שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יח
יום מש"ק ט"ז טבת כה"ל להגאון מ' ישראל יהושע אבד"ק קוטנא
מכתבו קבלתי ביום עש"ק עם ד"ת קושיית כ"ת על תוס' כריתות די"א ע"ב בנפל ונתקע בערוה דפטור מחטאת דהא בסוף פרק כיצד הרגל נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בנזיקין א"כ כ"ש לחטאת דנזיקין פטור בהניח להם אביהם פרה שאולה ואילו במעילה חייב. ומשום מתעסק הא נהנה עכת"ד. והנה לפי מ"ש רש"י ב"ק דמיירי ברוח מצוי' י"ל דבכריתות מיירי ברוח שאינה מצוי' רק נ"ל דאפילו ברוח מצוי' פטור מחטאת וה"ט דלענין ד' דברים מחשב ככוונה כיון דהניח עצמו ברוח מצוי' ליפול אכן הכוונה א"צ להיות כוונה מיוחדת לסמא עין או הפלת שן דמכי יכה באבן או באגרוף ילפינן דבעי כוונה כמ"ש הר"ח א"כ רק כוונה להזיק ולאיזה מקום שיפגע חייב אם ירוצץ גולגלתו חייב הרבה ואם ברגלו יהי' חייב מעט וא"כ כיון דרוח מצוי' שיפול ואם יסמא עינה חייב דמי עין ה"ה לנתקע בערוה דמ"מ הי' מוכן להזיק אף דרחוק הדבר להתקע בערוה מ"מ הכוונה הי' להזיק ע"י שיפיל על עינה או גולגלתה מה לן אם אירע מקרה זה כיון דהי' הכוונה להזיק לא כן לחטאת דאם יסמא עינה ליכא חיוב חטאת וליתקע בערוה הוא מציאות רחוק א"כ שפיר לענין נזק חייב ולחטאת פטור ולכן ביבמתו לא קנה דמכוין ליפול ולא לביאה ונהי דלחטאת ל"ב כוונה מ"מ הוי כרוח שא"מ לביאה ורוח מצוי' ליפול ולהזיק על איזה אופן שיזדמן תו יש לספק דנהי דמתעסק בעריות חייב שכן נהנה מ"מ בדבר שאינו מתכוין נראה דשרי וראי' ממוכרי כסות דשרי ובלבד שלא יתכוין אע"ג דנהנה בלבישה וכ"כ הפנ"י פסחים דכ"ה ע"ב בסוגי' דאפשר ולא קמכוין לחלק בין מתעסק לדשא"מ ועתו"ס כתובות ד"ה ע"ב וא"כ אפילו ברוח מצוי' במכוין להזיקה וא"מ לבעילה מ"מ שרי לרבה דפסק כר"ש ואנן קיי"ל הכי. ואפילו נפקפק בזה מ"מ פשיטא דכאן אינו רוח מצוי' ליתקע בערוה שפיר כתבו התוס':
ומה דכייל כ"ת דנזיקין מפטר יותר מבחטאת וראיתו מפרה שאולה. נ"ל דהא לאו כללא הוא דטבחוהו ואכלוהו לא מיפטר מטעם אונס כלל דאילו הי' אונס מכל מילי הי' פטור דכן כתיב ולנערה ל"ת דבר והי' בדין ליפטר מחטאת רק דלאו אונס הוא אלא שוגג וגם בשוגג אינו חייב כ"א כשתחלתו בפשיעה וכן באונס כשתחילתו בפשיעה חייב בנזק דמקרא דפצע תחת פצע לחייב אשוגג כמזיד ואונס כרצון ודוקא כשתחלתו בפשיעה כמ"ש תוס' ב"ק ד"ג דאם ישן יקדם לכלים פטור דליכא פשיעה קודמת וכ"כ המרדכי פ' המניח ותשו' רמ"א סי' ל"ז ואם אין תחילתו בפשיעה אפילו בשוגג פטור לכן בפרה שאולה מטעם שוגג נמי כיון שלא פשעו בתחילה מיפטר מדין שוגג ובזה חמור חטאת מנזק דאפילו אין תחילתו בפשיעה כיון דשוגג הוא ובשגגה כתיב ובפ' האשה רבה בנשאת עפ"י ב"ד כיון דהי' לה לדייק ל"ח אונס רק שוגג ואי לאו דתולה בהוראת ב"ד היתה חייבת חטאת אמנם באונס קיל חטאת מנזק דאפילו תחילתו בפשיעה דמרבינן אונס לנזק מפצע מ"מ לענין חטאת פטור וראי' לזה מכתובות ד"ד ע"ב דפריך ולידרוש להו דאונס שרי והא התם ידעה שכשתנשא יכופה הטפסר מ"מ בשביל תחלה בפשיעה לא מחייבא ואפילו לכתחילה שרי וכן מוכח הא דאמרינן אשה כלי זיינה עלי' ופרש"י שיבעלוה והיאך רשאה לראות שבעלה מת הלא תפשע בגרמת בעילה אע"כ דפשיעה כה"ג אף אם יבעלוה לא תעשה איסור והא דאסתר דדרשו כאשר אבדתי דשם הלכה למצוא חן ע"י בעילה לבקש על עמה א"כ הוי רצון ממש. וא"כ אילו לא אמר רבה דחייב בד' דברים ודאי דנזק יותר חייב מחטאת ולא הי' קשה קו' כ"ת רק מדמחייב בד' דברים מוכח דהוי ככוונה לכן מחוורתא כמש"ל דלענין ערוה לא מקרי רוח מצוי' ובמ"א פלפלתי בהא דלידרוש דאונס שרי מדברי רז"ה ורמב"ן באשתפך חמימא וחלקתי בין ודאי לספק ואכ"מ. וצריך לעי' בהא דאשה כלי זיינה דא"כ צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא כדאמרי בכתובות ד"ד לא יהיו נאמנים בנפלו עלינו לסטים ועתו"ס פרק אין מעמידין:
ומ"ש כ"ת על תוס' יבמות בסוגי' דכולל שכ' דבכריתות פ' אמרו לו משמע דמוסיף ל"ב משם א' וכ' כ"ת דנעלם ממנו מהיכן משמע יפלא בעיני דהא הבא על בת בתו וכלתו ודאי אין מוסיף על אחר דכלת בנו שני' ורק על אחי בעלה וכ"פ הרמב"ם ותוס' יו"ט משום אשת אח א"כ ל"ה משם אחד ולזה נתכוונו:
ומה שתמה על הרשב"א בתשו' שכתב דהא דריב"ח דאמר דמטמא לר"י איתמר דמב"מ ל"ב ולאכילה מיקרי מב"מ דאידי ואידי מין בשר ודוקא לענין מגע אי בתר בטל או בתר מבטל אבל לרבנן דמב"מ בטל מותר ותמה כ"ת מסוגיא דבכורות דכ"ג דפריך התם מבהמה ששפעה חררת דם ושם הוי מבשא"מ ותו ראב"י סבר מב"מ בטל ואסיק בתימה. בראשית השקפה הי' נ"ל לישב עפ"י דברי תוס' שם דלאביי דאמר טומאה עוררת טומאה ואין טהרה עוררת טומאה הוי טומאה כמאן דליתא וראוי שלא יטמא במשא וכדמוכח סוגי' דבכורות א"כ י"ל דהרשב"א פסק כאביי א"כ ודאי שוה טומאה לאכילה לכן כתב לרבנן כשם שלאכילה בטל כך לטומאה דהא אפילו באיסורין אם הי' יבש ביבש ונתוסף חוזר וניער ומ"ש הש"ך סי' צ"ט לחלק בין נודע בנתים כבר דחו האחרונים ואפשר אפילו מדאורייתא חוזר וניער א"כ דמי לטומאה דעוררת טומאה כיון שאין טהרה עוררת משא"כ לרבי ירמי' דטהרה עוררת טומאה דכה"ג ל"ש לענין אכילה וטומאה כמאן דאיתא א"כ ודאי במשא מטמא שהרי נושא בב"א משא"כ לענין אכילה שאינו אוכל בב"א לכן פריך בגמ' דבכורות אליבא דר"י ולדידי' אפילו מבשא"מ נמי מטמא במשא כיון דאיתי' הא נושא הטומאה והרשב"א פסק כאביי דלרבי ירמי' אסיק בגמ' דבכורות בקשי':
הן אמת שבדין יבש ביבש ונתוסף יש לי להב"ר דמדאורייתא א"ח וניער מהא דהזהב דמעשר שאין בו שוה פרוטה בטלה ברוב ופריך דהא דבשיל"מ כדחזקי' ומשני התם דאיסור דאורייתא ורבנן לא מצטרפי ואמאי הא אפשר להוסיף עליו מע"ש בתוך הקדירה ויהיו שניהם דאורייתא דחוזר וניער בשלמא לפרש"י דמיירי בנטמא י"ל דאסור להוסיף מע"ש לטמאותו אבל לשיטת תוס' דמיירי בלא נטמא קשי' דהא אפשר להוסיף מע"ש אע"כ אף אם יוסיף אינו חוזר וניער מדאורייתא וא"כ לא מצטרף דהראשון עדיין דרבנן ונהי דרש"י אפ"ל דמה"ת חוזר וניער רק דאין להוסיף ולטמאות מע"ש מיהת עכצ"ל דיש כביצה דאל"כ פחות מכביצה אינו מטמא ועפ"ז אפשר לישב קו' התו' שם אהא שפרש"י אסורה לזרים נקט בשביל מעשר והקשו במס' חלה לא תני מעשר ותנן ג"כ דאסורה לזרים. אמנם הירושלמי פי' בחצי שיעור דאסורה ולמה שביק רש"י פי' הירושלמי ולפ"ז ניחא דדוקא בחלה מצינן לאוקמי כפי' הירושלמי בח"ש משא"כ בהא דמעשר א"א לאוקמי בח"ש דאי בח"ש א"כ אינו מטמא טומאת אוכלין וא"כ הדרא קושי' דדשיל"מ הוא דיוסיף עליו מע"ש וא"כ הוי דאורייתא ומצטרף די"ל דרש"י סובר דחוזר וניער מה"ת ואי דאסור לטמאות כיון די"א דיבש ביבש ל"ד חד בתרי רק אפילו בהיתר מרובה בטל ועי' פרמ"ג בפתיחה לתערובות א"כ אי הוי ח"ש והיתר מעט יותר א"כ בין הכל אינו כביצה דמחזיק שני זיתים א"כ לא תטמא אחרים א"כ ע"כ הא דבטלה ברוב מיירי בשיעור שלם א"כ כל המשנה בחדא מחתא אוקמה רש"י בשיעור לכן לא פי' בח"ש כהירושלמי רק דאגב מעשר תנן משא"כ משנה דחלה מודה רש"י לירושלמי דמיירי בח"ש והירושלמי דמוקי בח"ש י"ל דמפרש מתניתין לפי המסקנא בנפל מחיצות דהכי מסקינן בגמרא אבל רש"י דרכו לפרש לפי הס"ד דגמרא לכן פי' מתניתין דבכורים משום מעשר נקטי' ובחדושי לב"מ הארכתי בפנים שונים לישב דברי רש"י מיהת מדברי תוס' יש ראי' דמדאורייתא חוזר וניער ודלא כמ"ש לישב תשו' הרשב"א:
אמנם כאשר עיינתי ברשב"א ראיתי כי בל"ז דבריו לכאורה תמוהים דאיך מדמה אכילה לטומאה דהא טומאה נושא בב"א אבל באכילה אוסר הרשב"א לאכלם כאחד ואיך דימה למשא ועוד דהרשב"א תשו' רפ"ד סיים דלרבנן אינו לא במגע ולא באכילה ושבק משא לכן נ"ל דודאי לא עלה ע"ד הרשב"א דלרבנן דר"י א"מ במשא רק אפי' במבשא"מ מטמא במשא כדמוכח בסוגי' דבכורות רק השיב לשואל ששאל דבר חכמה כיון דריב"ח דאמר טהור מטומאת מגע קאי אר' חייא דאמר נבילות ושחוטות כדאמרי' בכורות אנן בדר"ח מתנינן לה ולא קאי אר' חסדא ורב חנינא דפליגי אי בתר בטל או בתר מבטל דריב"ח קשיש טובא מר' חסדא דהי' בימי רבא וריב"ח הי' בימי ר"ל רק אם יפרש ריב"ח ברייתא דר"ח כר' חסדא דבתר מבטל אזלינן ופי' נבילה בשחוטה ופי' ריב"ח לענין טומאת מגע וזה ודאי יותר הוי סברא למחשב מב"מ לענין אכילה מטומאת מגע דלאכילה כיון דאידי ואידי בשר והוי מיני בטעמא ובשמא יותר ראוי שלא יתבטל משא"כ לטומאת מגע דמה נ"מ אי מין בשר כל הדברים אפילו עצים יש להם טומאה רק תלוי לרב חסדא במבטל אי אפשר להיות כמוהו או לא ולזה מודה להשואל גם הרשב"א אשר לגבי אכילה כיון דאידי ואידי בשר לא אזלינן בתר בטל ומבטל ולכן הקשה השואל כיון דברייתא דר' חייא לא הזכיר טומאה א"כ למה פי' ריב"ח דקאי אטומאת מגע דלא הוי רבותא כ"כ הו"ל למנקט ריב"ח דנבילה בטלה לענין אכילה דהוה רבותא יותר הואיל ואידי ואידי בשר אע"כ דבאמת ל"ב כלל א"כ מוכח דיבש ביבש לא בטל זה נ"ל בכוונת השואל והשיב הרשב"א דודאי ריב"ח דלא מפרש ברייתא דר"ח דנבלה בטלה לאכילה רק למגע דברי השואל דנהי לענין טומאת מגע הוי כמבשא"מ לפי שא"א למבטל להיות כמוהו אבל לענין אכילה כיון דר' חייא סבר כר"י דמב"מ ל"ב ודאי לגבי אכילה דאידי ואידי בשר הוי מב"מ ול"ב ולכן נקט ריב"ח טהור במגע אבל אילו ר"ח סבר כרבנן ודאי דהוה נקט לענין אכילה ולדידן דקיי"ל כרבנן שפיר יבש ביבש בטל ואין קו' מריב"ח דקים לי' דרב חייא סובר כר"י לא נקט אכילה ודקדק היטב בתשו' הרשב"א שפירושו מוכרח אבל לטומאת, משא כיון דא"א למבטל להיות כמוהו ולענין טומאה אף דאידי ואידי בשר לא מעלה ומוריד כמו במגע רק בתר מבטל וא"כ הוי נבילה בשחוטה מבשא"מ דא"א למבטל כו' א"כ דגם מבשא"מ טמא במשא שפיר פריך מחררת דם וזה ברור בס"ד:
ובעי בהא ראיתי לתוס' שהקשו באכילה אם אוכל בב"א לידמי למשא ותי' דאינו אוכל כזית בב"א וכוונתם דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ושלשה ודאי לא כמ"ש המג"א ה' פסח סי' תע"ה ולכאורה בח"ש שנתערב איך יתבטל ואף ע"י תערובות ח"ש אסור מה"ת כדאיתא בחולין דצ"ח לא תזלול שיעורא דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת ושם ע"י תערובות איירי ועכצ"ל דכיון שכ' תוס' דטומאת משא אינו אלא מדרבנן א"כ לפמ"ש המל"מ בה' יו"ט דכמה פעמים גזרו חכמים על דבר שיש בו מלקות, ולא על דבר שאין בו מלקות א"כ גם אח"ש ל"ק אבל עדיין קשה לר"ש דאמר כ"ש למכות לכן אפשר לישב כ' רבינו יקיר בתוס' ע"ז דס"ח דמייתי ראי' דח"ש ע"י תערובות מודה ר"ש מהא דערלה וכלאים מצטרפין והק' תוס' דהא לענין ביטול איירי ולפ"ז י"ל דראיתו דאל"כ לא יתבטל כמו טומאת משא מדרבנן ושא מדרבנן איירי דערלה במאתים רק מדרבנן. ויתר דברי פלפולו א"ר להאריך כ"א במה שהניח כ"ת לא מנעתי מלהודיעהו מה שראתה עיני בס"ד. דברי ידידו דוש"ת:
ראיתי בש"ק הזה בבעה"ט וחם השמש ונמס בשם אביו הרא"ש ז"ל על מסורה דוחם השמש וחם לאדוני שהוא קדישין כמו שדרשו בסנהדרין ותמיהני דאיך מצינו הדרש הזה והרי מבואר פ' כה"ג דאבישג מותרת לשלמה אלמא דלאו קדושין דאל"כ הוי אשת אב וכן התירו ליחד ולא התירו לגרש מוכח דלאו קדושין ולא מצינו לשום מ"ד שסובר כן ויש לישב בדוחק וצע"ג:
אחר כתבי המכתב עלה בלבי לישב הקו' דפטור בנפל ונתקע דשפיר פטרה הגמ' מטעם מתעסק ונהי דמתעסק בעריות חייב שכן נהנה זה ל"ק לפמ"ש הנ"י פ' כיצד הרגל בסוגי' דאשו משום חציו הקשה דאיך מדליקין ע"ש עם חשיכה והא דולק בשבת ותי' שהרי חיובו משום חציו כשזרק החץ שבשעה שזרק החץ ויצא מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא דא"כ אנוס הוא שאין בידו להחזירה וליפטר וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסיו והא מת לאו בר חיובא כו' וא"כ י"ל כיון דנפל ברוח מצוי' מטעם חציו ואין לחייבו רק אשעה שהניח עצמו ליפול דאשעת ביאה אנוס הוא א"כ לחייבו רק אשעה שראוי ליפול ולבעול ואז לא נהנה א"כ מתעסק פטור כיון דבשעת הנאה אנוס ובשעת פשיעה הא לא נהנה. ועפ"ז י"ל קו' תוס' שבת דע"ג דאמאי לא מוקי בשאר מצות דאינו חייב אלא אחת כגון שבא על הזכר והביא עליו וכן שגג בלא מתכוין חייב לפי שנהנה ולפ"ז ניחא אדמפליג בין שבת לערוה ליפלוג בערוה גופי' דזימנין דפטור בנפל ונתקע לפי שלא נהנה בעת נפילה לכן מפרשי דמיירי בחלב דשם ל"ש דנפל ברוח מצוי' בגרונו דכה"ג ל"מ אכילה דבטלה דעתו אצל כ"א דהכי אמרינן במנחות ד"ע כה"ג אי גחין ואכיל בטלה ול"ש למיפלג דז"א כאוכל כלל.
אבל דברי הנמ"י צל"ע שכתב דמת בנתיים חייב דאפילו אי אנוס הוא חייב מהא דשבת ד"ק דאם ידע בעת הנחה כשזרק דפטור מחטאת דתחלתו וסופו בשגגה בעינן דלמה אם אנוס בסוף חייב וכשמזיד בסוף פטור דאי נחשב כאילו נעשה המעשה בעת הזריקה א"כ לא מקרי מזיד דאז הי' שוגג וצריך ביאור רחב הדבר: