שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כז
מנחם תד"ר דאברי
יפרוס ממרומו שפעת שלומו לידידי הרב החריף כו' מ' יחזקאל שפירא נ"י בק"ק קאליש.
ותשובה על מכתבו וקושיתו שהקשה כ"ת ע"ד הריטב"א קדושין דכ"ו מובא במל"מ סוף ה' מע"ש שכ' לישב קו' התוס' בהא דר"ג וזקנים דלמאן דאית לי' ברירה לא בעינן מקום מסוים דמהא דערובין דל"ז דמשני רבה דשאני התם דבעינן שירי' נכרין מוכח דלא כדבריו עכ"ד כ"ת:
נראה דלעיקרא דמלתא סברת רבה נדחה מכולהו אמוראי דשקלי וטרי בגטין וב"ק ושאר דוכתי למתלי הא דלוקח בברירה נראה דל"ל סברת רבה וסברת אביי דלמאן דא"ל ברירה הואיל ולבסוף יהי' שירי' נכרין לא איכפת לן מה שבשעת אמירתו אינו ניכר ובאמת בשאר מקומות השמיטו בגמ' הא דרבה לבד בעירובין מזה מוכח דסברא דרבה משום שירי' ניכרין ורק קושיית כ"ת תסוב דלרבה קשה קושית תוס' ומה יתרץ הריטב"א אליבי' אבל ג"ז ל"ק דר"מ ע"כ סובר דל"ב שבי' ניכרין כדאמרי בערובין לדידך דל"ל שירי' נכרין אודי לנו מיהת שמא יבקע הנוד א"כ יתרץ דר"ג סובר כר"מ ומה דלא כ' כן הריטב"א דלפי האמת דנדחה סברת רבה לא נצטרך לאוקמי כר"מ דוקא:
ויש לי לה"ר דהריטב"א לא הקשה כלל לרבה וז"ל והיאך לא קבע מקום והתנן האומר תרומת כרי בתוכו תרומת מעשר וכו' לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו ותי' דהך אתיא כמ"ד א"ב אבל ר"ג סבר י"ב. ויש לדקדק דבתוס' קדושין שם הביאו ראי' אחרת מתוספתא דמע"ש מע"ש בחפץ יהי' מחולל חכ"א כו' ואמאי הביאו תוס' ראי' מברייתא ולא ממשנה הנ"ל שהביא הריטב"א לכן נ"ל דבערובין פריך דר"ש אדר"ש ומשני רבה דבעינן שירי' נכרים ופריך עלה אביי מהא דר"ש בתרומת כרי בתוכו דקרא שם ומשני שאני התם דאיכא סביביו וא"כ מיהת ר"ש סובר לרבה דבעינן מקום מסוים והנה ר"ש בתרומות פ"ג מ"ה הקשה מהא דמעשר שני בחפץ דר"ש ל"ב התם מקום מסוים ודוחק לומר באמצעיתו ותי' הר"ש ז"ל דל"ב לר"ש רק בתרומה ותרומת מעשר דכתיב ראשית ששירי' נכרין אבל במעשר שני לא לכן שפיר ל"מ בתוס' להקשות ממתניתין דתרומות דל"ה קשה רק אר"י דאמר תרומת מעשר לראב"ע אבל אר"ג לא הי' קשה דדלמא מעשר ל"ב מקום מסוים ול"ד לתרומה לכן הקשו מתוספתא דמע"ש דא"כ ה"ה לשאר מעשרות דבעי מסוים וקשיא לכולהו מעתה הריטב"א דקושיתו ממתניתין ולא מתוספתא ועיקר קושיתו מר"ג מדתי' דר"ג סבר י"ב מוכח דהקשה גם עליו דאיירי במעשר ע"כ סובר דאין סברא לחלק בין תרומה למעשר ולכן הביא ממתניתין דקשה לר"ג ולית לי' סברת הר"ש דאל"כ הי"ל לאתויי מתוספתא כמ"ש תוס' וא"כ לדידי' דסברא פשוטה דאין לחלק בין תרומה למעשר לענין שירי' נכרין א"כ הדר קושית הר"ש לדוכתי' דאיך יפרנס ר"ש מע"ש שבחפץ דליכא סביביו אע"כ דהריטב"א ללישנא בתרא אזיל דר"ש ל"ח לשירי' נכרין בין בתרומה בין במעשר ואי דקשה דר"ש אדר"ש טעמא דשמא יבקע הנוד אבל ברירה א"ל וא"כ אין לחלק בין תרומה למעשר ועדיפא לי' להביא ממתניתין א"כ מוכח דקו' ריטב"א דלא כרבה דמשני אהא דר"ש משום שירי' נכרין א"כ תירוצו עולה יפה דר"ג א"ל ברירה דהואיל וסופו מסוים שירי' נכרים מקרי:
ברם דא ק"ל שכ' דהך מתניתין דתרומות פ"ג מ"ה כמאן דל"ל ברירה דהא ראב"י בפ' השותפין דמ"ה יש לו ברירה לדעת ר"ת הובא בר"ן שם דדמי לשאר ברירות שבתלמוד והוא אומר ג"כ דל"מ בתרומת מעשר ואף אם נאמר דהריטב"א סובר דלא כר"ת והא דהשותפין ל"ד לשאר ברירות מ"מ יקשה דהיאך, אמר דתרומת כרי בתוכו למאן דל"ל ברירה מה ענין זה דלא אמר שאני עתיד להפריש לברירה ופשיט דתרומה מעורב ומדומע בתוכו ועיין רש"י ערובין שפי' בדברי ר"ש דהגמ' אם אכל לוקה משום תרומה וא"ל דהואיל ותרומה איתא במחשבה י"ל באמר תרומת כרי בתוכו חישב שאני עתיד להפריש למה חשבו רש"י למדומע הא מיחל ושותה מיד. וא"ל דרש"י קאי אתוכו באמצעית דהא השתא לא אסיק אדעתי' דאיכא סביביו עד דמשני לה ובל"ז ק"ל דמדומע אין בו מלקות דבטל ברוב רק מדרבנן בעי ק"א ולמה כ' רש"י דלוקה. תו מדכתב רש"י דקריאת שם מהני ללקות משום תרומה משמע דסביביו אסור משום מדומע דאל"כ הועיל להתיר סביביו א"כ כיון דמיד הי' מעורב תרומה בחולין אמאי הועיל קריאת שם לחול שם תרומה כיון דתרומה בטלה שלא נקרא שם תרומה אינו דין שלא יחול בתערובת ולידמי להא דמכורה כבר יוצאת שאינה מכורה א"ד שלא תמכר וה"נ כיון דבטל מה"ת תרומה חד בתרי למה יחול קריאת שם ויש לישב עפ"י דברי המרדכי בחולין ביבמה שרקקה דם שלא בטל הרוק הואיל ומעולם לא ניכר הדם בלי תערובת וא"כ ה"נ כיון דלא ניכר ההיתר מעולם לפי שהי' טבל וכשקרא השם מיד הי' פתיך תרומה בגוה לא בטלה לכן כ' רש"י דלוקה כיון דל"ה ביטול ול"ד לתרומה שנפלה בתוך חולין דהי' ניכר ההיתר בפ"ע מה"ת ברוב בטלה ומדומע רק מדרבנן מיהת דברי הריטב"א
עוד יש להקשות על הריטב"א לשיטת מכתב מאליהו ש"ח סי"א שכ' וז"ל ועוד נראה דאף למאן דא"ל ברירה דוקא דבר שבידו לעשות עתה לגרש למי שרוצה או להפריש מיד אבל בנ"ד כיון דהשתא לא אגידא בי' לא מצי לגרשה בגט זה והשיג על מהרי"ט ח"א סי' מ"ט לענין גט ע"ת אם מגרש בגט אחר והאריך שם ולפ"ז מה יתרץ אר"י דהיאך ק"ש לתרומת מעשר הא בל"ז ל"ש ברירה כמ"ש הריטב"א אר"ג כיון דר"ג לא הפריש המעשר א"כ אין ביד ר"י עתה לסיים המקום לת"מ כיון דהמעשר אינו מסוים וא"כ בכה"ג ל"ל ברירה לד"ה למכתב מאליהו תו ק"ל דל"ל לדר"ג א"ל ברירה ולא תי' דסבר כר"ש דל"ב דבר מסוים כיון דתרווייהו דלא כהלכתא ברירה והא דר"ש:
לכן נ"ל דגם הריטב"א מודה לסברת תוס' דלבעור סגי בא"מ רק להפרשה הוא דבעי מסוים רק דקושייתו דלמה לא הי' מזריזין מקדימין לעשר ממש וא"ל דעישר ממש דהא להפרשה ל"מ עד שיסיים ולכן לא כ' הריטב"א כמ"ש תוס' דמה הועיל דשפיר הועיל לקיים חובת ביעור רק כ' אמאי לא קבע מקום ולכן לא הקשה הריטב"א רק אר"ג ולא הקשה את"מ דהוי עדיפא להקשות ממתניתין דתרומות והקשה ממעשר דמה הי' לר"י לעשות כיון שלא קבע ר"ג מקום לכן תיקן רק לבעור ולא להפרשה אבל אר"ג שפיר הקשה אמאי לא תיקן גם להפרשה לכן תי' דר"ג א"ל ברירה וא"כ לא הוצרך לתקן הכרי בסיום כיון דודאי לא יאכלו כל הכרי א"כ כשיפריש אח"כ יהי' מותר כל מה שהניח ואכלו בביתו ולא הניח דבר שאינו מתוקן ואדרבה אם יסיים שמא יאכלו ממקום שסיים יפגעו בטבל לת"מ או בת"מ לכן לא סיים וא"כ ממילא ניחא מ"ש למכתב מאליהו דאר"י לא הקשה כלל דלבעור ל"ב סיום ול"צ לברירה ובזה ניחא מה דקשה דלריטב"א אם כולהו תנאי אית להו ברירה למה לא קי"ל די"ב ולפ"ז ניחא דרק ר"ג סובר י"ב אבל אכולהו תנאי ל"ק וסברי דא"ב ורק חובת בעור יצאו וזה נכון דלא כמ"ש המל"מ שחולק הריטב"א אסברת תוס' בבעור. ויש לפלפל בדברי תוס' דקנה מיד מה שיעשר ואי י"ב א"כ למפרע של לוי הוא א"כ הוי כלקוח והוי כמפריש מפטור על החיוב לחד תי' בתוס' ב"מ ד"פ וא"כ איך יועיל עשור ויש לעיין:
שוב ראיתי לרשב"א חולין די"ד שהקשה אהא דלוקח יין דל"ה שירי' נכרין ותי' דלמאן דא"ל ברירה מקרי שירי' נכרין כיון דהוברר למפרע דהך סברא דאמרי בערובין דל"מ שירי' נכרין אף אי י"ב אידחי למסקנא דמלתא דטעמא דר"ש שמא יבקע הנוד כו' והוא כמש"ל בדברי ריטב"א:
ואמינא פרפרת להביא סעד לדברינו דהריטב"א סובר כדברי תוס' לענין בעור דקשה דהריטב"א בב"מ הובא בש"מ לב"מ די"א כ' דלאו דוקא בהאי לישנא קאמר ר"ג כו' אלא הב"ע שאמר לצפונו או לדרומו עכ"ל וסותר דברי פ"ק דקדושין ולפ"ז י"ל דהנה בש"מ ב"מ אר"ת הקשו דלמה יועיל לענין בעור תינח למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו אבל למ"ד כמי שלא הורמו אף אם הניח בביתו ל"מ כדמוכח בחולין פ' הזרוע. וא"כ לפ"ז בב"מ דמותיב רב אבא לעולא מעשור שאני עתיד למוד ובקדושין ספ"ב מותיב ג"כ ר"א לעולא ומשני לי' עולא בישראל שנפלו לו טבלים וסבר כמי שהורמו משמע דר"א דמקשה ול"ל שנויא דעולא דסבר כמי שלא הורמו וא"כ לדידי' ליכא למימר דיועיל לבעור בלי הפרשה לכן הוצרך לדחוק דלאו דוקא דאל"כ היאך יצא ר"י י"ח לענין בעור לת"מ כיון דאין בידו לקבוע מקום כיון שלא קבע ר"ג מקום וא"כ א"י להפריש ת"מ ובלא הורמו לא יצא חובת בעור וכסברת מכתב מאליהו באינו בידו ל"ש ברירה וכנ"ל משא"כ בקדושין שם סתמא דגמ' הביאו וי"ל דכמי שהורמו דמי דהכי הלכתא וא"כ שפיר תקנו כולהו לצאת חובת בעור ול"ק להריטב"א רק אר"ג דהי"ל לעשות תקנה מעולה לצאת מצות הפרשה לכן תי' דר"ג סבר י"ב ולא נצטרך לדחוק דלאו דוקא וחסר עיקר מהמשנה ולכן שפיר הרמב"ם סובר דיוצא חובת בעור אף לריטב"א הואיל ופסק פ"ה מה"א ה"ו דכמי שהורמו ובהא הריטב"א מודה להו. כל אלה כתבתי בחפזי לרב טרדותי וישגא שלומו כנפשו ונפש: