ רק התורה צותה מבלי לחלוץ אבל חרש וחרשת א"י לחלוץ מחמת שא"י לדבר א"כ אינו בשביל איסור תורה רק החסרון בחיק החולץ ולכן בכה"ג שפיר עולה ליבום. אכן אדרבה מצינו סברא להיפך מזה דדבר שהוא מהנמנע גרע מדבר שהוא מחמת איסור כמ"ש בשבועות דכ"ד שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופריך מאכל נבילות וטריפות ומשני דשם אכילה הוא רק איסורא הוא דרביע עלוי' מוכח דדבר שרק מחמת איסור הוא מקרי יותר ראוי מדבר שהוא נמנע ביכולת עכ"ד הש"י. וא"כ פי' הוא פי' אחר בדברי התוס' ומסיק דעי"ז בנעקם רגלו הימנית אינו עולה ליבום ואף שיש לספק בפי' דברי התוס' עכ"ז לא נוכל להקל שתתיבם:

והנה לפי' הראשון שכתב כיון דקריאה לא מעכבא ואף דבעינן עכ"פ ראוי לבילה מ"מ בכה"ג לא שייך לומר דאינו עולה לחליצה כיון דמה שא"י לקרות הוא מחמתו הי' עולה לחליצה דקריאה לא מעכבא ואין החסרון רק דלפי שאינו ראוי לקרות בשביל זה לא מקרי אינו עולה לחליצה דא"כ היאך יפרנס הסוגיא דיבמות דק"ז ע"ב דרצה בגמ' לפרש דחרש וחרשת אינו עולה לחליצה לפי דקריאה מעכבא או לפי שאינן בני דעת דא"כ למה עולין ליבום אלא ע"כ דאף אם מעכב מ"מ עולה ליבום ואף לפי פי' השני דתליא דאם אינה חליצה כלל אזי מקרי אינו עולה לחליצה וא"כ קשה לפי הס"ד דאינן בני דעת וא"כ ודאי אינה חליצה כלל כמ"ש הרמב"ם ונהי דדחה לדברי הרמב"ם מהלכה לפי דמסקינן דהטעם הוא רק בשביל שאינן בואמר ואמרה אבל עכ"פ זה מודה גם הש"י דאם הוא לפי שאינן בני דעת אינה חליצה כלל וא"כ לפי הס"ד תיקשי לי' מתניתין דחרש וחרשת דעולות ליבום אע"כ דהפי' הוא דדבר שהוא רק א"י לחלוץ בשביל שהחסרון בעצם האדם שפיר מקרי ראוי ועולה לחליצה ועל דבריו השניים אני תמה מאוד אשר חילק בנידון דידי' שנעקם רגלו הימנית דכיון שהוא דבר שבמעשה מעכב לכן שפיר אינה חליצה כלל ולכן שפיר אינו עולה ליבום משא"כ בחרש וחרשת דרק חליצה פסולה היא ומועיל לפוסלה מן האחין וא"כ עולה עכ"פ לחליצה דמעשה חליצה מועלת להחמיר לפסול מן הכהונה דהיאך חלק והעלה דבנעקם רגלו דא"ע ליבום דהא גם בנעקם רגלו וחלץ לה ברגל הימנית עכ"ז כתב הרמב"ם בפ"ד מה' יבום הי"ז דהיתה רגלו עקומה לאחור כו' דאינו חולץ כו' ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה וא"כ גם בנעקם רגלו הימנית דחלץ לה הוי רק חליצה פסולה וא"כ שפיר דמי לחרש וחרשת דתרווייהו לא הוי רק חליצה פסולה ועוד כיון דרק רגל הימנית נעקם וכיון דחליצה בשמאל פ' הרמב"ם שם הי"ז דפסולה ופוסלת א"כ עדיין עולה לחליצה מקרי כיון דמועיל חליצתה לפסול וא"כ היאך חילק הש"י בין השוים ממש דבעובדא דידי' הוא ג"כ ראוי לחלוץ בין בימינו בין בשמאלו דבשניהם לא הוי רק חליצה פסולה ולדבריו דמי ג"כ לחרש וחרשת, והרב הש"י דימה דבימינו שנעקם וכן בשמאל אין חליצה כלל ואין זה נכון כי ממקום ראייתו מדברי הרמב"ם מוכח דלא גרע מחרש וחרשת וזה תימה גדולה על הש"י שנחית לחלק ואין כאן שום חילוק כלל. אכן לפ"ז בנ"ד דאין לו כלל רגלים ואין שייך כלל חליצה לגבי' בזה שפיר י"ל דאינו עולה ליבום ושפיר יש לנו לדון אם הפי' כדברי הש"י דרק בחרש וחרשת דראוין לחליצה רק שפסולה וכיון דעכ"פ פוסלתו על האחין שפיר עולה ליבום משא"כ היכי שנמנע כלל לחלוץ שפיר אינו עולה ליבום:

איברא כד חזינא בההוא ענינא לית בי' ממשא ואין לחוש כלל לפי' הש"י רק הוא סברת תוס' דמה דפומי' הוא דכאיב לי' באופן אחר ואין ענין כלל להא דשב יעקב. דהנה קשה קושיא גדולה לסברת התוס' דהיכי דאינו אסור לחלוץ רק בשביל שהחסרון בגוף האדם שמחמת כאב פי' הוא מסבב שא"ר לחליצה עולה ליבום והנה מנ"ל להתוס' דא"ע לחליצה ג"כ א"ע ליבום הא לא מצינו זה בגמ' רק דתוס' למדו זה מכח קו' תוס' ביבמות ד"ו ע"ב ד"ה החולץ ליבמתו דכיון דאיצטריך לא יבנה להורות דחלץ ליבמתו וחזר, וקדשה אינו בכרת רק בלאו א"כ קשה קושית הגמ' דליחלוץ לחדא וליבם לחדא ומה דמשני ביבמות דמ"ד אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שום לא יבנה דא"כ הא כיון דאיצטריך קרא לדבר אחר מנ"ל למדרש דלא ייבם השני' אם חלץ לאחרת או להיפך מנ"ל דלא קאי רק בלאו ותירצו דרק לפי הס"ד דהוה ס"ל דאף שא"ע ליבום עולה לחליצה הוא דפריך ליחלוץ לחדא וליבם לחדא אבל לבתר דמשני אפירכא דליבם לחדא וליחלוץ לחדא דכיון דאמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ מייבם וכיון שא"ע ליבום א"ע לחליצה א"כ גם במקום שא"ע לחליצה א"ע ליבום וא"כ כיון דאינו חולץ לשני בתים ה"נ כשחלץ לראשונה לא מצי מיבם לשני' ואייתר לא יבנה לאוקמי בלאו ולנתק מכרת עכ"ד. וא"כ מוכח מדברי תוס' דכמו במקום שא"ע ליבום דא"ע לחליצה ה"נ במקום שא"ע לחליצה אינו עולה ליבום וכיון דהיכי דפומי' הוא דכאיב לי' אף שא"ע לחליצה בשביל זה מ"מ עולה ליבום כמ"ש בחרש וחרשת א"כ גם היכי שא"י ליבם מחמת חסרון בתכונת גופו ודאי עולה לחליצה וא"כ היאך יכון הא דאיתא במתניתין יבמות דע"ט ע"ב סרים חמה לא חולץ ולא חולצין כיון דלא שייך להקים לאחיו שם בישראל וא"כ אינו ראוי ליבם ג"כ אינו ראוי לחלוץ הא הוא ראוי ליבם רק מחמת חסרון בגופו שא"ר להוליד ולהקים שם א"כ הוי כמו בפומי' הוא דכאיב לי' ונימא דעכ"פ מהא ראוי לחליצה כיון דכשחולץ בל"ז אינו מקיים שם אחיו. אלא ע"כ דאף כשהחסרון בגופו ובתכונתו עכ"ז מקרי א"ר ליבם ושפיר אינו עולה לחליצה ונימא ג"כ היכא דפומי' כאיב לי' לענין חליצה גם ליבום לא תעלה. ובזה יש להביא ראי' קצת לס' הש"י דפומי' הוא דכאיב לי' היינו לפי שאינו רק חליצה פסולה:

אכן דברי תוס' בל"ז תמוהין דהיכי מדמי להדדי דכמו שאמרו דכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה ה"ה בא"ע לחליצה א"ע ליבום הא ל"ד כאוכלא לדנא כיון דמצות יבום כתוב בתורה רק אם לא יחפוץ ליבם אזי יחלוץ לה וא"כ היכי שאינו עולה ליבום שפיר אינו עולה לחליצה דהוא צוח בעינא ליבומי ולא שביקנא לי' וא"כ שפיר חפץ ליבם רק שלא יוכל ליבם לכן ליכא מצות חליצה כלל כדדייקינן מואם חפץ ליבם אבל להיפך כשעולה ליבום וא"ע לחליצה דא"כ הא היכי נמעט מיבום הא כיון שלא תלה התורה יבום בחליצה היכי שא"ר לחלוץ שיבמה רק חליצה תליא ביבום וא"כ אף שרוצה לחלוץ מ"מ מקרי ראוי ליבם דלא תלה התורה כלל יבום שתהא ראוי לחליצה וא"כ אף שא"ר לחלוץ ע"כ י"ל דמוטל עליו מצות יבמין וזה תימה, ולישב זאת נראה עפ"י מה שקשה לי קושיא גדולה דהיכי משני דלכן כשייבם חדא לא בעי למחלץ שנית דכיון דאינו מייבם השני' דאינו בונה ב' בתים א"כ א"ר ליבום א"ר לחליצה הא כיון דמה שא"י ליבם שני' הוא רק מאיסור עשה דבית אחד בונה או לאו מלא יבנה כמ"ש הרשב"א. וא"כ כיון דגלי קרא דיבמתו דבח"ל אף שא"ע ליבום ע"כ עולה לחליצה כדאיתא ביבמות ד"ך ע"א וא"כ כיון דמה שא"ע השני' ליבום רק מעשה או ח"ל דאינו בונה ב' בתים וא"כ עדיין תתחייב בחליצה דבח"ל גלי קרא אף שא"ר ליבום עולה לחליצה רק בח"כ הוא דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה וא"כ תימה על תירוץ הגמרא דלכן לא יחלוץ להשני' לפי שא"ע ליבום מאיסור דבית א' בונה הא משום חייבי עשה או לאוין לא נפקעה מחליצה וזה קושיא נפלאה:

אמנם חדא מתורצת בחברתה דודאי דזה שבח"כ הוא דאמרינן דכל שא"ע ליבום הוא מטעם דהתורה גזרה דחפץ מייבם וכיון שאסור ולא שבקינן לי' נטלה התורה ממנו בחירת יבום והוא כמוכרח לחלוץ וכה"ג היכי שאין בבחירתו ליבם פטרה ג"כ מחליצה דרק באם הוא בבחירתו ליבם והוא בוחר שלא ליבם אזי תגשה יבמתו כו' אכן בח"ל ועשה גלתה התורה דלא הפקיעו בחירתו ועדין נקרא דאי, חפץ מייבם דלכן באלמנה לכה"ג מן הנשואין אף דמדאורייתא א"ע ליבום דלא דחי עשה ול"ת מ"מ חולצת מקרא דיבמתו כדאיתא בדף ק' וא"כ קשה על הגמ' דמנ"ל דכשייבם לחדא דלא יחלוץ לאידך ואי משום דכל שאינו עולה ליבום הא בח"ל אף שא"ר ליבום מ"מ עולות לחליצה ובית א' הוא בונה לא עדיפא מח"ל:

אכן נראה דעוד י"ל דבר אחר כיון דצרה זו אמאי לא תתיבם הכי בשביל שייבם צרתה תאסר היא להתייבם בשלמא בשאר ח"ל דבכ"מ אלמנה לכה"ג אסורה וא"כ ביבמה לא התירה התורה וא"כ ראוי שתחלוץ מיהת. ונהי דמקרא דאי חפץ מייבם הומ"ל דנטלו ממנו בחירתו ולא תחלוץ גלי קרא דיבמתו דבעי חליצה משא"כ בשתי יבמות דאשה זו מקודם היתה מותרת להתיבם רק עתה בשביל שייבם האחרת אסור להתייבם השני' ע"כ נקלשה זיקה מיבמין עתה בייבם שני' דאל"כ אמאי לא תתיבם אלא ע"כ דיבום הראשונה פוטרת צרתה מיבום א"כ קלשה זיקתו ולכן שפיר כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה דכיון דנקלשה זיקה מנ"ל לחייבה בחליצה דהתורה לא חייבה כ"א שלא נקלש הזיקה דאין הטעם משום דאסורה עליו בלאו הוא דמקרי שא"ע ליבום דבח"ל גלי קרא דעכ"ז עולות לחליצה רק דל"מ לשאר ח"ל דבאשתו לא נקלש זיקתו בשביל שאיסור ח"ל הוא דרביע עלוי' רק דלא קרינן אי חפץ ייבם גלתה התורה דבח"ל אף שאינו בבחירתו לייבם מ"מ חולצת משא"כ כאן שהאיסור להתייבם הוא הפוטרים בדין מצות יבמין והגורם לזה הוא יבום השני' א"כ ע"כ אלים יבום השני' למדחי יבום צרתה שלא יבנה ב' בתים א"כ הוי קלישא זיקה דבכה"ג ודאי א"ע לחליצה כיון דהתורה הפקיעה ממנו מצות יבמין בכה"ג גם ממצות חליצה פטרה תורה. ולכן כ' תוס' שפיר כיון דמחמתו שהוא אסור בל"ת או בעשה לא נוכל לפטור מחליצה מקרא דיבמתו רק ע"כ הטעם לפי דכשפטרה התורה מיבום וכיון דיבום וחליצה חדא מינה כשפטרה תורה מיבום גם מחליצה פטרה ה"נ בית אחד חולץ ואינו חולץ שני בתים כיון שהתורה פטרה וגזרה לבלי לחלוץ ומקודם לכן הי' ראוי לחלוץ רק בשביל חליצת צרתה פוטרתה מחליצה וא"כ כמו שבמקום שייבם צרתה פוטרתה הוי כאילו ייבם אותה כיון דמועיל יבום הראשונה למפקעה מיבום הועיל שלא תחלוץ ה"נ היכי שחליצתה מפקע ע"י חליצת חברתה א"כ ע"כ הוה כאילו נחלצה היא ג"כ וכדאמרן דשליחא דחברתא היא ועיין ביבמות ד"ע ע"ב וא"כ ממילא כמו כשחלץ לה דנפטרה מן היבום ה"נ כשחלץ לחברתה נפטרה מן היבום. וא"כ מסלקין קושיית הש"י דלמה דבר שהוא בנמנע מהטבע יגרע מאיסור ל"ת דז"א דשפיר הקשו מחרש וחרשת ותירצו שפיר דבשלמא כאן היא היתה ראוי' לחלוץ רק התורה פוטרתה מלחלוץ דהוי כאילו נחלצה שפיר לא תתיבם משא"כ בחרש וחרשת דהן חייבים לחלוץ רק דפומי' הוא דכאיב לי' וא"כ לא פטרה אותם התורה מחליצה כלל וא"כ ממילא גם חיוב חליצה עלי' רמיא ועולות ליבום ובאמת גם בלאו אחר שהי' איסורא אם הי' בנמצא איסור שלא יחלוץ לה עכ"ז היתה עולה ליבום דהא גם בחייבי לאווין ממש מצינו שעולות ליבום וא"ע לחליצה:

ובזה מיושב מה שהקשיתי מסרים חמה דלא חולץ משום שא"ע ליבום לפי שא"י להקים לאחיו שם ואמאי הא אינו רק מחמת נמנע בטבע והוא כמו פומי' דכאיב לי'. דכבר כתבנו דבחליצה שפיר כ' תוס' דפומי' הוא דכאיב לי' עולות ליבום כיון דאף שא"ע לחליצה עולה ליבום כיון דלא תלתה תורה יבום באם לא חפץ לחלוץ וכיון שהוא מהנמנע חפץ הוא לחלוץ רק שא"י מחמת חולשת פיו דמה לי שחפץ לחלוץ עכ"ז הוי יבום וכן אמרינן דחלוץ לה ובכך אתה כונסה לא מהני משום דבעינן שלא יחפוץ לייבם אותה אכן בבא עלי' קנאה אף בלא רצה לקנותה וא"כ יבום קונה אף בחפץ לפטרה ולכן שפיר אף שא"י לחלוץ וא"כ י"ל שרצונו לחלוץ אותה מ"מ יבום מהני ולכן מצי מייבם רק בהא דאינו חולץ ב' בתים כ' שפיר דלא יעלה ליבום כיון דנקלשה זיקתו במה שנפטרה מן החליצה והוכיחו שפיר כמו דבאינו בונה ב' בתים דפטורה מן החליצה דאף בשביל דלא מצי בשביל איסור בניית ב' בתים לא נפטרה מחליצה כדין ח"ל עכ"ז פטורה משום דכיון דגזרה שלא תתייבם גלי קרא דנקלשה זיקה וא"כ ממילא לא בעי חליצה לכן גם בנקלשה זיקה לענין חליצה לא תתייבם כיון דאין עיקר הטעם בשביל שחפץ לייבם רק מקלישת זיקה וכמו שלא זקוקה לחלוץ כמו כן לא זקוקה לייבם. משא"כ בחרש וחרשת דלא נקלשה זיקת חליצה בשביל שאינו יכול מכאב פיו ועדיין זקוקה ועומדת ואי משום דלא קרינא בי' אי חפץ תחלוץ דמשו"ה לא מצי למפטר דהא לא כתיב בקרא דאם לא יחפוץ לחלוץ לכן שפיר מייבמין ולפ"ז בסריס דלא מצי לייבם דבזה שפיר כתיב ואם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וא"כ כיון דאי רצה לייבם לא מצי דלהקים שם לאחיו כתיב ולא מצי וא"כ שפיר ג"כ א"ע לחליצה כיון דאי חפץ לא מצי אבל בחרש וחרשת כיון דלא נקלשה הזיקה רק דאינו בבחירתו לחלוץ הא לא כתבה תורה דבעינן שאם חפץ לחלוץ לא ייבם דזה לא נכתב בקרא והבן. ולפ"ז בנ"ד ברור דעולה ליבום כיון דלא נקלש הזיקה בשביל זה רק דא"י מטבעו שלא מצי לחלוץ שפיר ייבמה ודו"ק:

איברא דמסרים אין להקשות כ"כ די"ל דמדלא ימחה ממעטינן גם מחליצה בלא טעמא דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה כנ"ל. אכן לפי דרכנו שפי' דהא דמשני דכיון דאינו בונה ב' בתים לא יחלוץ מקרא דאם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וכל שא"ע ליבום כו' דהטעם משום דע"כ מה שא"ע ליבום הוא משום קלישת זיקה שאינה זקוקה כ"כ ליבום ולכן הדין הוא גם לענין חליצה להיפך כן והי' קצת גמגום דלמ"ל לפרש בגמ' בטעם דחפץ ייבם ולא אמרי בסתמא משום דא"ע ליבום נקלשה הזיקה ופטורה מחליצה ולפמ"ש דבטעם שחפץ ייבם לא יהי' נשמע להיפוך במקום שא"ר לחלוץ שא"ר לייבם כלל אך נ"ל דבגמ' משני מכח ממ"נ דאם נאמר דכשבא על צרת יבמתו חייב כרת א"כ ע"כ לא נקלשה זיקה דלא הוי כאלו ייבמה דאי הי' צרה שליחותא דחברתה קעבדא הי' מותר משום איסור אשת אח ולא הי' רק עשה לבד. וע"כ נצרך לומר שלא הועיל יבום חברתה לדידה כלל וא"כ עדיין קאי באיסור אשת אח לכן משני שפיר דכל שא"ע ליבום משום שאינו החפץ בידו דבח"כ אמרינן בדף ק' דכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דלפי שח"כ חמור וניטלה ממנו בחירת יבום וא"ע לחליצה ושפיר משני ואם נימא דמה דאינו בונה ב' בתים אינו בכרת כ"א בלאו ביבום חברתה נפקע איסור אשת אח מינה דשליחותא דידה קעבדא וא"כ אף שאינו רק ח"ל ולא שייך טעם דא"ע ליבום דבח"ל אף שא"ע ליבום עולה לחליצה הא ע"כ נקלשה הזיקה כיון דא"ע ליבום מחמת יבום חברתה זה כאלו ייבם אותה וממילא בנקלשה זיקתו א"ר לחלוץ ולכן לפי מה דקיי"ל דאינו רק בלאו ג"כ הדין להיפך בהא דאינו חולץ שתי בתים דגם כן נקלשה זיקה וא"ר ליבום ושפיר כ' התוס' רק דבגמ' בעי לפרושי בכל אנפי והבן זה כי נכון מאוד:

ומצאתי ראי' לדברינו מהא דאמרינן בפ' מצות חליצה ד"ק החולצת מן הקטן חליצתה פסולה זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום ואף לא פסלה וא"כ קשה הא דקטן שבא על יבמתו קנאה בפ' ב"ש דקי"ב ואמאי הא כל שאינו עולה לחליצה א"ע ליבום דא"ע לחליצה מקרא דאיש ובדיעבד ג"כ פסולה ואינה פוסלת מכל האחין ולהדיא מיעט קרא מאיש דאינו עולה לחליצה ואף אינה פוסלת על האחין כלל כנ"ל. ולא שייך ס' הש"י כלל וא"כ אמאי עולה ליבום. אלא ע"כ דעולה ליבום משום דכיון שלא נקלש הזיקה בשביל שהוא קטן רק עתה א"ר לחלוץ מ"מ מצי מייבם דהתורה לא תלתה יבום בחליצה דתליא באי חפץ לחלוץ יהי' יכול ואף שא"י לחלוץ מ"מ מייבם כנ"ל. ולכאורה יש לדחות ראייתינו די"ל דכיון דלאחר שיגדל יהי' עולה לחליצה לכן עולה ג"כ עתה ליבום ואף דמחוסר זמן הא זמן ממילא קאתי ומיקרי שפיר ראוי לחליצה ולכן עולה ליבום וכעין שכ' המ"ל לענין דמחוסר זמן לא מיקרי דשלב"ל כיון דממילא קאתי:

אכן מצינו להיפך ביבמות ד' צ"ו דלדברי ר"מ דלא נתמעט ש מקרא דאיש קטן מחליצה כלל רק לא חולצין לכתחלה שמא ימצא סריס לכן לא מייבמין דאמרו דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול לכן חולצת בן ט' כמאמר בגדול. והנה מה דקאמרו דוקא ביאת בן ט' דפחות מבן ט' דאינו ראוי להזריע אין ביאתו ביאה כלל דאף אין חייבין על ביאתו בעריות כרת ואינו קונה ג"כ ביבמה אכן לענין חליצה למה נקט חליצת בן ט' הא אף פחות מבן ט' יועיל דלענין חליצה מ"ל בן ט' או פחות מכן דבין כך ובין קז קטן הוא וכיון דלא נתמעט מקרא קטן גם בפחות מבן ט' יחלוץ ויהי' כמאמר בגדול שיהי' חליצה פסולה. אלא ע"כ דפחות מבן ט' כיון דאין ביאתו ביאה וא"ר להתייבם אין חלינתו מועלת כלל כיון דא"ע ליבום א"ע לחליצה. ואף דרק מחוסר זמן הוא דלאחר זמן יה ראוי ליבום. וגם דחסרון שא"י לייבם רק מצד דפומי' הוא דכאיב לי' שחסרון במניעת יכלתו. מ"מ אמרינן דא"ע ליבום א"ע לחליצה וא"כ לחכמים דסברי דחליצת קטן אף בן ט' אינה כלום דאימעוט מקרא דאיש אמאי בבא על יבמתו קנאה הא אינו עולה לחליצה אלא ע"כ דאף שא"ע לחליצה אף בדיעבד מ"מ עולה ליבום היכי שלא נקלש הזיקה אבל בא"ע ליבום אף שלא נקלש הזיקה והחסרון הוא רק במניעת יכלתו כעין פומי' הוא דכאיב ליה כיון דלא קרינא בי' ואם לא יחפוץ הא חפץ מייבם א"ע לחליצה וזה מוכרח כמש"ל ולפ"ז בנ"ד ודאי עולה ליבום. וא"כ מוכח דפי' דברי תוס' דהחילוק בין פומי' דכאיב לי' הוא רק לענין היכי שאינו עולה לחליצה דאזי שפיר כיון דאינה חולצת בשביל קלישת זיקה רק בשביל מניעות אחרות המקיפות אותה שפיר מייבמין דלא קרינא בי' כל שאינו עולה לחפוץ דמי כתיב ואם לא יחפוץ לחלוץ דנימא דבעינן שיהא ראוי לחלוץ באם יחפוץ ולכן שפיר קטן אף שא"ר לחלוץ מייבם לרבנן אבל לר"מ דראוי לחליצה קטן שפיר בפחות מבן ט' אינו חולץ משום שא"ר ליבום ונהי דאין כאן קלישת זיקה מ"מ לענין חליצה דבעינן שיהי' ראוי ליבום אף בלא נקלשה זיקה ג"כ תליא אם יש לו בחירה לייבם. דקרינן ואם לא יחפוץ הא חפץ מייבם. וא"כ גם בנ"ד שא"י לחלוץ לפי שהוא קוטע מ"מ עולה ליבום. ומקום הניחו לי בפי' דברי תוס' להתגדר בו:

ובעמדי על עיונא בההיא מלתא בהבדל הנושאים מהא דבעינן עולות לחליצה וליבום. ראוי לחקור בדברי רשב"א ריש יבמות ד' ב' הביא בזה"ל הקשו תוס' דליתני שש עשרה עריות שפוטרות צרותיהן וכגון המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן ונשאת לשמעון ונפלה לפני ראובן אחיו ליבום דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה ותירצו דזו ודאי אינה פוטרת צרתה דאינה פוטרת צרתה רק ערוה גמורה כאחות אשה אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי ומגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שא"י להתייבם היא עצמה מחמת תנאי של זה בכי הא ודאי דאין פוטרת צרתה אלא או חולצת או מתייבמת והביא מירושלמי וגדולה מזו התיב ר' פנחס ליתני שש עשר לר' אלעזר כלומר דאמר המגרש את אשתו ואמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה וסברוה בירושלמי דחוץ קאמר דאפ"ה קמכשר ר"א ומשני כבר איתמר טעמא תמן התורה אוסרתה ברם הכא הוא אסרה עליו בשיור שמשייר ואינה כערוה גמורה רק כעין תנאי ואין צרת איסור תנאי פטורה ואע"פ שזו נראת יותר כערוה שמשייר בגיטה מכ"ש בתנאי דאינה פוטרת דלכ"ע מגורשת רק לזה ומשמע ודאי מדלא אקשו הכי בירושלמי בעל מנת ולכ"ע מסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור ד"א גרם לה להאסר ה"ז חולצת ולא מתייבמת ואף שאם עמדה ונשאת ה"ז אסורה עליו איסור ערוה דנמצא גט בטל מ"מ אין איסורה עכשיו מחמת ערוה אלא מחמת תנאי שהרי גט גמור ואין כאן שיור מידי דהוה אתנאין דעלמא. וה"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה וה"ז אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שאיסור דבר אחר גרם לה עכ"ל. הרשב"א חידש לנו דדוקא בא"ע ליבום מחמת ערוה אבל כשהוא מדבר אחר המסבב דא"ע ליבום בשביל כן עולה לחליצה וראייתו אינו מובן מנודרת הנאה הא שם רק הוי לאו ועשה והא גם באלמנה לכה"ג חולצת ולא מתיבמת משום דגלי קרא דבלאו בלי ח"כ כיון דתפסי קדושין שפיר עולה ליבום ה"נ שפיר בנודרת הנאה כיון דעכ"פ תפסי קדושין חולצת משא"כ בתנאי דשפיר קדושי ראובן לא יתפסו כלל כיון דאם מקדשה יהי' הגט בטל ולא יחולו קדושי ראובן כלל דא"א גמורה היא וערוה גמורה הוי לכן שפיר י"ל דאינה חולצת:

וכבר עמד ע"ז השעה"מ פ"ו מה' יבום וסלקא בתימה ג"כ י"ל דשפיר בתנאי כיון דאם ייבם יהי' ערוה גמורה שפיר א"ע לחליצה ג"כ משא"כ בנודרת הנאה דכל איסור נדר אינו רק לאו ואינו עבירת ערוה:

ולכאורה נ"ל ליישב דהנה גם באלמנה לכה"ג אמרינן בגמ' דמה ראית לחלק בין ח"כ לחייבי לאווין ומשני ח"כ לא תפסי קדושין ת"ל תפסי בי' אזון עיין יבמות ד"כ ע"ב והטעם דבח"ל אם מייבם יועיל היבום דתפסי בי' קדושין וא"כ מקרי חפץ ייבם רק שהאיסור מונע מבלי לייבם משא"כ בח"כ אף אם ייבם לא יועיל כלל. וא"כ לא מקרי אם חפץ ייבם דאין היבום חל כלל דלא תפסי קדושין גם היבום לא תפסה. אכן לפמ"ש הפרשת דרכים בח"ד הובא בשעה"מ שם דנימא כיון דאסורה להתייבם א"כ הוי אשת אח שלא במקום מצוה ולא תיבעי גט כלל אם ייבמה דהוה כח"כ דלא תפסי קדושין. אכן הב"ש בסי' ק"ע כתב דאם בא עליה קנאה ובעי גט אף שהוא שלא במקום מצוה ובאמת צריך מובן דנימא שפיר כיון דאסורה הוה אשת אח שלא במקום מצוה ופגע בערוה וא"כ קשה ג"כ דנימא גם בח"ל כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ ליכא מצוה לייבם איסורא דאשת אח תיקום אדוכתי' וא"כ אף היבום לא יועיל וא"כ למה קנה בדיעבד ואף דמשום ח"ל גרידא תפסי קדושין מ"מ כיון דנשאר לתא דאשת אח לא ליתפסו קדושין ולא תיבעי גט מיבם:

אכן נראה דהנה נהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ להיפך ג"כ אין ל"ת ועשה דוחין לעשה כמ"ש התוס' ביבמות ד"ך ע"ב וא"כ רק מאי דאין עשה דיבמה יבא עלי' דוחה לאיסור אלמנה לכה"ג רק משום דמאי אולמי' ואין לנו בכח להתיר לעשות מעשה והוא מחויב להיות כשב וא"ת וכיון דאין בכח ג"כ עשה דאלמנה לכה"ג לדחות עשה דיבמה לא שייך לומר דהוה א"א שלא במקום מצוה דא"כ צריך לומר שעשה דאלמנה לכה"ג עוקרת העשה דיבמה יבא עלי' וזה מהנמנע מחמת דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה וא"כ נשארו שניהם עשה דיבום ועשה דאלמנה לכן שפיר אם בא עלי' קנאה דלא מיקרי שלא במקום מצוה דעדיין מצות יבום חיילא וקיימא דלא קעברה כלל מצות עשה דאלמנה לכ"ג למצות יבום רק מחמת מאי אולמי' איסורא רביע עלי' ואי עבר לייבם קיים מצות עשה דיבום ועבר אלאו ועשה דאלמנה ובודאי היבום מועיל ושפיר נכונים דברי הב"ש ולפי' שפיר אם חפץ ייבם דאם ייבם קיים מ"ע דיבום ומאי דעובר אלאו ועשה בשביל זה לא יעקר מצות יבום דרק איסורא דרביע עלי' ולפ"ז בנדרים כיון דבאמת אינן ראוין לחול אמצוה רק משום דנדרים הם איסור חפצא ומצות עשה חובת גברא לכן חל הנדר כדאיתא ספ"א דנדרים וא"כ הנדר חל אהנאת יבום וע"ז ליכא מ"ע כלל דהחפץ אינו מחויב במ"ע וא"כ לא שייך לומר דמאי אולמי' לעשה דנדרים מעשה דיבום. דנדרים אלומי שהן איסור חפצא ואיסור גברא כמ"ש הר"ן בנדרים די"ח וא"כ אין בכח לדחות העשה דיבום לעשה דנדרים לפי שזה איסור גברא וזה איסור חפצא. אכן נדרים ליבום שפיר י"ל דידחה. דגם בנדרים יש איסור גברא שמצי לדחות עשה דיבום. וא"צ שפיר נדרים אלומי שדוחין מ"ע דיבום מכל וכל דלא שייך לומר מה"ת נדחה מ"ע דיבום מקמי מ"ע דנדרים נדחה מ"ע דנדרים מקמי מ"ע דיבום דזה אי אפשר דהיאך ידחה יבום לנדרים הא נדרים ג"כ חובת חפצא מה שאין במ"ע דיבום וא"כ זה בבירור שאין בכח מ"ע דיבום לדחות מ"ע דנדרים משא"כ בנדרים י"ל דידחה למ"ע דיבום וא"כ כיון דלא שייך סברת מאי אולמי' כלל לכן שפיר נדחה מ"ע דיבום. וזה החילוק מבואר דבשאר ח"ל ועשה כיון דשניהם יוכלו לדחות זה את זה לכן שפיר אמרינן כל חד וחד תיקום אדוכתי' ולא נדחה שום אחד מהם ועיין בנו"ב מה"ק בסוף שכ' דלכן אין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דמאי אולמי' ועיין בתו' יבמות ד"ו שכ"כ דהטעם משום מאי אולמי' וא"כ שפיר כיון דאין אחד אלים מחבירו לכן שפיר מ"ע דיבום במקומה עומדת ואם בא עלי' קנאה וקיים מ"ע דיבום ועבר אל"ת ועשה דאלמנה לכ"ג משא"כ בנדרים דכיון דנדרים ודאי לא נדחין מקמי מ"ע דיבום דנדרים ג"כ איסור חפצא הן ומ"ע דיבום יוכל לידחות מנדרים אמרינן דנדחה מ"ע דיבום וליכא מ"ע דיבום כלל והוה כאשת אח שלא במקום מצוה ויש לה דין ערוה גמורה דלכן שפיר הביאו ראי' דנימא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה דבנודרת הנאה מיבמה ודאי אף אם ייבמה לא קנאה כלל בדיעבד כיון דמ"ע דיבום נדחה הוה אשת אח שלא במקום מצוה וזה ברור. ושפיר הוכיחו דדוקא בעינן שלא יהא דבר אחר גורם לבטל היבום אבל אם דבר אחר גרם לבטל מצות יבמין שפיר עולות לחליצה ול"ק קו' השעה"מ:

אכן בגוף דברי הרשב"א יש לנו הוויות עצומות הא מה שהקשה בשם תוס' דליתני שש עשרה עריות שפוטרות צרותיהן במגרש אשתו ע"ת שלא תנשא לשמעון ונשאת לראובן ומת ונפלה לפני שמעון אחיו דא"ע ליבום משום דיהי' גט בטל והוה ערוה גמורה ומזה הביא סברא דכל שאינה אסורה רק מחמת תנאי ודבר אחר גרם לה ועתה אינה א"א לא פטרה צרתה וכתב דאף הירושלמי לא הקשה רק משיורא לר"א אבל בע"מ לא הקשה דזו ודאי אינה א"א כיון דלכל העולם מותרת רק לזה מחמת תנאי לבד אין זה נקרא ערוה רק בשיור הקשו דשם א"א גמורה היא לזה ועכ"ז תירצו בירושלמי דתמן התורה אוסרתה כו' ולא הקשו כלום מתנאי ע"ש. וזה תימה גדולה דהיאך מלאם לבם להקשות מתנאי שיפטור צרתה הא כיון דעתה אינה ערוה כלל ע"ז רק אם ישאנה או ייבמה ויעבור אתנאי ואז תהי' א"א וא"כ היאך תפטור צרתה ממ"נ הא עתה אינה ערוה כלל ולא מצי פטרה צרתה ואם ייבמה או ישאנה ואז תהי' ערוה הא אם ישאנה יעקור הגט למפרע ויתבטל ג"כ קדושי המת כיון דא"א היא ולא היתה מגורשת כלל וא"כ לא תהי' אשה זו צרתה כלל ואיך יפטור צרתה מה דילפינן מלצרור הא ממ"נ כ"ז שלא נשאת ונתייבמה עדיין אינה ערוה ולאחר שנתייבמה אז בטל הגט למפרע ואיך תפטור אשת אחיו מן היבום כיון שהיא אינה צרתה כלל דהא קדושי אחיו בטלין לגבי דידה והוה כאלו לא היתה אשת אחיו כלל והשני' היא אשת אחיו והיאך תפטור מן היבום דלא מצינו עריות דפוטרות צרותיהן רק היכי שאף אם תתייבם תהי' ערוה כמו אחות אשה ועכ"ז אף אם תהי' ערוה תהי' צרת השני' לכן פוטרת משא"כ היכי שתהי' ערוה לא תהי' צרתה כלל דיבטלו קדושי אחיו וא"כ היאך תפטור מן היבום את צרתה וא"כ שפיר לא הקשו בירושלמי רק משיור לר"א דלדידי' שפיר אם תתייבם תהי' אסורה משום ערוה דלגבי דידי' ערוה גמורה היא. אכן לגבי המת לא היתה ערוה כלל לכן שפיר אף אם תהי' ערוה עכ"ז תהי' צרת חברתה שפיר פריך בירושלמי דתפטור צרתה מלצרור משא"כ בתנאי דגם קדושי המת יתבטלו א"כ אם תתייבם לא תהי' ערוה כלל צרתה דיהי' בטל קדושי המת למפרע וא"כ היאך תפטור צרתה וזה תימה גדולה:

שוב מצאתי בתוס' יבמות ד"ו ע"א שכ' כן דלמאן דיליף מאחות אשה מצי למדחי דשם ערוה היא קודם יבום משא"כ באשת איש דקודם שייבמה לאו ערוה היא וכשתתייבם לא תהי' צרתה דאינה אשת המת כלל. אכן הירושלמי הקשה שפיר רק ללוי דיליף משני לקוחין א"כ גם הרשב"א מקשה אליבי':

אכן מה שיש לנו לעיין בגוף דברי רשב"א שכ' דכל שהוא רק מחמת תנאי בעי עכ"פ חליצה כיון דעולה ליבום רק מחמת תנאי הוא שא"ע ליבום הוא דעולה לחליצה כמו בנודרת הנאה אף שא"ע ליבום כיון דדבר אחר גרם לה עולה עכ"פ לחליצה. לדעתי צ"ע דאינו דומה כלל דשם בנודרת הנאה עכ"פ קדושי המת הן קדושין אם תתייבם וא"כ עולות ליבום רק איסורא דנדר גרם לה לכן עולה לחליצה וכן בהא דהירושלמי לענין גרושין אם שייר חוץ משמעון דאזי באמת מצות יבום עלי' קאי רק שתהי' אסירה על היבם משום א"א לכן עולה לחליצה כיון דדבר אחר גרם לה דמן הדין אינה אשת איש רק מחמת שיור היא א"א ולא אוסרתה התורה עליו כמ"ש הירושלמי. אכן בתנאי קשה לי כיון דאם יבא עלי' היבם בע"כ דאזי תתייבם רק דהיבום לא יהי' יבום מחמת דבטל הגט וא"כ ממילא נעקרו למפרע קדושי אחיו המת ולא היתה זקוקה לאחיו כלל וא"כ י"ל שפיר כיון דאם ייבם בטל הקדושין מאחיו שפיר א"ע לחליצה. והסברא נראה פשוטה דהא בשלמא בנודרת אף אם נאמר דהיבום לא מועיל בדיעבד כמש"ל או כמ"ש הברית אברהם בתשו' סי' מ"ז דכיון דלא גלי קרא דיבמתו לפי שבדה מלבו א"כ י"ל דשפיר מקרי א"ר ליבום. אכן אם ייבם בדיעבד לא מהני וא"כ י"ל דעדיין אף אם ייבם בדיעבד ליבעי חליצה וא"כ נהי דלא שייך דכל שאינו עולה ליבום בשביל דאיסור זה אינו ערוה מצד שאסרה תורה רק תנאי קגרים. לכן שפיר אף טרם שייבם בעי חליצה. משא"כ בכה"ג כיון דאם ייבם יהי' בטל קדושי אחיו למפרע ולא תהי' כלל אשת המת למפרע א"כ למה בעי חליצה כיון דאם ייבם לא תהי' מקודשת למפרע גם עתה לא ליבעי חליצה וראי' לזה מהא דב"ק דף קי"א ע"ב אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק לי' דאדעתא דהכי לא קדשה ולא לבעי חליצה. ופי' רש"י דהוה כאלו התנה תנאי שאם תזקק למוכ"ש יהי' הקדושין למפרע בטלין משום דודאי לא ניחא לה במוכ"ש שיהי' בעלה וא"כ עדיין קשה דליבעי חליצה ואף דאם ייבם יהי' הקדושין בטלין למפרע דלא ניחא לה שייבמה מוכ"ש והוה קדושי המת בטלין עכ"פ אם ירצה לחלוץ לה מאי איכפת לה אם נחלצה ממוכ"ש או מאחר וא"כ למה לא לבעי חליצה ומאי פריך אלא ע"כ כיון דאם ייבמה יהי' קדושי אחיו בטלין גם חליצה לא ליבעי ואף דשם אינו רק דהוה אומדנא וכאלו התנה תנאי ה"נ גם בכאן כיון דאם ייבמה יהי' קדושי המת בטלין גם חליצה לא תיבעי וא"כ מלבד שתהי' אסורה על היבם איסור ערוה קשה כיון דאם ייבמה יהי' היבום בטל מחמת דקדושי המת יהיו בטלין וכיון דאם עברה אתנאי הגט בטל וממילא ל"ה קדושי המת כלל. וא"כ הוה כמו ביבמה שנפלה לפני מוכ"ש דרצה בגמ' לומר דלא ליבעי חליצה משום כיון דאם ייבם יהי' הקדושין בטלין גם חליצה לא תיבעי ה"נ כיון דאם ייבם אותה שמעון יהי' קדושי ראובן בטלין לא תיבעי חליצה. משא"כ בנודרת דאף אם ייבמה יהי' קדושי אחיו חיילין נהי דהיבום לא מהני עכ"פ אם ייבמה מ"מ אף שלא יועיל היבום תיבעי חליצה גם עתה תיבעי חליצה. וא"כ בין לפי מ"ש הברית אברהם והגאון מווארשא. דבנודרת היבום לא מועיל בדיעבד מ"מ קשה דאין ראי' כלל לנ"ד שכתב הרשב"א דשם עכ"פ אם לא יועיל היבום עכ"פ תהי' זקוקה לחליצה משא"כ בהא דמגרש ע"ת דאם ייבם אזי לא תהי' כלל זקוקה לחליצה גם עתה אינה זקוקה לחליצה. והוא מוכרח מהא דפריך מיבמה שנפלה לפני מוכ"ש דלא תיבעי חליצה והא האומדנא אינו לענין חליצה כלל דלא איכפת לה אם יחלוץ לה מוכה שחין ועכ"ז כיון דלא חפצה שתתייבם עם זה ואם ייבם אותה בע"כ יהיו קדושין בטלין ולא תהי' מקודשת ואשת המת כלל דיעקרו קדושין למפרע בכה"ג אינה זקוקה לחליצה וא"כ מוכח דלא כמ"ש הרשב"א:

אכן גם בקושיית התוס' לענין לפטור צרתה שהביא הרשב"א שכבר דחו התוס' ביבמות ד"ו כמש"ל רק דכתבו ללוי דאמר מולקחה דתרי לקוחין במשמע וכיון דליכא תרי לקוחין מפטרה צרתה קשה דנפטור גם בכאן כיון דליכא תרי לקוחין דחדא אסורה משום א"א ותפטור צרתה ולכן ע"כ גם הרשב"א מקשה אליבי'. אכן גם קושיא זו נ"ל לישב דהנה תוס' ביבמות דט"ז ד"ה בני צרות הקשו למ"ד קדושין תופסין ביבמה לשוק אם כן כיון דא"א היא תפטור צרתה א"כ פקעה זיקה ובני' פשיטא דכשרין כמו בשומרת יבם שקידש אחותה דמפקעה זיקה ותירצו די"ל דבאחותה כיון שאין בידינו להמית אחותה לכן מפקעה זיקה משא"כ כאן שאפשר לתקן ע"י גרושין לא נפקעה זיקה ולפ"ז ללוי דאמר מולקחה דבעינן תרי לקוחין וכיון דאשת איש היא ליכא תרי לקוחין כיון דאם יגרשה הראשון עוד הפעם בלי תנאי לא יהי' נפקע הזיקה כלל וא"כ היאך תפטור צרתה הא עדיין ראוי' ללקיחה כיון דאם יגרשה תהי' ראוי' לקחתה וא"כ כיון דיש תקנה שתהא ראוי' ליבום וא"כ לא נפטרה צרתה ואף דעכ"פ קדושי המת יהיו נפקעין למפרע משום דגט שמגרש עתה אינו מועיל לשוי' גרושה בעת שקדשה אחיו ועכ"פ אינה ראויה לדין יבום כיון דלא תהי' אשת המת מ"מ א"י אתה לפטור צרתה משום דכיון דאית לה לקוחין וקרינא בה ולקחה ולא פטרה לצרתה וא"כ גם ללוי ל"ק קושיית תוס' כלל דכל שיש תקנה ע"י מעשה ואף שאין ביד האשה והיבם לתקן א"ע הא גם ביבמה לשוק אין ביד היבם והיבמה לתקן הזיקה מ"מ לא נפקע הזיקה ה"נ לא מועיל למפטר צרתה משום ערוה דאיסור ערוה בידינו לתקן ובזה מיושב גם קושיית הירושלמי משיור לר"א כיון דיכולין לתקן בגרושין. אבל לענין שרצה לחדש הרשב"א דבעי. חליצה ודאי תימה דאף אם יתקן ע"י גט מ"מ אם ייבמה יהי קדושי המת בטלין ולא תהי' זקוקה ליבום כלל ובכה"ג ודאי אינו עולה לחליצה כלל כמו שהוכחנו ממוכה שחין והנה לכאורה מה שקשה על הירושלמי וכן על קושיית תוס' דהא לא תפטור צרתה כיון דאיסור ערוה יוכל לתקן ע"י גרושין כמ"ש תוס' ביבמות דט"ז יש לדחות קצת דשם כתבו בתוס' שפיר דעל קושייתם דכיון דקדושין מפקיעין זיקה הביאה שוב אינו באיסור יבמה לשוק כיון דנפקעה זיקה לכן תירצו שפיר דעל המקדש עדיין רמיא עלי' איסור יבמה לשוק כיון שבידו לתקן שלא יפקע הזיקה ע"י מעשה הגרושין א"כ אסור לו לבעול אותה רק מחויב לגרשה כי היכי דלא יפקע הזיקה והאיסור לא תהי' קאי אכל ביאה וביאה שמחויב ועומד הוא לגרשה למען לא יפקע הזיקה וא"כ כיון דהביאה באיסור הם פסולים וממילא ג"כ בנים ממזרים כיון דע"י ביאת איסור הוא משא"כ כאן שפיר י"ל דלפטור צרתה כיון דא"ר ליבום כיון דהמגרש שגירש ע"ת אינו מחויב לגרשה למען יוכל ליקח אותה זה וא"כ אין ביד היבם והיבמה לגרשה. וכמו באחות אשה הואיל ואינו בידינו להמית אחותה אמרינן דמותרת לשוק ה"נ כאן היא מותרת לשוק בלי חליצה דערוה גמורה היא כיון דא"ר להתייבם ואי שתהא יכולה להנשא ע"י מעשה גרושין הא אין בידם להתגרש כלל וזה חילוק נכון לכן שפיר הקשו דתפטור צרתה בשיור ובתנאי משום דערוה גמורה היא לפי שאין בידם להתגרש ונפקעה זיקתה מדין ערוה ודין ערוה גמורה י"ל דתפטור צרתה:

וכ"ז כ' בתוס' יבמות ד"ו בפירוש דברי הירושלמי דתמן התורה אוסרתה משום דכאן תלוי ביד המגרש שיכול לגרש עוד הפעם ותהי' נלקחת לכן שפיר לא פטרה צרתה ודבריהם הן כמ"ש בתוס' יבמות דט"ז למ"ד קדושין תופסין ביבמה לשוק דא"כ פשיטא דבני' כשרין כיון דפקעה זיקה כמו בשומרת יבם שקידש אחותה דמפקעה זיקה ותירצו דבאחות אשה אין בידינו להמית אחותה משא"כ כאן שאפשר לתקן ע"י גרושין לא יפקעה זיקה עכ"ד. וכמו כן בקדושין ע"ת ובשיור כיון דראוי ללקוחין ע"י גרושי המגרש לא מקרי ערוה למפטר צרתה:

אכן מה שיש לנו לעיין בקושיית התוס' לפמ"ש הר"ן בפ' המגרש דפ"ג אהא דהתנה ע"מ שלא תנשא לשמעון ונשאת לראובן ונתגרשה ואח"כ נשאת לשמעון דהגט בטל ובני' ממזרין דאמאי הא כיון דנשואי שמעון בטלין א"כ הוה כאלו לא נשאת כלל לשמעון וא"א שתנשא לשמעון ויהי' קדושי ראובן קיימין דלא עברה כלל אתנאי דהא לא הועיל הנשואין לשמעון כלל וכאלו לא נשאת ותירץ בזה בשם התוס' דמשכחת שנשאת לאחר מיתת המגרש ונמצא גט בטל מראשון ושבחיי הבעל ממזרים ומה דאמר ועברה ונשאת לאו שעושת עברה בנשואין אלא כיון דעושת עכשיו למפרע ביאתה ביאת זנות ובני' ממזרים שפיר מקרי עברה. והרמב"ן ז"ל תירץ שאף שהנשואין לא הועילו מ"מ הגט בטל דמה דקאמר שלא תנשאי לאו נשואין גמורין קאמר שהרי אי אפשר רק בדרך נשואין וכיון שנשאת גטה בטל אע"פ שאין הנשואין נשואין מ"מ כיון שעברה ונשאת עברה ע"ת. ושמעינן מינה שהנותן מתנה לחבירו ע"ת שלא יתננה לאחר והלך הוא ונתנה ואע"פ שלא זכה מקבל מתנה מתנתו מ"מ, נתבטלה המתנה כיון שבדרך מתנתו גמרה לי'. ול"נ כיון שא"א לגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין על כרחך הנשואין חיילין שאין לך דבר שמעכב מלחול שהרי מגורשת גמורה אצל כל אדם אלא שהתנה עלי' כתנאי בעלמא והרי הוא כאלו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם ולהנשא לכל מי שתרצה אלא שאם תנשא לפלוני הרי את אשתי עד שעת נשואין ומשעת נשואין ואילך אלא שבשעת, נשואין אי את אשתי. ואע"ג דמסקינן לקמן בהיום א"א אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקא פסקא ה"מ היכי דאם אחד פסקא לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחייל עכ"ל הר"ן ז"ל. ומעתה נעיין על איזה סברא נבנה קושיית הרשב"א. דלתירוץ התוס' שהביא הר"ן קושייתו דתפטור צרתה מדין א"א דהא כ"ז שבעלה הראשון חי ולא גירשה אם ייבם אותה לא חייל כלל היבום מכח התנאי וא"כ אין הגט בטל כלל שלא עברה על תנאי כיון שלא נשאת לו שלא היו הנשואין מועילין כלל. רק שא"ע ליבום משום שהיבום אינו מועיל. לכן לפטור צרתה מדין א"א שפיר הקשה כיון דהיבום לא חייל כלל וא"כ לא מקרי ולקחה דאין לו בה לקוחין לכן שפיר מצי למפטר צרתה דכ"ז שהוא חי הראשון לא מהני היבום ולא נתבטל נשואי אחיו כלל ומיושב מה שהקשינו דלידמי ליבמה שנפלה לפני מוכ"ש כיון דאם ייבם יתבטל קדושי אחיו א"כ אינה זקוקה לחלוצה כלל דז"א דא"א בשום פנים שיתבטל כיון דכ"ז שלא מת הראשון אף אם ייבמה נהי שאין היבום כנשואין כיון שמצד התנאי א"א שתהי' נשואין ואין לו בה לקוחין מ"מ כיון דרק מצד התנאי א"ע ליבום עולה לחליצה ול"ד ליבמה שנפלה לפני מוכ"ש דשם אם ייבם פקעו קדושי המת דאינה רוצה בזה שיהא יכול ליבמה וקפדה אביאת היבם דשם לא תלי בקפידת נשואין רק בקפידת ביאה מפני שממוכה שהוא מכופין להוציא לכן שפיר הוא באומר ע"מ שלא תבעלי לפלוני דאז יהי' קדושי המת בטלין לכן לא חלצה משא"כ כאן דלא התנה רק על נשואין וא"כ כיון דהיבום לא מהני ואין לה דין נשואין א"כ קדושי המת לא יעקרו לכן שפיר בעי חליצה:

אכן לדעת הרמב"ן דנהי שהנשואין לא יועילו מ"מ הוא כאלו עבר על תנאי לפי שמעשה הנשואין נהייתה א"כ גם בכאן אם ייבם נעקרו קדושי המת אף שלא יהי' דין יבום בה וא"כ ודאי לא בעי חליצה רק הרשב"א דכתב דבריו על דברי תוס' שפיר כתב דאף חליצה בעי לשיטתם. אכן תוס' ביבמות ד"י שכתבו דלמ"ד דמה דפוטרת צרותיהן ילפינן מאחות אשה ל"ק דבתנאי ל"ד לאחות אשה כיון דאם ייבם יפקעו קדושי המת א"כ ממ"נ כשלא ייבם אין כאן ערוה וכשייבם ליכא דין צרה. וא"כ דברי תוס' סותרין להדדי דלפמ"ש תוס' במגרש ע"מ שלא תנשאי ונשאת דאין הנשואין חלין בחיים ואין הגט בטל בנשאה כיון דאינן תופסין א"כ דבריהם מוקשים דהא אף אם ייבם תהי' צרה דאין היבום מועיל. ואין לומר דכוונו אם ייבם לאחר מיתת המגרש. דהא אז לא הוי ערוה דאף אם הגט יתבטל מ"מ אינה ערוה כיון דמת בעלה וא"כ ע"כ כוונת התוס' אם ייבם בחיי המגרש וא"כ היכי קאמר שלא תהי' צרה הא שפיר דין צרה יש לה כיון דלא נפקעו הקדושין מאחר דאין מקום לחול היבום מדין איסור א"א. וכך הו"ל לתרץ דאי אפשר שיחול שם איסור ערוה כלל דכ"ז שלא מת אין הנשואין חלין ואף אם ייבם אין היבום מועיל וא"כ לא עבר כלל אאיסור א"א ולא הוי ערוה לכן אינה פוטרת צרתה וא"כ דברי תוס' עכצ"ל דקאי בשיטת רמב"ן דאז שפיר כתבו דקוטב קושייתם לא קאי רק ללוי דתלי הטעם באין לו בה לקוחין וזה שפיר לרמב"ן ג"כ אין לו בה לקוחין מכח ממ"נ. ועפי"ז הרווחנו ליישב קצת מה שהקשינו לעיל על הרשב"א שסתם קושיית התוס' משמע דקאי קושייתם דליתני שש עשרה עריות אליבא דכ"ע ומראיותי מירושלמי דלא פריך לרבנן מתנאי ומאי קושיא שמא הירושלמי קאי למ"ד דילפינן מאחות אשה דל"ק מתנאי כמ"ש התוס' רק משיור ולפ"ז ניחא כיון דהרשב"א קאי בס' התוס' שהביא ר"נ גיטין וא"כ אף אם ייבם לא יהי' היבום מועיל ולא יהי' הגט בטל כלל ומ"מ מקרי ערוה האשה ההיא כיון שא"ע ליבום כמו אחות אשה דא"ע ליבום משום איסור אחות אשה ולא מהני ה"נ אינה עולה ליבום מחמת לתא דאשת איש כיון דאם יהי' עולה ליבום יעבור באיסור א"א וא"כ מקרי שפיר ערוה ודמי לאחות אשה. ואף דבאחות אשה אם ייבם נהי דלא מהני מ"מ עבד איסורא. אבל בכה"ג אם ייבם כיון דלא מהני לא עבד איסורא מ"מ כיון דענין צרתה תלוי באם הי' מועיל היבום וכיון דאם הי' מועיל היבום הי' עושה איסור ערוה א"כ מה דלא מהני משום איסור א"א שפיר ערוה מקרי ופטרה צרתה כיון דהיא צרתה. ולכן שפיר גם למ"ד דיליף מאחות אשה קשה כנ"ל ולכן שפיר כ' דאף י"ל דעולה לחליצה. אכן לדעת הרמב"ן י"ל דלא בעי חליצה כלל וכלל:

ובזה י"ל דל"ק. מה שכתב הרשב"א דמוכח דדעת רמב"ן דאינה עולה לחליצה ולא ליבום דהרמב"ן לטעמי' אזיל ולדידי' שפיר דמי ליבמה שנפלה לפני מוכ"ש דפטורה מכל וכל. אכן לדעת הר"ן כיון דהיבום חל לענין שיהא יכול ליבם כי היכי דיהי' הגט בטל. נראה לי בהא גוונא בהתנה ע"מ שלא תנשא לשמעון ונפלה לפניו ליבום נ"ל דכיון דיבום אף בע"כ מהני וכיון דאינה מקודשת בע"כ רק לדעתה, א"כ אם מייבם אותה בע"כ לא עבר כלל אתנאי ממ"נ אם היבום הועיל לא הוי נשואין כלל ואין לומר דנשואין חיילו ומ"מ הגט בטל וכמ"ש דרק הרגע שנשא היתה מגורשת אבל מלפנים ולאח"כ מקודשת היא לראובן וא"כ גם קדושי המת בטלין למפרע וא"כ אינה זקוקה ליבום והיאך יועיל היבום כיון דלא הוי כלל אשת אח ונהי דפנוי' היא בשעה שמייבם מ"מ כיון דבעת שנתקדשה לאחיו הותר א"א א"כ קדושי אחיו בטלין והיבום ממילא לא מהני דאיך יהיה קונה את האשה שאינה זקוקה ליבום שלא מדעתה וא"כ ודאי י"ל דלא הי' בתנאי כלל יבום רק כיון לנשואין אבל איבום לא התנה כלל. וא"כ יש לעיין בכה"ג אם מועיל היבום. נחזור לענינו על מה שכתבו התוס' מהמגרש על תנאי דהוי א"א ופוטרת צרתה ותירצו בשם הירושלמי דכיון דבידו לגרש לא מפקעי זיקה:

אכן הבאתי לעיל בדברי התוס' דט"ז שהקשו למ"ד קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ ודאי דבני צרות לא מתסרא דעל ביאה לא עבר מידי דאזי אינה זקוקה ליבום כלל כיון דנתקדשה הוי ערוה ומפקע זיקת יבמין ממנה ותירצו בתוס' כיון דבידו לגרש לא יפקעה זיקה משא"כ באחות אשתו דאין בידו להמית אחותה. ועוד תירץ ר"י דלא תהי' דאפקי' בלשון הוי' דמוכח דאף בגונא דקדושין מ"מ לא תהי' וגלי קרא דאף שקדושין תופסין מ"מ עדיין אסורה ולא מפקע זיקה עכ"ד ולפ"ז לדעת ר"י אף היכי שבידו מ"מ מפקע זיקה וא"כ קשיא עליו מן הירושלמי. וע"כ אינו מפרש כן בירושלמי רק כמ"ש הרשב"א כנ"ל. ולדידי חזיא להביא ראי' גדולה וברורה דלא כר"י רק דהטעם הוא לפי שבידו לגרש לכן לא יפקע זיקה מהא דפריך בס"פ יש מותרות דפ"ז דלא נעשה מתים כחיים לענין יבום מק"ו דאלמנה מה אלמנה שעשה בה ולד מן הראשון כולד מן השני לא יעשה בה מתים כחיים ביבום כו' אין דין שלא יעשה בה מתים כחיים ומשני דדרכי' דרכי נועם כתיב ופי' רש"י דאם תנשא לשוק דאז מותרת להנשא ואח"כ ימות הבן ותהי' זקוקה ליבם ואם תחלוץ אתה מגנה אותה על בעלה וע"כ לא קפיד קרא רק אשעת מיתת הבעל. ולפ"ז קשה דא"כ למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה לשוק דיליף מלא תהי' דאין קדושין תופסין נימא דשפיר לא נעשה מתים כחיים מק"ו ולדידי' לא מצית לשנויי דאין זה דרכי נועם דאם תנשא ואח"כ ימות אם תהא זקוקה לחליצה אתה מגנה אותה על בעלה דהא אם תנשא אז לא תהא זקוקה כלל מאחר דתהי' אסורה על היבם מדין א"א כיון דנשאה בהיתר בעוד הי' לה בן ותפסי קדושין וא"כ ערוה היא וא"צ חליצה כלל וא"כ לא תגנה אותה. על בעלה אכן אם תתגרש אח"כ דאז לא תהי' ערוה או אם עדיין לא ניסת כלל דאז שפיר אף במת הבן אחר מיתת הבעל תהי' זקוקה. וא"כ לדידי' שפיר אין כאן ראי' מדרכי נועם דאף אם קפדה תורה גם על זה שמת אח"כ מ"מ איכא דרכי נועם כיון דאז נשא בהיתר תפסי קדושין וערוה היא ולא בעי חליצה. ולדידי' לא מצית למימר מקרא דלא תהי' דאדרבה לא תהי' סובל פי' דאין קדושין תופסין וא"כ י"ל דבגונא דקדושין תפסי כשנשאת בהיתר שפיר פטורה מחליצה ויבום כדין ערוה גמורה. ולפ"ז כשהיא פנוי' שפיר תהי' זקוקה לכן אם נאמר דהסברא נותנת הכי דבידו לגרש לא תפטור מזיקה ולא קפקעה כיון דתוכל לגרשה א"כ שפיר אם נאמר דבן אין לו קפדה תורה גם בלאחר מיתה א"כ גם בשכבר נשאת ודאי זקוקה כיון דאין לה דין ערוה שבידו לגרש וא"כ אין זה דרכי נועם לכן דייקינן דלא קפדה תורה רק אשעת מיתה משא"כ לר"י דרק למ"ד קדושין תופסין מקרא דלא תהי' מוכח דאף דקדושין תופסין מ"מ עדיין אסורה משום יבמה לשוק וא"כ למ"ד אין קדושין תופסין דלדידי' לא מוכרח מקרא כלל וא"כ שפיר י"ל דעשתה תורה מתים כחיים ועכ"ז הוי דרכי נועם כיון דאם תנשא בהיתר אזי יהי' קדושין תופסין ממילא אינה זקוקה ליבום מדין ערוה דא"א דפוטרת וא"כ מנלן דעשתה תורה מתים כחיים וא"כ מוכרח כס' התוס' דמחלקינן בין בידו. וא"כ לפי"ז דברי הירושלמי נכונים וברורים. וזה ברור ויפה מאוד. ועיין באבני מלואים סי' י"ח שרצה לחדש דאם נולד אח"כ דין ח"כ דנעקרו קדושי הראשונים למפרע כמו שכתב רש"י ביבמות דמ"ט ע"ב מדין סוטה מדלא נעקרו קדושי הראשונים ע"כ סוטה תפסי קדושין ע"ש ולפ"ז ל"ק קושייתנו דשפיר אם נאמר דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ, מח"כ כשימות הבן יעקרו קדושי הראשונים ולא תהי' ערוה ותהא צריכה חליצה ואתה מגנה על בעלה וא"כ שפיר אף למ"ד אן קדושין תופסין מוכח דלא נעשה מתים כחיים ודוק:

אכן דברי האבני מלואים אינו רק לדעת רש"י ביבמות דמ"ט אכן לדעת ר"י דסותר דעת רש"י שם וא"כ ע"כ סובר כיון דהקדושין בהיתר הי' אף אם אח"כ נולד איסור ערוה עכ"ז אינן נפקעין קדושין רק בגמ' יליף מהא דמחזיר סוטה דתפסי קדושין וא"כ לדידי' שסובר ג"כ דאף שבידו לגרש מ"מ אי לאו קרא הוה מפקע זיקה וקשה קושייתינו הנ"ל לדוכתי' וזה תימה. ובמ"א הארכתי לסתור דעת האבני מלואים:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה