שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יט
יום ג' ר"ח סיון במדבר תרלפ"ק פיעטרקוב. להרב הגדול כו' מ' שמעון ראבד"ק השנטשין נ"י
מכתבו היקר קבלתי ואשר בעובדא בשליח מגט מומר כפי המבואר, בש"ע אה"ע סי' קמ"א רק טרם נתן השליח לידה אמר השליח בזה"ל "איך וויל קיין שליח נישט זיין וואס וויל מען פון מיר האבען" ונסתפק כ"ת דהשליח ביטל השליחות ולדעת הט"ז סי' קמ"א אם ביטל השליח שליחותו א"י עוד ליתן הגט והבית מאיר חלק וכאן שהוא מקום עגון וכבר הגאון מו"ה זלמן אבד"ק ברעסלא כתב לו להתיר ורוצה אשר אנכי אחוה דעי בזה ואם כי קשה בעיני להכניס בדבר ערוה החמורה אכן למען חפץ כבודו הנני להגיד כאשר יורוני משמים:
הנה בענין זכוי גט מומר רבו הדיעות דמועיל דאף דביבמות דקי"ח בעיא בגמ' מזכה גט לאשתו במקום קטטה ואיפשטא דאזלינן לחומרא מדר"ל דטב למיתב טן דו מ"מ במומר זכות הוא לה דל"ש טן דו דא"א דר עמו בכפיפה ואסור לה לשבת תחתיו והנה הקשה התה"ד דמדוע מומר זוקק לחליצה דהא פריך בגמ' ב"ק דקי"א אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכ"ש נימא אדעתא דהכי לא קדשה ומשני משום טן דו וא"כ מדמומר זוקק לחליצה מוכח דגם במומר שייך טן דו ואילו לענין זכוי גט נקטינן דמהני במומר דל"ש ט"ד והט"ז בסי' קמ"א הביא קו' התה"ד הנ"ל. ומה שנ"ל בישוב זה דודאי בשביל סברא זו דאסורה לשבת תחתיו א"ל דלא ניחא שתתקדש דהא פצוע דכא ג"כ אסורה לו ותנן דחולץ וחולצין לאשתו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה וא"ל משום דפ"ד ודאי יחלוץ לה לא איכפת לה דא"כ מה פריך ביבמה שנפלה לפני מוכ"ש נימא אדעתא דהכי הא יבמה שנפלה לפני מוכ"ש אין חוסמין אותה וכופין לחלוץ ומאי פריך אע"כ דשייך אומדנא דלמ"ל הך זיקה דלפעמים דלא נוכל לכופו דערק ותתעגן א"כ גם פ"ד אמאי חולץ אע"כ דבשביל איסור ל"ש אומדנא דלא קדשה דשמא ערב לה האיסור ומים גנובים ימתקו לה והרי כתב הר"ן כתובות ס"פ אלמנה דבח"ל בלא הכיר בה יש לה כתובה משום דאין עלי' מוטל לגלות דאפשר שיערב עלי' האיסור. וא"כ מכ"ש דליכא אומדנא לבטל קדושין בשביל שתאסר לשבת עם המומר ולכן שפיר זוקק לחליצה ולכן רק אמוכ"ש פריך אבל אמומר פשיטא דלא שייך אומדנא לבטל קדושין משא"כ לענין זכוי ודאי כה"ג מקרי זכות דהא אפילו לתרום אי לאו דניחא לי' לאינש לעשות מצוה בגופי' הוי מקרי זכות לעשות מצוה כ"ש שלא תדור עם מומר באיסור כל ימיה דה"ט דכל מידי דזכות אם עומד וצוח' ל"מ וא"כ לכאורה ככל מידי נימא דזכות הוא דאם לא ירצה יוכל למחות רק דבעינן עכ"פ שיהי' עתה קצת זכי' דאפי' מתנה איכא קצת חוב דשונא מתנות יחי' כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ה רק כיון דזכי' הוא ואם לא ירצה יוכל למחות לכן הוי כזכי' גמורה דזכין שלא בפניו א"כ ה"נ ודאי זכי' הוא לה שלא תעשה איסור ואם תערב לה איסור הא בידה למחות לכן מקרי זכי' ומה"ט קטן מטבילין ע"ד ב"ד דזכי' הוא. משא"כ דנימא אומדנא לבטל הקדישין זה ודאי אינו דא"כ בכל ח"ל נימא דפטורין מחליצה כמש"ל ולכן ל"ק כלל קו' הת"ה:
וראי' לזה מדברי המרדכי פ' האשה שלום שהביא מעשה בא' שחלה והי' רוצה להקנות גט לאשתו ושאלו את פי אבא מארי ואמר שאין לחלק כיון שלא נזכר בגמ' ומורי הר"מ בר שלמה א"ל די"ל דזכות הוא לה וזוכין לה וכדומה ששמע מפי ר"ת מדאמרינן בהגדה דמי שאחזו כו' והשתא קשה דאדרבה נימא כיון דזכות הוא לה לא לבעי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה שתפול לפני יבם קטן אע"כ נהי דאומדנא ליכא מ"מ זכות מקרי א"כ ה"ה במומר דיש לחלק. ונהי דיש לדחות דכיון שכ' תוס' ב"ק שם דבגמ' לא פריך ביבמה שנפלה לפני מוכ"ש רק מן ארוסין אבל בנשואין ודאי ל"ש דאדעתא דהכי לא קדשה א"כ דהמרדכי מן הנשואין איירי דלכן צריך זכוי גט אבל מ"מ סברתינו נכונה:
תו אמינא דבר חדש מה שראוי שיועיל זכוי במומר אפילו נימא דשייך טן דו מ"מ י"ל דמהני זכוי גט דהנה הראשונים כתבו דאף דבגמ' פשט מדר"ל דבקטטה שייך טן דו מ"מ מי גרע קטטה מיבם דהוי ספק מגורשת נהי דזמנין דסניא ליבם מ"מ מי עדיף במקום יבם מאילו ידענו דקטטה גמורה אע"כ דרק איפשיטא דהוי מגורשת מספק ולא ודאי והנה הקשה הריטב"א הובא בנ"י דנשאלה את פיה אם חוב הוא לה או זכות לה ותי' דאין אמירתה מועיל למיחשב זכות למפרע ודבריו יש לפרש משום דאמרינן השתא הוא דרצתה בגירושין ואולי אז לא היתה רוצה בכך והא דאין מאמינין אותה שגם למפרע היתה חפצה בזה משום דאתחזק איסורא ואינה נאמנת לומר דשמא מעיקרא לא כן הי' בדעתה ואפילו היתה מהדרת וצוחה להתגרש מבואר בירושלמי שמא הדרה ומשום אשה שאמרה גרשתני לא מהימנה דכאן ל"ש חזקה דא"א מעיזה כיון דאין הבעל יודע מה בלבה ודמי לטמאה אני לך דמבואר בנדרים דצ"א דכיון דהוא לא ידע ליכא חזקה. ולכן א"א לברר הספק דלא מפי' אנו חיין והנה הקשה בס' גט פשוט סי' קכ"ט סקכ"ב לדעת רשד"ם ויתר פוסקים דמומר שקידש הוי ספק קדושין דשמא חשוב כעכו"ם וליתא בתורת גטין וקדושין א"כ ישראל שקידש אשה ואח"כ המיר היאך מגרש דקדושיו קדושי תורה וגירושין הוי ספק ולהדי' כ' הה"מ פ"ג מגירושין וכ"כ כל הגאונים דמגרש ואמאי. ותי' דשמא י"ל כיון דכל המקדש כו' ואפקעינהו רבנן לקדושין ע"י גט זה שיתן בעודו מומר כ"ד. ולפ"ז מה שחידש לן הרב ג"פ בגט מועיל להפקיע הקדושין למפרע במומר א"כ לפמ"ש מהר"ם בהגה"מ בתשו' לה' אישות ס"ג דהשליח נאמן לומר טעיתי אף דאתחזק איסורא כיון דלפי דבריו לא נתחזק מעולם איסור ע"א מהימן א"כ ה"נ נשאלה את פי' ול"נ תי' הריטב"א דשמא אז היתה אינה מרוצית דכאן במומר כיון דלפי דבריו הוי גט והפקיעו חז"ל למפרע הקדושין א"כ לדבריו לא אתחזק מעולם כהא דתשו' מהר"ם וא"כ שפיר ראוי שתהא נאמנת לומר שהי' לה זכות דאף אי דמי לקטטה מ"מ אינה אלא ספק כמש"ל בשם הראשונים וא"כ נאמנת במומר דהוי כמו דלא אתחזק ונאמנת וזה דרך חדש בהיתר זכוי גט מומר:
אכן עיקר קו' הג"פ דאיך יחולו הגרושין כיון דקדשה בהיותו ישראל ועתה הוא כעכו"ם מספק י"ל דל"ק לפמ"ש רש"י יבמות דמ"ט אהא דהכל מודים בסוטה דתפסי בה קדושין דאין הולד ממזר ופרש"י כיון דאינו נפקע הקדושין ע"י מה שנאסרה לבעלה ש"מ דתפסי בה קדושין א"כ מוכח מדעת רש"י היכי דבשעת קדושין הי' בהיתר ואח"כ נולד דבר אשר בעבורו ראוי שלא יתפוס קדושין יש כח להפקיע קדושי ראשונים ועי' באבני מלואים סי' כ' ואם כי דבריו תמוהים שם שרצה ליישב קי' אחת והשריש קו' בכל הסוגיא דריש יבמות ולפי סברא זו א"כ ממ"נ מועיל גט במומר דאם כעכו"ם הוא ואין קדושין חל במומר א"כ ה"ה אח"כ כשהמיר ונעשה כעכו"ם נפקעו הקדושין ואף גט לא בעי וא"כ רק מה דהצריכו גט מכח שמא מומר בר קדושין א"כ ממילא גט גמור הוי והרווחנו בזה מה דקשי' לי לדעת האומרים דבמומר מהני זכוי גט למה הירושלמי תרומות פ"ח דחק לאוקמי מתניתין דאשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך או גרשך דמשלמת קרן וחומש ופריך הא גרשה ידעה ודחק לאוקמי בשליח לקבלה ואמדוה ליומי עתו"ס קדושין ד"י ולמה לא מוקי באשת מומר דהמרת דת אינה פסלתו מתרומה כמ"ש תוס' בהערל דע"א דבו ולא במעשר בו ולא בתרומה ואפילו לדעת הרשב"א בחי' שם שרק במעשר אוכל ולא בתרומה מ"מ דמי לערל כיון דיש לו תקנה לשוב כמו ערל למול דקיי"ל נשיהן יאכלו וכיון דלאשת מומר מועיל זכי' יכול להיות שלא ידעה שגרשה בשלמא לשיטת הרי"ף בגטין פ"ק די"א בעבד אף דמועיל זכות מ"מ לא משתחרר עד דמטא לידי' רק דמועיל זכוי שלא יחזור האדון א"כ ה"נ דזכוי גט מומר אינה מועיל עד דמטא לידה א"כ קודם דמטא לידה אוכלת בתרומה וכי מטיא לידה ידעה אבל לשיטת כל הפוסקים דע"ד במקום זכות מתגרשת ובאמת ראי' לזה מהא דבעי מזכה גט לאשתו במקום יבם ואי לא מגרשה עד דמטא לידה למ"ל לזכות ובדברי הרי"ף הארכנו במ"א מיהת לכל הפוסקים קשיא הירושלמי הנ"ל. ועפ"ז אי נימא דנפקעו קדושי ראשונים אף בלא גרשה אינה אוכלת בתרומה אבל עדיין אינו מספיק אי נימא קדושי מומר קדושין א"כ קשה על הירושלמי ונפשט דלאו קדושין ולמ"ל זכוי גט כלל לכן אפשר לומר נהי דמומר כעכו"ם מ"מ שמא יעשה תשובה הוי ספק קדושין ולכן הגט מועיל ממ"נ אם לא יעשה תשובה נפקע קדושין דהוי עכו"ם גמור וכמש"ל בשם רש"י ואם יעשה תשובה וחשבינן לי' בר קדושין א"כ הוי בר גיטא. ומ"מ מועיל זכוי גט דזכות הוא לה דהשתא מיהת לא עבד תשובה ולא ניחא לה להתעגן על הספק וגרע מיבם קטן שהתיר ר"ת אף דזמן ממילא קאתי ובמומר מי יודע וא"כ עכ"פ אסורה בתרומה בלא גרושין שמא לא יעשה לעולם תשובה ונפקעו הקדושין והוי זרה דאסורה בתרומה ואתי' דברי הירושלמי כהוגן:
אולם לא מסתברא למימר הכי דיפקעו הקדושין כשהמיר דכיון שבידו לשוב ודאי דלא נפקעו קדושי ראשונים ולא מישבא קושיית הג"פ וראי' לזה מיבמות דט"ז ד"ה בני צרות כ' בתוס' וא"ת יבמה שנתקדשה לזר למ"ד קדושין תופסין לא תהי' הביאה אסורה דנעשית ערוה על היבם כמו מקדש אחותה ותי' כיון דבידו לגרש לא נפקע הזיקה ואם באיסור לאו דשומרת יבם לא נפקע כל שבידו עאכו"כ דבמומר שהיא א"א דלא נפקע ערוה שבמיתה כיון דבידו לשוב וא"כ הדרא קו' הג"פ היאך מהני הגרושין אפילו לא ישוב כשקדש בעודו ישראל דכל שהוא בידו לא נפקע האיסור א"א כמ"ש הג"פ. ונהי דהר"י תי' תי' אחר כיון דכתיב לא תהי' אשת המת א"כ גלי קרא דגם בקדושין לא נפקע הזיקה ולא מחלק בין בידו או לא מ"מ הר"י גופי' ביבמות דמ"ט ל"ל פרש"י רק בסוטה דתפסי קדושין היינו בגירשה והחזירה מוכח דסובר מדלא פקעו קדושי היתר אין ראיה א"כ במומר שקידש בעודו ישראל במה יפקע וקשה קו' הג"פ:
והנה לכאורה עפ"י דברי רש"י הנ"ל י"ל קו' המל"מ פי"ז מהא"ב ארש"י כתובות דכ"ט אהא דבעולה לכ"ג דלא אתי' כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה והק' המ"ל לדעת רש"י דבין באונס בשלא כדרכה לר"א עשאה זונה היאך משכחת לר"א בעולה לכ"ג דאסרה תורה אי דרך נשואין אלמנה או גרושה היא ובזנות זונה היא ולמ"ל קרא דבבתולי' יקח למעט בעולה ת"ל דאיכא לאו. ולפי"ז ניחא די"ל שהמיר דנפקעו קדושי ראשונים או למ"ד אין קדושין תופסין בח"ל אם נעשה אח"כ פצוע דכא נפסקו הקדושין דרש"י לשיטתו אזיל וא"כ לאו אלמנה וזונה היא דנשאת בהיתר ונפקעו דאסורה משום בעולה והא דלא מפרש רש"י בגמ' ע"ד זה וכתב דאתי' דלא כר"א דהנה המל"מ פ"א מה' נערה בתולה ה"ג הביא בשם מהר"א ששון הא דלא אמרו בגמרא דסוטה א"ב בין שמעון התימני לרשב"מ דבת הוי' ותפסי קדושין וראוי לקיימה לא הוי משום דרצה לומר בגמ' לכ"ע אף לתנא דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס ודבריו צריכין ביאור דהא לא אתיא כר"א כמ"ש רש"י וכן למ"ד נבעלה שלא כדרכה כשירה לכה"ג א"כ ראוי לקיימה רק כוונתו דבענין קנס יהי' ככ"ע ולפ"ז כיון דלתנא דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס לאו משום גרושין ואלמנות אימעיט מקנס רק בקרא כתיב אשר לא אורשה דפרושו שלא היתה מעולם ארוסה א"כ אפילו אם נפקעו קדושין ע"י המרה או שנעשה ח"ל מ"מ הא קודם שנפקעו היתה ארוסה ותו אין לה קנס א"כ לא משכחת בעולה שיהי' לה קנס לכ"ע רק בזנות שפיר כ' רש"י דלא אתיא כר"א דא"כ עשאה זונה:
ולכאורה נראה דגם הר"י מודה לרש"י דיוכל להפקיע הקדושין ע"י סבה שנולד אח"כ והא שלא פי' ביבמות דמ"ט כפי' רש"י דה"א דגלי קרא דלא פקע אבל מנלן שיתפוס מחדש קדושין לכן הוצרך לפרש כפירושו אבל מודה דהיכי דלא גלי קרא י"ל דנפקעו הקדושין וכיון דל"ל סברא דבידו מועיל שלא יפקע הזיקה כמש"ל מדתירץ ביבמות דט"ז תירוץ אחר א"כ י"ל דבמומר אי לא תפסי קדושין אף קדושי ראשונים נפקעו ול"ק קו' הג"פ:
ואמינא להביא ראי' דהר"י מודה לרש"י דאל"כ יקשה לי קו' גדולה אהא דאמרינן ביבמות בס"פ יש מותרות דלא נעשה בה מתים כחיים מק"ו דאלמנה וכו' ומשני דדרכיה דרכי נועם כתיב ופרש"י דאם תנשא ואח"כ ימות הבן ותהא זקוקה ליבם ותהא אסורה ואם תחלוץ אתה מגנה על בעלה ע"כ לא קפדה התורה רק אשעת מיתת הבעל וק"ל דלמ"ד אין קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ קשה דנעשה מתים כחיים ואם תנשא כיון דבעת קדושין בהיתר נשא חלו הקדושין לא תבעי חליצה דתהא ערוה עליו ואז יהי' נפקע הזיקה מיבם ולא תצטרך חליצה ולא תתגנה כלל ויהי' שפיר דרכי נועם ואם לא נשאת או שנתגרשה ומת הבן שפיר נעשה מתים כחיים ותי' הר"י דגלי קרא דלא תהי' דלא נפקע הזיקה ע"י קדושין ז"א רק למ"ד קדושין תופסין ביבמה לשוק אכן למ"ד אין ק"ת דלא תהי' לדידי' אתי דאין בו הוי' ולא איירי קרא בחלו הקדושין רק בהיפוך דלא חל הקדושין א"כ לדידי' שפיר נעשה מתים כחיים כשהיא פנוי' והוי דרכי נועם דאם תנשא קדושין מפקע זיקה כיון דבהיתר קידש חלו הקדושין והוי ערוה והך סברא דבידו לגרש ל"ל להר"י וזה תימה אע"כ דהר"י מודה לרש"י וא"כ אם נעשה מתים כחיים וימות הבן אז יתחדש סבה שלא יתפסו הקדושין א"כ יהי' נתנתק הקדושין למ"ד אין ק"ת וא"כ שפיר אין זה דרכי נועם ושפיר משני. א"כ ראי' גדולה דהר"י מודה לרש"י ול"ק קו' הג"פ ול"צ לטעמא דאפקעינהו א"כ נסתר מה שחידשנו הטעם דמועיל זכוי במומר:
וחפשתי ומצאתי להנו"ב מה"ת שפלפל בתשו' ק"נ שהביא ראי' מסוגי', דיש מותרות דכל שבידו לא מפקע הזיקה אמנם אז הי' נעלם ממנו דהר"י ל"ל הך סברא ועיקר קושייתינו הוא לר"י מוכח דסובר כרש"י:
ובחדושי אמרתי לישב קו' התוס' פ' כיצד די"ז דלמ"ל קרא למעט אשת אחיו שלא הי' בעולמו תיפוק לי' דאין זה דרכי נועם דבשלמא התם אמתים כחיים משני שפיר דאין זה דרכי נועם דתצא מבעלה ואי דקדושי מפקע זיקה הא בידו לגרש ולא מפקע כתי' הראשון ביבמות דט"ז וא"ל דמה יועיל שיגרש הא יבמה שנאסרה וחזרה והותרה הוי כמי שיש לה בנים ומתו דאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וא"כ מה יועיל שיגרש דז"א דאי נעשה מתים כחיים א"כ ע"כ לא קפדינן דלהוי בשעת נפילה ראוי ליבום א"כ שפיר לא מפקע זיקה ואינו דרכי נועם משא"כ אי נימא דאשה שיש לה בנים ומתו אסורה ליבם דבעינן יבמה שלא נאסרה מעולם ליבם רק אשת אחיו שלא היה בעולמו דצריך קרא היינו דמעולם לא נאסרה עליו כיון שלא הי' בא לעולם ומיד שבא לעולם מותרת לו א"כ ל"ק דא"כ אין זה דרכי נועם דאדרבה אם נשאת קודם מפקע הזיקה דל"ש שבידו לגרש דהא כיון שלא גירש כ"א אחר הלידה של יבם א"כ קודם שגירש הא אסורה ויבמה שנאסרה בעת נפילה כשנולד אין לה היתר א"כ ל"ש כלל סברת בידו שתזקק ליבם דנהי דאנן אומרים גרש תהי' אסורה דאין אני קורא יבמה יבא עלי' א"כ אם כבר נשאת לא תהי' זקוקה והוי דרכי נועם א"כ כשלא נשאת צריך קרא דכי ישבו אחים דפטורה כשלא הי' בעולמו והארכנו בזה ואכ"מ:
אמנם אפילו ננקוט סברת הג"פ להאומרים דבקטטה נפשט דאינה מגורשת ג"כ נסתר דברינו רק מה שיש לספק אי מומר דמי לקטטה. והנה צריכין אנו לבאר מהו קטטה. בה' גיטין סי' ק"מ ס"ה שהיתה קטטה ותובעת להתגרש מוכח דכל שתובעת להתגרש מקרי קטטה ולפי"ז י"ל מומר ודאי יותר מועיל זכוי מקטטה דבש"ס יבמות דקט"ז אהא דקטטה בינו לבינה דמת בעלי א"נ ופריך מאי קטטה אי דאמרה גרשיני כולהו נמי אמרי הכי אלא דאמרה גרשתני מוכח באמרה גרשיני לא חשדינן אותה למשקרת או תאמר בדדמי שמת בעלה ואילו במומר פסק באה"ע סי' י"ז סמ"ח דהמיר בעלה והניחה עגונה דאינה נאמנת א"כ ע"כ סניא להבעל יותר מקטטה א"כ מיהת לא גרע מבמקום יבם נהי דבקטטה איפשיטא דאינה מגורשת במקום יבם דסניא לא איפשיטא ואם נרצה לדמות מומר לא נוכל לדמות רק ליבם דא"נ לומר מת יבמי כדאיתא יבמות דצ"ד א"כ עכ"פ ספיקא הוי:
וראיתי לביאורי הגר"א ז"ל בא"ע סי' י"ז שכתב דמדרבים סוברים דבמומר לענין זכוי דהוי כמו קטטה ה"נ דא"נ מת בעלי ותמיהני עליו דהא לענין זכוי הוי תובעת להתגרש נמי קטטה ואילו למת בעלי לא מקרי קטטה עד דאמרה גרשתני ואישתכח שיקרא ואדרבה מדהשוו מומר לגרשיני א"כ ראוי שתהי' נאמנת לומר שמת כמו בגרשיני:
ויש לישב קו' הט"ז סי' ק"מ שהביא בשם הר"ן דאינו מועיל זכוי דלא נזכר בדברי תשו' הר"ן בשם הר"פ הכהן רק היכי דתבעה להתגרש כמה פעמים דא"מ זכוי אבל במומר לא הזכיר כלום ולפ"ז ניחא דהנה הח"מ הקשה אמה שכ' הרמ"א בהמיר דא"נ לומר מת בעלי מתשו' הר"ן שפלפל במומר שהעיד עליו ע"א שמת בדבר אי הוי כמלחמה או לא ותיפוק לי' דע"א במומר הוי כע"א בקטטה דלא מהימן אלמא דמומר ל"ד כלל לקטטה והט"ז כתב דהר"ן סובר דמומר ל"ה כקטטה לגמרי שלא יהי' ע"א נאמן רק לענין שלא תהא האשה נאמנת מודה הר"ן וא"כ כיון דאי נדמה מומר למקום יבם א"כ הוי ספק גט וא"כ הסוברים דמועיל זכוי ע"כ יותר סניא מיבם וא"כ כיון דע"א ביבמה הוי ספק אי נאמן ואפילו להאומר דנאמן מ"מ מדפסק דע"א נאמן במומר ע"כ סובר דלא גרע מיבם דאל"כ מנלי' להאמין ע"א במומר א"כ ממילא ע"כ לא עדיף מיבם ולא סניא לי' יותר א"כ שפיר הביא מדברי הר"ן דמוכח דא"מ זכוי דמשמע מומר ליבם. אמנם לדברי ב"ש סי"ז סמ"ח דהר"ן סובר דאיפשט בעי' דע"א בקטטה הדרא קו' הט"ז על הרמ"א שהביא בשם הר"ן דמנלי' לדוכתי'.
ולכאורה נראה נהי דהסוברים דלאו זכות במומר דגם בזה שייך טן דד י"ל דוקא כשידעה משכנו ותוכל עכ"פ לדור באיסור אבל בנ"ד שהמומר הרחיק נדוד י"ל דמהני זכוי יותר ולהכי ניחא דבסי' י"ז הביא במומר והניחה עגונה דא"נ ואילו במומר בסי' ק"מ לענין זכוי הביא פלוגתא דשם מיירי כשלא הרחיק נדוד אבל כשהניחה ודאי כל טצדקי עושית להפטר וזכות הוא לה אבל מדהביא הרמ"א דהר"ן חולק את"ה יהת"ה איירי בהלך למרחקים א"כ הניחה עגונה משמע דג"ז יש חולקים:
אבל בנ"ד שיש לחוש על מה שביטל שליח שליחותו והוא מקום עגון גדול כבר כתב הט"ז בסי' ק"מ אפילו מת שליח בדרך דסומכין על הזכוי לבד ונהי שאחרונים חששו לדעת הרי"ף דלא הוי גיטא עד דמטא לידה מ"מ הא מודה הרי"ף שא"י לחזור האדון א"כ ה"ה שאין השליח יוכל לחזור וא"כ גם לדעת הרי"ף ל"מ מה שהשליח חזר ואם יתן עתה מתגרשת א"כ ודאי יש לסמוך בשעת הדחק דזכוי מועיל כדברי הט"ז:
ובל"ז דין הט"ז דאם חזר השליח דנתבטל השליחות עד שיעשוהו מחדש ומדמי לקדושין דנ"ט למקדש לאחר ל' דתוכל האשה לחזור דאתי דבור ומבטל דבור והביא ראי' מדברי ריב"ש צל"ע דבשלמא בעל ואשה בקדושין דהוא קונה ואשה מקנה ואין הקדושין בלי רצון שניהם לכן אם חזר אתי דבור ומבטל דבור אבל הממנה שליח ושליח צווח שא"ר להיות שליח מ"מ מאן יימר דלא נעשה שליח דהא חזינן דיוכל למנות שליח שלא בפניו וכמבואר בא"ע סי' ק"מ סל"ה וכ"כ הר"ן גיטין בסוגי' דאומר אמרו דס"ז דרק לסופר משום לשמה בעינן בפניו אבל שאר שליחות מהני שלא בפניו וא"כ כיון דאז לא ידע ונתרצה אימת יהי' נמנה שליח לכשידע א"כ אז כלתה דבורו וער"ן נדרים שכ' דל' דאפילו בהקדש לאחר ל' אי לא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא הוי מהני דהא כלתה דבורו א"כ ה"נ כשמינהו שלא בפניו ולא הי' בדבורו ממש דלא ידע ואין כאן זכוי לשליח כלל אפילו לכשידע הא כבר כלתה דבורו אע"כ דיכול להמנות שליח שיהי' כמותו לכל דבר בלתי רצונו ומיד נעשה שליח אף שלא ידע וא"כ אינו דומה כלל לאיש ואשה לחזרה:
ואדרבה יש ראי' מסדר הגט של מ"פ והמ"ל פ"ו מגרושין הי"ו הביאו בשליח עושה שליח דמשביעין שליח ראשון שלא יבטל שליחות השני ואמאי לא חיישינן בכל שליח להשביעו שמא ביטל השליחות בנתים כמו שמשביעין הבעל אם יצא בין כתיבה לנתינה דא"ל דהשליח לא חשוד לקלקלה כמו הבעל א"כ גם לשליח ראשון אמאי משביעין שלא יבטל שליחות השני הא לא חשוד לקלקלה וע"כ דכל טצדקי דאפשר למעבד להוציא מחשש עבדינן א"כ נשביע לשליח שמא חזר בנתים אע"כ דאין בחזרתו ממש ואם אח"כ עושה שליחות מהני. וכן משמע קצת בבעה"ת שער נ' וכ"כ הטור חו"מ סי' קכ"א ועיין ב"י מ"ש על בעל העיטור דאין למלוה על הלוה כלום אפילו ביטל השליחות קודם שנתן המלוה דאת הוא דאפסוד אנפשך וכ' שם דהא דהוצרך להקנות אג"ק רק שמא ימות המשלח ומשמע דל"ח שמא ביטל השליחות השליח ואח"כ ניחם ורוצה ליקח המעות דג"כ באחריות הלוה קאי משמע דאף אם השליח יוכל לחזור מעצמו אח"כ ולהמנות שליח ואף שיש לדחות קצת ראי' מאחר ששתקו ולא גילה שם בדין ביטל השליח משמע דחוזר מאליו ונמנה לשליח בלי מנוי חדש:
ובזה מצאנו לישב קושיית המגיה במ"ל פ"ב מגרושין הט"ו דכתב הרמב"ם דאם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה"ז פסול דהקשה הכ"מ דבגמ' משמע דבטל ובג"פ הוכיח דע"כ לא פסול אלא מדרבנן דאל"כ פסק שליחות הבעל וכיון שכן לכשישתפה אמאי א"צ לאמלוכי וצריך לדעת מה בין זה להא דתנן כל שתחילתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כשנשתטה השליח ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה בעודו שוטה א"מ ולכשישתפה נותן וא"צ לחדש השליחות עכ"ל ולפ"ז י"ל דהג"פ סובר בשלמא אי הי' נתבטל מחמת הבעל ודמי לחזר הבעל צריך לחדש השליחות אבל כשנשתטה השליח אז לא גרע מחזר השליח וביטל שליחות דחוזר ומגרש בלי מינוי חדש א"כ גם הג"פ נראה דחולק אט"ז:
ומה דדייק הט"ז מדברי הריב"ש הוא מובא בב"י סי' ק"מ שכתב דבשביל רצון השליח אין לחוש מה שרצה להיות להולכה דחזר מקבלה דאדרבה ניחא לי' טפי בקבלה מזה מוכח דאם חוזר קודם לקיחת הגט משליחות לקבלה אף שהבעל נותן והוא אומר התקבל א מהני יש לדחות די"ל כיון דבפני הבעל חזר משליחות לקבלה א"כ נהי דאמר התקבל כוונתו התקבל והולך דהוא סבר מסתמא אינו רוצה השליח להיות להולכה וכוונת הבעל ג"כ להולכה לכן אמר דהבעל לא יטעה בכך אמנם קשה להקיל נגד הט"ז אשר לבו כלב הארי:
מ"מ בנ"ד נ"ל להמציא עוד קולא דכאן לא אמר רק בזה"ל איך וויל קיין שליח נישט זיין וואס וויל מען פון מיר האבען דמי למ"ש חז"ל ברכות דל"ב על ועתה הניחה לי וכי אוחז בגלימא הי' אלא שפתח פתח שיתפלל כן כוונת השליח שיפצירו בו שיהי' שליח לכן אמר וואס וויל מען פון מיר האבען כדי שיפצירו בו ויפייסוהו בממון א"כ לא ביטל השליחות וא"כ כיון דבל"ז רבו המקילים לסמוך בשעת הדחק אזכוי מומר לחוד וכאן בדברי הט"ז יש לפקפק כמש"ל בפרט די"ל דכאן הט"ז מודה דאינו ביטל שליחות ממש כמש"ל והבית מאיר שמחמיר לסמוך אזכוי לבד הוא דפסק דאינו חוזר השליח והט"ז דמחמיר מיקל לסמוך אזכוי לכן יש לסמוך להקל וגם מצאתי אח"כ בס' גט מקושר בראי' נכונה דאל"כ חמש נשים אמאי מביאין הגט שמא ביטל השליח שליחותה לקלקלה לכן כדאי הני אשלי רברבי לסמוך עליהם במקום עגון. דברי ידידו: