שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ל
לגיסי הרב המאה"ג מ' אברהם כהן נ"י בווארשא
בדבר השאלה מגניוועשאוו האשה מ' פעסיל בת מ' ישכר אשר בעלה משה בר"א ישב בבית הסוהר במבצר ונחרץ דינו לשלחו לסיביריען ולא רצה לתת ג"פ לאשתו רק ע"ת אם לא יבא לביתו תוך ארבעה שנים גם לא רצה לתת ג"פ רק במבצר מקום לא נכתב גט מעולם אח"כ איימו עליו ובראותו שאין ברירה אמר שיתן לה גט ולא אמר בפירוש בלי תנאי אולם המסדר חשב לתקן הגט שבכ"מ שבסדר הגט הי' צריך לדבר מענין התנאי אמר שזאת נעמיד על הדת היינו אם הדת נוטה שיוכל להיות ע"ת ואיך שיהי' הדין וכאשר יאמר השליח ומסדר וכתורה יעשו:
הבאת בשם הרב הגאב"ד שכתב דבלי תחבולות המסדר נהי דהזכיר תחלה תנאי אם אח"כ סתם דבריו הוי כזבין אדעתא למיסק ולא א"ל מידי דהוי דשב"ל ול"ד למ"ש הריב"ש סי' ק"ב דמחלק בין התנה בפירוש לאדעתא למיסק דלא התנה אבל כאן כיון דלא נגמר מעולם בין איש ואשה שיתן שום דבר ע"ת וגם אחר שאיימו עליו וכדין איימו וכמ"ש בתשו' הרא"ש ובסי' קנ"ד הביאו א"כ משום מצוה לשמוע ד"ח גמר בלבו בלי תנאי כלל:
הנה תשו' הרא"ש הובא בטוא"ע סי' קנ"ד במי שמוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום וא"ר לעמוד שם מפני סכ"נ תשובה אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני ס"נ א"ל טענה גדולה מזה כיון שא"ר לעמוד שם והיא אינה מחויבת לילך עמו לארץ אחרת כופין אותו לגרשה עכ"ד אבל צ"ע דאין לדמות לנ"ד דהנה באמת כשיש חשש סכנה נהי דאינו מחויב לעמוד במקום סכנה מ"מ כיון דמחויב בלאו דעונתה לא יגרע והיא א"מ לילך עמו דאיך יציל עצמו ויפקיע חיובו והוא דומה למי שאנס בא עליו ומציל עצמו בממון חבירו דחייב להכשיר נזקו ה"נ חייב לגרשה שיפטר מחיובה אבל היכי שאנסוהו לילך ומוליכין אותו בכבלים א"כ האונס הוא מיד שלא ישכון במקום הזה ואין עליו חיוב כיון דאנוס הוא ומה"ת יהי' חייב לגרשה כיון דהאונס בא עליו ועלי' ודמי לאם בא אנס על ממון חבירו דפטור לשלם ואף שיש לחלק דעיקר העונש עליו מ"מ כיון שאנוס הוא להרחיק נדוד ופטור מעונה למה נכופו לגרש כיון דל"ד לתשו' הרא"ש דשם רוצה להציל עצמו בהפסד עונתה אינו בדין:
ומנא אמינא לה מדברי הרמב"ם פ"ה מהיסו"ת דכל עבירות דיהרג ועל יעבור העובר א"ח דאנוס הוא ואלו בחלה ואמרו הרופאים שיתרפא דאסור ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ועכצ"ל דשאני בחולה דאין אונסין על הרפואה רק שעומד למות ובוחר עצמו להתרפאות בעצי אשרה הוי כרצון ועונשין אותו אבל כשאנסוהו לעבור אז שפיר מקרי אנוס ופטור. וכיוצא בזה כ' בס' הפלאה ד' י"ט לישב קו' תוס' דחתמו שקר ע"ש. וכן מצינו להמג"א בא"ח סי' ר"ד שהקשה מחולה ביוה"כ דמברך לאנסוהו לאכול וכ' המג"א דאפשר לחלק וע"כ כוונתו דחולה מציל עצמו ול"מ אונס כ"כ משא"כ אנסוהו לאכול ולפ"ז ה"נ בנידון דהרא"ש דבוחר הצלתו בהפקעת עונתה כופין לגרש משא"כ דהכפי' לבטל עונתה מאן יימר שכופין ונהי שמבואר בסי' ע"ו בחלה ואין בו כח לבעול דאחר ששה חדשים כו' התם טעמא משום דכופין על מדת סדום שלא יענה אותה או דמפקדא אלשבת או שלא תבא למכשול כמ"ש הב"ש ס"א משא"כ כאן דהוא פטור מעונה וגרושין נהי דא"מ לצאת למדינה אחרת מ"מ מנלן לכוף לגרשה אדרבה שמא לא תרצה לשבת צרורה ותסע עמו למקום אשר שם חפשים יוכלו שניהם לקיים המצוה ולהנצל מדבר רע ח"ו:
ובל"ז הא הש"ג כ' בחלה דאם יש לו רפואה אפילו יותר מששה חדשים ממתינים והח"מ והב"ש סע"ו הביאו דבריו וע"כ מה"ט כיון דפטור מעונתה דאנוס כל שיש רפואה לחליו אפילו לזמן ארוך אין כופין דל"ש מדת סדום א"כ בנ"ד למה לא יוכל להתנות לארבעה שנים דהא ודאי אלו ידענו שישוב תוך הזמן א"ר לכופו כמו בחלה למה לא יטיל תנאי כזה וא"כ אם אמר שרוצה כפי הדת א"כ כיון שיוכל להטיל תנאי בתנאו קאי אבל באמת אפילו לזמן ארוך מסופק אני אם כופין כמ"ש דל"ד לתשו' הרא"ש. ותו בר מדין לאיים ע"י ערכאות שהוא כפי' בשוטי צע"ג דהרמ"א כ' בסקנ"ד סכ"א דכ"מ שלא נמצא לחז"ל כופין אין לכפות בשוטי והוא מדברי תוס' ורא"ש פ' הבע"י וא"כ אפילו הוא רוצה לעלות והיא א"ר איתא בכתובות דק"י דכופין אותו שלא לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה והנה ודאי שלא לעלות כופין בשוטי כי מבטל מצות עונה והיא אינה מחויבת לעלות א"כ מכין אותו כמ"ש כתובות דפ"ו לענין פריעת ב"ח מצוה דדמי לסוכה ה"נ כופין בשוטי עד שתצא נפשו אבל לגרש דליכא מצוה רק יוציא דלהר"ח הוי רק בדברים ובאמת לשון הגמ' מוכח כדברינו ותשו' הרא"ש י"ל דג"כ רק כופין בדברים ועוד דבתשובותיו באמת נראה דלא ס"ל מ"ש בפסקיו דבכלל מ"ג הביא במאוס עלי פלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים ולכן אין כופין שלא יהי' כגט מעושה משמע דאלו הי' הדין כדברי הרמב"ם היו כופין ואמאי הא לא איתמר רק יוציא בכתובות דס"ג אבל אנן דקיי"ל דחיישינן לדברי ר"ח א"כ כיון דאפילו אם ברצון רוצה לצאת חוץ למדינה אין כופין בשוטי לגרש מכ"ש כשהוא אניס על יציאה דאין כופין בשוטי א"כ מכ"ש בנ"ד דאין מאיימין ע"י עכו"ם עליו בכפיות:
וראיתי להתוי"ט בהגהותיו אדברי הרא"ש ברוצה לילך למדינה אחרת דכופין אותו לישבע וכ' דהואיל הוא מקום עגון אין לחוש למ"ש דאין כופין רק במקום שאמרו חז"ל עכ"ל א"כ י"ל דה"ה במוכתב למלכות דהואיל מקום עגון סומכין אדעות החולקים על הר"ח וכופין בשוטי מיהת אפילו נימא דלא כהש"ג ובחלה מחויב אחר ו"ח לגרשה מ"מ ודאי אם רוצה לגרש ע"ת לארבעה שנים עכ"פ לא מקרי מקום עגון ואין כופין בשוטי לגרש בלי תנאי ואם נכפהו לגרש בלי תנאי הוי חשש גט מעושה:
ובאמת דברי התוס' יו"ט תמוהים דשם באמת כופין שלא לעלות ולהניחה עגונה דמכין אותו שלא יפקיע חיובה כמו בלולב וסוכה וא"כ כופין לישבע שישוב ואם לא ירצה לשוב אין זה גט מעושה כלל דהא בוחר לעצמו לגרש ולא לישבע ודמי למ"ש דאם נתפס וא"ר לפדותו עד שיגרש דאין זה אונס א"כ ה"נ כיון דבידו לישבע ובלי לגרש וע"ז נוכל לכופו א"כ מה שמציל עצמו בגרושין אין זה בכלל גט מעושה והגם דבגוף תשו' הרא"ש כלל מ"ג כ' דכופין לגרש לזמן משמע דכופין על גרושין אבל סיום דברי הרא"ש דאם נודע כופין שישבע שלא ילך עד שיגרש א"כ מוכח לגרש לבד אין כופין רק דאל"כ לא תלך וזה מן הדין כמ"ש וא"כ א"צ לדוחק של התוי"ט דהכפי' שלא ילך מעתה י"ל גם במוכתב למלכות כוונת הרא"ש דכופין שלא ילך אם לא יגרשה ודמי להא דנדרים דפ"ט דתתסר כל פירות שבעולם אי לא נסיבנא דאף שאם עובר אסור וא"כ הוי מותר לו משום סכ"נ מ"מ חייל שבועתו וכמבואר בתוס' גטין דל"ד ובכתובות דע"א מיהת עבר כשלא נשא דגורם איסור בל יחל משום דיעבור אשבועה בשביל סכנה וא"כ ה"נ משביעין אותו ע"י כפי' שלא ילך עד שיגרשנה א"כ נהי דמוכרח לגרשה כדי שלא יעבור אשבועה מ"מ אם מצד שבועה חייב לגרש רבו הדעות דלא מקרי אונס א"כ י"ל כן בכוונת הרא"ש על אופן זה ולא בשוטי דלא כהתוי"ט וא"כ בנ"ד דא"א לו לישבע שלא ילך דאינו בידו דיקחוהו בחזקה אף בתנאי י"ל דלא מהני ולכפות לגרש בשוטי לא:
ויש לה"ר דנשבע לגרש ל"ח אונס וא"כ אפילו נימא כדברי התוס' יו"ט אין כופין אם רוצה לגרש רק ע"ת ארבעה שנים דלא מקרי עגון א"כ ודאי דהתנאי עפ"י הדין א"י להטיל אי נימא דלא כהש"ג הנ"ל א"כ כשכפו אותו שלא להטיל תנאי רק מה שבדין והדין דאין לו להטיל תנאי כזה וכיון דעכ"פ אין כופין בשוטי ולא חשיב מקום עגון א"כ מה שגירש בלי תנאי הוי מעושה שלא כדין וא"כ יש לחוש דאף לאחר ד"ש לא יועיל הגט דעשוהו שלא כדין:
ברם נראה באמת דאחר ד"ש הי' אפשר להקל כדברי הש"ג והוי תנאי ובדין יכול וא"כ כיון שאמר שרוצה כפי הדין הוא ג"כ לתנאי לד"ש וזה אף בראשונה רצה ולא מקרי גט מעושה דהוי ס"ס שמא כדעת הש"ג ואת"ל דלא כהש"ג שמא לא קיי"ל כר"ח והוי גט מיד אבל יש לעיין דבאיתחזק איסור א"א ל"מ ס"ס לבד רק בעי ג' ספיקות כמ"ש הש"ך בסק"י:
ובל"ז פשיטא דמ"ש הגאון זצ"ל דל"ד לריב"ש מנלי' לחלק ואדרבה מדברי הר"ן פ' מי שאחזו בהא דה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר ואמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז שמחלק בין הך לתוספתא דשם בסתם אבל בהתנה תנאי אחר ביטל הראשון עכ"ד מוכח דבסתם אתנאו קמא ואף שלא התנה בפני האשה מה בכך הגם מדברי הה"מ פ"ו מגירושין ה"ד כ' בהתנה בעת כתיבה ולא התנה בנתינה דלדעת רז"ה ורמב"ן מותר אפילו לא נתקיים התנאי י"ל דאינהו במחל התנאי איירי אבל סתם ודאי אדעת ראשונה עושה:
תו כתב הגאון המנוח דתקנתו של המסדר קלקלתו דהדבר תלוי בברירה מ"מ כיון דאנן סומכין בשעת הדחק להכשיר תנאי קודם כתיבת התורף וא"כ כיון דא"א לתת עוד הפעם דזה אינו מועיל ולא בשליח א"כ אחר הזמן מותרת דסמכינן ארוב פוסקים דמתירין בנתקיים התנאי עכ"ד ואיני רואה דהא הדין כבר חרוץ הוא וזה דומה לכבר בא חכם דאין ענין לברירה כיון דבאמת כבר ניתן הדין אם יכול בלי תנאי או לא והוי תנאי דלשעבר ואנכי אצדיק דברי ש"ב הגאון מווארשא זצ"ל יען דאפשר מן הדין יכול להטיל תנאי וא"כ הוי תנאי קודם התורף דפסול להרמב"ם משום ברירה הגם דמלשונו של המסדר נראה דבעת הנתינה התנה כן ואין להאריך:
אבל באמת אם נאמר דהוי תנאי וא"כ כיון שנתן השליח לאשה סתם הא כ' המהרי"ק בתשו' ש' דאם צוה לשליח לגרש ע"ת וגירש סתם דהוי משנה מדעת משלחו והגט בטל אפילו נתקיים התנאי דלכן אין משלחו ביד אחר וא"כ יש חשש אפילו אחר הזמן ויען כל הדברים נאמרים בלישנא קלילא היאך, עשה עם הסופר ועם השליח ומשליח לאשה לכן לא אוכל לעיין כראוי וכתבתי רק להערה בעלמא:
ותו יש לעיין כיון דבתחלה לא רצה רק במבצר ורק ע"י איום גירש וכיון דנהי שלא כתבו גט מעולם מ"מ יש להכשיר בשעת הדחק לכתוב במבצר א"כ בזה עישוהו שלא כדין וכיון דכה"ג קפידא לו משום כסופא אם כפו אותו לגרש במ"א הוי מעושה שלא כדין
ובהתרת הספיקות נ"ל הנה המהרש"א ר"פ המדיר הקשה דלמה לא כתבו טעם על כפיית אומר איני זן ואיני מפרנס ואהא דחוזרין אצל גדול כתבו טעם ותי' דשם הוי מורד משא"כ במדיר דל"ה כמורד עכ"ד ובאמת דבריו צריכין הבנה ונ"פ דבאמת באיני זן ראוי לכופו כמו בכל פריעת ב"ח מצוה ונהי דמטעם דא"א דר עם נחש בכפיפה דא"א בכל יום לכופו לכן שפיר הכפי' שע"י הגט יפטר מחיוב מזונות וכ"ז כשבאמת על עיקר חיוב יכולין לכופו סובר רב עד שנכוף בכל יום לזון וא"א דר עם נחש כו' נכפהו להוציא ובזה יצא ידי חובתו משא"כ במדיר דכבר אנוס הוא וא"א לכופו על מזונות דהא אסור עלי' א"כ כיון שפקע על גוף החיוב שחייב יפקע מצותו א"כ אין כופין לגרש דבשלמא כשאנו כופין על גוף החיוב ומזדקקין לכך כופין על הגט כדי שלא תדור עם נחש והכי עדיף משא"כ כשלא שייך כפי' על גוף החיוב אין לכפותו על הגט שהוא סילוק חיוב:
ולפ"ז י"ל דהרא"ש שפיר בהא דמוכתב למלכות שם החיוב לבלי לעלות ונהי דאיכא סכנה מ"מ מה"ת נימא דפטור מחיוב בשביל הכנה אדרבה נימא דהחיוב על תלו דכיון דאפשר לגרש ולא יסתכן ויברח א"כ אין הסכנה דוחה והוא דומה למתנה תנאי ואם יעבור יאסר מעכשיו בנדר האם מפני סכנה יעבור אנדר כיון דאפשר שיבטל הנדר ע"י קיום תנאי א"כ לא הותר מפני ס"נ א"כ ה"נ חל חיוב שלא יעלה כיון דס"נ לא התירתו דאפשר בגט וכיון שכופין שלא יעלה א"כ כופין שיגרש ודמי לאיני זן משא"כ בנ"ד דשולחין אותו בע"כ ופטור מחיוב מזונות דמי למדיר דאין כופין לדעת ר"ח:
אולם י"ל כיון דכשהולך למרחק י"ל דכופין אף לשיטת הר"ח וכן בנ"ד מטעם אחר דבאמת קשה לדברי מהרש"א דהא חוזרין אצל גדול הוי כמו מורד ולמה הוצרכו תוס' לתרץ כיון דמפקיע כל חיובים ונשאר קו' מהרש"א. אמנם הפנ"י תמה אדברי תוס' דמה הקשו מחוזרין אצל גדול הא שם כיון דמצוה רמי עליו לחלוץ וא"ר הוא דומה לסוכה איני עושה אבל לכוף לגרש דאין מצוה בגרושין אין כופין והוא באמת תימה רבה ולישב דברי תוס' נ"ל דהנה אמרי ביבמות ד"ד יבמה שנפלה לפני מוכ"ש שאין חוסמין מקרא ופרש"י וכופין לחלוץ ובאמת ק' נהי דילפינן דאין כותבין אגרת מרד עלי' אבל מנלן דכופין ועכצ"ל דרש"י סובר דנהי דהוא דרוצה ליבם והיא ממאנת ודאי פטור ממצוה לתת חליצה דהתורה לא חייבתו רק כשא"ר ליבם אבל כשרוצה ליבם אין מצוה עליו לחלוץ דבתורה כתיב מאן יבמי אף דהיא א"ר ביבום מפני שהוא מוכ"ש רק כיון דמעוגנת היא כופין אותו שיפטרנה ולאו מטעם מצות חליצה רק כמו שכופין בכ"מ לגרש שלא יתעגנו ולפ"ז לכאורה לדעת ר"ח אפשר הי' לומר דא"כ רק אין חוסמין שלא נכריחה להתיבם אמנם ז"א דבזה מודה ר"ח דכופין והוא דביבמות דל"ט במתניתין דחוזרין אצל גדול תלה בקטן עד שיגדיל או חרש ושוטה אין שומעין לו ודייקי תוס' מדלא תנן עד שיתרפא מוכח דבחרש יכול מיד רק שאין חוסמין עכ"ד ולפ"ז כיון דאיכא חרש ונהי דאין חוסמין מ"מ פרח מצות חליצה ממנו כיון דאפשר ביבום ולא קרינן מאן יבמי דהא המניעה מצדה ונהי דיכולה לעכב ואין חוסמין מ"מ תו לא רמי עליו חיוב דהתורה לא גלתה אחיוב ורק שלא תתעגן א"כ דמי למדיר לכן הקשו תוס' שפיר ומיושבין דברי מהרש"א וקושית הפנ"י ל"ק:
וא"כ כיון שהוכחנו בגדול כשיש חרש דאין חיוב עליו לחלוץ מצד מצות חליצה רק כיון דמפסדת מזונות ותשמיש כופין ואפילו חלה עד שיגדיל אמרינן דכופין ושהוי מצוה לא משהינן א"כ חזינן אף דליכא מצוה לחלוץ בשביל עגון כופין א"כ ה"נ בנ"ד דאם ילך לארץ אחרת ויפקיע כל חיובים נהי דהבעל פטור כיון דאונסין אותו דמי לחליצה דכופין וא"כ י"ל דתנאי לזמן מרובה נמי א"י דהא בחרש עד שיתפקח אין ממתינין וכן בקטן א"כ ה"נ בנ"ד וראוי לעיין אם לא הנית לה מזונות די ארבעה שנים דכופין אבל בהניח לה מזונות די פרנסתה א"כ י"ל דהוי כמו מתשמיש לבד דא"כ ויכול להטיל תנאי.
ולכאורה י"ל דאפילו לשיטת הריטב"א יבמות ד"ד שכ' דאין חוסמין אבל אין כופין וא"כ חזינן דאף שמעגנה והיא צודקת בטענתה מ"מ לא כפינן לחלוץ משום עגון מ"מ צ"ל דבשלמא באשת מוכ"ש הואיל ומשועבד לה אף דטוען אני רוצה ואין את מעוגנת בשבילי רק לפי דאת א"י לקבל מ"מ כפינן לי' לפי שעכ"פ נגזל עונה שלה כיון דבדין טוענת ודוקא ביבם דאינו משועבד לה רק מצוה רחמנא רמי עלי' וכיון שרוצה ליבם יצא ידי המצוה אבל אין היבם משועבד לה מ"מ בנ"ד י"ל דכופין דהא השתא באשת מוכ"ש דא"ע אמצות עונה וכן בבורסי רק כיון דהיא טוענת בדין שא"י לקבל כופין לגרש מכ"ש בנ"ד דהוא באמת חייב בעונה ונהי דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ אין לך אונס גדול ממצרף ובעל פוליפוס ושם אדרבה עדיין רוצה ומ"מ כיון דא"מ לשמוע לו כופין מכ"ש כאן דא"מ לילך עמו ודאי דכופין דגרע מכל הני דתנינן דשם יכולה רק א"מ א"כ ה"ה כאן דא"מ לעלות דכופין:
ומאד תמיהני אדברי ר"ח דמייתי ראי' מירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין דהא אמאי לא פריך בירושלמי אהא דאין מעשין אלא לפסולות מהמדיר את אשתו מליהנות ולא פריך ממתניתין דהמדיר אשתו מתשמיש דהוא פ' אע"פ דקדים טובא מהא דהמדיר מליהנות ועכצ"ל כיון דבכלל פסולות הן מוכ"ש ופוליפוס ושם אינו חסר לה כ"א התשמיש ומקרי פסולות א"כ מדיר מתשמיש אין פסולות גדולה מזו רק מליהנות דאין תשמיש נאסר פריך דאיך קרא פסולות וממעט והתנן יוציא א"כ לפ"ז קשה אהר"ח דאמאי ג"כ בתשמיש סובר דאין כופין מ"ש מפוליפוס ואדרבה בירושלמי מוכח להיפוך מדלא פריך מתשמיש ונהי דלפי המסקנא דיוציא לא שמענו שכופין נהי דאינו מוכרח שכופין אבל למה נחלק בין מדיר מתשמיש להנך דשנינו סוף המדיר ואדרבה התם לא פשע וכאן פשע בהדרתו:
לכן נ"ל דגם הר"ח מודה כל היכי דא"י לשמש אז כופין דלא גרע מפוליפוס רק מדיר שאני כיון דאפשר למתשיל על נדרי' אין כופין ומצאתי בש"מ כתובות דע"ז בשם הריטב"א דשמואל דוקא היכי דיכולין לכפותו לזון אבל כל שא"י לכפותו לזון שהרי אסורה עליו אם הדירה עד"ר כופין לגרש והירושלמי דפריך מהמדיר ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין התם כשאפשר לכופו למצוא פתח לנדרו עכ"ד א"כ י"ל דהר"ח סובר דכל שאפשר למצוא פתח אין כופין ונהי דהר"ח פליג אריטב"א ול"ל דכופין להתיר נדר י"ל דמיהת סובר דכל שאפשר למצוא פתח ולא יפקיע חובה אין כופין לכן הקשו תוס' מחוזרין אצל גדול דשמא למחר יאבה לחלוץ לא הי' ראוי לכפות והוצרכו לתי' לפי שמונע תשמיש ומזונות ולפ"ז בנ"ד דנשלח למרחק ואין ביכלתו לשוב מהר א"כ דמי לפוליפוס דכופין וכאן עדיף דמונע הכל ודאי כופין:
וע"ד הפלפול י"ל דברי הירושלמי דלא פריך מרישא דמדיר מתשמיש דהנה הוה מצי לאוקמי מתניתין במפרש דפליגי אי שבת אחת או שתי שבתות ומיירי בעד"ר דאז שפיר כופין וכמש"ל אמנם לכאורה מבואר בסי' רכ"ח דלעשות שלום בין איש לאשתו הוי דבר מצוה והדרא קושיא אכן לפמ"ש האחרונים ועיין תשו' פנ"י חא"ע סי"ב סכ"ב דעד"ר אינו מועיל כ"א במצוה חדשה שלא הי' בדעת הנודר לעקרו אבל אם נדר עד"ר מיד לעקור המצוה אין בכח המצוה להתיר ולפ"ז בתשמיש כיון דמיד הי' הנדר להפריד בין איש לאשתו א"כ אין להתיר משא"כ במזונות כיון דאם תרצה יוכל לדור אתה ול"ה פירוד ועתה כאשר דחקתו לגרש ולהפרידם א"כ ודאי דנולד חדשות עתה דבר מצוה יש לו התרה לכן פריך שפיר אמאי יוציא ואף כי יש לדחות סברא הנ"ל ממכות דט"ו דדחי בהא דבטלו דלדבר מצוה יש לו הפרה ושם גם בתחילה בא לעקור המצוה במ"א הארכתי ואכ"מ ועוד יש לאוקמי הא דמדיר מתשמיש דתנן כופין דאפשר דאיירי בידעו בו רבים דא"ל התרה לר"י ומתני' דתנן יוציא דהוא כופין לס"ד כר"י אתיא ולרבנן פליגי ב"ש וב"ה אי חייב לגרש ואין כופין אבל המדיר מליהנות דר"י פליג בכהן מכלל דרישא לאו ר"י וא"כ כיון דרבנן סברי ברבים י"ל הפרה ועד"ר נמי יש התרה לעשות שלום כפסק הרמ"א ביו"ד דלא כהריטב"א הנ"ל א"כ שפיר פריך דא"ז בכלל פסולות כיון שיש לה היתר ע"י שאלה ואף דשמואל דאמר אין מעשין סובר אף בסתם ושמא ימצא פתח מ"מ הו"מ לתרוצי דמתניתין ברבים ובמפרש ושמואל באמת בסתם סובר דא"כ בשוטי רק בדברים ומתניתין יוציא בשוטי לכן פריך מליהנות דשם יש שאלה ומשני דיוציא ואין כופין:
אבל באמת לולי דברי ר"ח נראה דדוקא ממזונות פריך ונהי דירושלמי סובר באומר איני זן דגרע מפוליפוס מ"מ ז"ד באיני זן דתמות ברעב אבל כאן דרוצה להעמיד פרנס רק דא"ר בפרנס וזילא בה מלתא בשביל זילותא לבד ודאי אין כופין כיון דלא תמות ברעב אבל מתשמיש כיון דחסר לה עונתה שפיר דמי לפוליפוס וז"פ:
וראיתי להלח"מ פ"ד מה"א תמה אהרמב"ם דבגט וקרבן הצריך שיאמר רוצה אני ובחליצה ומכר ואנסו לאיש לקדש לא הביא רוצה אני ותו כיון דמצוה לכתוב גט הוי כאומר רוצה אני ולמה בעינן שיאמר בשלמא בקרבן כיון דאינו מקריב בעצמו צריך שיאמר דמנא ידעינן דהוא מרוצה אבל בגט דכותב או מצוה למ"ל רוצה אני ונראה דודאי במוכ"ש או במדיר או במאיס עלי להרמב"ם דכופין ודאי אלו ידעינן דמחר יתרפא או אשה תאמר מחר דיירנא עמו בסהדי וכן מדיר אם ימצא פתח או שאשה תחת שנאתה תתהפך לבה לאהוב אותו ואלו יבא אליהו ויגיד לנו כ"ז לא כופין אותו לגרש ואף דאמרו ביבמות דל"ט שהוי מצוה לא משהינן וכופין הגדול זה דוקא בשביל ספק שמא הקטן ירצה אבל אלו ידעינן ודאי שלמחר ידורו יחד ולא נצטרך לכפי' ובמאיס עלי' שמא גם עתה משקרת א"כ כיון דעיקר תלוה וזבין דמקרי לפי שנפשו חפץ לעשות מצוה אבל אם יהי' כמו שאמרנו אין כאן מצוה א"כ הוי תנאי ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דתנאי קודם כתיבתו ספק פסול הוא ואפילו לשיטת הראשונים דהוי גט בנתקיים התנאי חיישינן שלבב האשה תתהפך לבלי תרצה הגרושין ויתבטל הגרוש ולא יאמרו חז"ל שלח לתקלה שלא תדע האשה ותנשא שלא כדין ויהי' בני' ממזרין לכן צריך שיאמר רוצה אני כאלו לא כפו רק שחפץ בגרושין והחפץ בגרושין עצמן סתם הוי בלי תנאי כלל וכ"ז שייך בקדושין אבל מכר או אנסוה לקדש כיון דאינו בשביל מצוה מקדש רק בשביל דהאשה עצמה הוי כקבלת דמים וכן במכר א"כ ל"ש תנאי כלל אבל בגט דהמצוה עושה כאלו זבין הוי כתנאי אם הוא מצוה וא"כ צריך שיאמר רוצה אני בלא תנאי ולפ"ז מיושב כיון דאין תנאי כלל בחליצה כדאמרינן בכתובות דע"ד ואפילו אמר חלוץ ע"מ שאתן לך ר' זוז חליצה מוטעת כשרה א"כ אין תנאי מועיל א"כ ל"צ כלל אמירת רוצה אני ומיושבין דברי הרמב"ם:
ואין להשיב מגמ' ערוכה ביבמות דק"ו חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר ופריך אי דלא אמר רוצה אני גט נמי כו' ומשני דחליצה וגט זמנין כשר זמנין פסול אמר רוצה אני אידי ואידי כשר לא אמר כו' פסול הרי דאין חילוק בין גט לחליצה וא"ל דהאי תנא סבר יש תנאי בחליצה דהא סובר דחליצה מוטעת כשרה דנ"ל דלא הי' לפני הראשונים קושית הגמ' ושנויא בגמ' וראי' לזה מדברי ריטב"א מכות כ"ג וז"ל ואף לשיטה זו שפירשו רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ במוכ"ש וחבריו ק"ל מהא דאמרינן יבמות דק"ו חליצה מוטעת כו' חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר והא ע"כ גט מעושה דכשר באלו שכופין להוציא וא"כ דכוותי' חליצה מעושה פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא להוציא וטעמא משום דיבום ביבם תליא רחמנא דאם לא יחפוץ האיש כו' ולפי שטה ראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט וחליצה מעושה אלא לפי שאמר דחליצה כשרה במוטעת וגט פסול נקט איפכא דידי' בכפי' דזמנין דחליצה מעושית פסולה בשלא כדין וגט כשר בכדין עכ"ד הרי שלא גרס כל דברי הגמ' דאל"כ אדרבה סייעתא יש להאומרים כופין מדלא משני בגמ' ברייתא במוכ"ש בחליצה פסולה ובגט כשר ותו למה דחק לאוקמי בשלא כדין ולא מוקי בלא אמר רוצה אני ולכן אמינא דגם הרמב"ם לא גרס לה ונהי דהריטב"א יבמות דל"ט הביא בשם יש שמביאין מחליצה מוטעת ואין ראי' זו כלום כדמוכח להדיא פרק מצות חליצה אבל באמת סותר דבריו דכ' שק"ל וכאן הביא בשם יש מביאין ודחה אבל דהריטב"א מכתובות ומכות אינו מאותו הריטב"א וזה נודע לבקי ומכיר בלשונות כי לא נמצא מהד"ק ומהדורא בתרא רק בריטב"א כתובות ומכות לכן חלופי גרסאות ביניהם והאמת עד לעצמו וכמדומה לי בשם הגדולים הביא דריטב"א כתובות אינו מאותו ריטב"א של שאר מסכתות.
אבל אף לגירסתינו י"ל דהנה בהמדיר דע"ד פריך ר"א אדר"י אהא דאמר המקדש ע"ת ובעל א"צ גט מחליצה מוטעת אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאה ה"נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאה והקשו תוס' כל מכר נמי ותי' דבעינן התנה בשעת המכר ותמיהני לדבריהם איך יפרנס ר"א ברי' דר"א הך ברייתא דחליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול דאי התנה בשעתו אידי ואידי פסולה ואי קודם אידי ואידי כשרה ואפשר לישב קצת דחליצה קודם מעשה מיד כשחלצה נגמר החליצה ואחלה לתנאה אבל דאם התנה קודם כתיבת הגט וא"כ בשעת כתיבת הגט לא הי' עדיין מעשה גמור עד אחר הנתינה כדאמרינן פ' האומר דנ"ט בקדושין לענין אתי דבור ומבטל דבור א"כ הגט נכתב ע"ת ול"מ בעת נתינה דהוה מעשה ומחל דמ"מ כיון שלא נתקיים התנאי הכתיבה נתבטלה ול"מ מחילה אח"כ מיהת קשה לדעת הרמב"ם דתנאי קודם התור ל"מ אף שנתקיים וא"כ הא דמוטעת ע"כ איירי אחר התורף דאל"כ אפילו נתקיים התנאי ולא הטעתו ל"מ וא"כ קודם הנתינה ואח"כ נתן י"ל דאחולי אחלה ואפשר כיון דבין כתיבה לנתינה הוי כמו בשעת מעשה וזה דוחק אמנם אפ"ל דלהרמב"ם רק פסול מטעם אין ברירה כמ"ש בירושלמי פ' כל הגט א"כ י"ל דברייתא סברה כתנא דיש ברירה ובהתנה קודם כתיבה ונתקיים מהני אבל בהטעתו ל"מ דהמחילה בעת הנתינה שהוא הגמר אבל הכתיבה הוא בפסול לכן חליצה כשרה וגט פסול במוטעת:
ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לישב עפמ"ש הריב"ש דחלוץ ובכך אתה כונסה מ"מ נפסלה ליבם וכ"כ הה"מ בה' יבום בשם הירושלמי דנפסלה וכופין אותו לחלוץ כיון דלא חזיא ליבום והטעם דכוונה שבכך אתה כונסה מ"מ אינה בטלה החליצה אבל במעושה שלא כדין החליצה בטלה ומותרת להתיבם מיהת בע"מ שתתן ר' זוז נהי דבכ"מ תנאי מבטל דבכל מכר אם לא נתכוין להקנות ל"ה מכר א"כ כשלא קיים התנאי הוי כאלו לא נתכוין לכן במכר וגט וכל מילי כשנתבטל התנאי הדמים חוזרין וכן הגט או כסף קדושין א"כ ל"ש כיון דעבד מעשה אדרבה נימא דהקנין יתבטל ואין כאן מעשה ולא מחילת התנאי משא"כ אפילו לא נמחל כשלא יתקיים התנאי מ"מ לא גרע מחלוץ לה ובכך אתה כונסה ועכ"פ המעשה הועילה שתאסר להתיבם וא"כ המעשה כבר נגמרה עכ"פ לענין איסור ליבם א"כ מקרי מעשה דאמרינן אחלי' לתנאי לכן גם אביאה פריך כיון דל"ש לומר דמ"מ הנאת ביאה נשאר ואינו חוזר כמו כסף או גט ומעשה נעשתה ואם ל"ה קדושין הוי ביאת עברה וא"כ מעשה הוא ונימא אחלי' לתנאי. ואפשר דתוס' סברי דתנאי שלא נתקיים הוי כאומר בפירוש שאינו רוצה ומותרת להתיבם והוי כמו מעושה לכן לא פירשו כמ"ש אבל באמת זה קשה כיון דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר ושם בלי כונה אינו הקנאה דאם יאמר הילך כסף והשדה יהי' שלך ל"ה מכירה לכן מהני תנאי אבל לענין שתהי' מותרת בביטול תנאי להתיבם כיון דחלוץ ובכך אתה כונסה נמי אוסר ליבום ה"ה בביטול תנאי וא"כ מעשה גמורה הוי ול"ק קושיית תוס' בהמדיר:
עוד אפשר לישב קו' התוס' דמעשה שאפשר לקיימו ע"י שליח בדבור בעלמא ל"מ מעשה דנימא אחולי אחלי' משא"כ חליצה וביאה דא"א ע"י שליח מקרי מעשה גמור ולכן אחולי אחלי' ובמסקנא סברי בגמ' דכל שא"א להיות ע"י שליח הוי מעשה גמור דאינו מועיל תנאי כלל בלי מחילה ועיין פנ"י שם מיהת מיושב ברייתא דיבמות דק"ו אף למ"ד אחלי' לתנאי:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם די"ל דסוגיא דיבמות קאי למ"ד יש תנאי בחליצה רק כשלא התנה בשעת המכר כיון דהוי מעשה גמור אמרינן אחולי אחלי' וכ"ז בהתנה קודם אבל לענין רוצה אני כיון דאנן נקטינן דדעתי' רק אתנאי כמש"ל וא"כ ל"ש לומר דאחלי' דאדרבה הא אונס הוא וסברא דלא אחלי' א"כ שפיר אי לא אמר רוצה אני אמרינן דפסולה והך ברייתא כמ"ד יש תנאי בחליצה משא"כ הרמב"ם דפסק דאין תנאי בחליצה וכמ"ש נושאי כליו פ"ו מה"א משום דא"א לקיים מדלא חילק בין קודם או בשעת חליצה דהרמב"ם הי"ל לפרש א"כ כיון דאין תנאי כלל ל"ב שיאמר רוצה אני ולא קיי"ל כהך ברייתא דיבמות דק"ו:
ועפ"ז אפשר לתקן קצת דברי ריטב"א מכות הנ"ל התמוהים מאוד ולפ"ז אפשר לומר דהריטב"א סובר דלדידן דקיי"ל אין תנאי בחליצה ודאי דא"צ לרוצה אני בחליצה כמ"ש בכוונת הרמב"ם והגמ' קאי לר"א ברי' דר"א דיש תנאי ונהי דמוטעת כשרה דאחלי' אבל כאן דאנוס למה נימא דאחלי' לכן מוקי בדלא אמר רוצה אני אבל לדידן דקיי"ל אין תנאי וכמסקנא דהמדיר ועיין תוס' שם דל"פ רק לענין זיקת יבמין א"כ ודאי דבחליצה ל"ב רוצה אני וא"כ כיון דשלא כדין ל"ד לגט א"כ מסתברא דמיירי במוכ"ש וחביריו דבגט כשר וחליצה פסולה והגם שדחוק קצת לחומר הנושא לישב דברי רבותינו ולכן ביבמות פ"ד הריטב"א בעצמו דחה ראי' זו:
מיהת לפי דרכינו רוצה אני הוא שיאמר בלי תנאי א"כ ממילא כשאמר קודם תנאי ואח"כ סתמא אף אי הוי אמרינן דלא ע"ד הראשונה מ"מ באונס ודאי בתנאו קאי וא"כ לא קלקל המסדר כלום דאם לא אמר כלום ודאי בתנאו קאי. ובל"ז כ' המהר"ם לובלין בתשו' קכ"ב דכל העושה ע"ד הראשונה עושה:
פש לן לברורי מאמר הבעל דבענין התנאי כפי הדין שיבין הרב המסדר ובאמת יש שני פירושים האחד אם יכול הגט כשיתנה יהי' ע"ת א"כ כיון דרוב פוסקים פסקו דלא כרמב"ם ורש"י ובשכ"מ כהן מקילין כוותייהו א"כ ודאי התנה תנאי דבדין גט ע"ת מועיל אכן יש לפרש שכונת הבעל הי' אם עפ"י דין מחויב לגרש בלי תנאי אף שאם מתנה הגט כשר רק אם עפ"י הדין מחויב לגרש בלי תנאי מרוצה בכך א"כ בנ"ד כיון שבררנו בס"ד דמחויב לגרש בלי תנאי א"כ מגורשת מיד וברירה ל"ש כאן כיון דהדין הי' מבואר אז ודמי להא דכבר בא חכם אמנם אם לא נודע לדקדק בכונתו לדעתי יש ספק דאי נימא דכונתו אי מועיל גט ע"ת אז אף לאחר ד' שנים לא תהי' מגורשת וכמש"ל בשם מהרי"ק ואי נימא בכוונתו אם הדין מחייבו לגרש בלי תנאי א"כ מגורשת מיד וא"צ להמתין כלל ודא צריכה רבה.
ולכאורה כיון דהרמב"ם כ' בטעם כופין דמסתמא רוצה כפי הדין א"כ ה"נ י"ל ג"כ דלענין התנאי רוצה כפי הדין ובדין א"ל רשות לעגנה ולהתנות תנאים וכ"כ הבד"ה בשם חזה התנופה דאלו שכופין א"י להתנות תנאי כלל וכיון דכ' הרמב"ם דכשיכנע יצרו מסתמא נפשו אוה טוב א"כ כונתו הי' לשמוע ד"ח לגרש בלי תנאי ע"כ ראוי לפרש דבריו ע"ד זה אבל קשה לי להקל בערוה חמורה בלי ראי' ברורה וע"כ יש לפ"ז חשש אף לא"ז דנהי דמחשש הרמב"ם כבר הקילו במקום עגון וגדולה מזה אפ"ל דהנה אי נימא דלשמה א"מ תנאי מטעם ברירה א"כ קשה מקדשים דבעינן לשמן בעת שחיטה וכיון דאז עדיין בידו לישאול דהתוס' בכריתות די"ג לא כתבו רק אחר זריקה לא מועיל שאלה וא"כ בעת שחיטה ל"ה לשמה ואין לחלק דשם מחוסר מעשה דא"כ הי' לרמב"ם לחלק בתנאי קודם תורף בין קום ועשה לשוא"ת וא"ל דבקדשים כיון דשחט לשם חולין כשר ואי מתשיל הו"ל חולין משא"כ בגט דז"א דהרמב"ם פסק בפסח לשם חולין פסול וא"כ קשה הא עדיין בתנאי דשאלה קאי ואיך נפרנס כל הפסחים וכ' הכ"מ משום דכתיב לד' ועיין בה"ז ופמ"א ד"ג אע"כ נהי דלשם חולין פסול דלא מינה נמי מחריב בה אבל סתמא נמי לשמה קאי תדע דבגמ' דייק מלשמו ושלא לשמו דסתמא לשמו ונהי דדחי והא בפסח ודאי לאו לשמו קאי אלא עכצ"ל דגם בפסח סתמא לשמו א"כ לא איכפת לן בהא דא"ב דהוי מיהת סתמא משא"כ בגט דפוסל סתמא וא"ב הוי כסתמא מעתה י"ל כיון דתוס' כתבו זבחים ד"ב ע"ב דאפילו אשה שזנתה סתמא לאו לגרושין ולפ"ז י"ל דבהנך דכופין להוציא סתמא לגרושין דדוקא בזנתה כיון דהיא פשעה אין כופין וכמ"ש המג"א הובא בסוף ס' לחה"פ אבל בשאר שכופין י"ל דסתמא לגרושין וממילא תנאי קודם תורף מהני אף להרמב"ם ונהי שאין לסמוך להקל באלו שכופין בסתמא אם לא אמר בפי' לשמה דתוס' כתבו עוד טעם שא"ע להתגרש בגט זה מ"מ כיון דרוב חולקים אהרמב"ם סניף קצת יש דהרמב"ם אולי יודה בזה
אמנם דברי מהרי"ק נצבו בזה דהואיל ונפק חורבא שמא תנשא בע"מ א"כ קפידא דבעל ובטל השליחות ואפשר הי' ליקח ממנה ולחזור וליתן לה שע"ת אם לא יבא תוך ד"ש בתנאי כפול והגם דמהראנ"ח הומר להיפך במי שאמר לשלוחו לגרש וגירש ע"ת דהגט בטל והובא בכנה"ג סי' קמ"א בהגה"ט וא"כ שמא לא נתכוין לתנאי אבל ז"א דהא ממ"נ אם ל"ה תנאי נתגרשה בנתינה ראשונה ואם בתנאי תתגרש עתה וכ"כ המבי"ט באומר לשלוחו קח כתובה ותן הגט ועשה להיפך דמהני כשחוזר ונותן לה והאריך שם ואפילו כשנקרע קרע ב"ד מתיר ליטול ממנה ולחזור וליתן והוא שם בח"א סי' כ"ד וק"ז:
אבל בנ"ד צל"ע דבשלמא בטול חפץ והב גיטא נהי שהקפיד שלא יהי' גט כ"א כשנתנה קודם דאי נימא דיהי' נתינה פן אח"כ לא תתן החפץ לכן נהי דהנתינה לא הועילה מיהת נתרצה הבעל שלא יכלו שליחותו ויחזור ליקח חפץ ויטול הגט ויטול ממנה אבל בלא הזכיר התנאי דהחשש דנפיק מינה חורבא ביטל מכל וכל שליחותו אבל אין להוסיף חומרות ומקור דבריו מהא דטול חפץ והב גיטא א"כ ודאי הי"ל להביא דל"מ נטילה ונתינה ומשמע דלא מחלק:
מיהת יש לחוש לטעם הר"א מזרחי בח"א וח"ב שכתב הטעם כיון דאיכא בזיון דבעל כשמגרש אשתו דאסור לגרש אא"כ מצא ערוה או דבר ואלו על תנאי יודעין דעושה שלא תתעגן ומצוה עביד וא"כ לכאורה מה מהני דכיון דהקפיד שלא יגיע לו בדון א"כ כיון שכבר ביזוהו במה ימחה בזיונו א"כ י"ל דהקפיד שלא יועיל שליחותו עוד וצ"ע דין זה.
אמנם כאן נלענ"ד דכיון דמצוה עבד לגרשה ואם מתנה תנאי לעגנה הוי עבריין שמחויב להתירה מיד א"כ ל"ש טעם הר"א מזרחי משום בזיון דבעל דאדרבה יותר בזיון כשאינו מגרש רק ע"ת דלא טוב עשה משא"כ כשמגרש סתם כדין עושה א"כ ל"ש כאן טעם הרא"ש רק חשש מהרי"ק א"כ י"ל דמהני כשחזר ונטל ממנה ונותנו לה עתה אכן אם כבר אין הגט בנמצא צ"ע מאוד בנ"ד:
ועוד נ"ל כיון דאמר סתמא בדבר התנאי הנני סומך כפי הדין שיבין הרב המסדר היה ראוי לספק שמא כונתו ע"ת דאם לא באתי וא"כ כשנקרע הגט הגט בטל ואף דלא הי' ת"כ מ"מ חיישינן לחומרא ועיין אה"ע סי' ל"ח וכיון דבסדר גט שני לא נזכר מעכשיו א"כ י"ל דלא רצה לגרש רק אחר ד"ש וא"כ אם נתקרע הגט בנתים פסול וא"כ אם נתקרע גט אף בלי דברי מהרי"ק ל"מ ואם לא נתקרע יוכל לחזור וליטול ממנה וליתן לה.
ותו באמת כבר העירותי דכיון דמה"ד א"י לכופו שיצא חוץ למבצר דאולי משום כסופא כדאיתא בקדושין ד"נ ואף שא"י השם יכולין ע"י שיצוה לסופר והעדים והם יכתבו במקום ששם העיר נודע או ע"י עצות אחרות ורבים סוברים בלא כתב כלל דכשר א"כ יש חשש מעושה שלכ"ד לכן לא אוכל למצוא היתר ברור בנ"ד והם אולי רבנים גדולים אשר יהי' להם כחא דהיתרא אין אני תוקע עצמי לדבר הלכה ובלבד שיוצג לפניהם החששות הנ"ל ואם יתירו אבטל דעתי או אז כאשר אראה דבריהם נכונים לא אחדל מלהיות נמנה עמהם ז"ז אין אתי ויען בני הביא לי השאלה והייתי אז וכמעט איזה ירחים שלא בקו הבריאה ואח"כ נשכח ממני מרב טרדותי ועתה ביומא דמפגרי רבנן פניתי לזה.
וחתמתי יום ג' ב' דחנוכה תרל"א לפ"ק.