שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לג
יום ה' ער"ח סיון תרל"ב לפ"ק
להרב הגאון מ' מנחם נחום ג"ב נ"י.
מכתבו קבלתי וע"ד השאלה מהרב מווישיגראד על כהן שנשא אלמנה ואח"כ נודע שבקטנותה הסיתו השדכנים אמה להשיאה לאיש ול"ה האב בביתו ובבוא האב כעס מאוד ונתגרשה בעודה קטנה אחר ג"ח והרמב"ם פ"ג מה"א כתב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אפילו אח"כ נתרצה ונתארמלה או נתגרשה מותרת לכהן רק הרשב"א הובא בהגה ס"ו אוסר כל שנתגרשה והב"ח הקיל אם נשאת שלא תצא אמנם הט"ז כתב דתצא וכ"ת פקפק בדברי הט"ז דראיתו כיון דלא תחלוץ ותשאר צרורה לעולם אם לא יודע אם ילדה הצרה מטעם זה דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה א"כ שפיר אף אם נשאת תצא ותמה כבודו הא במשאל"ס תשאר עגונה לעולם ועכ"ז אם נשאת לא תצא יפה הקשה ובל"ז ליכא לאתויי ראי' מהא לפמ"ש הב"ש סי' קנ"ו דנסתפק הרא"ש אם תדור שלא תנשא לכהן די"ל שתחלוץ א"כ אי נימא דמהני נדר שתחלוץ כיון של"ת לכהן עוד א"כ ליכא עגון בלל ואין ראיתו ראי' אבל בל"ז יפה הקשה כבודו וכ"מ בתרי ותרי דל"ת ויותר שכיח שתבא צרה לביתה מאלו בתרי ותרי דא"א כ"א ע"י הזמה, ולכן נ"ל בפירושו דהנה קשה תחלוץ ול"ת לכהן ועכצ"ל דגזרו שמא אחר חליצה אף אם אנן נזהירה של"ת לכהן בהודע לה כי ילדה צרה לא תחוש ותנשא ואם עשו חכמים גזרה לגזרה לעגן האשה כיון שאפילו תנשא בדין תנשא רק מפני החשש דלא שמעו, בהכרזה ויאמרו חלוצה מותרת א"כ מכ"ש הגזרה עצמה להנשא לכהן שאסור דאלמוה דתצא דאי הי' הדין בדיעבד דל"ת ולא אלמוה לאיסורא בדיעבד ל"ה גוזרין שלא תחלוץ אף שנאמר לה שאסורה אף אם תדע. שילדה צרתה מ"מ שמא לא תשמע דגזרה לגזרה ל"ה עבדי אם לא אלמוה לגזרה של"ת לכהן וכה"ג ה' הט"ז ביו"ד סי' ב' סק"ד דהיכי דבדיעבד כשר בלי בדיקה ל"ח שישכח מלבדוק וה"נ דכותה אלו הי' הדין דתשב תחת בעלה ל"ה מעגנים אשה שמא תנשא לכהן וא"כ ל"ק מה שהקשה:
הן אמת דלפמ"ש א"כ ע"כ אם חלצה ונשאת לכהן ונודע שילדה צרה תצא לדברי הט"ז וק"ל מ"ש מספק חלוצה לכהן דל"ת כמבואר ס"ז ס"א והשתא אם באמת חלוצה מספק לא חשו רבנן דיאמרו שחלוצה מותרת לכהן מכ"ש היכי שודאי א"צ חליצה למה תצא ואם נאמר שלא תצא הדרא הקושיא עליו הא חזינן התם דאם תנשא לכהן ל"ת ומ"מ ממחין מלחלוץ לה ותתעגן בשביל חשש זה א"כ ה"ה בגט י"ל דבדיעבד ל"ת:
ולכן נ"ל לישב דברי הט"ז באופן אחר דהנה כ' הרשב"א סי' תק"ן דאם גירשה אסורה לכהן ולמד מהא דלא תחלוץ כדאמרינן ר"פ האשה שהלך דקי"ט וביבמות דל"ו. ותו ראיתו מהא דקדושין ס"ה דאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דמיתסר בקרובותי' אם מבקשין אותו וגירש וקשיא למה בהא דצרתה למדה"י דאיכא ספיקא טובא שמא לא ילדה צרתה ושמא לא יודע הלידה ובודאי לא תנשא לכהן מ"מ חששו שמא ילדה ויודע לה ותנשא לכהן ואסרו לחלוץ מכ"ש שהי' ראוי למנוע מלגרש שהוא צועק לא קדשתי דודאי איכא למיחוש שישא קרובתה ויאמרו קרובה מותרת וא"ל דערוה ידעו שהיא אסורה וליכא למגזר א"כ כיון שטוען לא קדשתי יהי' מותר אע"כ דחששו ותו א"כ מה מייתי הרשב"א ראי' מחלוצה לגרושה אדרבה בחלוצה דאינו אלא מד"ס חיישינן שיתירו חלוצה לכהן אבל גרושה דאורייתא לא אלמא דלא ניחא להרשב"א לחלק ועתש"ו רש"ל שחילק כן בתשו' כ"ד אכן על הרשב"א דאינו סובר כן קשה ועוד שמא ישא שני' לכן צ"ל דשם מבקשין לגרש דאין לחוש שישא קרובתה כיון דאם נשאת תצא ודאי לא ישא דדמי לספק דתצא אבל חלוצה דאפילו בספק ל"ת חששו שתנשא לכהן ויועילו מעשי' דלא תחלוץ שמא תנשא אמנם לכאורה אין ראי' די"ל דבהיא אומרת קדשתני חשו לעגונה לכן לא החמירו שמא ישא ערוה וא"כ אין ראי' דתצא לכן כ' הט"ז כיון דגם בצרה דלא תחלוץ איכא עגון ומ"מ החמירו שמא תנשא לכהן וא"כ בהיא אומרת קדשתני הי"ל למחות מליתן גט פן ישא קרובתה ויאמרו אחות גרושה מותרת אע"כ דחלוצה שאני דחששו שתנשא לכהן כיון דיועילו מעשי' דלא תצא אבל בערוה דתצא לא חששו שישא ערוה כיון דמה בצע דהב"ד יוציאוה לכן שפיר אף מבקשים ודברי הט"ז נכונים:
ונ"ל להביא ראיה לדברי הט"ז דע"כ חליצה שאין בה ממש חמיר מיצא עלי' קול חלוצה דמבואר בהגה ס"ו ס"ה דל"ח אף לכתחלה ביצא קול חלוצה כמ"ש הח"מ והב"ש בפירושו ומ"מ בילדה צרה והחליצה בטלה ודאי אסורה לכהן א"כ כיון דנתבאר שם ביצא קול על אשת כהן שיושבת תחתיו שהיא גרושה דלו מותרת דהוי קלא בתר נשואין אבל אם נשאת לכהן אחר תצא ע"ש ס"ב חזינן דבקול לבד אם נשאת תצא כ"ש בנתגרשה אף דלא היתה צריכה דחמיר מקול דתצא וזה ראיה נכונה:
וראיתי להירושלמי פ' האומר הי"א אהא דלא קדשתיך ר"ה מפתין ליתן גט וכופין על הקנס (פי' קה"ע דהירושלמי חולק אש"ס דילן דאף במבקשין אם נתן גט כופין על הכתובה] הגע עצמך שהי' חבר ויודע שחייב ליתן גט וקנס והלך ונשא אחותה מוציאין ודאי מפני הספק פי' קה"ע שאם יראה שיפתוהו לתת גט ויתחייב כתובה יעשה עצה שיקדש אחותה וימלט מנתינת גט וכתובה שלא נוכל לומר לו שיגרש דאז יאסר באחותה הנשואה ואין מיעצין לו שיוציא ודאי מפני הספק והפ"מ במראה הפנים פי' פי' אחר דתרי בעיי הוא חדא אם חבר ויודע ופשט שמ"מ חייב גט וקנס תו בעי אם קידש אחותה אם יתן גט לפי שתאסר אחותה שהיא אשתו עליו ופשט מוציאין הודאי מפני הספק בתמי' ואינו נותן גט והשתא לכולהו פירושי מוכח דאם הי' מגרש הי' הדין שתצא א"כ מוכח כדברי הט"ז.
הן אמת שדברי הקה"ע מגומגמים מאוד חדא כיון דרק מבקשים ואי בעי לא ציית למ"ל להירושלמי לישאל שאם ידע שיצטרך ליתן גט וכתובה שיקדש אחותה לחלוץ עצמו מצרתו הלא יקשה דאם ידע לא יציית כדי שלא יתן גט ולא יתחייב כתובה ועוד כמ"ש בעצמו דיכול לגלות לב"ד שא"ר בגט רק שלא ישלם כתובה דהרשב"א כתב דפטור ומה שתירץ הוא דחוק ועוד למ"ל לקדש אחותה כדי שלא יצטרך ליתן כתובה הא בידו לגרש ע"ת שתמחול לו כתובה ע"כ א"פ מחוור וגם פי' הפ"מ הוא דחוק דסכינא חריפא מפסקא לירושלמי בתרי פיסקי. וגם הלשון הגע עצמך שהוא לכון קושיא ולדבריו הוא בעי לספק בדין. ולכן יש לפרש בדרך אחר דר"ה אמר דאי מבקשין ונענה לבקשת הב"ד כופין על הכתובה דהואיל ונתן גט הוי הודאה שקדשה והקשה הירושלמי דאפילו גדולה מזה אם חבר הוא ויודע שחייב גט וקנס אף דאיכא חזקה דלא שדי זוזי בכדי ומסתמא אם לא קדשה ל"ה מפסיד לעצמו הכתובה ומ"מ אם נשא אחותה מוציאין הודאי מפני הספק האם נפסק שתצא אחותה בלי גט לפי שלא חלו הקדושין ומ"מ אין מניחין ודאי קדושין מפני הספק שיש לנו עליו בשביל שאיבד ממונו דודאי לא חלו הקדושין וע"כ לא תקל בערוה מכ"ש כשהוא ע"ה ולא ידע שיצטרך ליתן כתובה איך נוציא ממון בשביל ספק חלוש כזה ולפ"ז צ"ע לדברי הירושלמי אם נתן גט מעצמו דכופין על הכתובה דאם קידש אחותה י"ל תצא בלי גט וא"כ אין הכרע כאן לא לדברי הט"ז ולא להב"ח ואפילו לפי' הגדולים הנ"ל י"ל דלא תקשה להב"ח דאם גירש ואח"כ נשאת לכהן ל"ת כמו בספק חלוצה דיאמרו עיינו רבנן ואין ממש בחליצה או בגט אבל אם אחר נשואין גירש כהא דירושלמי שקידש אחותה קודם הגט אם יגרש י"ל דמודה הב"ח דתצא דכיון דהב"ח מדמיהו לספק חלוצה וגם שם בחלצה אחר נשואין מחמרינן כמו שכתבו תוס' יבמות דכ"ד ד"ה וספק חלוצה ה"נ בנדון הזה אם נשא אחותה שאח"כ אין לו לגרש ואם יגרש תצא אף להב"ח:
ולכאורה לפי' הפ"מ דאף במבקשין אם נשא אחותה אסור לגרש דאל"כ יאסר באחותה ראי' לסברת הרשב"א במבקשין דאסור בקרובות וקשיא להראב"ן שכ' דדוקא אי הוי כופין על הגט אמרו בגמ' דיאסר בקרובות אבל אי מבקשין כיון דחזו דלא יכפוהו ידעו דאינו לגרש רק להתירה משום דשויא אנפשיה חד"א והביאו הרש"ל בתשו' כ"ד ולפי' הפ"מ קשיא דברי הראב"ן ואין לחלק בין אחר קדושין או קודם דמ"מ כיון דהב"ד רק מבקשין ידעו שאין בו ממש לכן ודאי אין פי' הפ"מ נכון ואף הרשב"א הי"ל לסייע לדבריו מהירושלמי הגם דלפי' הקה"ע י"ל כיון דלשיטת הירושלמי כופין על הכתובה איכא לעז ואסור בקרובות אבל לש"ס דילן דבמבקשין א"ח כתובה צדקו דברי הראב"ן אבל כבר דחינו פירושו בכמה ראיות לכן מחוורתא כמש"ל:
והנה הרש"ל רוצה להסמיך דעת הרמב"ם פ"ט מה"א שכ' דמבקשין ליתן גט שאין הפסד בדבר דסובר כדעת הראב"ן דאל"כ הא מפסיד דמיתסר בקרובות ודחה דברי הה"מ שהניח בצ"ע ודחק בפירושו שאין הפסד ממון בדבר לפי שהה"מ בשיטת הרשב"א אזיל אבל הרמב"ם י"ל דסובר כשיטת הראב"ן עכ"ד ועפ"ז י"ל דהרמב"ם פ"ג מה"א בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דנתגרשה מותרת לכהן לטעמי' אזיל לפי שחולק אהרשב"א אבל הא לא"ה הוי חיישינן שמא יאמרו שאב קדשה או אמר לה צאי וקבלי קדושיך דהוי קדושין והיתה אסורה לכהן אבל הטור הביא הדין בשם הרי"ף דאפילו נתרצה האב ל"ה קדושין ואם נתאלמנה או נתגרשה מותרת לכהן ובדברי הרי"ף לא נזכר דמותרת לכהן ולא העתיקו בשם הרמב"ם משמע דהכי ס"ל מדעת עצמו דלשיטת הרי"ף מותרת לכהן ומה פסיקא לי' דלמא חיישינן שיאמרו שאבי' קדשה א"כ משמע דאינו סובר כהרשב"א וא"כ כיון דרמב"ם וראב"ן וטור חולקים דעת הרשב"א יחידאה אבל אין זה ראיה דדוקא לשיטת האומרים דנתרצה אב אח"כ ל"ה קדושין ל"ח שמא קדשה אבי' או אמר לה צאי וקבלי קדושיך די"ל דהקול יוצא לקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבל לדידן דאם נתרצה אח"כ האב מקודשת מי יודע אולי נתרצה רגע אחת ואף שבאמת לא נתרצה איכא לעז וחשש ואסור לדעת הרשב"א ואף הטור יודה תדע דאח"כ כשהזכיר דעת האומרים דנתרצה אח"כ הוי קדושין ובשתק דל"ה קדושין לא הביא דמותרת לכהן אם גרשה די"ל דכהרשב"א ס"ל.
ובל"ז י"ל דודאי אין סברת הרשב"א וראיתו מהא דחליצה ומהא דמבקשין דחליצה שפיר יאמרו שהי' בה ממש דאל"כ למה חלצה ונפסלה לכהן וכן הוא שמגרש אם לא קידש אי הוי ניחא לי' בקרובות לא הי"ל לגרש אבל היא למה תאסר לכהן כיון דמגרשה בע"כ א"כ כ"א יתן גט למי שאינה אשתו לבעבור הרעימה ולפסלה לכהן לכן צדקו דברי הרמב"ם והטור בשם הרי"ף משא"כ הרשב"א שבימיו כבר נתפשט חר"ג שלא לגרש בע"כ וא"כ למה קבלה גט אחר שא"צ לכן החמיר לאסרה לכהן דהיא גרמה שיאמרו שמגורשת היא דאל"כ לא היתה מפסדת עצמה מכהן ושפיר יפה מדמה הרשב"א לחלוצה שברצונה וכן להא דמבקשין דהבעל ברצונו מגרש וה"נ ברצונה מתגרשת משא"כ הרמב"ם והטור בשם הרי"ף י"ל בנתגרשה שלא ברצונה דומיא דנתארמלה דשלא ברצונה ובהכי ניחא מה שק"ל כיון דהטור והרי"ף אינם מביאים רק הנהוג בזה"ז למה הביאו נתארמלה הא עתה אין כה"ג ואין נ"מ ועוד פשיטא השתא נתגרשה דעבדה מעשה דאיכא לעז יותר ל"ח כ"ש נתארמלה ולפ"ז י"ל דבא לגלות גרושה דומיא דאלמנה שלא ברצונה אכל נתגרשה ברצונה דאיכא לעז שיאמרו מסתמא אבי' א"ל לקבל קדושין שפיר אסורה לכהן ובזה יש להסיר תלונות הרש"ל על הה"מ ולפ"ז ניחא דהה"מ הוציא מדברי הרמב"ם דנקט אלמנה דפשיטא השתא שרינן לעלמא קטנה באיסור ערוה החמורה למה לא נתיר באלמנה לכ"ג כיון דלא נעשה שום מעשה שיהי' לעז יותר רק בא לגלות באלמנה דדוקא גרושה הדומה לה שלא ברצונה נתגרשה א"כ מזה שפט הה"מ דהרמב"ם בשיטת הרשב"א אזיל דלא כהראב"ן ולכן כ' שאין הפסד ממון ועכ"ז הניח בצ"ע אבל דברי הטור ודאי מורין כן דלמ"ל להזכיר מלתא דפשיטא ודבר שאינו נוהג בזה"ז מה שאין דרכו להביא נראה דסובר כהרשב"א:
אמנם דברי הרשב"א סותרין למ"ש בתשו' שהובא בב"י סי' י"ג וכבר עמד הב"ש עליו ותירוצו אינו מובן ולברר הדא מלתא אעתיקו בקצרה וז"ל ע"ד כו' שהיתה משודכת לבן ראובן ולא נתקיים המעשה ואח"כ שדכה אבי' ליהודה ונתקדשה לו קדושין גמורים ואח"כ אמר אביו הוא ראובן שנעשה שליח מהבן לקדשה בפני אבי' ולא מיחה ושקדשה בפני ב' עדים והאחד מת והנערה ואבי' מכחישים ואותו עד הוי ע"א בהכחשה וא"צ גט כלל ועוד דא"נ לומר שבנו עשאו שליח דלא חציף אינש לשוי' לאבוה שליח ועוד אפילו קול לאחר ארוסין א"ח ומי שאמר שיגרש שלא כראוי עשה כו' וכל שא"צ גט לא פסלה מן הכהונה דנתגרשה מאיש שאינו אישה וכההוא שדרש ר"א בן מתיא בהאשה רבה דצ"ב כו' ואם נפשך לומר הרי שנינו קדשתני והוא אומר לא קדשתיך ואיתמר עלה בגמ' כופין אמאי לימא לא ניחא לי דאתסר בקרובותי' והלא הוא צווח שאינה אשתו לא היא דשאני התם שהיא אומרת קדשתני ואפשר שהוא כדברי' והרי היא בספק גט אבל לאחר שנתברר שלא הי' בדברי ראובן כלום אותו הגט שגעון הוא ואין בו ממש עכ"ד וזה סותר למ"ש בתשו' תק"נ ושם מיירי ג"כ שלא אמר אדם שנתקדשה ונתן גט שלא יוציאו לעז ופסול מן הכהונה מהא דצרתה במדה"י לא תחלוץ איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ותו מהא דקדושין דאסור בקרובותי' למ"ד מבקשין ולא נחית לחלק הואיל והיא אומרת קדשתני והוא תמוה:
ומה שנלענ"ד דודאי הא דצרתה ילדה ולד ודאי לית מששא בחליצה מ"מ חיישינן שלא ידעו העולם שילדה ויאמרו חלוצה מותרת לכהן וסובר הרשב"א דזה לא עדיף מקול דחיישינן ונהי דהרמ"א הביא דקול בחלוצה לא חיישינן מאן לימא לן דהרשב"א כהרמב"ם ס"ל דלמא כהראב"ד ס"ל דקול פוסל גם בחלוצה ותצא או דל"ל דברי הח"מ והב"ש דסברי דאף לכתחילה שרי בקול חלוצה רק בדיעבד מכשיר וע"כ הב"ח סובר כן דאל"כ קשה עליו מה שהקשינו דא"כ ע"כ חמיר מקול וא"כ השתא בקול תצא מכ"ש בגירש דתצא מכהן רק י"ל דל"ל סברת הח"מ וב"ש וא"כ כיון דהרשב"א סובר דלא חמיר גירש כשא"צ לגרש מקול גרושין א"כ ממילא התיר שם בנתקדשה ליהודה דמשמע מהתשובה דמדבר לענין הבחנה להמתין ג"ח ומייתי ראי' מדין שאלו בעלה הי' כהן דאל"כ למה הוצרך להביא זה וא"כ אם הי' כהן וגירש אחר ארוסין הוי בדבר שא"ב ממש רק חומרא מצד הרואים הגרושין ולא חמיר מקול כמו שהוכחנו מדברי הב"ח א"כ בנתקדשה כבר כמו קלא דבתר ארוסין ל"ח ה"נ א"ח על הגט להוציאה מבעלה כהן ולפ"ז אין הפסק סותר כלל לתשו' תק"נ דשם בגירש קודם הקדושין דהוי כקול קודם ארוסין איירי אבל עדיין קשה דתשו' תקין נסתייע מדברי גמ' דקדושין וכאן דחה ראי' זו דהואיל והוא אומר קדשתיך הוי בספק ומה שנ"ל בישוב זה דבתשו' תק"ן מביא ראי' ממבקשין ואלו בתשו' ההיא רק מכופין מייתי ודחי לה ונ"ל דהנה באמת קשה דמנ"ל להרשב"א במבקשין דאסור דלמא דוקא בכופין כסברת הראב"ן הנ"ל לכן צ"ל דאי ס"ד בנתן מעצמו או ע"י צווי הב"ד לא יאסר בקרובות סובר הרשב"א דא"כ הוא פשע בנפשו מה שממתין על מה שיכפוהו דאלו גירש מיד ל"ה נאסר וא"כ אפילו אם הי' נאסר ע"י כפי' הי' ראוי שנכופו אע"כ דבכל גווני אסור בקרובות והנה אי נימא דלא חמיר לעז מקול הא כיון שכופין והוא צועק אינני צריך לגרש הוי כקול ושוברו עמו דמי שישמע כפיית ב"ד ידע שטוען כן וקול ושוברו עמו ל"ח בשלמא במבקשין דליכא קלא יסברו שניחם והודה שקידש אבל בכפי' קלא אית לה א"כ ע"כ משמע דלאו משום קול פסלינן בקרובות רק מן הדין א"כ אף אחר אירוסין יש לאסור ותי' דשם כיון דהיא טוענת נתקדשתי מסתמא עמדו ב"ד על המחקר שדברי' אמת והוא בדאי אבל ממבקשין לא הוקשה להרשב"א דשם לא נודע אשר מתעצם להכחישה ויאמרו דהודה ואיכא לעז וה"ה בכל גט מדקבלה הודית שהיא גרושה ונהי דאנן ידענו הוי הלעז כמו קול דחוששין קודם ארוסין לכן לא הקשה רק מכופין דכשם שיוצא הקול על גרושין כן יוצא הקול שמכחיש הקדושין והודאה אחר הכפי' ל"מ מה"ד א"כ חזינן דאף בלי קול דהא קול ושוברו עמו מ"מ אסרינן א"כ מוכח דלאו משום טעם דהוי כמו קול אסרינן רק דלא קיי"ל כר"א בן מתיא דנתגרשה מאינו אישה כשרה וא"כ אף בגירש אחר קדושין יש לאסור לכן תי' דבכופין כיון שהיא אומרת קדשתני דקו רבנן דדברי' אמת ואיכא לעז לכן בתשו' תק"נ לא הביא ראי' מכופין לב"ד דשם יותר איכא לעז דמסתמא דקו רבנן וי"ל כסברת הראב"ן ולכן הביא דגם במבקשין אסור דאל"כ למה נחיש שלא יכפוהו כדי שלא יאסר כיון דהוא גרם לנפשו שהמתין על הכפי' אע"כ דבמבקשין איכא לעז והקול יוצא ולכן קלא דמקמי קדושין חיישינן ומייתי ראי' לדינו דמיירי קודם קדושין כנלענ"ד בפי' דבריו ז"ל:
ולפ"ז מיושב מה שהרמ"א לא העתיק דברי הרשב"א שהובא בב"י סי"ג בש"ע וכן הב"י ואלו דברי הרשב"א המחמיר הביא בס"ו די"ל דהרשב"א דמיקל אחר קדושין דסובר דלא חמיר מקול ע"כ סובר דקול חלוצה פוסל כהראב"ד או עכ"פ לכתחלה אבל כיון שהרמ"א דקול בחלוצה פסק מותר גם לכתחלה והוא מדברי הה"מ וא"כ ע"כ הא דאיכא דשמע בחליצה חמור מקול דאל"כ הי' מותר בחלוצה ואיך יפרנס הגמ' וא"כ י"ל דגם אחר הקדושין בגירש אסור דאין ראי' מקלא דבתר ארוסין דגירש חמור וחמור לכן השמיט תשו' הרשב"א המיקל בגירש אחר הקדושין (והנה לדברי הרשב"א לכאורה קשה מהירושלמי לפי' הקה"ע ופ"מ אמנם הפירוש שכתבתי הוא המחוור ואין לו ענין כלל לדברי הרשב"א) וא"כ מאחר שהרמ"א הכריע דחמור מקול גרושה ודאי דתצא כמש"ל וכדעת הט"ז:
עוד נ"ל דהנה המרדכי פ' האומר שקיל וטרי דדוקא בעל אסור בקרובות הואיל וכותב כדו פטרית ושבקית אנת אנתתי אבל היא אינה מודית אכן לכאורה י"ל דסובר הרשב"א דנראה כמודית כשמקבלת הגט אמנם הודאתה למפסל לכהונה א"מ אחר שנתקדשה כמ"ש הר"ן בטמאה אני לך ואף בארוסה י"ל דל"מ דחב לבעל שהוא כהן ול"ד להדירה כשהיא ארוסה דחל דעדיין אינו משועבד אבל כאן כיון דאין בידה להוציא עצמה כל שחב לאחרים ל"מ לכן הקשה הרשב"א מכופין דשם הוא עומד וצווח ואין כאן הודאה ואף שכ' אנת אנתתי הא אנוס הוא על ההודאה בשלמא על גוף הגט הוי תלוה וזבין או מצוה לשמוע ד"ח משא"כ שיודה אין בכפייתו כלום ומ"מ אסור א"כ מוכח דלאו מטעם הודאה וא"כ אחר הקדושין נמי ותי' דהואיל וטוענת קדשתני יתלו דהב"ד בספק החמירו לפי שהאמינו לדברי' מדכפוהו דאל"כ ל"ה כופין משא"כ כ בתשו' תק"ן אוסר מטעם הודאה כיון דאבי' השתדל בגט ונאמן האב לומר קדשתי את בתי א"כ הוי כהודאה ומייתי ראי' ממבקשין ולא מכופין דשם יאמרו קמו רבנן דספק קדושין אבל במבקשין טעמו משום הודאה וה"ה היכי דהיא קבלה גט הוי כהודת ואסורה לכהן ויש להאריך ואף שהרשב"א לענין ג"ח איירי משמע שאינו כהן י"ל דכ' כשם שאם בעלה כהן לא נפסלה עליו לפי שהוא אחר קדושין ה"נ לאסור שתצטרך להמתין ג"ח לא אמרינן מיהת בנ"ד בל"ז יש לחוש שמא נתרצה האב ודבר כזה צריכין לראות הגב"ע ואולי הי' האב במקום רחוק בהשיאה אמה הוי קדושי מיאון כמבואר בסי' ל"ז וכל שיכולה למאן ונתגרשה אסורה לכהן ובאמת אחשוב כי השאלה שקבל בדוי' מלב שהי' לו לשלוח גב"ע מתחלה ועד סוף וכל דבר כי האי קלא אית לי' לכן כאשר אשיג גביות עדות נעיין מה שיש לצדד עוד בזה להקל ולהחמיר ועל יתר הקושיות הנני אינני מופנה כעת לעיין עוד חזון למועד בס"ד. דברי ידידו ד"ש: