אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן כו

סימן כה

שאלה נער בשאדיק שמו זאב בר"מ כהן לקח אשה ליבא הענא מלוביטש ואחר צאתם מן החופה שהעמידו בכפר בא אחד והגיד שבעלה יושב במאסר ואז רץ הנער לזאלאשין וקראו אותה וטענה שנתגרשה מבעלה ושקר הי' בפי' כי נתגרשה לכמה שנים אח"כ בעיר לוביטש כפי גב"ע מה משפט האשה כי הי' חופת נדה ולא נתיחדו ומיד כשנודע לו פי' כ"א לדרכו ולא נתיחד אם צריכה גט ממנו וכבר מענין הנער הוא בשאלה ב':

תשובה ראיתי בס' נחלת אבות להרב בעל שער משפט שהביא תשו' רשב"א הובא בב"י סי"ז רחל אמרה פנוי' אני ונתקדשה לשמעון בשם פלגש בלא כתובה ונתיחדה עמו כמה ימים תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני ומה שאמרו התלמידים דא"צ גט משני טעות הוא בידם ומשנה שלימה שנינו יבמות דפ"ז האשה שהלך בעלה למדה"י כו' וצריכה גט מזה ומזה ואם מפני שלא נכנסה לחופה ושמא רוצים לומר דאין זו אלא כמי שא"ל מת בעלך ונתקדשה כו' ז"א כיון שנתיחדה אצלו אחר הקדושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עכ"ל הרשב"א אמנם נ"ל כדברי התלמידים דדוקא כשהיא שוגגת גזרו וקנסו אבל לא כשהיא מזידה לא קנסו וכה"ג כ' התו' יבמות דמ"ט ע"ב לדחות דברי הר"ח שכ' דמסוטה, הולד ממזר דרבנן דהתם קנסוה כי היכי דתידוק אבל הכא א"צ לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה והביא ראי' דלענין גט משני נמי כן דבמזידה א"צ גט משני מהא דפריך יבמות דצ"א עפ"י ב"ד לר"ש מי בעי גט והתניא ר"ש אומר עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה עפ"י עדים כשגגת איש באשה ולא בעי גט ופרש"י כזדון איש הבא על א"א ונאסרה על בעלה ולישני דכזדון איש באשה היינו שנתקדשה ונשאת במזיד דבעי גט ואסורה לבעל אע"כ דבמזידה לא קנסו להצריך גט. עוד ראי' מהא דיבמות דק"ט קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר דא"צ גט משני ואמאי אע"כ במזידה א"צ גט ובפסקי הרא"ש משמע דאף מדרבנן ל"ב גט וא"ל דמיירי בנשאת עפ"י עדים דרב סבר כר"ש דל"ב גט דלשון ועמדה ונשאת לא משמע כן א"כ מוכח דלא כהרשב"א רק הטור בסי' קנ"ו לא הביא רק נתקדשה לכן מסתפינא להקל עכ"ד:

אבל כל דבריו אינם נראים דנהי דחילקו תוס' בסוטה דבא עלי' דרך זנות לא דרך קדושין דלמה יקנסוה הא לא ישמע לה הבועל משא"כ כשהוא ע"ד קדושין והבעל סמך שמותרת היא שפיר קנסוה וגם הולד ממזר ואטו אמרה מת בעלי אם בא בעל ברגליו אף שאמרה בשעת מיתה הייתי וקברתיו הולד אינו ממזר מזה ומזה זה ודאי אינו ותוס' מודים וה"ה נשאת בחזקת פנוי' ונמצא שהיתה מקודשת לא חילקו חז"ל בקנס ואידי ואידי ממזר מזה ומזה וצריכה גט משני ודוקא בסוטה שהיתה דרך איסור לא קנסו אבל כל שנשאת לעיני העולם בהיתר אף דידעה שאסורה היא מ"מ כיון דהיתה מערמת וע"י קדושין בדרך היתר עשתה לעיני השמש קנסוה שתצא וצריכה גט מזה ומזה. ומ"ש ראי' מהא דלא פי' בגמ' כזדון איש באשה ע"י קדושין דבעי גט זה אינו ראי' כלל דכיון דעיקר קנס הי' בשביל דתידוק ולא תאמר בדדמי או תחקור אחר עד המעיד לה א"כ עיקר קנס הי' בשביל שוגג שמן הדין כאנוסה רק כיון שכבר תקנו בשגגת אשה לא חילקו גם במזידה כל שהוא דרך קדושין ונשואין להצריכה גט א"כ מזידה רק אטו שוגגת תיקנו א"כ היכי שייך לומר דב"ד כזדון איש באשה לגט היאך יאמר ההיפך הא יותר מסתבר להצריך גט כשנשאת בהוראת ב"ד דאז שייך קנס כי היכי דתידוק משנקנוס במזידה הא מסתמא תהי' נשמרת מאיסור א"א וא"כ רק משום שוגג קנסו מזיד ולא פלוג בתקנתן א"כ ל"ש לומר עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש ולמתלי העיקר בטפל אדרבה הי' לומר עשו זדון איש כב"ד בהוראתן להצריך גט לכן מדייק בגמ' דגט לא בעי ואדרבה מדרש"י פי' הבא על א"א ולא פי' דא"א שנשאת אלמא דאם הי' דרך קדושין צריכה גט משני בנשאת וכדברי הרשב"א וא"כ צריכה גט משני בנ"ד:

עוד נראה דלשון כזדון איש באשה משמע דשניהם מזידים ואם הבעל ג"כ ידע שהיא א"א י"ל דגם הרשב"א מודה דכיון דרק משום לא פלוג מזיד' אטו שוגגת לא קנסו רק כשהבעל מיהת לא ידע והי' סבור שמותרת לו אבל אם שניהם ידעו שהיא א"א ואז שניהן לד"ע נתכוונו אז ודאי לא שכיחא ולא קנסו ובזה יפול גם בניינו מהא דקטנה שהגדילה ועמדה ונשאת די"ל דגם הוא ידע שבעל ראשון כיון דהגדילה אצלו א"כ בכה"ג ל"ב גט משני וממילא מיושב בפשיטות הא דסוטה שכתבו תוס' דשם דרך זנות ששניהם יזנו ויעשו איסור לא קנסו אבל גם זה אינו ברור לענ"ד עדיין:

ומ"ש מהא דקטנה דעמדה ונישאת נ"ל דהתם לא הצריכו גט משני דשמא לא ידעו העולם שבעל ויסברו שלא בעל משגדלה או דיטעו בדשמואל דאדעת קדושי ראשונים בועל מדצריכה גט משני ויאמרו דלשני אין קדושין תופסין באחותה ובאמת מן הדין קדושין תופסין דגט שני אינו רק מדרבנן ודמי להא דקדושין דמ"ה משא"כ במת בעלך ונמצא שבעלה חי או בנודע שנתקדשה ממש לראשון כהא דרשב"א ואף דאיכא חששא דגירש זה ונשא זה יאמרו כיון דקדושי ראשונים ודאי קדושין וא"כ ודאי מה דהצריכו גט הוא רק שמא גירש זה ומ"מ היאך יקילו באיסור אחותה דיחושו שמא לא גירש זה ורק ספיקא הוא והצריכוה חז"ל גט אבל בהא דקטנה שהגדילה שלא בעל סובר רב דלית בה ספיקא לשני ובודאי קדושין גמורים הם א"כ קדושי אחותה אין תופסין ואתי לקלקולא ולמה יסברו דגירש ראשון והוי ס' גרושין הא יותר מצוי שיטעו בדשמואל דאדעת הראשונה בעל וקדושי שני גמורים הם וקדושי ראשון דרבנן דאין הבת ממאנת אחר הבאת ב"ש וצריכה תרווייהו גט שני מה"ת וראשון מדרבנן לכן מהך חששא אוקמי אדאורייתא דלא קנסו משני משא"כ בשאר דוכתי דחזו דצריכה גט מתרווייהו א"כ אי גירש ראשון למה הצריכו גט עוד הפעם ע"כ ספיקא הוא ואפילו אי מת ראשון כיון דלא ידעו מגרושין כלל רק ממה דהצריכו גט משני א"כ רק יטעו בספק גרושין לא בודאי ולא אתי לקלקולא וכ"ז לרב דבלא בעל הוי רק מדרבנן משא"כ הטור דפסק דאף בלא בעל ספיקא הוא אי גדלי קדושי בהדה ונהי דכתב דחיישינן מדרבנן כבר תמה הפרישה והב"ש שם ונדחקו בזה ונראה דסובר הטור כמ"ש הרי"ף בקדושין ד"ה בנתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן וכתב הר"ן דמה"ת מוקמינן אחזקת פנוי' אפילו בספיקא דדינא כן דברי הטור כאן ונהי דשם בסי' כ"ז בנתן הוא ואמרה היא השמיט הטור הא דחיישינן מדרבנן כאן הכריע דאינו אלא מדרבנן דכאן הוי ספק אם נתכוין לקדש לכשתגדיל או לא ולא מקרי ספיקא דדינא א"כ אף בלא בעל הוי ספק אי מקודשת לשני קדושי תורה וקדושין באחותה תופסין מספק עכ"פ מדרבנן דשמא קדושי קמא דאורייתא וקדושי שני לאו כלום א"כ לא אתי לקלקולא אפילו יסברו דלא בעל ראשון או יטעו בדשמואל לכן הדרא לדינא דנשאת צריכה גט משני כמו באשה שהלך בעלה למדה"י לכן הביא טור דוקא בנתקדשה ולא בנשאת. ואין להקשות לפי הס"ד דר' ששת דמוקי להא דרב בלא בעל הוי ודאי קדושי תורה א"כ לדידי' אמאי לא מצריך רב גט משני כדין אשה שהלך בעלה למדה"י כיון דליכא למטעי כלל י"ל דגם כן יטעו בדשמואל ויסברו דבלא בעל קדושי שני ד"ת וראשון גט דרבנן וא"ק תופסין באחותה משא"כ לדידן דבבעל קדושי ראשון ודאי ד"ת וגם בלא בעל לא חיישינן דיטעו בתרתי חדא שלא בעל או דאדעת ראשונה בעל וגם יטעו בלא בעל דודאי לא אהני קדושי קמא כולי האי לא טעו ומיושב לשון הטור:

תדע דלאו מטעם שהיא מזידה לא אצרכוה גט משני דהא בנ"י כתב דל"ב גט מטעם א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין דכאן טעתה בדשמואל ולכן ל"ח לדר"ה וא"כ כיון דתלינן בטעות א"כ הדר שייך למקנסה כי היכי דתידוק כמו בכל הנך דחשיב פרק בתרא דגטין ויבמות דצ"א ע"ב וא"כ שוגגת היא אע"כ דטעמא דידי' לאו דסמכי הוא ובאמת בתשו' הנ"ל לא חייש כלל בעובדא דידי' דנהי שלא בפניו מ"מ פלוגתא היא בין גדולי ראשונים הר"ן והרמב"ן חיישי לחומרא והח"מ וב"ש רסי"ז הביאו דבריהם ואיך העלים הרב נחלת אבות לחוש לזה כלל לדר"ה דא"א מעיזה ותצטרך גט מדאו' וא"כ מה שהתיר לבעל שלישי שנשאת דהואיל ודברי הרשב"א לא ברירא לי' ואמאי לא חייש התם להא דא"א שפשטה לשיטת ר"ן ורמב"ן הנ"ל:

עוד נראה לומר דלר"ש דמחלק בין נישאת ברשות לשלא ברשות ולא גזרו שלא ברשות ב"ד אטו ברשות א"כ חזינן דבמה שראו לקנוס קנסו וחילקו בתקנתן ה"ה דחילקו בין שוגגת דקנסו כי היכי דתידוק אבל במזידה לא הוצרכו לקנוס משא"כ לדידן דקיי"ל דאפילו שלא ברשות קנסו ולא אמרינן מאי הו"ל למיעבד עכצ"ל דלא חילקו בתקנתן וגזרו שלא ברשות אטו ברשות ה"ה דגזרו מזידה אטו שוגגת כיון דלא חילקו בתקנתן ובזה ניחא מה שהקשה דלישני דעשו ב"ד כזדון דבעי גט כיון דהך ברייתא מחלק בין ב"ד ועדים א"כ לא השוו גזרתם ה"נ י"ל דלא השוו זדון לשוגג אבל לדידן השוו בגזרתם וממילא ניחא הא דרב אמר א"צ גט משני דרב לטעמי' דפסק כר"ש ביבמות דצ"א אבל הטור ורשב"א לדידן דקיי"ל כרבנן אין לחלק כלל כשם דלא מחלקינן בין ב"ד ועדים ה"נ בין שוגגת למזידה ואין לדחות ממה שהקילו באנוסה ממש כהא דפלטי בן ליש שהי' עפ"י ב"ד של שאול דזה הוי כלא עבדה איסורא דאנוסה ממש ולא קנסוה רבנן משא"כ עפ"י עדים לא הוי אנוסה ממש וחייבת בקרבן לא חילקו בגזרתם ועדיין צ"ע:

וראיתי לירושלמי ריש האשה רבה וז"ל עד כדון ביודעת שהיא א"א לא היתה יודעת שהיא א"א נשמעינה מהדא קטנה שהשיאה אביה הלכה והשיאה א"ע וא"ר אילא תמן תנינן כל העריות א"צ הימנו גט חוץ מא"א בלבד ר"ע מוסיף אף אשת אחיו ואחות אשתו שניא היא בין יודעת לשאינה יודעת אף הכא לא שניא בין יודעת לשא"י והק"ע ופ"מ נדחקו בפי' הירושלמי ופירשו תמן שניא בתמי' בין יודעת לשא"י דאחות אשה מסתמא יודעת בנשואי אחותה וא"כ אין לחלק ה"נ אין לחלק דאף בלא ידעה אסורה וכמה זרים הדברים דהואיל ואחות אשה מסתמא יודעה א"כ מסתמא גם בא"י ומנין דלמא דוקא בידעה ועוד דלפי פירושם נפשט בקטנה שלא ידעה מקידושי אבי' דאם נשאת דקנסוה ובאמת הרשב"ץ ח"ג סי' קע"ח כ' להדיא דקטנה שקדשה אבי' דהיא כאנוסה ומותרת ומצאתי להברכי יוסף סי' ל"ז שעמד על דבריו מן הירושלמי הנ"ל ואי אמינא כדברי ס' נחלת אבות לחלק בין שוגגת למזידה ה"פ הירושלמי הנ"ל דדייק מדר"ע מוסיף אשת אחיו ואחות אשתו ולא שאר עריות והירושלמי ל"ל ס' ש"ס דילן דטעמא שלא יאמרו תנאי הי' בקדושין וגירש זה ונשא זה ל"ש באחות אשה וא"כ הוקשה לירושלמי מ"ש הנך לר"ע משאר עריות לכן סבר הירושלמי דבשלמא הנך דאיכא למתלי בטעות שאמרו לה שמתה אחותה או אחיו שא"כ שוגגת היא קנסו אבל שאר עריות דאין להן היתר לאח"מ א"כ מזידה היא ולא קנסו והשתא פשיט ירושלמי דאי תימא דגם בשלא ידעה שהיא א"א קנסו א"כ גם אשת אביו משכחת שלא ידעה שקדשה אבי' כגון שקבל קדושין אבי' שלא מדעתה א"כ ליחשוב ר"ע אשת אחיו ג"כ או אשת אחי אביו אע"כ דבלא ידעה שנתקדשה לא קנסו אפילו באשת איש ולכן לא משכחת לאשת אביו אי ידעה הוי מזידה ואי לא ידעה לא גזרו בשום מקום אף באשת איש וזה פי' הירושלמי שניא היא תמן פי' לר"ע בין יודעת לשא"י דנימא ביודעת דמזידה באשת אביו הואיל ואינה מותרת לאח"מ א"כ לא בעי גט אבל בא"י שנתקדשה לאביו בעי גט דז"א בתמי' דא"כ לימא ר"ע אף אשת אביו בא"י שנתקדשה וא"כ אף הכא (פי' באשת איש) לא שניא פי' בתמי' בין יודעת לשא"י ודאי דשניא דבלא ידעה שנתקדשה אנוסה היא ולא קנסו דאל"כ משכחת אשת אביו בלא ידעה שנתקדשה וא"כ לכאורה מכאן יצא להרשב"ץ דינו דלא קנסו בקטנה שקדשה אבי' ולא ידעה והשיאה עצמה דלא קנסו וממילא גם מותרת לראשון דכשם שלא קנסו לענין גט ה"נ מותרת לראשון וא"כ לפי פירושינו לכאורה קשיא על הרשב"א:

אבל נראה דאדרבה ראי' מכאן לשיטת הרשב"א מדדחיק בגמ' לומר דתנאי הי' בקדושין וקשיא אמאי לא נקיט אשת אביו דנגזור לכן ע"כ מוכח מגמ' דאף בהיא מזידה נמי קנסו וא"כ מ"ש אחות אשתו לשאר אמו ואם אביו ודומיהם אע"כ משום דבאשת אחיו איכא למיחוש שתנאי הי' בקדושין ואי ס"ל להירושלמי דיש לחלק בין שוגג למזיד א"כ י"ל דר"ע בלי טעמא דגירש זה קנס משום דעבד איסורא קנס רק בשאר עריות לא משכחת שלא יהי' מזידה אלמא דהגמ' ל"ל לחלק ואפשר הירושלמי סובר סברא זו דכיון דאנן כתבינן לעיל דמזידה אטו שוגג הוא דגזרו ומשום לא פלוג א"כ דוקא באשת אחיו גזרו בכל אנפי אף במזידה אטו שוגג אבל בשאר עריות דל"ש למגזר בשוגג דאם לא ידע שהיא ערוה לא קנסו ואם סבר שמת הא אינו מותר לאחר מיתה א"כ ע"כ מזידה ושוגגת לא משכחת לא קנסו כלל אבל מיהת בא"א דמשכחת מזידה ושוגגת גזרו הא אטו הא. וגם התוס' יבמות דצ"ד אהא דר"ע מוסיף דאשת אביו וא"א אביו לא נקט דל"ש ע"י שמועות טעות משמע דאם במזיד נמי הוי דינא לר"ע רק כיון דל"ש ע"י טעות הואיל ואסורין לאח"מ לא נקט כשפשעו ומוכח כהרשב"א:

עוד נ"ל לפרש דברי ירושלמי בדרך אחר דהנה לשון הירושלמי תמוה נשמעינה מהדא הא היא היא בעיית ירושלמי בלא ידעה לכן הקה"ע מחק נשמעינה מהדא וגרס היידא ונ"ל לקיים גי' ישינה וה"פ דבעיית הירושלמי בלא ידעה שהשיאה אבי' ועתה השיאה עצמה בגדלותה דכיון דלא הו"ל למידק ולחוש שאבי' קדשה א"כ אנוסה היא ומותרת לראשון וגם א"צ גט משני ואמר נשמעינה מהדא דבעי בקטנה שהשיאה אבי' והלכה והשיאה א"ע דהירושלמי ס"ל דקטנה יש לה רצון להיות נאסרה על בעלה ופשט ר"א מהא דר"ע אמר אשת אחיו די"ל תנאי הי' בנשואין וקדושי שני קדושין משא"כ שאר עריות דלא תפסי קדושין וה"נ קטנה בחיי אב דאף קדושי מיאון לית בה א"כ אפילו תנאי הי' בקדושי אב א"צ גט דקדושי דידה לאו קדושין וא"צ גט משמע דוקא בקטנה שהשיאה עצמה אבל כשגדלה וקדשה עצמה אף שלא ידעה בקדושי אבי' בעי גט וס"ד דכיון דקטנה אין לה דעת הוי כלא ידעה וטעמא דאין קדושי קטנה כלום לכן ל"ש גירש זה ונשא זה או תנאי הי' בקדושין הצריך גט משני הא הוי קדושין אף כשא"י דומיא דקטנה אין לה דעת קנסו ודחי דשניא תמן בקטנה שהשיאה דר"א פשיט אפילו יודעת נמי לא קנסו כיון דא"י לקדש עצמה הא לא"ה גם לקטנה הוי קנסינן דקטנה יש לה רצון וה"ה דקנסו משא"כ כאן שהגדילה לא שניא בתמי' הכי אין סברא לחלק בין יודעת לשא"י דביודעת דמהני קדושי דידה קנסו ובלא ידעה דלא הו"ל למידק לא קנסו ונפשט כדינו של הרשב"ץ וא"כ אין כאן ראי' לנ"ד כלל:

אמנם מש"ל בישוב דברי הטור דסד"א הוא רק בשביל חזקת פנוי' אחר העיון נראה דליתא דהא הביא הטור בס"ס קנ"ה דאם הראשון לא בעל והשני בא דאין הולד ממזר ואמאי ליהוי ספק ממזר ותו למה בבא עלי' הראב"ד חלק על הרי"ף דאינו דומה לאשה שהלך בעלה למדה"י ומותרת לשני דלא קנסו היכי שהוא רק מדרבנן קדושי ראשון והטור פסק כראב"ד ואמאי הא מדינא ספק א"א היא וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וגם על הריף קשה למ"ל למתלי באשה שהלך בעלה דקנסא הא כאן מזידה היא והוי ספק ונהי דמוקמינן אחזקת פנוי' מה"ת מ"מ מדרבנן מטעם ספק ליתסר מדרבנן א"כ ע"כ כדברי ב"ש בס"ס קנ"ה דאינו אלא מדרבנן ולא ספד"א א"כ הדרא קושייתינו דא"כ אמאי הביא הטור נתקדשה ולא השיאה דגם לדידי' שייך לחוש בבעל דיטעו בדשמואל ויאמרו א"ק תופסין באחותה. ובאמת דברי הב"ש צ"ע דהוכיח דלאו ספיקא הוא דאל"כ ספיקא דאבעיא לא מצטרף לס"ס לשמא נשרו ותמה הדגול מרבבה דמנ"ל הא ואמאי לא הביא מגוף דברי טור שפסק דמותרת לשני בבא קודם גרושי ראשון ואין הולד ממזר דאין זה ספד"א כלל כמ"ש מיהת נסתר תירוצינו הנ"ל ולתי' השני שכתבנו לעיל ניחא אבל עדיין אינו ברור אצלי:

לכן נ"ל דאף דבמת בעלי ונשאת דקיי"ל אפילו בנכנסה לחופה תצא מזה ומזה כמבואר בריטב"א ונ"י פ' האשה רבה והובא באה"ע סי"ז אע"פ שלא נבעלה וא"כ כיון דהרי"ף מדמה בלא בעל הראשון והשני בא קודם גרושי ראשון דתצא מזה ומזה אמאי דוקא בא עלי' אפילו לא בא כיון דנקט הרי"ף נשאת א"כ ליתסרא לשני אפילו לא בא וא"כ בעמדה ונשאת לבד נמי תיתסר לשני וגם הטור אמאי לא נקט בלא בא רק נשאת דאסורה לשני ולזה לא מועיל תי' של הרב נחלת אבות דכיון דממ"נ אם נחשוב בלא בא הראשון כמזידים וכזנות בעלמא א"כ למה מדמי הרי"ף לאשה שהלך בעלה למדה"י לידמי לסוטה ממש וא"כ ע"כ כשוגג נחשבת א"כ אפילו רק נשאת ולא בא נמי ליתסרא וזהו תימה ע"כ נ"ל דדוקא היכי שבדרך היתר נשאו זא"ז וכגון מת בעלי דאמרה בדדמי הוא דמחמרינן גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהיא נכונה לביאה וגם הוא נכון לבא עלי' דלא ידע דאסורה עליו לא חילקו חז"ל בין בא ללא בא אבל כשנשאת וידעה דאסורה מדרבנן דקדושי קטנה מיהת מדרבנן הוי כשגדלה אמרינן דתמלך ולא תמסר עצמה לביאה והרשב"א דוקא בנתיחדה לשם פלגש דעדי יחוד הן עדי ביאה אבל בלא נתיחדה נהי דנשאת בחופה אי חופה לאו הוא יחוד אז אי ידעה מאיסור דרכיב עלה לא גזרו בנשואין ולכן גם בלא בא השני אפילו נבעלה משהגדילה לראשון א"צ גט משני ולכן נקט רב עמדה ונשאת לרבותא דא"צ גט משני אפילו בנשאת כ"ז שלא בא מיהת עדיין קשה דברי הטור דהביא קדשה תו קשה דהא הב"ש כ' סי' ס"ד דלמ"ד חופה לאו היינו יחוד באלמנה בעינן יחוד של ביאה א"כ אי בעל הראשון הוי כאלמנה ומדנקט השיאה משמע דחופה ביחוד דאל"כ לא הוי נשואה כלל וביחוד ראוי לגזור אף בידעה שאסורה היא דומיא שכ' הרשב"א דיחוד ראוי לביאה הן עידי ביאה וביותר קשה לדעת אומרים דחופה היינו יחוד בבתולה א"כ ממילא באלמנה בעינן ביאה ממש כמ"ש הב"ש שם א"כ הא דנשאת היינו ביאה כיון דכבר בא הראשון אין חופה קונה לשני א"כ ודאי קשיא נהי דלשיטת הרי"ף דלא פסק כירושלמי לחלק בין בתולה לאלמנה אפשר ניחא כדברינו אבל לשאר פוסקים קשה לכן צ"ל כמש"ל לחלק בין שניהם ידעו דא"צ גט או כמש"ל דלרב דמחלק בין נשאת ברשות מחלק ג"כ בין שוגג למזיד ומיושב דברי הטור אמנם מה דנקט הרי"ף בא עלי' ולא כשנשאת לבד י"ל כיון דהוא משוה בתולה לאלמנה לענין חופה י"ל דמיירי בלא יחוד יש לחלק בין שוגג למזיד:

מיהת בנ"ד לכאורה כיון דלא הי' יחוד כיון שהיתה נדה ואסורה להתיחד א"כ רק החופה מה שהוא תחת הכלונסות ווילין כמבואר בהג"ה סי' נ"ה ומיד נודע לו י"ל כיון דהראשונים דייקו מדנקט דנשאת אסורה לחזור והתם איירי באלמנה א"כ בעינן יחוד ראוי לביאה לדידן דקיי"ל כירושלמי דהלין דכנסין ארמלין צריך לכנסן מבע"י א"כ רק נכנסה לחופה ולא נבעלה כוונתם יחוד דבמת בעלך הוי אלמנה ולא מקרי חופה א"כ אינה עדיין נשואה ע"י חופה שלנו שהיא בלא יחוד א"כ י"ל דלא צריכה גט משני כלל ואפילו לדעת הרי"ף דלא מחלק וא"כ במת בעלך אף בלא יחוד מיתסרא מ"מ הוכחנו מלשון הרי"ף שהביא דבא עלי' משמע עכ"פ בלא נתיחדה דאז ודאי בשהיא מזידה לא גזרו ורק בשוגגת דלפי דודאי לא תמלך מלעשות איסור קנסו רבנן כאילו עבדה אבל במזידה לא קנסו דשמא תמלך ורק ביחוד גזרו דהן כביאה דמי ומה דנקט הרי"ף בא ה"ה נתיחד דהוי כביאה ולפ"ז יש להתיר בנ"ד בלא גט משני:

ולכאורה נראה דלכן המחבר בסי"ז לא הביא אפילו לא נבעלה דהוא פסק כירושלמי ופסק בסנ"ה דבעינן בבתולה יחוד ראוי לביאה א"כ באלמנה ביאה ממש בעינן כמ"ש הב"ש סי' ס"ד א"כ במת בעלך ונשאת כוונת הגמ' ביאה ממש א"כ בלא נבעלה לא מצינו שקנסו אבל הרמ"א שהביא בסנ"ה דחופה לאו היינו יחוד א"כ באלמנה יחוד נמי הוי חופה ונשואה מקרי פסק דאפילו לא נבעלה נמי הדין דקנסו בכל י"ג דברים מדנקט בגמ' ונשאת משמע אפילו בלא ביאה כלל א"כ מיהת יש סעד לנ"ד שאפילו יחוד לא הי' דלא קנסו וא"צ גט משני כלל ואין לסתור דברינו דכיון דמת בעלך ונשאת מיירי אף שנתארסה לראשון ועדיין היא בתולה א"כ חופה קונה בלא יחוד ומ"מ קנסו די"ל דלשון מת בעלך סתם משמע נשואה לכן נקט ונשאת אבל בלא יחוד אין לאסור ולקנוס כלל ועוד דמתניתין נקט לא זה זה זכאין במציאתה ובמע"י והפרת נדרי' ולא זה וזה מטמאין משמע דהיתה נשואה לראשון דאל"כ בלא קנס לא זכה בדברים אלו ולא מטמא לארוסה וכיון דמתניתין חשיב הנך י"ג דברים משמע דבנשואה למחבר לא הוצרך לפרש בא עלי' דלדידי' באלמנה ל"מ נשואין בלי ביאה ולרמ"א אה"נ דביחוד קנסו אבל שנחמיר בלי יחוד רק בחופה שלנו מנין:

אבל צל"ע דברי הב"ש סי' מ"ו סקי"ח אהא שכ' המחבר ביצא עלי' קול שנתקדשה ואח"כ קדשה שני קידושין גמורים מגרש ראשון ונושא שני אבל אם כנסה שני ה"ז אסורה עליו עולמית וכ' הב"ש דדוקא שיש עדי יחוד אבל בחופה גרידא לא מיתסרא כיון דקדושי ראשון קדושי ספק עכ"ד א"כ מוכח דקדושי ראשון ספק הא הי' ודאי אף בחופה לבד קנסו בלא יחוד ומנ"ל הא והנה הרמ"א בסי' ל"א ס"ד בקידש פחות מש"פ דהוי ספק שמא ש"פ במדי דהביא המחבר מגרש ראשון ונושא שני וכ' הרמ"א דה"מ בשלא בא עלי' אבל בא עלי' השני כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולא נקט רבותא יותר אפילו יחוד מיתסרא וע"כ משמע דבקדושי קמא ספק אפילו ביחוד לא מיתסרא רק ביאה ממש ודלא כהב"ש ובזה אפשר ליישב מה דהביא הרי"ף בקטנה שהגדילה ונשאת וה"מ שלא בא אבל בא דלמה לא יחשוב נשואין כביאה כיון דקדושי ראשון בלא בעל ספק הוי ומדרבנן לא מחמרינן רק כשבעל ממש כמ"ש בפי' הרמ"א. מיהת דברי הב"ש בקדושי ודאי דחופה בלי יחוד נמי מיתסרא צל"ע ומנין לו ונהי די"ל דהב"ש סובר דמת בעלך אף בארוסה ומדתנן נשאת משמע אף חופה בלי יחוד אבל קשיא למה הרי"ף הביא דוקא בא ולא יחוד נמי דמיתסרא וי"ל בדוחק:

ואפילו נתפוס כדברי הב"ש בחופה נמי קנסו בלא יחוד ה"מ היכי שהיא כנשואה כגון שהיתה בתולה דקניא בחופה דומיא דסמ"ו אבל בנ"ד שהיתה אלמנה וקיי"ל דחופה בלי יחוד אינו קונה כלל דקיי"ל כירושלמי דמחלק בין בתולה לאלמנה והרמב"ם דלא פסק כהירושלמי סובר דבכ"מ חופה היינו יחוד א"כ בנ"ד דידענו דלא נתיחדה כי היתה נדה ומיד נודע לבעל שני שבעלה ראשין חי ולא גירשה אין לה דין נשואה כלל רק נתקדשה וא"צ גט משני כלל:

עוד נראה דבירושלמי רפ"י דיבמות מפרש הא דצריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון ופירשו לברר שאסורה לראשון מדין סוטה והנה לכאורה זה שייך במת בעלך ואפילו במת בעלי מ"מ דאולי שמעה מע"א ואנוסה היא ומדאורייתא שריא ומדרבנן אסורה לראשון והכי איתא להדיא ביבמות די"א דאינה אלא סוטה מדרבנן לכן הצריכו גט משני כדי לברר שאסורה לראשון כיון דמדאורייתא שריא וכן בקטנה שהגדילה ולא בעל דאינו אלא מדרבנן אם השני בא אסור מדרבנן אבל בהגדילה ובעל או לר"ש דמוקי בלא בעל וסובר בלא בעל נמי קדושי תורה לא הצריכו גט משני לברר איסור ראשון דהא מבורר שסוטה היא דאורייתא מה שנשאת לשני כיון דקדושי ראשונים ק"ת ומזידה היא והא שהצריך הרשב"א גט משני שם כיון דלא נשאת לשני רק נתיחדה ע"י קדושין א"כ צריכה גט משני לפרסם שנבעלה אבל בנשאת דקלא אית לי' וכ"ע ידעו למה כלה נכנסה לחופה וידעו שהיא א"א יודעין כולם שאסורה לראשון משום סוטה א"כ לא צריכה גט משני וא"כ שפיר אתיא דרב שאמר בנשאת דא"צ גט וא"כ לדינא יהי' דברי נחלת אבות נכונים ולא מטעמי' ואין סותרים כלל לדברי הרשב"א דבנשאת ממש י"ל דמודה הרשב"א כיון דהדבר מפורסם שאסורה משום סוטה א"צ לברר איסורו וא"צ גט משני אבל חלילה לנו להקל בשביל זה דאשנויי ניקום ונסמוך מיהת כאן דלא נתיחדה כלל והיא נדה י"ל מטעם הראשון להקל דלא מקרי חופה.

וגדולה מזה הביא השער המלך בחופת חתנים ס"ה בשם מהר"א ששון דאם נכנסה לחופה ולא נבעלה דאסורה לשני הואיל וחופה פסולה פוסלת מ"מ אם היתה נדה כיון דחופת נדה אינו קונה לרי"ף ורמב"ם והך דחופה פסולה פוסלת מתרומה אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' יבמות דנ"ח בסוגיא דיש חופה לפסולות הו"ל ספיקא דרבנן לקולא ואם הוא מיירי שם ביצא עלי' קול שנתקדשה דאם בא הוי דאורייתא אסורה דשם מזידה מ"מ הקיל כיון דחופה אינו אלא מדרבנן והגם דשעה"מ דחה דחופה אחר נשואין הוי דאורייתא מיהת כאן דלרי"ף ורמב"ם ל"מ חופת נדה ולתוס' ורא"ש ומחבר באלמנה מיהת לא מועיל רק יחוד ראוי לביאה וכן דעת רוב ראשונים וגם נהי דלדעת יחידאה דל"ב יחוד אף באלמנה מ"מ הא דצריכה גט משני ודאי אינו אלא דרבנן לכ"ע א"כ כאן אפי' נימא דלא קיי"ל כירושלמי והוי ספק אי בעינן יחוד הוי ספד"ר לקולא וגם דאיכא ספיקא טובא שמא קיי"ל כרמב"ם דיחוד ראוי לביאה בכ"מ בעינן ואת"ל דל"ב יחוד ראוי לביאה שמא באלמנה קיי"ל דבעינן כהירושלמי וא"כ הוי ס"ס ואפשר אפילו להתיר לראשון דהוי דאורייתא מכ"ש דא"צ גט משני דהוי רק דרבנן ע"כ למה נחמיר כאן:

מיהת יש לחוש לשיטת הרמב"ן ור"ן דא"א שפשטה וקבלה קדושין שלא בפניו נמי בעי גט דא"א מעיזה אף שלא בפניו להחמיר אבל הב"י ורמ"א לא הביאו שיטת הרמב"ן והח"מ וב"ש סי"ז הביאו דרוב הפוסקים חלוקין עליו ויותר נ"ל דכיון דהרמ"א רסי"ז כתב דבזה"ז דנפישי חוצפא ופריצות אינה נאמנת בפניו להקל א"כ י"ל דשלא בפניו אפילו להחמיר א"נ בזה"ז גם להרמב"ן. ועוד דהא הכנה"ג הביא בשם מהר"א ששון רסי"ז דאם השני כהן ל"ש דר"ה דאם גרושה אסורה לכהן וכבר פלפלתי בזה (לעיל שאלה ד') וא"כ כיון דבל"ז רוב הפוסקים חלוקים י"ל דמיהת בהמקדש כהן יש לסמוך אמהרא"ש להקל דלא נצריכה גט:

ולולא דמסתפינא ה"א דאשה שא"ל מת בעלה וניסת לכהן דא"צ גט משני דל"ש שיאמרו גירש זה ונשא זה בהיתר ונהי דקדושין תופסין בח"ל מ"מ כיון דלכן יטעו העולם שגירש זה ולא יאמרו שעד שקר העיד לה שמת בעלה דלא יחשדו שיעיד אחד בשקר ויאמרו גירש זה ונשא זה א"כ בכהן ל"ש זה דגם כהן אסור בגרושה וע"כ יאמרו קדושי טעות הי' ואף דעבד איסורא לא קנסוה רבנן רק היכי דעולם יטעו דגירש זה ונשא זה ואל תשיבני מתניתין דתנן לא זה וזה מטמא לה משמע דבעלה כהן ומ"מ צריכה גט תנן מזה ומזה י"ל דלאו כולהו בחדא מחתא צריכה גט מזה ומזה בישראל וסיפא דשני אינו מטמא לה בכהן והא דסתמו הפוסקים אין ראי' דגם בהא דר"ה דא"א שפשטה סתמו ועכ"ז חילק הרא"ש בין כהן לישראל ולפ"ז גם ספק הראשון בנ"ד מקנס הותר בנ"ד דמקדש הוא כהן אכן דא"א לחדש בלתי ראי' ברורה ונהי דהי' אפשר לישב הא דרב בקטנה שהגדילה ועמדה ונשאת די"ל דהשני כהן לכן א"ר א"צ גט משני והטור נקט קדשה דהוא מילתא דפסיקא בין בכהן בין בישראל ובזה מיושב מה דנקט ונשאת ולא נקט קדשה משום דהב"י הקשה דהא תצטרך גט כדין א"א שפשטה ולכן איכא מ"ד דדוקא שלא בפניו ובאמת ר"ה תלמיד רב ואיך יפרנס הוא לדרב רבי' דאמר דא"צ גט משני כיון דר"ה אפילו שלא בפניו אמר ותי' הב"י שתירץ דכאן לא תלינן בגרושין די"ל דטעתה שאדעת ראשונה בועל הוא באמת תמוה בעיני דכיון דקדושין בעי דעת שניהם א"כ ע"כ אי סברה דהוא אדעת ראשונה בועל לא נתכוונה לקדושין ואמאי מקודשת אע"כ אמרינן דחזקה אאעב"ז ושניהם גמרו לקדושי ביאה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' דמדפשטה ע"כ מוכח דר"ה ליבעי גט ולפמ"ש דמיירי בכהן ל"ק כשיטת מהרא"ש ולכן נקט בגמ' נשאת דע"כ בכהן דאל"כ צריכה גט מזה ומזה משום קנס ושמא יאמרו גירש זה אז אין לחוש לדר"ה נמי אבל אי נקט קדשה ה"א דאפילו בישראל איירי וליתא לדר"ה ואיירי שלא בפניו משא"כ הטור דפסק דשלא בפניו ליתי' לדר"ה וכהא דשמואל בגטין דפ"ט לכן שפיר הביא קדשה דבין בכהן בין בישראל מצי לאורויי ולפ"ז ראי' לדברי הר"א ששון ויש היתר בנ"ד שהמקדש השני כהן בין על חששא דר"ה לרמב"ן דפסק כוותי' בין לחשש דצריכה גט מזה ומזה:

ברם לדעת הרי"ף דגרס אלא דעבדה איסורא קנסוה רבנן ביבמות דפ"ט והדר הגמ' מטעמא דגירש זה ונשא זה תו לענין צריכה גט משני אין לחלק בין כהן לישראל והרא"ש חולק עליו דתרתי בעי דאל"כ אשת אחיו ואחות אשתו נמי ליבעי גט אע"כ בשביל דעבדה איסורא קנסו למגזר מחשש דגירש זה הא היכי דל"ש גירש זה ליכא למגזר ולמקנס לכן לא קנסוה רבנן דר"ע באשת אחיו ואחות אשתו וא"כ כיון דלהרי"ף ודאי בעי גט משני ולהרא"ש ספוקי מספקא לן דשמא בכהן כיון דק"ת שייך גירש זה אין להקל כלל לפטור מגט אם שני כהן והארכנו במ"א בשיטת הרי"ף והרא"ש ואכ"מ מיהת כאן דכתבנו דל"ה ככנוסה לפי שלא הי' יחוד ונדה היא ראוי להקל:

אכן כיון דבנ"ד האשה אמרה לפני הב"ד בזאלשין שגרושה היא א"כ נהי דאילו הבעל רצה לדור אתה לא הי' צריך לחוש לדברי' שאמרה גרושה אני שלא בפניו להפוסקים שפסקו דלא כר"ה שלא בפניו ואינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה כיון דליכא חזקה דא"א מעיזה ואין קדושי שני תופסין מ"מ אי גרשה הראשון לענין שתהי' אסורה אכ"ע מצד קדושי שני נראה הדבר תלוי בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד פי"ח מהא"ב ה"ט אשת כהן שאמרה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה והראב"ד כ' אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאח"מ בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה א"נ והרי לא הודית ע"ע הודאה לאיסור ולא נתקבלה דברי' כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל א"כ גם כאן כשאמרה גרושה אני הודית שנאסרה אכ"ע בלי גט משני ונהי דלא היתה נאמנת להפקיע עצמה מבעל שלא בפניו נאמנת אכ"ע שתצטרך גט משני להרמב"ם אבל להראב"ד יועיל אמתלא:

וראיתי לה"ה שלמד דין זה ממשארסתני נאנסתי דאמרי בגמר וראית דפסלה מכהונה ואמתלא לא מהני כאן באשת ישראל דהא לא נאסרה עליו ובאשת כהן כיון דלא מהימנא לגבי בעלה ל"ה אמתלא ותמה המל"מ דמה ראי' הא שם היא בטענתה א"ר לאוסרה לבעל דבא"י מותרת אנוסה לכן נאמנת לפסול עצמה לכהן אבל כאן נכונים דברי הראב"ד דכיון דלא נתקבלו דברי' לאסרה לבעל ה"ה דלא נתקבלו לפוסלה לכהונה וכיון דהותרה הותרה ותו עיקר ראיתו מהא דטמאה אני דפסולה לתרומה דאמרו בנדרים דפתח בה הה"מ וסיים בנסתפחה שדהו ולדעתו שהוא עיקר ראי' הי"ל לפתוח תחלת דבריו מהא דנסתפחה עכ"ד ואוסיף עוד להפליא על הה"מ דמאי ראי' מהא דכתובות שם שור שחוט לפניך דלא מצא לה בתולים אבל הרמב"ם דמיירי בא"א דאמרה נאנסתי שפיר הראב"ד השיג עליו ול"ד כלל לכן נ"ל בכוונתו דהנה ע"ז הסברא דנימא כיון דלא נתקבלו דברי' לגבי בעל והותרה הותרה גם לכהונה הה"מ כ' דיצא לו דליתא מהא דנדרים ד"צ דאם נתארמלו פסולות לתרומה ולא אמרינן כיון דהותרה הותרה וה"ה לכהונה וע"ז לא חלק הראב"ד דודאי לא אמרינן כיון דהותרה רק מטעם אמתלא הקיל הראב"ד ואין ראי' מנדרים דשם י"ל דפסולה לתרומה כשהיא לא חזרה מדברי' אחר שהורו לה ב"ד שתדור עם בעלה וידעה כי לא תועיל להפקיע מבעלה ועכ"ז לא חזרה מדברי' סימן שדברי' נאמנים ופסולה מתרומה אבל כשמת הבעל וחזרה בזה נחלק הראב"ד דהרמב"ם סובר כיון דתקנו חז"ל דלא תהא נאמנת שוב אין כאן אמתלא דידעה דלא יועילו דברי' לגבי בעלה ואין כאן אמתלא אבל הראב"ד חולק דאטו נשי דינא גמירי ועוד שמא יאמין לדברי' לכן כזבה והוי שפיר אמתלא וע"ז אמר הה"מ דיצא להרמב"ם מסוגיא דמשארסתני נאנסתי דכל שאין מאמינין לה לא חשיב אמתלא שטעתה בדין והנה אמרו שם דנאנסתי אינה טענה טובה דפסלה מכהונה ויש לה מגו דמוכ"ע דלא פסלה משמע דלא תוכל להנשא לכהן עוד ואמאי הא תוכל אחר מיתת בעלה הישראל לומר בתולה אני והבעל כיחש שלא מצא בתולים ומה שלא טענתי כן דאם הייתי טוענת ששקר דובר הייתי אסורה עליו דשויא אנפשה חד"א כיון דבעל אמר פ"פ נאמן לגבי עצמו ולגבי שאר כהנים לא מהימן בעל במכחשת דע"א א"נ למשוי זונה לכהן במכחשת לכן טענתי דמשארסתני נאנסתי דאז אהי' לבעל ג"כ מותר כדין אשת ישראל שנאנסה והבעל לא ידע דל"ש שויא חד"א ועתה הנני טוען אמת שבתולה אני ומהימנא לכל. עוד ק"ל אף לסברת הה"מ הא שם יש לה אמתלא דלכן לא הכחישתו כדי שלא תפסיד הכתובה וא"כ עכצ"ל דאין זאת אמתלא דא"כ הי"ל לטעון טענת מ"ע דהיתה מותרת לבעלה ונוטלת כתובתה וא"כ אין מועיל אמתלא שבתולה אני דהי"ל לטעון מ"ע אני וניחא הכל אבל ק' כיון דמתניתין סתמא תנן בין בא"כ בין בא"י ובעל ואשה מתעצמים לדין על כתובה דלא מפסדא בטענתה כמ"ש תוס' כתובות ד"ט ע"ב דאפילו בא"כ אי משארסתני נאנסתי לא מפסדא כתובתה א"כ מה מגו איכא והיאך חשיב לה טענה טובה דמ"ע הא נימא דאדרבה תתן אמתלא שהיא רצתה להפקיע מבעלה ולקחת כתובה ולא היתה יכולה לטעון ששקר דובר ובתולה אני דאז תפסיד כתובה דהם אמרו והם אמרו דחזקה אא"ט בסעודה ואם תטעון מ"ע אז תשאר תחת בעלה והיא עיני' נתנה באחר לכן טענה משארסתני נאנסתי ואחר הגרושין תהי' כשרה לכהונה דבעל א"נ למשוי זונה כשמכחישתו ואי בשביל חזקה דאא"ט נ"ל דאינו מועיל רק לכתובה דהואיל וחכמים תקנו והם אמרו והם אמרו כדאמרינן בכתובות ד"י ואי כתובה דאורייתא לא מהימן הבעל וכן מבואר שם א"כ לאוסרה לכהנים ודאי דא"נ הבעל דל"מ הך חזקה לשאר מילי רק למה שהאמינו בכתובה דהם אמרו וזה נכון בסברא וא"כ ליכא מגו דשמא עיני' נתנה באחר וגם לא תפסל לכהונה דיהי' לה אמתלא לכן סובר הה"מ דכיון שכתב בהלכה י' דדעת הרמב"ם דגם בשטענה נאנסתי או מ"ע היכי דליכא רק חד ספיקא א"נ בטענתה להתיר מבעלה א"כ לפ"ז אפילו תטעון מ"ע, תהי' אסורה לבעל אם הוא כהן א"כ אין לה אמתלא דמאחר שאינה נאמנת גם אם תטעון מ"ע ואסורה א"כ הי' לה לטעון מ"ע דלא, פסלה מכהונה עכ"פ לפי דברי' אף שלא תהי' נאמנת ועוד דאם תטעון מ"ע תוכל אחר מיתת בעל ליתן אמתלא ששקר דובר הבעל ואי דהי' לה לטעון נאנסתי הא יש לה אמתלא דלא טענה לפי שגנאי הוא לה כמ"ש תוס' כתובות ד"ט דלכן מ"ע ל"ה בכלל ס"ס דהי"ל לטעון משא"כ באונס דגנאי הוא לה אבל נאנסתי מדטענה אף דגנאי ולא טענה מ"ע א"כ נראה א ש דאמת כן הוא ול"מ אמתלא ששקר דובר הבעל ועוד כיון דר"ג בא להוכיח דנאמנת נאנסתי מכח מגו שפיר הוכיח דאי נאמר דלא תהא נאמנת הי' לה מגו דמ"ע דנאמנת לענין כתובה ועדיין אסורה לבעל אם הוא כהן דלהתיר עצמה א"נ כמ"ש הה"מ וא"כ שפיר לא תועיל אמתלא דהי"ל לטעון מ"ע כנ"ל לישב ומעתה ראיית הה"מ נכונה דאי תימא דאמתלא דטעתה בדין הוי אמתלא א"כ לא פסלה מכהונה דתיכל לטעון עיני נתתי באחר לכן טענתי נאנסתי ובאמת בתולה אני ולא טענתי בתולה אני כדי שאטול כתובה ואי דהי"ל לטעון מ"ע דאינו גנאי תוכל לומר סברתי דאהי' נאמנת להתיר לבעלי ג"כ ובאמת יש חולקים בדין זה כמ"ש הה"מ לכן טענתי נאנסתי כדי שאצא מבעלי כהן דמתניתין סתמא תנן בין בא"כ בין בא"י לענין כתובה ר"ג ור"י דפליגי לכן כ' הה"מ דהרמב"ם הוציא דטעות בדין ל"ה אמתלא וא"נ א"כ א"נ לומר שסברה דבטענת מ"ע תשאר תחת בעלה וע"כ מדלא טענה מ"ע ע"כ א"נ כלל לומר ג"כ ששקר דיבר הבעל ובתולה היא וא"כ פשט שפיר דטעות בדין ל"ח אמתלא כנ"ל לישב דברי הה"מ ובזה י"ל קו' הרשב"א דמה מגו דמ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה הא עדיין תהי' פסולה דא"נ להתיר עצמה לשאר כהנים כיון דליכא רק חדא ספיקא לשיטת הרמב"ם וי"א שהביא הה"מ ולפ"ז ניחא דאם תטעון מ"ע אז שפיר יועיל אמתלא לשאר כהנים דבתולה אני ולא טענה כן שלא תאסר על בעלה או שלא תפסיד כתובתה וא"ל דהי"ל לטעון נאנסתי דגנאי הוא לה אבל כשטענה נאנסתי לא מהני אמתלא דהי"ל לטעון מ"ע ודוקא אם היא א"כ וטוענת מ"ע א"נ להתיר עצמה לבעל בחד ספיקא אבל בא"י וכן בא"כ נאמנת אח"מ בעלה באמתלא ולכן שפיר במ"ע לא תפסל לשאר כהנים לעולם דיש לה אמתלא שלא טענה בתולה אני להרויח כתובה ונאנסתי לא רצתה לטעון דגנאי הוא לה:

אכן דעת הראב"ד נ"ל דסובר דאף לשאר כהנים אם טוענת בתולה אני אסורה דכיון דהרבה פוסקים פסקו דכתובת בתולה דאורייתא ומ"מ פ"פ נאמן וכן מוכח לשיטת רש"י סנהדרין ד"ח ועיין בתוס' שם א"כ הך חזקה דאא"ט חזקה אלימתא וה"ה דמועיל למשוי ספק זונה למתסר אשאר כהנים וקו' הרשב"א הנ"ל יתרץ כמ"ש הרשב"א דלאו שתהא נאמנת בטענת מ"ע להכשיר עצמה רק לפי דברי' הוא כהיתר ומייתי ראי' מקדושין כסבורה אני ע"ש. או דסבר דהך מגו לאו עיקר טעמי' דר"ג רק דבו"ש וחזקת הגוף כדמוכח כתובות דע"ה דמדמי הא דר"ג להי' בה מומין ושם ליכא מגו ותו מ"ע אני תחתיך דליכא מגו אמאי מהימנא וע"כ בחזקת הגוף סגי דלהימנא וגמ' דנקט מגו לרווחא דמלתא י"ל דגמ' לא איירי רק בא"י אבל בא"כ אה"נ דליכא מגו ומ"מ מהימנא משום חזה"ג וא"כ אין ראי' להה"מ והה"מ סובר הואיל דמתניתין סתמא ובא"כ נמי איירי ובגמ' אמרו עלה דאיכא מגו מוכח דל"מ אמתלא שטעתה בדין:

ובמה שחדשנו לרש"י דכתובה דאורייתא מ"מ פ"פ נאמן א"כ גם אשאר כהנים נאמן במכחשת לאוסרה מצאנו ישוב למה שתמהו ארש"י כתובות ד"ט דפי' דר"א אמר נאמן לאוסרה עליו אבל להפסידה כתובתה לא שהקשו מהא דאביי אי למיתב לה כתובה משמע דפשוט יותר הפסד כתובה מלאוסרה וכמ"ש תוס' דאם ס' בקי נמי מפסדא כתובה א"כ דלמא ר"א לאוסרה וכ"ש להפסידה וכ"כ התוס' ד"ט ע"ב אליבא דר"א ולפ"ז ניחא דק"ל לרש"י אמאי אמר לאוסרה עליו הא לשאר כהנים לא ואי אית לי' חזקה דאא"ט ליהימן אף אשאר כהנים לאסור כמ"ש לשיטת הראב"ד דאל"כ קשה קו' הה"מ דרש"י לטעמי' דחזקה דאא"ט מהני אפילו בדאורייתא וא"ל דספק בקי אף לדידי' תשתרי דנוקי אחזקת היתר לכן הוכיח דל"ל חזקת אא"ט וא"כ א"נ להפסידה כתובתה אבל התוס' סברי דרק בשביל הם אמרו נאמן להפסיד ואי כתובה דאורייתא א"נ להפסיד וה"ה דא"נ לאוסרה אשאר כהנים כמ"ש בדעת הה"מ א"כ שפיר מצי ר"א סבר דלהפסידה נמי נאמן דכתובה דוקא בשביל הם אמרו האמינוהו ולא לשאר כהנים ובחידושי תרצתי דברי רש"י בכמה אנפין:

עוד י"ל דהראב"ד סובר דלא כתוס' כתובות ד"ט ע"ב ד"ה אי למיתב דבאשת כהן אי משארסתני נאנסתי מפסדא כתובתה דכיון דאסורה עליו ולא הודיעתו ונשאת ונבעלה לו דמי למשמשתו נדה דהוית עע"ד דתצא שלא בכתובה וא"כ ע"כ פלוגתא דר"ג ור"י לא איירי בכהן דא"כ אין לה כתובה גם לפי טענתה ואין כלל קושית הה"מ דשפיר אמרי דפסלה נפשה מכהונה ובאמת ק' על התוס' שם שהקשו דהוי ס"ס דלמא נאנסה ובא"כ ג"כ לא מפסדא הא עע"ד היא ואפשר לישב דבכי האי גוונא לא הפסידה כתובה דבשלמא במשמשתו נדה כיון דיוכל לדור עמה ובשביל שהכשילתו גרמה שלא יוכל לדור עם נחש בכפיפה א"כ היא גרמה שלא ידור אתה מפסדת ואפילו מקיימה אין לה כתובה כדי שתהא קלה להוציאה אבל א"כ שנאנסה ובעמוד והוציא קאי א"כ במה שהכשילתו לא גרמה סבת הגרושין דהא מיד שנאנסה עומדת להתגרש וכגרושה הוי א"כ נהי שהכשילתו לא תפסיד כתובה כמו מיד אחר שנאנסה דיוציא ויתן כתובה ונהי דבא"כ שנאנסה ואח"כ זנתה מפסדת כתובתה כדמוכח בהא דאלמנה לכ"ג לא שותית ולא נוטלת כתובה אף דבל"ז אסורה וקיימא מצד אלמנה לכ"ג ועכ"ז כשקנא לה ונסתרה הפסידה כתובה אף דמאי איכפת לי' מה דזנתה הא בל"ז אסורה לו י"ל דהבעל יוכל לומר ערב לי האיסור אבל זנות מאוס בעיני וער"ן כתובות ס"פ אלמנה או דכיון דמעלה בו מעל הפסידה אבל בא"כ שהכשילתו ולא גלתה לו שאנוסה היא למה תפסיד כיון דבל"ז מחויב לגרש ולתת כתובה ואם יאמר ערב עלי האיסור א"כ לא הכשילתו כלל ולכן סוברים התוס' דלא הפסידה כתובה מטעם עע"ד ואין להקשות דמה פשט בסוטה דכ"ה מהא דאלמנה לכ"ג לא שותית הא קנוי מקנא לה לאו להפסידה כתובה ש"מ עע"ד צריכה התראה דמה פשט דלמא ל"ב התראה רק בלא קנוי דאין חשש שזנתה אף שעע"ד במה שנסתרה לא מפסדא כיון דבל"ז בעמוד והוציא קאי משא"כ אחר קנוי דשמא זנתה ומעלה מעל אין לה כתובה אבל בנשים הראוי לקיימן אם עע"ד שפיר ל"ב התראה ומפסדת מיד י"ל דהא המל"מ כ' בעוברת ע"ד והודית דעיקר טעם דמפסדת כתובה שמא זנתה דאל"כ סוטה ששתתה כיון דעע"ד בסתירה והי' הקנוי שהיא התראה נהי דטהורה היא מ"מ תפסיד משום עע"ד אלא ע"כ כשנבדקה דלא זנתה לא קנסוה א"כ שפיר נמי באלמנה לכ"ג אי הי' הדין דל"ב התראה להפסיד כתובה והיו חושדין שזינתה היתה מפסדת כאילו זנתה ודאי ושפיר אמרי בגמ' אבל כ"ז בדת יהודית משא"כ בדת משה דמאכילתו שאינו מעושר דלאו משום זנות רק כדי שלא תכשילנו שפיר י"ל דבאלמנה לכ"ג או א"כ שנאנסה לא הפסידה במה שהכשילתו אח"כ ונכונים דברי תוס'. אבל הראב"ד י"ל דס"ל דגם בא"כ שנאנסה ולא גלתה לו והכשילתו ומקרי עע"ד מפסדא כיון דלולא שנאנסה משפט עע"ד לצאת בלי כתובה ובשביל שאסורה בל"ז ע"י אונס לא תרויח דאונס דיו שיהי' כאלו לא הי' האונס אבל היכי שבלי האונס לא היתה נוטלת ודאי דלא תרויח ע"י אונס דאונסא רחמנא פטרי' ולא חייבי' ולכן ע"כ מתניתין דר"ג ור"י לא איירי בא"כ. ולפמ"ש בדברי התוס' יש להשוות דעת רש"י לשאר פוסקים דבעוברת ע"ד משה נמי בעי התראה ומה שדייק הב"ש סי' קט"ו מדברי רש"י בסוטה שפי' דבעיית הגמ' בדת יהודית מוכח דברת משה ל"ב התראה ולפ"ז אין כאן הוכחה דהא י"ל דבד"מ פשיטא לי' דבעי התראה שמא ע"י התראה לא תכשילנו עוד וא"מ לגרשה ואית לה כתובה אבל בדת יהודית דחשש שמא זנתה כמ"ש המל"מ בה' סוטה א"כ בעי דאף בלי התראה מפסדא כיון דספק למפרע שזנתה ואיתימא דגם בד"מ התראה בעי בל"ז ל"ק אתוס' כיון דכאן לא הי' התראה:

הן אמת שלכאורה לא מתישב שיטת הראב"ד דאם נאנסה ונשאת לא מקרי מע"ד במה שלא גלתה לו דהא אפילו גלתה לו הי' הדין דאינו מחויב להאמין לה למשנה אחרונה ומותר לדור עמה וא"כ לא הכשילתו כלל במה שנשאת באיסור נהי דבשיטת התוס' לא אפשר לישב כן דתוס' קאי אי אינו נאמן לאוסרה והקשו תוס' דאמאי תפסיד כתובה הא ס"ס דלמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא משארסתני נאנסה והתם ק' דאי נאנסה א"כ מכשילתו עתה במה שאמרה בתולה אני דמוקמינן אחזקה דאינו בקי ומתירין אותה דאילו הודית עתה כיון דטוען פ"פ ודאי אילו הי' מודית היתה אסורה כיון דאיכא ריעותא לפנינו שטוען פ"פ נהי דשמא אינו בקי מ"מ ודאי בכה"ג לא תקנו משנה אחרונה דא"נ לומר טמאה אני ונהי דעדיין לא הכשילתו מ"מ באמירתה שבתולה אני שרוצית שידור אתה ראוי שיהי' כעע"ד דהא אמאכילתו שא"מ הקשו הראשונים דמה פריך התם אי דידע ניפרוש דלמא אה"נ שרצתה להאכילו ופירש ותי' הש"מ והרא"ש כתובות דע"ב דלא מפסדא דתוכל לומר משחקת הייתי בך אבל כאן דטוענת בב"ד בתולה אין זה שחוק ורוצית להכשילו א"כ אי נאנסה אין לה כתובה. לכן צ"ל כמש"ל דתוס' סברי בא"כ שנאנסה ואח"כ הכשילתו לא מפסדא כתובתה אבל מיהת אפי' נימא דיחלוק הראב"ד בזה אתוס' מ"מ ל"ש שקנסוה שהכשילתו במה שלא גלתה קודם נשואין דהא לא הי' מחויב להאמינה כשאומרת טמאה אני שמא עיני' נתנה באחר וא"כ למה נקנסנה כיון דעתה מיירי שטוענת נאנסתי א"כ אין עתה מכשילתו כלל דאומרת שאסורה וא"כ מתניתין מצי איירי גם בא"כ וא"כ שפיר הביא הה"מ ראי' לרמב"ם מהגמ' דל"מ אמתלא ודברי הראב"ד יש לישב דסובר דבפ"פ נאמן לאסור לשאר כהנים אף במכחישתו דחזקה דאא"ט מהני לאוסרה.

אכן י"ל דהראב"ד לעולם סבר דמקרי עע"ד דנהי דטמאה אני א"נ הוא דוקא בשהיא נשואה אבל בארוסה לא מצינן ומסתברא לי דנאמנת דהא הר"ן הקשה בנדרים ד"צ הא שויא חד"א ואין מאכילין דבר האסור ותי' חדא דאפקעינהו לקדושי ועוד תי' דהואיל ומשועבדת לבעל לא מציא להפקיע שעבוד הבעל והנה בשלמא בנשואה שפיר הועילו להפקיע ואף דבידה לומר נטולה מן היהודים מ"מ הא לא תועיל דיפר חלקו אבל ארוסה דאין הבעל מיפר היכא דליכא אב א"כ מה הועילו במה שלא האמינוה שטמאה היא דאם תתן עיני' באחר תאמר נטולה אני ולא יוכל להפיר כלל וגם לתי' השני נהי דמשעבדא וחב לבעל ל"מ מטעם הודאה דהודאת בע"ד אי חב לאחרים ל"מ אבל למהרי"ט בתשו' שכ' דמטעם נדר אסור בכל שויא אנפשיה חד"א א"כ נהי דמשעבדא הא הנאת תשמישך עלי חייל נדרא כמבואר בנדרים דט"ו ודפ"א ועכצ"ל דטעם הר"ן דאי משום נדר בידו להפר ואי מטעם הודאת בע"ד היכי דמשעבדא וחב לאחרים ל"מ כלל הודאתה וא"כ דוקא בנשואה שייך תי' הר"ן אבל בארוסה נהי דנחשוב ארוסה למשועבדת דכותבין אגרת מרד על ארוסה מ"מ מטעם נדר אסורה כיון דאין בידו להפיר וא"כ אי הוי אמרה נאנסתי כשעודה ארוסה היתה נאמנת ואפילו נפקפק בזה מ"מ אם לא היתה רוצית להכשילתו היתה יכולה לאסור בנדר דחל בעודה ארוסה כמ"ש תוס' בהמדיר ד"ע ועוד דכשתאמר הנאת תשמישו עלי תאסר ואפילו אי נימא דתפסיד כתובה הכי בשביל הפסד ממון תוכל לעשות איסור ליבעל לכהן כשנאנסה א"כ שפיר עע"ד היא ומפסדא וא"כ ע"כ מתניתין דמשארסתני נאנסתי לא מיירי בכהן ואין ראית הה"מ ראי':

והנה עפ"י מה שחדשנו דאפילו למשנה אחרונה נאמנת בארוסה שאמרה טמאה אני דשויא חד"א מטעם נדר יש לה"ר דאמתלא מהני מהא דגטין דפ"ט דשלח שמואל דאי מגליא מלתא דקדושי קמא קדושי דבתרא לא הוי קדושי והא התם לא נחלק שמואל אר"ה בסברא דא"א שפשטה וקבלה קדושין דהוי כאומרת נתגרשתי רק דפליג דשלא בפניו מעיזה ואינה נאמנת א"כ קשה מ"מ הא כיון דהוי כאמרה נתגרשתי ונתקדשתי לאחר נהי דא"נ מ"מ ליתסרא על הראשון מטעם שויא אנפשה חד"א דהוי כאילו נדרה מבעל ראשון ותיתסר עלי' אע"כ דפליג שמואל אר"ה דלר"ה מטעם חזקה דהוי כסהדי ל"מ כלל אמתלא דודאי האמתלא שקר דלא הי' יכולה להעיז משא"כ אי מטעם הודאה או נדר לזה מהני אמתלא שלא נדרה כלל ונהי דמזה ל"ק על הרמב"ם דשפיר מודה היכי דנאמנת בארוסה דמהני אמתלא דהה"מ כ' טעמו רק דלפי שא"נ ל"ש כלל אמתלא שטעתה בדין דודאי ידעה דתדור עם בעלה א"כ קושטא קאמרה אבל כאן דהדין דא"י לכופה לשבת תחתיו בארוסה מטעם שויא חד"א א"כ מודה דמהני אמתלא שכוונתה הי' להפקיע מבעל ראשון ולמתסר עלי' ואם תחזור מדברי' הוי כאמתלא ומותרת לקמא ואם לא חזרה ודאי אסורה מדין שויא חד"א דאפקעינהו ל"ש בכה"ג דהא בידה לנדור וגם לומר דהודאה ל"מ הואיל ומשועבדת היא דמ"מ ראוי להאמינה דבידה לנדור דלא מצי מיפר בארוסה מיהת כתובה ודאי אין לה כיון דמשנה אחרונה חששו דעיני' נתנה באחר וא"נ רק מדין שויא חד"א א"כ היא נתנה אצבע בין שיני' ומפסדא כתובה כנלענ"ד לכאורה.

מיהת נראה אפילו בנשואה שאמרה גרושה אני או פשטה וקבלה קדושין למה דפסקו רוב פוסקים דא"נ לכאורה לעלמא בלי גט משני ואסורה להרמב"ם דל"ש אמתלא כיון דלא היתה נאמנת צע"ג די"ל דמודה הרמב"ם דבשלמא שם בנאנסתי דידעה דבעלה אינו מחויב לגרשה א"כ ל"ש עיני' נתנה באחר דלא תועיל שבעלה יוציאה א"כ ל"ה אמתלא אבל בנ"ד כיון דרצתה להנשא לאחר ע"י טענתה שגרושה היא וסברה שיבעלנה השני ותהא אסורה על הראשון ונהי דנודע ולא עשתה המזמתה מיהת כוונתה הי' לזנות עם השני א"כ הי' בדין דתצא כדין סוטה א"כ שפיר בכה"ג הוי אמתלא דעיני' נתנה באחר ומהני אפילו להרמב"ם והגם דאח"כ כשנודע טענה לפני הב"ד בזאלשין שגרושה היא ואז שייך לומר דידעה דלא תהי' נאמנת וא"כ לא יועיל אמתלא די"ל דהרמב"ם דוקא היכי שלא חזרה בחיי בעלה אחר שפסקו לה דמותרת לדור עמו ועודה לא חזרה מדברי' רק אחר מותו רוצית להנשא לכהן בהא סבר הרמב"ם דאין זה אמתלא כיון שלא חזרה כשפסקו הב"ד שאינה נאמנת אבל אה"נ דאם חזרה כשפסקו הב"ד דא"נ מהני דעל אמירה ראשונה אין ראי' דאולי טעתה בדין דאטו נשי דינא גמירי ואף שפרשנו בכוונת הה"מ דטעות בדין ל"ה אמתלא מ"מ אין זה מוכרח דראיתו מכתובות דחינו בכמה אנפין וא"כ מיהת מהרמב"ם אין ראי' דרק כשלא חזרה אחר שפסקו לה דא"נ הוא דלא הוי אמתלא וא"כ כיון דעל הקדושין אמתלא גמורה איכא כמש"ל ועל אמירתה לפני ב"ד הוי בל"ז אמתלא שהיתה בושה ויריאה מב"ד על אשר עשתה נבלה כזו אשר כמעט שכב אותה איש אחר ול"ד לנאנסתי דהי"ל לחזור מיד משום דעיני' נתנה באחר או מאוס עלי' הבעל אבל כאן דהיתה יריאה מב"ד לגלות נבלותה שרצתה לעבור אאיסור א"א לכן שפיר י"ל דכה"ג הוי אמתלא וכ"כ הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ו דאמתלא אחרת מודה הרמב"ם דמהני ואפילו להה"מ דסובר דאין למתלי שטעתה בדין מ"מ מה שהגידה לפני ב"ד אמתלא גדולה מפני בושה ויראה אמרה כן ועל שעה שקבלה הקדושין אז סברה דתועיל מעשי' שיבא אלי' ותצא מזה ומזה ול"ד להתם. תו דכתבו תוס' ב"מ דט"ו דאדם יודע ל"ש היכי דאיכא פלוגתא א"כ כיון דלר"ה א"א שפשטה מהני תו הוי אמתלא שטעתה לפסוק כר"ה ול"ד לנאנסתי דליכא פלוגתא ודאי ידעה דלא תהא נאמנת א"כ ל"ה אמתלא להרמב"ם:

עוד נ"ל לפרש דברי הה"מ ולהציל מהשגת המל"מ דפתח בתרומה שמקור דין זה ואח"כ אמר שלא מחכמתו רק מסוגיא דכתובות ושבק מה דפתח ותו דהראב"ד מודה בא"י דלא מיתסרא דלא הוי אמתלא ונ"ל דהה"מ גרס בדברי רבינו בא"כ ואי כמ"ש המל"מ והנה לדין שאף בחייו א"נ מ"מ נאמנת אלאחר מותו לשאר כהנים שפיר נלמד מתרומה אף דבחייו מותרת לאח"מ אסורה ה"נ כאן וכמש"ל בס"ד אמנם לכאורה יש בזה ספק אי חד"א מטעם הודאה או, מטעם נדר ופלפל בזה המהרי"ט והנה הקשו תוס' נדרים אהא דנטולה מן היהודים דאיך חל אכ"ע הא אין נדר חל על איסור א"א שהיא אסורה עתה ותי' דהוי כולל אבעל וכן בא"כ י"ל אי אמרינן דחד"א מטעם נדר דחל אשאר כהנים מטעם כולל אבעל אבל בא"י דלא אסרה בדברי' לבעל כלל לטעמא דנדר א"ר לאסור דל"ה כולל לכן דייק הרמב"ם שהרי הודה שהיא זונה ומטעם הודאה ולא מטעם נדר אבל אי הי' מטעם נדר לא חל כלל בא"י אאיסור ומא"מ דהשתא לא חייל לקמי' חייל ול"ד לתרומה דבאמת חל השתא רק חז"ל התירו כדי שלא להוציא לעז על בני' ותרומה בזה"ז דרבנן ואי הי' תרומה דאורייתא כ"ע מודי דלא הותרה לכן אח"מ בעל אסורה אף בדרבנן אבל לכהנים כיון דבא"י מותרת לבעל מן הדין וליכא כולל היאך חייל ואפשר אפילו בא"כ נמי כיון דחז"ל עקרו דלא תהא נאמנת לבעל אף דאיסור דאורייתא א"כ תו ל"ה כולל ונהי שיש לפקפק בא"כ מ"מ בא"י פשיטא דל"ה כולל א"כ קרי לי' הראב"ד מה שחידש הרמב"ם דשויא חד"א הוא מטעם הודאה ולא מטעם נדר דבר חכמה כאילו חידש מדעתו לכן כ' הה"מ דלא דבר חדש הוא רק יצא מהגמ' דמשארסתני נאנסתי דאיירי בא"י ופסלה מכהונה אף דליכא כולל א"כ ע"כ הוא מטעם הודאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואח"כ כ' הה"מ במה שהשיג הר"א דלהוי כמו אמתלא דחה בסברא דכיון דא"נ ל"ה אמתלא וע"ז לא הביא ראי' כלל מתרומה דאפשר כשחזרה מותרת נמי מיהת מסברא תיקן דברי הרמב"ם ובזה יכונו דברי הה"מ להמעיין בלשונו דלא הביא כלל ראי' לאמתלא דל"מ מכתובות רק מסברא דחה דבריו ובזה מיושב מה דקרי לי' דבר חכמה אם אין שמועתו מכוונת הלא לפי דבריו שבוש רק הראב"ד כ' שמה שחידש דמטעם הודאה הוא דבר חכמה אבל מ"מ אין שמועה מכוונת בא"כ דהוי אמתלא ונהי דבאשת ישראל הוי דבר חכמה לכן השיג הה"מ אראב"ד דאיך קרי לי' דבר חכמה הלא גמ' ערוכה היא ולא מדעתו המציא כנלענ"ד. ובזה מיושב דאיך השיג הראב"ד דלמא הרמב"ם מודה דאם חזרה מהני רק הרמב"ם כשעמדה בדברי' איירי דומיא הא דתרומה דמפרשינן כן ובאמת לפי' קמא דהר"ן דמטעם אפקעינהו א"נ א"כ הו"א דלשאר כהנים לא מיתסרא אחר שהפקיעו הקדושין במה שטענה בחייו טמאה א"כ אפילו מחזקת בדברי' נמי מותרת דפנוי' היתה ובאמת לזה נתכוין הה"מ דאסורה בתרומה ואמאי הא פנוי' ולא מיתסרא אע"כ דל הפקיעו קדושין מיהת אנה למד הראב"ד דהרמב"ם אוסר אף בחזרה דהא להראב"ד גמ' דתרומה בלא חזרה איירי דלמא הרמב"ם כן כוונתו ולפ"ז ניחא דאי בעומדת אח"מ בעלה ושויא עתה חד"א למה חידש הרמב"ם שהרי הודה לשלול טעם חד"א משום נדר דא"כ לא חל בלא כולל א"כ מוכח דעתה חוזרת דאי עומדת עתה אפילו לטעם נדר חייל עתה דפנוי' היא שכבר מת בעלה לכן שפיר השיג ליהוי כאמתלא לכן השיג הה"מ מסברא דאל"כ גבי תרומה הו"ל לאפלוגי בחזרה דמותרת וא"כ לפי פי' זה י"ל דטעות בדין חשיב אמתלא רק הואיל אחר שפסקו ב"ד דא"נ ולא חזרה מיד א"י לחזור לאח"מ א"כ בנ"ד דהיתה יריאה י"ל דמהני אמתלא לכ"ע:

ולולא דברי הה"מ הי' נראה דהנה הר"ן הק' כיון דמדינא טמאה אני לך היא נאמנת ומיתסרא אבעלה למשנה ראשונה ומשום שלא תהא נותנת עיני' באחר היאך התירוה ויש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה רבנן עקרו והקשו דאיך יכלו חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ולדידי' ל"ק די"ל דאפקעינהו לקדושי אלא שלפ"ז אם אמרה מנתין או ממזר אסורה ואינו במשמע ואחרים תי' דמדינא א"נ להפקיע עצמה שמשועבדת לו רק משנה ראשונה תיקנו דטמאה אני נאמנת דהואיל וכסיפא לה ואי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מזלזלא נפשה מהימנא ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחוש שלא תהא עיני' נותנת באחר אוקמי' אדינא עכ"ד משמע לפי' קמא מדינא מהימנא ואמאי הא בזנות דהוי דבר שבערוה אין ע"א נאמן כמו בע"א בקדושין דס"ו באשתו זינתה ולמה תהי' נאמנת וא"ל משום שויא חד"א כמו באשה אומרת קדשתני דאסורה בקרוביו דא"כ מה תירץ הר"ן דא"נ דמשועבדת לו הו"ל לפרש דשויא חד"א אינו מועיל אלא נ"ל דמטעם חד"א לא הי' קשה להר"ן די"ל דסבר כשיטת הר"א, בתוס' שם דלא מצינו זונה שאסורה להנשא לכהן דודאי הוא מוזהר אבל היא אינה מוזהרת ומה שהקשו בתוס' דהא איתא בפ' יש מותרות כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ועוד למה מותרת בתרומה והנה. מתרומה ל"ק די"ל דתרומה בזה"ז דרבנן ויכלו להתיר כדי שלא להוציא לעז על בני' וקושיא מפ' יש מותרות י"ל דהתורה לא אסרה לדידה רק כשהוא עובר אבל כיון שאינו מחויב להאמינה ומותר לכתחלה לא הזהירה התורה לדידה ודמי הך אזהרה לדידה ללפני עור ולא תשיך ללוה דהיכי דהוא אינו מוזהר אף דאלו ידע הי' מוזהר מ"מ כיון שא"מ להאמין לא עברה וכדומה לי שבנו"ב תירץ ג"כ, ע"ד שכתבנו. וא"כ ע"כ רק מדינא האשה נאמנת דחזקה דלא היתה מזלזלת עצמה בשקר לכן הקשו והר"ן תי' מטעם תקנה ולא הוי חזקה אלימתא מיהת לפי' קמא דמדינא נאמנת דחזקה גמורה דלא היתה מזלזלת ורבנן משום אפקעינהו הוא דשרי ולכאורה קשה למה אסורה בתרומה לאח"מ לכ"ע רק זה ל"ק דהש"מ כתובות ד"ג כ' דהפקיעו קדושי תורה ועשו קדושי דבריהם ורק לגבי בעלה שריא דהם יכלו לעקור איסור דבריהם דאיסור תורה נפקע ומ"מ מדרבנן אסורה בתרומה דלזה לא עקרו ובהכי י"ל מה שמקשים העולם דמה הועילו משנה אחרונה בתקנתן תאמר טמאה אני ונטולה מן היהודים ביחד דאז אי אפקעינהו לא יוכל להפר חלקו ולפ"ז ניחא כיון דמ"מ מדרבנן היא אשתו ונודרת ע"ד בעלה יכול להפר כדאיתא בנדה דמ"ו לענין קדושי קטנה שגדלה דהוי קדושי דרבנן מ"מ יוכל להפר ועתו"ס שם ד"ה כדר"פ מיהת למדנו דטמאה אני מדינא נאמנת לגבי בעל לפי דרכינו לא מטעם שויא חד"א רק דהוי כחזקה ואפילו לגבי בעל מהימנא מדינא א"כ י"ל דהרמב"ם הולך בשיטה זאת ולכן ל"מ אמתלא כמ"ש חכמי פרובנציאה באב דנאמן לאסור בתו דל"מ אמתלא דדוקא היכי דמטעם הודאה ושויא חד"א מהני אמתלא אבל לא היכי דהאמינתו תורה דהוי מדין עד ל"מ אמתלא א"כ ה"נ בטמאה אני דמטעם נאמנת הוא דחזקה לא מזלזלא נפשה א"כ שפיר פסק דלא מהני אמתלא:

אבל הך שיטה דמטעם אפקעינהו תמוה כמ"ש הר"ן דא"כ אם תאמר לנתין וממזר תאסר וז"א במשמע ובאמת תמיה גדולה יש דהא גמ' מפורשת נדרים דצ"א בהא שאמרה לו דחד מן כותים אהלויי ואר"נ דעיני' נתנה באחר ושם באשת כהן איירי וא"כ הא נאסרה בביאת עכו"ם אפילו אפקעינהו ובדוחק י"ל דכיון דרק נאמנותה דאי לא נאנסה לא הוית מזלזלא א"כ נהי דמאמינין שזנתה אבל במה שאומרת מעכו"ם לא מזלזלא נפשה יותר מזנות ישראל א"כ לא מהימנא רק שנאנסה ולא מעכו"ם ומועיל אפקעינהו ושנבעלה מעכו"ם לא מהימנא דלזה אי מעכו"ם וממזר ליכא חזקה וא"נ. ולפ"ז יש הוכחה דקושיתם הי' מטעם דמדינא נאמנת מכח חזקה לכן שפיר תירצו דאפקעינהו וגם אי אמרה מעכו"ם ליכא חזקה מיהת ובשביל שויא חד"א לא קשה כמ"ש התוס' אבל אי תימא דמשנה ראשונה בשביל שויא חד"א ומזה הקשו אמשנה אחרונה א"כ הדרא קושיא דאי אמרה מעכו"ם ליתסרא ול"ש לומר דפלגינן דבורה שאינו מעכו"ם לפי' קמא וא"כ היאך נפרנס הא דאהלויי אלא ע"כ כמ"ש דבשביל חד"א ל"ק רק טעם משנה ראשונה משום חזקה נאמנת וא"כ שפיר ל"מ אמתלא כעין שכתבו חכמי פרובנציאה וא"כ נכונים דברי הרמב"ם ול"צ לטעמא דהה"מ ולפ"ז בנ"ד למה דליתא לדר"ה רק מטעם שויא חד"א י"ל שפיר הרמב"ם מודה דהוי אמתלא:

אבל יש לדחות ראי' דאפשר לומר דמשנה ראשונה מטעם חד"א לפי' קמא דהר"ן ולא מטעם נאמנות ואי שקשה אתי' דאפקעינהו מהא דאהלויי דבעכו"ם אמאי מהני י"ל דהנה איסור זונה שפיר לא הוזהר עלי' רק עליו וכמ"ש הר"א בעל תוס' דעיקר לאו על הכהן מ"מ כיון שהקשו תוס' עליו מהא דילפינן מלא יקחו מלמד שאשה מוזהרת ונדחין דבריו דזונה אסורה להנשא לכהן מ"מ דוקא להנשא אסור דכתיב לא יקחו אבל בלא נשואין דאינו אסור רק מלא יחלל זרעו שם ליכא רבויא דלא כתיב לא יחללו א"כ בדין הי' שהיא מותרת רק הכהן מוזהר שלא יחלל זרעו ולא האשה וא"כ באומרת טמאה אני כיון דכבר נשאת לו בהיתר ועתה הוא רק משום שמחלל זרעו ראוי שתהא מותרת וא"כ ל"ק כלל דנימא שויא חד"א רק כיון דביבמות דנ"ו ע"ב באשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה דלישראל הותרה ולכהן אסורה כמו רצון א"כ כיון דילפינן מולא נתפסה דיש לך נתפסה דאסורה וזו אשת כהן וכיון דשם לא נאמר אכהן לבד רק אסורה משמע דגם אאשה רמי כמו ברצון בא"י א"כ שפיר תצא למ"ר ולכן כיון דהפקיעו ואין כאן קדושין אפילו נבעלה לעכו"ם אין כאן טומאה דפנוי' היא וגם אינו מקדשה וליכא לאו דלא יקחו למתסר זונה לדידה רק משום לא יחלל דאף בעל ולא קידש לוקה וזה ודאי אין אשה מוזהרת דליכא רבויא דהתורה על הכהן לבד הזהירה והבעל א"מ להאמינה ומסולק קושיתנו וקושית הר"ן ז"ל אולם הר"ן שכ' בנתין וממזר דלפי' קמא אסורה ל"ל הך סברא רק דגם אלא יחלל היא מוזהרת וכ"מ ברמב"ם פי"ז מא"ב ה"ה וכ"מ שהוא לוקה היא לוקה וקאי אלמעלה אאלמנה לכה"ג שכ' שלוקה אביאה בלי קדושין משום לא יחלל וע"כ סובר דילפינן מלא יקחו כדאמרינן יבמות דפ"ד לענין טומאה דהוי גמרינן מקיחה אמנם לפ"ד רמב"ם דבהדיוט בעל ולא קידש אינו לוקה א"כ כיון דהפקיעו הקדושין הוי בעל ולא קידש ואין כאן איסור תורה הם אמרו והם אמרו שלא להאמינה למשנה אחרונה שפיר י"ל דסובר כפי' קמא דהר"ן ולפ"ז נכונים דברי הה"מ:

אמנם י"ל כיון דמיהת הר"ן כתב דמשנה אחרונה נמי לא האמינו רק בשביל סברא דלא הוה מזלזלא כולי האי דבשביל דבורה א"נ דמשועבדת היא לו א"כ י"ל דע"כ לא כתב הה"מ דא"נ באמתלא רק בטמאה כיון דידעה שלמשנה אחרונה לא תהי' נאמנת לתת עיני' באחר א"כ לא יועיל אמתלא דלמה לה בחנם לזלזל ע"כ קושטא אמרה ואין כאן כלל סברא להאמין אמתלא דידה דהי"ל לידע שלא תהי' נאמנת אבל כשאמרה גרשתני דלא מזלזלא נפשה אף דאין מאמינין לה להפקיע מבעלה מ"מ מועיל אמתלא דכיון דלא מזלזלא נפשה לא הי"ל למידק אם תהא נאמנת דמה איכפת לה אם אמרה שקר באמתלא קלה נאמנת משא"כ בטמאה אני דמזלזלא נפשה הי"ל למידק פן לא יאמינוה ולמ"ל לזלזל עצמה. וא"ל בנ"ד דל"מ אמתלא כיון דקבלה קדושין ועבדה מעשה ל"מ אמתלא כמו לבשה בגדי נדות דהא כבר כ' הש"ך דוקא התם דל"ל לעשות מעשה הי"ל לומר שנדה היא אבל טבח שעשה סימן בראש כבש דלא סגי בלא"ה מהני אמתלא אף במעשה עס"י קפ"ה ביו"ד א"כ הכא שנשאת כדי שתאסר לבעל ראשון א"כ לא סגי בלא"ה בלי מעשה מהני אמתלא. וא"כ הי' אפשר להתיר בנ"ד כיון דבל"ז ספיקא דדינא אי קיי"ל כרמב"ם או כראב"ד:

ולכאורה נ"ל מקור דברי הרמב"ם והה"מ מירושלמי שלהי נ דרים וז"ל ואם הי' כהן שאסורה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' דר"ח והתירה לאכול בתרומה אר"ח אבא ידע רישא וסיפא איסטרטיות (פי' חיילות) בא לעיר חבקני ונשקני והטיל ש"ז בין ברכי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמי' דר"י בן טבלא אמרה הביאם (פי' רועה בהמות) פתני אמר אין הביאם אוסר ואסרה הכא את אמר ואסרה הכא את אמר והתירה תמן באת לאסר עצמה והתירה הכא באה להתיר עצמה ואסרה וקה"ע פי' דאסטרטיות לא בא עלי' רק בין ברכי הטיל ש"ז לכן התירה והדר פריך מעובדא דר"ח דהתיר להא דאסר בהא דביאם פתני ומשני דבר"ח עיני' נתנה באחר דבאת לאסרה והתירה אבל בהא דריב"ט דיצא עלי' קלא דאיסורא רק היא סברה שאין הביאם אוסר ולא נתנה עיני' באחר עכ"ד ותמוהים דבריו דמאין למד שיצא קול שזנתה שלא נזכר בירושלמי כלל תו מה ס"ד למטעי שרועה בהמות אינו אוסר עד שהשיב בתמי' אין הביאם אוסר וגם מה אבא ידע רישא וסיפא דמהו ענין למה שלמעלה וגם פי' פ"מ דחוק מאוד למעיין לכן נ"ל לפרש דלפי שאמר ר"ח התיר בתרומה אמר אבא ידע רישא וסיפא פי' שני עובדות הסותרות דהנה איסטרטיות הם חיל עכו"ם והתירה ע"י אמתלא בתרומה שעיני' נתנה באחר ואח"כ בעובדא דביאם ישראל אמר אין הביאם אוסר לבעלה ואסרה בתרומה דירושלמי סובר כפי' קמא דהר"ן דבישראל מותר דשייך אפקעינהו משא"כ באם אמרה שלעכו"ם נטמאה אסורה לבעלה כהן דאף פנוי' אסורה לכהן וא"כ שפיר משני בירושלמי שני עובדות הסותרות דאסטרטיות שהן עכו"ם ובאת לאסור עצמה דל"ש אפקעינהו א"כ כי נתנה אמתלא שעיני' נתנה באחר א"כ מותרת בתרומה דמהני אמתלא אבל ביאם שהי' ישראל דבאת להתיר עצמה פי' שלא תועיל בדברים כמ"ש אין הביאם אוסר דאפקעינהו א"כ שלא תהא נאמנת כלל לאסור על בעלה ל"ה אמתלא ואסרה כדברי הה"מ. ונהי דאנן קיי"ל כגמ' דידן דאפילו בעכו"ם נמי הדין דמותרת כדמוכח מהא דאהלויי מיהת למד הרמב"ם דהיכי דאינה נאמנת להפקיע מבעלה אז ל"ה אמתלא

: מיהת נראה דגם הה"מ מודה להראב"ד דכ"ז שלא פסקו ב"ד שאינה נאמנת דהיא יכולה לחזור דאל"כ תיקשי דברי מהר"ם פדוואה סי' ל"ד שכ' דאשה שאמרה לבעלה שזנתה וגירשה דאם נתנה אמתלא שמחמת שמאוס עלי' אמרה מותר הבעל להחזירה רק אם אחר הגרושין מחזקת בדברי' אסור להחזירה והובא בח"מ ובב"ש סי' קט"ו ולא זכר כלל המהרמ"פ דברי הה"מ וגם הח"מ וב"ש בסי' ו' הביאו דברי הה"מ ובס"ק ט"ו סתמו ועכצ"ל דכאן כיון דהבעל האמין לדברי' א"כ שפיר מהני אם לא אמרה אחר הגרושין ודוקא באינו מאמין והב"ד התירוה וב"ד מתירין לדור עם הבעל סובר הה"מ דל"מ אמתלא דהי"ל לחזור אחר היתר ב"ד והראב"ד י"ל דסובר שמא חושבת שאחר יום או יומים יהי' לבו נקפו ויגרשנה לכן מהני אמתלא ואף שהוא טוען שאינו מאמינה שמא מנסה אותה אם תחזור או תמאס עלי' ע"י אחזה בדברי' וא"כ כיון שהוכחנו מיהת דכ"ז שלא ידעה שהבעל אינו מאמין לדברי' דתוכל לחזור רק כשעמדה בדברי' אחר שדרה עמו בהיתר ב"ד א"כ א"צ לדחוק ולומר דסובר הה"מ דאשה דינא גמירא שהב"ד לא יאמינוה די"ל דמיירי כשהב"ד כבר הורו היתר דאל"כ מנין ידעה שהבעל לא יאמינה ויאסרו גם הב"ד וא"כ י"ל דהראב"ד ג"כ שוה בעיקר הדין עם הרמב"ם רק דהרמב"ם סתם אשה שאמרה משמע אף דלא הורו ב"ד היתר לכן השיג והה"מ משמע לי' דהרמב"ם איירי כשאמר הבעל איני מאמינך והתירוה ב"ד ועודה מחזקת בדברי' ולכן לא הובא בש"ע באמת פלוגתתם דאין נ"מ לדינא בינייהו דלא כהח"מ וב"ש ואף את"ל דפליגי כמ"ש דהראב"ד סובר דאפילו עומדות בדברי' אחר התרת ב"ד מ"מ י"ל דרוצית שתמאס בעיניו או ימלך עי"ז ויגרשנה מיהת כ"ז שלא הורו הב"ד שא"נ תוכל לתת אמתלא א"כ בנ"ד הגם שטענה לפני הב"ד בזאלשין שסברה שהב"ד יאמינוה ואח"כ כשהפרישוה ב"ד לא שמענו שהחזיקה בדברי' א"כ י"ל דמועיל אמתלא:

הן אמת דלכאורה לא מצינו אמתלא בכתובות דכ"ב רק שאמרה נדה או אשת איש דלא אמרה עתה שאיסור עשתה בראשונה אבל כאן אם פשטה וקבלה קדושין ועתה אומרת אמתלא שרצתה לעבור אאיסור מיתה לזנות תחת הבעל לכאורה מנלן דמהני הא אאמע"ר ואיך נאמנת שעשתה מעשה רשע ובאמת קשה למה דמבואר, באה"ע סי' קע"ח דאם הבעל אמר שזנתה והוציא קול דנאמן לתת אמתלא שמחמת כעס הוציא עלי' ש"ר בשקר אלמא דמהני אמתלא שעשה נבלה להוציא ש"ר על בת ישראל ולביישה ברבים וכן מבואר ברמ"א ס"ד בשם הר"מ מירזבורג והוא בסוף תשו' מהרי"ו באומר על בנו שהוא ממזר דנאמן לתת אמתלא שמחמת כעס עם אשתו וקשה דמנין דמהני אמתלא שעשה איסור הא אאמע"ר וא"כ מיהת יש ראי' לנ"ד דג"כ מהני אמתלא מדבריהם אבל אפשר לחלק כיון דמיעוטן בעריות וכולן בלה"ר א"כ י"ל להוציא ש"ר בשקר קולא לאינשי ולא חמיר בעינם לכן מהימן משא"כ כשאומרת שרצתה לדור באיסור כל ימי' באיסור חמור דרק מיעוט נכשלין לא מהימנא למשוי נפשה רשיעא כולי האי לכן הדבר צ"ע וקשה עלי להקל עד שיסכימו גדולים בקיאים בהוראה אז הנני להמנות ולימטי שיבא בהדייהו. דברי ידידו:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה