אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן כ

סימן יט

יום ט"ו אדר ראשון תרכ"ז לאסק. להרב הגדול וכו' מ' אברהם משה נ"י אב"ד מסטערצוב

מכתבו קבלתי ואם כי קשה עלי להכניס בדבר ערוה החמורה לסמוך ע"ד להקל ולהחמיר אין רוח חכמים נוחה כי הרבה שקדו חז"ל על תקנות עגונות עכ"ז יען כתב כי כבוד אמ"ו הגאון וקדוש זצ"ל צוה עליו בהיותו בחייו בגור לשאול מאתי ואם כי אחר כבודו עד עתה למלאות רצון צדיק נזדקקתי לעיין וזה החלי בס"ד.

המעשה שבא אליו מהממשלה מרוסיא אשר יכתוב שם איש מאנ"ח שהמיר דתו והניח אשה במחנתו ויבאר השמות ושלח כבודו שמה שם האיש ואביו וגם שם האשה ואביה ואח"כ נשלח לידו גט ומעשה ב"ד כתוב בו שזיכה גט לאשתו פעסא בת יצחק ומסר למרדכי בן יוסף וא"ל הרי אשתך מותרת לכ"א ולרוחא דמילתא תקח הגט ותחזיר כו' (כדין המבואר בש"ע אה"ע) וחתומים ב"ד של שלשה ומקוים מב"ד של ג' וכבר אמר השליח בפ"נ ובפ"נ ומינה כל אחד מאנשי סטערצוב להיות שליח במקומו ככתוב בשטר הנ"ל ועתה יפרד השאלה לשתים אחד אם ע"י הפאסט ממנין שליח השני כי הן הגט ומעשה ב"ד וקיום לא ניכר חתימתן והוא ממקום רחוק מאד כי בא מרוסיא מקום אמנאשטירשציזנא ויען הכתב והגט עוד מתשרי תרי"ד קשה להשתדל עבור קיום וכבודו כי מצא בביאורי הגר"א סי' קמ"ב שנראה כמסכים לדברי רמ"א להקל בשעת הדחק ועגון במעשה ב"ד בלי קיום:

תשובה ואפתח במה דסיים כ"ת הנה הרמ"א ס"ס קמ"ב י"א דאם הביא השליח גט מקוים בחותמיו אע"פ שאין מכירין חתימות דייני הקיום מ"מ במקום דחק ועגון יש לסמוך להקל אע"פ שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ הואיל וא"א להחזיר ולומר יש לסמוך על החתימות דמה"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ב"י בשם הרשב"ץ ולכאורה ה"ה בנ"ד ואדרבה הא דנ"ד עדיפא מהתם כיון דדעת הרמב"ם פי"ב מה"ג ה"ג ובה' י"ג דלקבלה א"צ קיום ותנשא בו ואפילו אין אשה יודעת א"כ כיון דהט"ז בסי' ק"מ סק"ו מתיר בנאבד גט מומר דסמכינן אזכוי א"כ ממילא הוי כשליח לקבלה דא"צ כלל קיום להרמב"ם ואת"ל דלא קיי"ל כרמב"ם רק כראב"ד החולק דבעי קיום לקבלה ג"כ מ"מ שמא כהרי"ף שסובר דמעשה ב"ד א"צ קיום וא"כ הוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא להקל משא"כ הרמ"א איירי בהולכה דליכא רק לשיטת הרי"ף סעד להקל דמעשה ב"ד א"צ קיום ומה שהשיג הט"ז על הרמ"א דהא בלא אמר בפ"נ אם נשאת תצא ומ"ל אם לא נתקיים ח"י עדים או ח"י דיינים הוא באמת תמוה דקושיא זו גם על הרי"ף דסובר מעשה ב"ד א"צ קיום ג"כ קשה מ"ל זיוף ח"י עדים או דיינים ועכ"ז סובר כן מיהת בדבר דרבנן כדאי הרי"ף לסמוך בשעת הדחק וזה מצינו בכמה דוכתי ושפיר נכונים דברי רמ"א דמעשה ב"ד לדעת רי"ף אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ א"כ בשעת הדחק יש לסמוך עליו:

ואפשר לישב כונת הט"ז דהוא סובר דהרי"ף מודה בשהבע"ד מכחיש דבעי קיום דאורייתא כמ"ש הר"א כהן הובא בש"ך סי' מ"ו דגם מעשה ב"ד קיום בעי דדוקא באין בע"ד לפנינו הוא דהקילו במעשה ב"ד דהם אמרו והם אמרו והא שהקשו תוס' כתובות דכ"א אהרי"ף מעד ודיין מצטרפין ולא אוקמי בהבע"ד טוען מזויף דהתוס' ל"ל סברת הר"א כהן או י"ל דלא הקשו רק אתוספתא דמעשה ב"ד א"צ קיום וניחא להו לתרץ דדוקא בפרוזבול דלא שביק היתרא והא דהרי"ף פג"פ פירש עד הלואה ודיין שמעיד שנתחייב בב"ד ולא פירש בקיום בשהבע"ד מכחיש דזה עדיפא לי' וא"כ כיון דעיקר תקנת בפ"נ ובפ"נ לא הי' רק שמא יבא בעל ויערער כמבואר בריש גטין א"כ מה יועיל אפילו להרי"ף מעשה ב"ד אם יבא ויערער צריך קיום א"כ גם עתה בעי בפ"נ ובפ"נ כדי שלא יערער וא"כ אי לא אמר אף להרי"ף תצא לכן תמה הט"ז ובאמת התשב"ץ ורשב"ש איירי בשליח לקבלה דלא חיישינן לערעור כיון דגירש כמ"ש הר"ן בגטין שפיר הקילו אבל להולכה מנין משא"כ הרמ"א סובר דאף אם יערער מעשה ב"ד ל"צ קיום להרי"ף א"כ שפיר כדאי הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק ועגון. ועוד אפשר לישב ואכתוב לקמן:

ולפ"ז אי נימא כדעת הרמב"ם ראוי להקל כאן כיון דהי' זכוי והוי כמו קבלה ונהי דבזכוי לחוד לא סגי רק הולכה נמי בעי הא טעמא דהולכה בעי קיום או בפ"נ הוא משום כיון דאינו מגרש מיד חיישינן שיערער כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין וא"כ כיון דבל"ז כתבו האחרונים דל"ח במומר שיבטל הגט כיון דאומרין לו שע"י הקבלה אשתך מותרת לא מבטל עוד ומעתה ה"נ י"ל כיון דגמר לגרש בזכוי לאלתר ואמרו לו שהיא מגורשת לא יחוש לערער עוד וא"צ לומר השליח כמו בשליח לקבלה של"ח לערעור ותו לדעת הרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום שם נכתב דשליח אמר בפ"נ ובפ"נ ונהי דלסברת הט"ז אין להקל מ"מ בשביל זכוי שהיא דעת הרמב"ם להקל וגם כי הט"ז חולק אין דבריו מוכרחין א"כ ראוי להקל וכבר הארכנו (בתשו' י"א) הרבה ראיות להרמב"ם ומה שהקשה הרשב"א עליו כבר תמה הכ"מ פי"ב מה"ג דאין כלל קו' על הרמב"ם. ומה שהשיג הראב"ד פ"ו מה' עבדים ג"כ תמיה בעיני וז"ל א"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפ"ד כי הוא מפרש אשה מכי מטא גטה לידה אגרשה שא"צ לקיימו ואין זה הדרך נכון בעינינו וכי היכן מצינו שקרא עליו ערעור שיגבה בלא קיום ואם יאמר שא"צ קיום עד שיערער עליו ומנ"ל דמתניתין לא ה"ק דלמא מתניתין נמי ה"ק צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ שלא תבא לידי ערעור שלא תוכל לקיימו ואמאי אקשי' לי' מכי מטא גטה וכו' ונפלא כוונתו דאם פירש דהרמב"ם סובר כ"ז דלא מערער ל"ח בקבלה שיערער ותנשא כמ"ש א"כ מה הקשה דהא מתניתין קתני ובלבד שתהא צריכה לומר והא באמת א"צ כלל ותנשא בלי זה וא"ל דכוונת הראב"ד דנהי דאם תרצה תנשא בלא בפ"נ רק דמאי אקשי' בגמ' לימא דמתניתין עצה טובה קתני כדי שלא יערער חדא דלשון צריכה לא משמע הכי דעצה טובה הוא דאדרבה אמרו בגיטין ד"ה בא"י לא צריכת ואי עבדית אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' תו קשה דאי תימא דיש לפרש דמתניתין עצה טובה למה פריך בגטין דכ"ד אר' יוסף רישא וסיפא בח"ל ומציעתא בא"י ומאי קושיא דלמא סיפא דאשה מביאה גיטה נמי בא"י רק עצה טובה כדי שלא יערער ודוחק לומר דבא"י דמצויין לקיימו אפילו עצה ל"ה דאם יערער שכיח לקיימו משא"כ בח"ל לקבלה כיון דל"ש לקיימו הוי עצה אבל כמה חלושה הקושיא הזאת:

תו כתב הראב"ד והמתרגם הזה ג"כ איך סתם דבריו ואמר שא"צ קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריך קיום תמיה בעיני דבה"ע כתב הרמב"ם כמו שבארנו ובפ"ז מה"ג כתב להדיא דאם בעל טוען תנאי או מזויף צריך קיום הרי להדיא דלא סתם דבריו וצ"ע ובאמת העתיק דברי הרמב"ם בסי' קמ"ב סי"ג ודעת הראב"ד בלשון וי"א משמע דפסק כרמב"ם וכן דקדק הנו"ב מה"ת סי' קל"ז וקושיתו שהקשה תירצנו (בתשו' י"א) וכיון דדעת רמב"ם ור"ן בפ"ק דגיטין והריטב"א גטין דכ"ד מפרש הא דמכי מטא גיטה לידה כמ"ש הרמב"ם ופי' הריב"ש סי' שפ"ה גם הריטב"א הביא ודחאו ורשב"ש הביא דרשב"ץ סמיך אדעת הרמב"ם לבד להקל וגם הוא הי' מורה כן שכבר הורה הזקן אף בלי מעשה ב"ד וכ"נ מדברי המחבר יאות להקל בנ"ד:

אכן מה שיש לנו לספק דכיון שכ' התשב"ץ ח"ג סי' ס"ו למאי ניחוש הבעל לא זייף דא"ח לקלקלה בידי שמים השליח לא זייף דאא"ח ולא לו האשה אנן ידעינן דלא ידעה דהגט נשלח מנוא אמון א"כ אפשר לומר דהואיל ומומר הוא שמא חשוד לקלקלה בידי שמים כהירושלמי פ"ק דגטין מאן לימא לן דאפילו בבעל רשע איירי שהמיר דתו ולא חיישינן שיקלקלה בידי שמים אבל בל"ז הקשיתי על תשב"ץ דאיך כתב שם דקיום אינו רק מדרבנן הא שם לא נודע מי שלחו א"כ מדאורייתא בעי קיום כמ"ש הש"ך סמ"ו סק"ח בנמצא שטר קדושין בשוק וכן יש לתמוה על רשב"א גטין דע"א אהא דמצאו כתוב פ' מת דהשתא מפי כתבם דאורייתא מקילין כ"ש קיום דרבנן ואמאי הוי דרבנן הא נמצא כתוב ל"ש לא חציף לזיופי כמ"ש הש"ך לכן נראה דהם סוברים דוקא במלוה ומקבל מתנה חיישינן שיזייפו בעבור הנאתם ורק מד"ת אוקמינן אחזקה דלא חציף אבל בנמצא דאזדא חזקת לא חציף ד"ת בעי קיום וכן בשטר קדושין י"ל דבעל זייף כדי שתהי' מוכרחת לישאנו או למיהב תרקבא דדינרי שיגרשה לכן בנמצא דליכא חזקת לא חציף שפיר כ' הש"ך אבל במת דאשה לא עשתה כן שתנשא דהי' לה לומר שמעתי מפי איש שמת והיתה נאמנת כמבואר שבועות דל"א באמר לדידה ולא אמר לב"ד ובש"ע אה"ע סי' י"ז א"כ לחוש שהבעל זייף לקלקלה אינו חשוד בכך ואי שמא אחד מפסולי עדות או צרה לא חיישינן מדאורייתא דהכי מבואר בהאשה שהלכה בשמע קול איש פלוני מת וכן בפ' התקבל דס"ו מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופריך בתרווייהו ודלמא צרה ומשני בשעת הסכנה כו' והריב"ש מדייק דעכו"ם מסל"ת מהני מדלא פריך דלמא עכו"ם ומה יתרץ הריב"ש בהא דגטין דלא הוי מסל"ת ניחוש דלמא עכו"ם שישקר לקלקלה וע"כ דאף לעכו"ם מהמנינן דדוקא אפלוני דמת אינו בר עדות אבל היכי דלאו עדות רק דניחוש שיאמר שהוא הבעל ומצוה לכתוב גט לא חשדינן ומה"ת ודאי ל"ח דאל"כ בדאורייתא אין לחלק בין שעת סכנה או לא וא"כ נכונים דברי התשב"ץ דכיון שבעל א"ח לקלקלה א"כ לזייף ודאי מה"ת ל"ב קיום דהשתא התירו במושלך בבור ולא חיישינן שעכו"ם מערים כאילו הוא הבעל דרק דבורא הוא מעשה לזייף ודאי לא עבדי וכה"ג איתא בס"פ התקבל ס"ז. והרי חמש נשים דא"נ לומר מת בעלי נאמנין בגט שהכתב מוכיח וע' גטין כ"ה וס"ב. מעתה נפשט לן דגם במומר ל"ח שיקלקלה דאל"כ במושלך בבור נימא דשמא מומר ואין סברא לחלק בין מומר שהוא בעל או אחר וכן מצינו בטור יו"ד סי' קי"ח ס"ז ובש"ך סק"ח דל"ח לחלופי בדבר שאין לו הנאה וא"ל דבעל מומר רוצה לקלקלה שתנשא לאחר ותפסיד כתובתה משא"כ באחר דבאמת אין ידינו תקיפה ומי יכופו בל"ז לתת לה כתובה א"כ אין שום הנאה לו ודאי לא טרח לזיופי ולא מקלקלה:

ואדרבה יש להקל במומר יותר דבאמת הראב"ד י"ל דלא נחלק במומר דהא הרמב"ם כ' הטעם דאין דין איסורין כדיני ממונות אמנם הראב"ד י"ל דסובר דהואיל ואיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דמה שכתבו הר"ן ורא"ש דא"ג מלקוחות בלא קיום באמת צ"ע אמאי לא נדמי' למת בעלי דממדרש כתובה נלמד, ואכ"מ ולפי"ז כיון דהכה"ג הביא בא"ע סי' קנ"ד דהנך שכופין להוציא אם לא ירצו להוציא כופין לתת כתובה וא"כ כיון דמומר כופין להוציא ואף מאן דמחמיר שאין כופין כמבואר בא"ע שם דחיישינן לגט מעושה שלא כדין והחמיר בתשו' עה"ג או מקו' מהרי"ק דל"ש טעם כופין עד שיאמר רוצה למ"ש הרמב"ם דחפץ ישראל לעשות מצוה ול"ש במומר אבל אילו ידינו תקיפה ודאי עכ"פ אם א"ר לתת גט כופין לשלם הכתובה ובאמת הארכתי במ"א להוכיח בראיות ברורות דמ"ש רמ"א בשם הר"מ במומר דאין כופין אין כוונתו רק מומר לעבירה אחת אבל מומר לעכו"ם פשיטא דכופין דכיון דנודר ואינו מקיים פסק דכופין לפי שהבנים נענשים א"כ מקרא מלא אני אומר ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו וכרת זרעו נכרתים וישראל גם בשתוף מוזהר ואף כי הרמ"א לא נתכוין לזה מ"מ הרביתי ראיות דאין כוונת מהר"ם רק מומר לעבירה א' וא"כ ליכא פלוגתא במומר גמור דכיפין. מיהת לענין כתובה ודאי כופין ובודאי דהדין דאין נפקותא בגט לענין ממון א"כ י"ל דהראב"ד במומר מודה להרמב"ם דלא בעי קיום:

אבל יש לעיין דהרמב"ם כתב בקיצור אכן הר"ן פ"ק ביאר הטעם דא"צ קיום דאין האשה ממונו של בעל ועוד מתוך חומר כמו שהאמינוה לומר מת בעלי וכיון דבא"ע סי"ז סמ"ח דאם הוא מומר והניחה עגונה א"נ דלא דייקא והשתא דמלתא דעל"ג לא דייקא כ"ש כאן א"כ י"ל דבמומר מודה הרמב"ם דבעי קיום אפילו לקבלה דסניא לי' ולא דייקא. ונהי דהג"ה אלפסי חולק שם. ויש להביא ראי' דגם הרא"מ חולק דגם במומר שייך דייקא והוא ממ"ש בתשו' המובא בק"ע סי' פ"ו דבאמרה גרשתני בפני פו"פ ואשתכח שיקרא ואח"כ זנתה ונאסרה עליו דנאמנת לומר מת בעלי משום דלמה תשקר אי שתרצה להנשא ותיאסר עליו הא בל"ז אסורה עליו ואי שתנשא לאחר הרי היא ככל הנשים שנאמנות ע"ש אלמא דמפרש דקטטה בינו לבינה מיתסרא דתרצה להנשא שתאסר עליו ובאסורה מכבר נאמנת א"כ במומר דאסורה ידור עמו כמ"ש התה"ד לענין זכוי גט א"כ למה לא תהא נאמנת דאפילו בקטטה כשהיא אסורה נאמנת וא"כ שייך דייקא דלא תנשא לאחר שלא תצא מבעל שני דלמה תשקר הא המומר ידע דלא תדור עמו ולא יעגנה בכדי ודוחק לחלק דהתם אסורה על הבעל וא"כ לא יעגנה אבל כאן משקרת שמא המומר יכופה ע"י עגון שתדור באיסור עמו דמ"מ מאין להם לדמות לקטטה כיון דשם תוכל לדור בהיתר א"כ לשיטתם מותר בנ"ד אבל הרמ"א דהחמיר שם במומר מי יבא לשנות דבריו והדא מילתא צריכה רבא:

אמנם נ"ל דיש לצדד להקל בנ"ד דודאי אין כוונת הר"נ שמא הבעל זייף או שליח והיא תידוק אם אמת כיון דאין עדים מצויין לקיימו ממאן תידוק ועוד הם א"ח כלל לקלקלה כמ"ש התשב"ץ רק הר"נ חשש שמא היא זייפה או שכרה לזיף וכהא דכתב הרמב"ם בטעם ע"א בקטטה וה"נ שכרה האשה שליח לקבלה שיביא גט מזויף לכן כתב דל"ח כמו במת בעלי דיריאה דבעל יערער ותצא אבל בנ"ד דגט בא מארץ מרחק דומיא דגט הנשלח מנוא אמון שהביא התשב"ץ וכתב דהיא ודאי לא זייפתי' ועוד שבא מקודם מהממשלה לחקור אחר השמות מסתמא בעלה השתדל בזה דרצה להתירה מעגון ואנו מכירין עפ"י שכל דאיהי לא זייפה א"כ י"ל דהר"ן לא מצריך כלל בכה"ג לטעמא דמתוך חומר שהחמרת ול"ח כלל אפילו במומר להצריך קיום ואפשר דאפילו הראב"ד דחולק על הרמב"ם מודה בכה"ג דאשה לא ידעה דל"ב קיום ול"ש דניחוש לזיוף כלל. ונהי דהתשב"ץ לא כ' דהרמב"ם וראב"ד לא פליגי בגט הנשלח מנוא אמון י"ל דספוקי מספקא לי' אם הראב"ד מודה מיהת לדעת הרמב"ם י"ל דל"ב גם במומר קיום היכי דאנו מבינין דאשה לא ידעה שנשלח ממרחק:

עוד נ"ל דנהי דבמת בעלי בקטטה ומומר לא האמינוה דכיון דמדאורייתא אסורה והקילו משום דייקא לא הקילו בקטטה אבל בקיום דאינו אלא מדרבנן סמכו אסברת דייקא גם בקטטה דאל"כ הי' לרמב"ם לחלק דבקטטה צריך קיום אף שקבלה אשה וראי' לזה להמחמירים במומר שלא לסמוך אזכוי למה הועיל בהולכה בגט מומר ע"י אמירת בפ"נ ובפ"נ הא קולא דהימנוהו רבנן לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ מנא להו להקל במומר דלמא לא מהני בפ"נ דהמנוהו לשליח רק משום דאשה דייקא ובמומר אפילו כשאומר בפ"נ לא הימנוהו אע"כ או כמש"ל דבח"ל ל"ש דייקא לפי שאין מצוין לקיימו והר"ן לא כ' רק משום דצריך הך סברא דלא נימא היא זייפתי' וא"כ בנ"ד שרי מטעם הנ"ל אך גם בזה יש לפקפק ולפמ"ש ייראה דבקיום דרבנן במומר נמי מועיל דייקא דרק בדאורייתא לא סמכינן במומר:

דממילא יש ראי' דפסקו כהרמב"ם דשליח לקבלה א"צ קיום דאל"כ אמאי מועיל בפ"נ שיאמר השליח במומר דלמא זכוי מועיל וכבר נתגרשה כשקבל וא"כ מה שיאמר בב"ד אחר בפ"נ מה יועיל דלמא הזכוי הועיל וא"כ לא מהני בפ"נ דבעינן שיאמר בשעה שנתגרשה כמ"ש הריב"ש סי' שפ"ה לישב להראב"ד הא דלכי מטי גטה לידה אגרשה דא"כ אינו מועיל בפ"נ וא"כ איך הוי התקנה במומר שמזכה והשליח מוליך בעצמו ואומר בעת נתינת גט לידה בפ"נ דלמא זכוי מועיל ולא קיי"ל כהרי"ף דבעינן דמטא לידה דרבים חלקו עליו והט"ז העלה בסי' ק"מ דהרי"ף מודה במומר דהוי זכות גמור א"כ נתגרשה מיד ומאי מועיל בפ"נ הא כבר איגרשה אע"כ סמכו אדעת הרמב"ם א"כ ממילא נפשוט דגם במומר לקבלה ל"צ קיום מדלא הזכירו כלל בסדר גט שלישי לחלק בין מומר כלל:

ותו מאן מחמיר הרמ"א במומר דהוי כקטטה הוא המקיל בשליח להולכה דלא אמר בפ"נ א"כ אף בגוונא דלא הקיל הרמב"ם בלא קיום הקיל לסמוך בעגון אדעת הרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום וה"נ יש הרשאה וקיום ב"ד דיש להקל ובמעשה ב"ד אין כלל לחלק במומר דל"ש דייקא דהא לדעת הרי"ף אף בד"מ ל"ש דייקא א"צ קיום במעשה ב"ד:

שוב מצאתי לתשב"ץ תשו' אחרת שהביא שם ח"ג סט"ז שהביא דין הרמ"א ממש ושם הביא דנשתקע בין העכו"ם ממש ומשמע דהמיר דתו והתיר בשליח להולכה שנשתלח לו הגט ומקויים שטר שליחות בב"ד א"כ גרוע מנ"ד והגם דהט"ז חולק עליו מ"מ כתבתי דתמוהים דבריו דצדקו דברי התשב"ץ דכדאי הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק וכתבתי לעיל קצת ישוב:

ועוד נ"ל דהרי"ף דוקא בקיום ב"ד ל"ב קיום כמ"ש (בתשובה י"א) כבר דסובר דהא דלא חציף חזקה מעליא ומ"ט דרבנן לא סמכו ע"ז היינו משום דמלוה יש לו התנצלות דלוה זייפו ומסר לו ונהי דאיך לקח שטר כזה הא אין כותבין ללוה אא"כ מלוה עמו כ"א בשטר הקנאה והי' לו להרגיש שמזויף יוכל לומר סברתי דאקרי וכתוב דלהכי חיישינן בנפל ומצא שטר חוב ונהי שאומר המלוה אני הייתי בעת כתיבה לא יהי' מוחזק כ"כ כשיודע דוף שהמלוה זיוף דשמא המלוה הלוה ולוה הטעהו בשטר מזויף ונהי דמה"ת אמרינן דלא חציף דרוב העולם יסמכו אחזקה דמלוה מידק דייק ומחתים ובודאי לא הלוה אשטר מזויף א"כ מסתמא הוא זייף ולא חציף ורבנן חששו לפי שיוכלו להצדיקו יש איש שיצפה שיצדיקוהו ויחצוף אבל בקיום דאמרי לוה לא מקיים שטרא ואפילו בנפל דאיתרע ל"ח בכתב בו הנפק א"כ עינינו רואות דאפילו ע"צ הרחוק לוה לא מקיים א"כ יהי' ניכר שזייף לכן מעשה ב"ד א"צ קיום וזה שייך בשאר דוכתי אבל בגט הנשלח ממרחקים ושליחות והשטר הרשאה בקיום ב"ד דאורחא בהכי וכן נוסחו דאל"כ ל"מ א"כ הדר בעי מעשה ב"ד נמי קיום דהא בכה"ג דרכו של בעל לקיימו א"כ אין נ"מ בין גט למעשה ב"ד כנ"ל לישב דברי הט"ז אבל באמת הרי"ף הוציא כן מברייתא שהביאו תוס' כתובות דכ"א משמע כל מעשה ב"ד ועכצ"ל דטעמא דמעשה ב"ד יש לו קול ולא חציף לזייף ואין קושיא כלל על הרמ"א:

מעתה לא מבעיא לדעת הט"ז דזכוי מועיל איכא הא דקבלה להרמב"ם ל"ב קיום והרי"ף משום מעשה ב"ד ואפילו אין זכוי מועיל כתבנו לעיל דכשם דכתבו דביטול ל"ח במומר דלא יבטל כיון שסובר דזכוי מהני ה"נ לא יערער כיון דסובר דזכוי מהני ובקבלה דגמר ומגרש ל"ח שיערער. ואפילו אם נפקפק מ"מ אפילו בשליח להולכה הקיל הרמ"א והט"ז שחלק הוא עצמו סובר בנאבד הגט סמכינן אזכוי לחוד א"כ גם הוא בנ"ד ויותר נ"ל להקל במומר דהא הג"פ הקשה בסי' קכ"ט דלהאומרים מומר שקידש אין קדושיו קדושין א"כ היאך מצאנו ידינו בישראל שקידש והמיר איך מועיל גטו כיון דעתה כעכו"ם ותי' דאפקעינהו ע"י גט זה והמהרי"ק כתב בתשו' לתרץ איך מועיל כפי' במומר ותי' דאפקעינהו א"כ השתא דאורייתא הפקיעו הגם דאפשר להשתדל להשיג גט ברצון ממנו מכ"ש מידי דאורייתא ל"ב קיום איך נימא דרבנן החמירו שיקיים ואם לא תשאר עגונה דלא ירצה לגרשה עוד ולדור עמה א"י. ולכן י"ל דתשב"ץ לא הקיל במעשה ב"ד בשליח להולכה בסי' ט"ז בח"ג רק לפי שכ' בשאלה שנשתקע בין העכו"ם ולכן הקשה הט"ז על הרמ"א והרמ"א לא ס"ל לחלק בהכי מיהת כדין זה נ"ל ברור דמותר אפילו לסדר לכתחילה דהא כדיעבד דמי כיון דהי' זכוי למ"ש המחברים עיקר היתר במומר ע"י זכוי וא"כ הוא כבר כנתגרשה:

וע"ד שליחות הגט ע"י פאסט אשר המחבר סי' קמ"א סל"ה פסק כהמקילין לשלוח ע"י עכו"ם וממנה בכתבו לישראל מפני שהכותי א"ע אלא מעשה קוף והרמ"א כ' בלשון יש חולקין דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל והנה בד"מ הביא בשם המרדכי דאפילו להמחמיר דאין ממנה שליח בכתב מ"מ אם נתן לישראל ואמר בפ"נ ובפ"נ הב"ד שולחין ע"י עכו"ם וממנין שליח ב"ד עפ"י כתב א"כ פשוט בנ"ד דרק הב"ד שלחו ע"י פאסט והשני שליח ב"ד דשרי. הן אמת דהביא כן בד"מ בשם המרדכי פ"ג דגיטין אבל במרדכי לא נמצא שם כלל דבזה כ"ע מודים רק הביא מעשה דראב"י ור' יואל שהכשירו גט נשלח ע"י עכו"ם לישראל ואח"כ הביא דמצא כתוב דהב"ד יכולין לעשות שליח ב"ד וא"כ י"ל דהחולקים גם במסר לישראל ואח"כ ע"י הב"ד ממנה שליח אחר חלקו ומנין להד"מ דכ"ע מודים בהא. ומה שנ"ל דר"ח גאון שהחמיר בעכו"ם מנין לו נ"ל דהי' קשה לו מתניתין דחרש ונתפקח פסול להביא הגט ואילו פקח ונתחרש ונתפקח כשר וק"ל קו' המגי' במ"ל פ"ו מה"ג הט"ו דהא כיון שהשליח נתבטל כשנתחרש היאך חוזר ונעשה שליח בלי מנוי אחר ע"ש רק לכאורה כיון דמבואר באה"ע סל"ה דאף אם גילה בדעתו שחפץ לקדש יוכל אחד לעשות שליח עבורו ונהי שיש לחלק בין קדושין דהוה זכות יותר לגרושין מ"מ היכי דעושה שליח מידי דלאו בר שליחות כשיהי' ראוי להעשות שליח יהי' שליח ואי דלא מצי עבד השתא בעיא הוא בנזיר די"ג ותו דהחסרון הוא במשלח ל"מ עבד אבל כאן החסרון בשליח מנלן דעיקר שליחות תלוי במשלח לכן קשה אפילו חרש ונתפקח יועיל ג"כ דכשנתפקח חל שליחותו דלדעתכם מקרי ועיין ר"נ נדרים דל"ו ע"ב ויש בזה להאריך לכן סובר ר"ח גאון דבעינן ונתן ליד שלוחו הגט א"כ אפילו אם מינהו כשנתפקח ל"מ דצריך לחזור וליטלו ולתת מחדש כי היכי דליקרי ונתן ליד השליח כמ"ש הב"י בשם בה"ג דבעינן ונתן ליד השליח וא"כ ל"ק קו' המגי' במ"ל דתחילתו בדעת א"כ קרינן בי' ונתן ליד שליח ואם נתבטל השליחות כשנתחרש כשיתפקח אמרינן דהבעל עושה וממנהו מחדש כיון דעשאו שליח מעיקרא אנן אמרינן דרוצה להיות שליח ואי דבנתים הי' ביד אינו שליח לא איכפת לן מידי דהוי בשליח ב"ד אף דנשלח ע"י עכו"ם ואפסקי' עכו"ם דמהני כמ"ש הד"מ דבזה כ"ע מודים דמ"מ נתינה ראשונה ליד בר שליחות כנ"ל להסביר קצת מקור דברי ר"ח גאון וא"כ מיהת כ"ע מודים בנ"ד דשרי:

ועוד נ"ל דהר"ן פ"ב השמיט בדברי ר"ח גאון הסברא דונתן ליד שלוחו דודאי בידה כתיב או ביד שליח לקבלה ול"מ טלי גיטך מעג"ק אבל שליח להולכה מ"ל ע"י עכו"ם שמעשה קוף או מעג"ק כיון דשלוחו כמותו א"כ ונתן קאי אשלוחו ג"כ ליד האשה אבל לא מיד הבעל לשליח מנ"ל הך ובאמת נראה דעיקר חומרתו היא דסובר דאין ממנין שליח שלא בפניו בגט ועיין בר"ן בסוגי' דאומר אמרו ובב"ש סי' ק"כ דדעת רבים דממנה שלא בפניו רק בכתיבת גט ל"מ דהוי שלא לשמה ולכן גם בכתב אינו ממנה שליח כמו בכתיבה בפקח דנחלקו בסי' ק"כ והר"ח גאון סובר דבשאר שליחות הגט אינו ממנה שלא בפניו ואפשר דמהיקשא דוכתב ונתן דריש לה וז"פ ליד שלוחו ובזה אפשר מודה אם ממנהו בפניו ושולח הגט ע"י עכו"ם וכן מורה לשון הרא"ש שכתב שם והטור ומחבר וכלם בלשון כתבו דקדקו וכ"נ מדברי הרמב"ן שכתב דאין הסופר עומד במקומו אא"כ מצוהו משמע דשליחות גמור ל"ה שלא בפניו א"כ נהי דהתם בכתיבה סובר הגאון דה"ה בנתינה והוא שכ' ב"ד וע"ל סי' זה אי רשאי ע"פ כתב ולא דיבר כלום מזה בזה הסימן ונראה דטעות הדפוס וצ"ל ע"ל סי' ק"כ אם בכתיבת גט מטעם שליחות מועיל כתיבה. ועוד אפילו למ"ד אומר אמרו כשר וממנה שלא בפניו מ"מ נראה דע"י כתיבה אינו ממנה שליח לכתיבה להאוסרין בסי' ק"כ וכתבו דגרע מהרכנה ובזה הביא הרמ"א חולקין בכתב דקאי אדברי מחבר דמינה עפ"י כתבו אבל היכי שנתמנה עפ"י ב"ד וגם נכתב איך שאמר שממנהו שליח א"כ י"ל דכתב ב"ד אלים דהכי חזינן דמעשה ב"ד יש לו קול וכמה דברים שכח ב"ד יפה ונכונים דברי הר"מ דבזה כ"ע מודים דמהני וכאן בל"ז עיקר היתר ע"י זכוי:

עוד נ"ל דהנה הרא"ש יפה הקשה דהא אינו אלא מעשה קוף וצ"ל דטעם ר"ח גאון דכיון דלאו כ"ע דיני גמירי שמא הבעל נתכוין שיהי' עכו"ם שליח ראשון וישראל שליח שני וא"כ כיון דקפיד הבעל שיהי' שליח ולא מהני א"כ פסול הגט דכיון דלא מצי למהוי שליח העכו"ם א"כ הא לא נעשה רצונו. ובזה יתישב מה דדחו רבנן דהשתא שהביא בה"ג מהא דערכאות ותמה הר"ן בפ"ב דגיטין דמאי שייטי דר"א להא ולפ"ז ניחא דהנה הרשב"א גטין ד"ד דלמה בחתמו שלא לשמה פסול לר"א משום מזויף מתוכו וערכאות כשר אף דנכרי לדעתי' דנפשי' קעביד ותי' דבשלמא כשישראל חתמו דהוי חתימתן כמו תורף פסול שלא לשמה אבל עכו"ם שחתמו הוי כטיוטא בעלמא עכ"ד ולפ"ז אי ניחוש דאין אדם יודע הדין דלמא לא ידע בעל דערכאות פסילי משום דלאו בני כריתות לחתימתו וסבר דכשרין כמו בשטרי ממון וקפיד שיחתמו וא"כ הוי כמו תורף ופסול דהוי שלא לשמה דהא חזינן דתלוי בגט בקפידת בעל דאי אמר כלכם חתימו דלמ"ד משום עדים פסול בנמצא אחד מהן קא"פ משא"כ למ"ד משום תנאי כדאיתא בגטין די"ח ע"ב וכן אי לא חתם אחד אי משום עדים ג"כ פסול אלמא דתלוי בקפידת בעל א"כ כשקפיד שיחתמו עכו"ם משום עדים הוי כמו תורף ויפסל בערכאות. אע"כ אדם יודע דלא מכשיר אינו בן ברית לגט ולא הוי רק טיוטא וכשר א"כ ה"נ יודע דלא מכשיר לשליחות ורק מוסרו כמוסרו לקוף ושפיר כתבו דמזה ראי' דכשר וא"כ לפי"ז נכונים דברי הד"מ דאם הב"ד שלחו ע"י עכו"ם מודה הגאון דל"ש דטעו למשוי' שליח דב"ד טועין ל"ח ומי שא"י בטיב גטין לא יהא לו עסק א"כ רק מעשה קוף בעלמא וכשר וא"כ לפי"ז שפיר בנ"ד לכ"ע כשר:

יצא לן בנ"ד להכשיר לסדר הגט אפילו לכתחילה דכדיעבד דמי כיון דאיכא עגון ויצרף אחד מהגדולים כי היכי דנמטי שיבא מכשורא. דברי ידידו ד"ש:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה