שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יז
יום ג' קרח תרי"ח לאסק. שאלה בענין עד מפי עד אי ראשון נאמן.
להגאון ש"ב מ' חנניא ליפא נ"י בעהמ"ח ס' פני יוסף אשר הי' אח"כ הגאון אבד"ק פרעמישלא והגליל:
תשובה אל יאשימני כ"ת כי נקלה בעיני לכן השבתי אחור ימיני מלכתוב לו ולטייל אתו ארוכות וקצרות. כי לולא שלח לי סנסן אחד לא מנעתי מחוות דעי באשר הוא שארי וצור לבבי אכן לשפוט על חבורים גדולים מה איפוא אעשה אם להללם במו פי הלא כבר כתבו גדולי מדינתו עידיהן עליהן ומה אתן עליהן נוספות ואם לסתור המלאכה מרובה כי הגם שלפני דרך אחר כבושה ידעתי רוחב לבו בפלפול אנכי אהרוס והוא יחדש להקים ולהעתיר בראיות לקבוע מסמרות ימעטו הגליונים ויזערו היריעות אין קץ לדבר זה וטרדותי במילי דמתא ולימוד ישיבה עצמה ומה בצע להתגדר במלאכתי אולם אחרי רואי כי פג לבך אשר לא יחשוב בעיני דבריך המתוקים בטלתי רצוני מפני רצונך בפרט אחד לבקר ולשעשע:
כ"ת כתב ליישב שיטת רמב"ן ורא"ש בעמפ"ע דהראשון נאמן מסוגי' דשבועת העדות דל"א דאמר לדידי' ולא אמר לב"ד דאמאי פטור מקרבן שבועה הא אפסדה דראשון נאמן והוא עפ"י מ"ש האחרונים ג"כ להקשות דלמה יפטר מק"ש למ"ד ע"א מהימן במת בעלה ונאמן על תוספת דא"צ למדרש כתובה א"כ טובא אפסדה דהיא בדברי' לא תגבה תוספת משא"כ ע"י העד. וע"כ דרך לפרש פי' אחר דהואיל ושמעה מפיו ויכולה להשיג היתר נשואין בלעדו א"כ ע"כ כוונתה להשביע עד בעבור התוספת א"כ דינא כתובעת כתובתה וגם להנשא אין מתירין אפילו בע"א כמ"ש ברמ"א בשם הריטב"א ואפי' העיד לא הי' מהני ואסורה להנשא וא"ג כתובה עכ"ד ועפ"ז גם דברי הרמב"ם שהשמיט הא דאמר לדידה דהוא פסק בתובעת ג"כ מגבין הכתובה לכן דחה דברי ר"פ מהלכה:
יפלא בעיני על רוחב שכלך איך ערבבת הדברים והיו לאחדים בעינך ההפכיים האומר מדאורייתא ע"א מהימן משום מלתא דעבידא לגלוי' ולא משום דייקא דכל הדברים שמפסדת האשה ושאסורה לחזור לבעלה הראשון אינו כ"א מדרבנן דמן התורה אנוסה היא וא"כ איך נאמר דתובעת כתובתה אין ע"א מהימן ז"ה רק להריטב"א שסובר דמדרבנן הוא דמהימן בשביל דייקא לכן בתובעת דלא דייקא אין ע"א מהימן אבל אי ע"א מהימן משום עבידא לגלוי' אף בתובעת נאמן דבגמ' לא איתמר רק באשה עצמה שא"נ בתובעת ואף בזה חלקו על הריטב"א דע"א בתובעת מהימן כמ"ש הב"י מכ"ש למ"ד ד"ת ע"א נאמן דלא איכפת לן אי תבעה דלאו מטעם דייקא מהימן מה"ת דהא עקרה וזקנה שלא יהי' לה בנים ולא תחוש לממזרות למאי תחוש הא כולהו י"ג דברים קנסא הוא והרמב"ם דפסק מה"ת מהימן ל"ל דייקא וסוגיית המורים דבעינן דייקא י"ל שהוא חומרא דרבנן מ"מ למה תפסיד התוספת בתובעת ואף אי נימא דמדרבנן נימא דלא התירו רק במקום דשייך דייקא ממילא לא גביא תוספת אף דאין ענין דבר ערוה לממון כלל מ"מ לא הועיל כ"ת דהא ר"פ סובר דכל דמדאורייתא תועלת בעדותו אף דמדרבנן ליתא מחייב ק"ש דלהכי אמר ר"פ התם למעוטי מלך אבל משחק בקובי' לא וא"כ עדיין קשים הקו' הנ"ל:
גם מה שיישב דברי הרמב"ם אין לו הבנה דיפסוק כאת"ל ולא יפסוק כמימרא דר"פ הפסוקה דתובעת א"ל כתובה לדידהו אפי' בע"א וכ"ש באשה. תו כיון דלדידי' עיקר כוונתה רק למען התוספת א"כ כל תחבולתה לממון ודמי לתנו כתובתי והתירוני דהרמב"ם מודה דא"ל כתובה דדוקא התירוני ותנו פסק כאת"ל הואיל ועיקר אהיתר באתה דאמרה התירוני קודם:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל באופן אחר דהנה מקשים העולם דבעד מיתה אמאי יתחייב ק"ש הא הוי גורם לממון דמי יימר דמשתבעת שבועת אלמנה הנפרעת מיתומים. ונראה עפמ"ש תוס' ב"ב ד"ק דבמיתה פתאומית ל"צ שבועה א"כ ניחא דבהכי איירי ר"פ ומעתה יהי' מיושב קו' הגנו"ב דאמאי לא תנן שבועת העדות דנוהגת בנשים לגבי עד מיתה דאשה נאמנת שמת ולפ"ז ניחא דאין כאן כפירת ממון דמי יימר דמשתבעת אלמנה וא"ל דמת פתאום דהא היאך נאמנת אשה שמת פתאום הבעל נהי דמאמינין שאינו חי דעל"ג וג"כ דייקא אבל אי מת פתאום דליכא למיחוש לצררי או לא מת פתאום ויש לחוש לצררי זה אינו על"ג ול"ש דייקא הא לא נפטרה כלל משבועה וא"כ לא הוי רק גל"מ ופטורה מק"ש ולכן לא תנן נשים משא"כ עד כשר שמעיד שמת פתאום דודאי אגוף המיתה מהימן משום דייקא ועל"ג ומגיע לה כתובה ונהי שע"ז ל"ש דייקא אי פתאום או לא מ"מ כיון דאין נ"מ כלל בפתאום לענין כתובה רק לענין שבועה ולענין זה אף אי לא דייקא עד מסייע פוטרה משבועה אבל באשה דאינה מועיל לפוטרה לאלמנה משבועה מדין עד המסייע א"כ לא מהמנינן לה שמת פתאום וחייבת האלמנה שבועה וא"כ הוי גל"מ ולכן לא תנן דנוהגת באשה. מעתה יתישב קו' לרמב"ן דכיון דל"ל להשביע להעד היא עצמה תבוא לב"ד ותהא נאמנת וע"כ היא תובעת עד ומשביעתו כדי שתנצל מחיוב שבועה שיעיד שמת פתאום א"כ באת רק בשביל כתובה ובתובעת כתובה להריטב"א אין ע"א מהימן א"כ פי' דברי גמ' דלא הפסידה במה שלא הגיד שאין תועלת בעדותו אפילו יעיד כיון דכאן הוי כתובעת לפטור משבועה. ובזה יבינו דברי הרמב"ם דהשמיט דברי ר"פ דכ"ז רק למ"ד ע"א מהימן מדרבנן א"כ בתובעת א"נ ע"א דכמה סוגיות ביבמות דרק משום דייקא מהימן וא"כ הוא רק מדרבנן וכן י"ל דסובר ר"פ אבל הרמב"ם דפסק מה"ת מהימן ע"א א"כ אפילו בתובעת לא הפסיד העד נאמנותו וא"כ ממילא הפסידה דהראשון נאמן ועתה שכפר לא מהימנא ואילו הודה העד היתה נוטלת כתובה חייב ק"ש דלא כר"פ ור"פ הוא דסבר דרק מדרבנן ע"א מהימן וכאן עיקר ביאתה לכתובה ולפטור משבועה מבקשת א"כ אפילו אילו הי' מודה לא הי' נאמן דהיכי דעיקרה באה לכתובה דמי לתנו והתירוני דא"מ אפילו לרמב"ם. וטעמא דרמב"ם דפסק משום מלתא דעל"ג ומדאורייתא כמ"ש רמב"ן במלחמות ר"פ האשה שלום דמבואר לענין קה"ח דעל"ג מהני מדאורייתא ולכן דברי ר"פ דחה:
וכ"ז לפלפולא אבל אכיר האמת כי אין זה ראי' כלל שבאה בעבור הכתובה דיהי' מקרי תובעת דשמא חכמה ושומעת לעצה טובה שיעץ הב"ש סי"ז סקכ"ג דיריאה פן תנשא ואח"כ הראשון יכחישנה ויהי' נאמן ותצא לכן תבקש להשביעו לב"ד כדי שיעיד שם ולא תבוא למכשול ואי דהי' ל"ל סתם ולא בשם עד חוששת דלמא שקר אמר העד ויחשדוה כמזידה לעבור אאיסור א"א לכן תולה בצואר העד ובזה גם דברי כ"ת נדחים. ונהי שהדברים פשוטים הרווחנו לישב קושיא שהביא כת"ה בשם ס' נטע שעשועים על הש"ג שנסתייע מהא דאמר לדידה דאין הראשון נאמן דמ"מ מה מועיל הא הוי ע"א בהכחשה ונהי דהראשון א"נ יותר מהשני למה יגרע כוחו מעד המכחישה דבעד כשר לדעת הרמב"ם אפילו בזאח"ז תצא ובב"א ודאי לא תנשא ובאמת דברי הש"ג ולשונו שכ' בזה"ל ואפילו אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה עפ"י אותו עד שהעיד לה ואע"פ שהעד כופר בב"ד עדותו אח"כ כמבואר פ' שבועת העדות ואפשר לומר דמיירי בהתירוה להנשא עפ"י עצמה קודם שכפר דהוי בזא"ז והריא"ז בפ"ב דיבמות חולק אהרמב"ם אבל מדברי הגמ' שבועות משמע דאף בב"א מותרת להנשא וליטול כתובה ועפ"י הדרך הנ"ל י"ל דרך מושכל דהריא"ז מפרש הא דאמר לדידה דמוכח דכוונתה רק לממון וע"א אינו נאמן ואין תועלת בעדותו רק שקשה לו להריא"ז מנא ידעינן דכוונתה לממון דלמא יראה פן יכחישנה העד ותצא לכן הוכיח דאין הראשון נאמן וא"כ אם יכחיש אחר נשואין משום ע"א בהכחשה לא תצא בזא"ז דל"ל להריא"ז שיטת הרמב"ם א"כ הרי דכל כוונתה רק לגבות כתובה ולפטור משבועה א"כ ע"א היכי שתבעה לא מהני בעדותו כמ"ש הריטב"א לכן שפיר פטור מק"ש אבל אי איתא לדברי רמב"ן דהראשון נאמן ואם נשאת ובא העד וכפר תצא א"כ מנין לנו שכוונתה לממון דלמא מורא על ראשה פן יכחישנה אח"כ כשתנשא ותתקלקל לכן משביעתו כדי שיעיד עתה ולא יוכל לקלקל א"כ הדרא הקו' למה פטור העד. ובזה יתיישב מה שהקשה הח"מ וב"ש דשבועות הקשה מהא דאמר לדידה עפ"י שיטת הרמב"ן שנסתייע פ' המדיר דאזל לחכם ואישתכח שיקרא דראשון נאמן ובפ' המדיר הביא הרא"ש דברי ירושלמי דוכולהון בעדים אלמא דס"ל דאין ראשון נאמן דאל"כ עדים למ"ל. דהרא"ש ל"ל סברת הריטב"א בתבעה דאין ע"א נאמן וא"כ אף אי אין הראשון נאמן קשה דהא מ"מ הוי עד בהכחשה ואפסדה ושפיר הקשה הרא"ש רק הו"מ לומר דאפילו ע"א בהכחשה לא הוי כמ"ש הב"י הובא בק"ע סי' ק"ס כיון דהיא נאמנת שהגיד לה והוי כשנים א"נ העד לומר לא הגדתי (וזה אפשר ג"כ בשיטת הש"ג הנ"ל) לכן הרא"ש נסתייע מדברי רמב"ן דאפילו ראשון נאמן ונהי דהוא לא פסק כוותי' מ"מ עכ"פ הוי ע"א בהכחשה לכן שפיר הקשה אסוגי' דשבועות דנהי דל"ל בהא דראשון נאמן כהרמב"ן מיהת ס"ל עכ"פ דשניהם שקולין והוי הכחשה:
אבל באמת דברי הב"י נכונים דכיון דהיא נאמנת כתרי והוה כשנים שאמרו שמענו שנחקרה מפי ראובן ושמעון שפלוני מת ואפילו באו העדים ואומרים לא הגדנו א"נ דכיון שהעדים מעידים שהגידו וסר כח עדות מעליהם דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וכן השיג התומים על הש"ך סי' מ"ו שכ' בשם הריטב"א דבעידים מעידים שזה כת"י עדי שטר ועדי שטר אומרים א"ז כת"י דהוי תר ותרי והשיג דאיך יהיו נאמנים לומר לא הגדנו וכ' דלא מצא לו חבר. ובאמת עפ"י פשוטו נראה מדבריו דכה"ג אפי' הכחשה דא"נ לומר לא הגדתי דכיון שהגיד סר כח עדות מעליו וכן נראה מדברי הרא"ש שהקשה מכח דברי הרמב"ן משמע דאי אין ראשון נאמן אפי' הכחשה לא הוי וכן מורים דברי ח"מ וב"ש שתמהו על הרא"ש ולא תי' כמ"ש למעלה משום דאף ע"א בהכחשה לא מקרי. ונראה דאף הש"ך וריטב"א לא אמרו רק בעידי קיום דחזינן בנפל שכ' התוס' גטין ד"ב דאף כשיתקיים חיישינן דעדים טעו בדמויי חתימות וכהא דמנח ידי' אזרנוקא א"כ עידי שטר שאמרו אין זה כת"י הוי כאומרים טעיתם בדמיונכם וכאילו לא הגדתם כלל בכה"ג ל"מ חוזרים ומגידים לדעת ריטב"א וש"ך דכיון דאינם עדים המקיימים לפי דברם שקרנים רק כטועים נהי דעידי שטר לא יכלו לחזור ולהגיד מ"מ לא גרע מריעותא דנפילה ומשוי ספק כתרי ותרי ומוקמינין תרווייהו אחזקת כשרות דזה א"ח ומגיד שקר רק אלו טועים בדמיונם משא"כ אם שנים הגידו שב' עדים הגידו שפלוני לוה והם אומרים לא הגדנו א"כ חד מהכתות סהדי שקרי א"כ אדרבה מסתמא השנים אומרים שהגידו פו"פ בב"ד אמת דהשנים שאומרים לא הגדנו אף אם שקר אומרים א"ע אלא תענה דכיון שהגיד א"ח ומגיד מוקמינין תרווייהו אחזקת כשרות ולא עברו אלא תענה ובכה"ג מודה הריטב"א וש"ך וה"ה דמודים דאי נקטינן דאין ראשון נאמן אפילו ע"א בהכחשה ל"ה ונכונים דברי הש"ג כפשטן. מעתה הדרא קו' הח"מ וב"ש אהרא"ש:
ולישב שיטת הרא"ש נראה דהרא"ש סובר דהראשון נאמן כדעת הרמב"ן ולא מכח ראיתו מהמדיר דשם בעדים איירי רק סובר מטעם אחר עפמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ כתובות דכ"א אהא דעד ודיין אין מצטרפין דמאי דקמסהיד סהדא על מנה שבשטר שזה לוה מזה והדיין אינו מעיד רק שראה שנחקרה עדותן בב"ד ואולי שקר קמסהדי לכן אין מצטרפין עכ"ד א"כ י"ל דהיא הסברא דהאשה אמרה ששמעה שמת מפי עד וכשמכחיש הראשון לא הגדתי איכא תרי ספיקא שמא לא הגיד ואת"ל הגיד שמא לשקר העיד אז לכן שומעין לראשון וזה שייך לענין שלא תנשא או שנאמר שהכתם טמא דשמא לא טיהר כלל ושקר קאמרה ואת"ל שאמת אמרה שמא לא טיהר כדין אבל לקנסה שתפסיד כתובה אי איתא דטיהר שלא כדין אין להאשה אשמה דלא רצתה להכשילו כיון דהחכם הי' המכשיל א"כ רק שנאמר שהאשה שקר אמרה וחכם לא טיהר כלל בזה שפיר סובר הרא"ש דלא כהרמב"ן דאין הראשון נאמן ובעי עדים והא דמייתי בשבועות ראית רמב"ן לפי שהעתיק לשונו ופליג עלה בהא מ"מ שפיר הקשה הרא"ש אהא דאמר לדידה דכאן ודאי הראשון נאמן דאיכא תרתי שמא אשה שקר דיברה ואת"ל אמת אמרה שמא העד שקר העיד לה:
ולכאורה מסתברא כדברי הרמב"ן דהראשון נאמן דאי כדברי הש"ג ואפילו הכחשה לא הוי כמש"ל בשם הב"י דא"כ יקשה אשה אומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת דלא תנשא וע' אה"ע י"ז סעיף ל"ח אמאי תהי' נאמנת במגו דאי בעי אמרה לא ידעתי אי מת רק אתה הגדת לי שמת בעלי דאז לא הי' נאמן לומר לא הגדתי דעמפ"ע הראשון א"נ לשיטת הש"ג אף להכחיש וכבר הקשו תוס' בכל הכחשה דליהמני בתראי במגו דפסלו לקמאי בגזלנותא ותי' דהוה מגו בשנים וכאן ל"ש זה. ובשלמא אי הוי אמרינן נהי דהראשון א"נ הכחשה מיהת הוי ניחא דליכא מגו אבל לדעת הב"י קשה:
ובאמת דעת הרמב"ן מוכרח בגמ' כתובות ע"ב דאמרי אזיל ושיילי' ומשתכח שיקרא ואי איתא דבעדים איירי למה נקט שיילי' לחכם וזה באמת ק' על הרא"ש דפסק בהמדיר נגד גמ' דילן. ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דכיון שכ' הב"ש סי' קט"ו דבעוברת ע"ד משה נמי בעי התראה לכל הפוסקים עיין סקי"ז וא"כ מסתמא לא יתרה הבעל על אשתו הכשירה כ"א כשמצא מקום לחשדה מאז מתרה א"כ קו' הגמ' דאיך יחשדו להתרות בה אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע ומשני דשיילי' ואשתכח שיקרא לכן מצא מקום לחשדה ולהתרות בה. אמנם אחר התראה אינה מפסדת כ"א בעדים וא"כ אין ראי' כלל דראשון נאמן. אמנם מה שלא ניחא להו לפרש כן דהרא"ש הקשה דלמא בידע ופריש ותי' דא"כ לא מפסדא כתובה דתוכל לומר משחקת אני בך אלמא דשקלי וטרי לענין הפסד כתובה דלידע להתרות הוי מ"ל דידע ופירש ונהי שתוכל לומר משחקת אני מ"מ שייך שפיר להתרות שלא תכשילנו וקשה על הרא"ש למה לא פסק כגמ' דילן נגד הירושלמי.
ולישב נראה דהנה הקשו הראשונים דמאי פריך דלמא במודית שהכשילתו ותי' הראב"ד דא"נ לפי שאין אדם משים עצמו רשע והשיג עליו הר"ן כי להפסיד לעצמה נאמנת כמו באנסתי ופתיתי. אכן דברי הראב"ד י"ל בפשיטות דכיון דהטעם שהפסידה כתובתה לפי שמצווה לגרש רשעת כדי שלא יכשול עוד באיסורין וא"כ כשמודית דאינה נאמנת להחזיק עצמה לרשעת ואנן אמרינן דכל דברי' שקר ומותר לקיימה ואין עליו מצוה לגרשה למה זה תפסיד כתובה כיון דלא הורע חזקתה כלל ואין לבעל לחוש שתכשילנו למה יגרשנה ואפילו נפקפק בדברי הראב"ד מ"מ נהי שאם יגרשה נאמנת להפסידה אבל מיהת מצוה לגרשה ליכא ולישנא דיוצאת שלא בכתובה משמע דמצוה להוציאה וכי קא מודית אין מצוה כלל ואדרבה שמא עיני' נתנה באחר ואין כאן מצוה להוציאה לכן שפיר פריך בגמ' ומשני דשיילי' לחכם ואשתכח שיקרא דקיי"ל הראשון נאמן א"כ מצוה לגרשה ונהי דאין מפסידין ממון עפ"י ע"א מ"מ להפסיד ממון מהני הודאתה ומצוה איכא בשביל דברי החכם לכן הוציא הרמב"ן דינו דראשון נאמן דאל"כ ל"מ הודאתו שיהי' מצוה לגרשה דא"א מע"ר ודברי חכם ל"ה מהני אילו הוי הדין דהיא נאמנת ודברי הש"ג דבמכחיש תנשא וא"כ אינן סותרין דברי הרא"ש דבמודית מהני דברי החכם וירושלמי שהביא הרא"ש בהמדיר באינה מודית שפיר בעי עדים דע"א אינו מועיל לממון וא"כ ש"ס דילן וירושלמי לא פליגי כלל ול"ק על הרא"ש כלל קו' הח"מ וב"ש וב"י ס"ק ט"ו. ולפי"ז ניחא מה דהרמב"ן הביא מפלוני טיהר לי את הכתם ולא מפלוני תיקן את הכרי דקדים בגמ' כתובות מהא דכתם ולפ"ז ניחא דה"א דהראשון נאמן רק למשוי ספיקא וכיון דיש חזקת טבל א"כ אם הפירות הם לפנינו אסור לאכול א"כ ה"נ מצוה לגרשה אבל מנלן דהראשון נאמן בודאי לענין דידן שאשה אמרה בשם עד מת ונשאת ואח"כ כפר העד דתצא לכן מביא ראי' מכתם דאשה בחזקת טהרה וכתמים דרבנן ואי הוי ספק בכתמים כל ספק אזלינן להקל ואם בא לישאל הבעל מתירין לו לשמש איך נאמר שמצוה לגרשה אע"כ דהראשון נאמן ודאי ולא מספק. ונהי דבגמ' דילן איתא פלוני טיהר לי הדם א"כ י"ל דמיירי בהרגשה והוי סד"א והרא"ש בשבועות העתיק טיהר את הכתם משמע דגירסתו הי' בגמ' כתם לכן שפיר מייתי רמב"ן מכתם ולא ממעשר דקדים בגמ'. וגם הר"ן שבועות הביא טיהר את הכתם א"כ א"א לפרש כמ"ש דכוונתה הי' בעבור ממון ואין תועלת בעדותו דשמא כוונתה כדי שהעד לא יכחישה אחר נשואין ותצא לכן שפיר הקשה הרא"ש אבל הש"ג י"ל דגרס כגי' דילן פלוני טיהר לי את הדם וא"כ י"ל בהרגשה דאורייתא והראשון א"נ רק למשוי ספיקא ולא תצא אם נשאת א"כ למה הביאה עד הי"ל לבא בעצמה ע"כ כוונתה לממון וא"כ אפילו יעיד לא יהי' נאמן כס' הריטב"א ושפיר מייתי ראי' משבועות עדות:
והנה דברי הרא"ש בתירוץ קושייתו דהואיל והיתה נאמנת בלי עדותו לכן לא מחייב קרבן שבועה צריך ביאור ומה שנ"ל דבר חדש דהתורה גזרה רק על כבישת עדות קרבן דאם לא יגיד כתיב אבל לא על עדות שאם ישביעו שיעיד שפ' לוה והוא אומר ידעתי שלא לוה דעבר אלא תענה ע"ז לא חייב' התורה ק"ש דשמא לפי שעשה עבירה חמורה לא נתכפר לו בקרבן דמה"ט כתב מהרש"א דאין עונשין מה"ד ואמינא להביא ראי' משבועות ל"ב כפרו זא"ז לימא דלא כי האי תנא משביע ע"א כו' ומאי קו' נימא דאתי' כראב"ש דגל"מ כמ"ד וע"א המשביע חייב ומתניתין דפטור איירי במודים שראו כאחד ולא ידעו מהלואה ומבואר בח"מ סי' כ"ט ס"ג באומר הייתי עמך ולא ראיתי הוי הכחשה א"כ אם האחד כפר בעדותו אף אם השני יגיד לא יהי' חייב שבועה דהא מוכחש מעד הכופר וא"ל דע"כ לא מיירי ברחו כאחד דא"כ אימא סיפא שתי כתי עדים אמאי שתיהן חייבות הא כי כפרה ראשונה שני' מוכחשת זה ל"ק לפמ"מ הרשב"א בחי' לישב הא דר"פ במשחק בקובי' דהואיל ומהני תפיסה חייב ק"ש ואפי' למה דדחי היינו דכ"ו שלא תפס הוי רק גל"מ וא"כ אי מתניתין אתי' כראב"ש דגל"מ כמ"ד שפיר בשתי כתות אף דיהי' הכחשה מ"מ מועיל תפיסה בתרי ותרי ושפיר אפסדוהו וא"כ הדרא הקו' לוקי כראב"ש (ובדברי הרשב"א י"ל ת"ל פלפול ארוך ואכ"מ) ולפמ"ש ניחא דהתורה לא חייבה רק על כבישת עדות שאם הגידו הועילו והם לא הגידו אכן אם שתיקתם אינו מפסידו רק דהוי הכחשה והוא כהגידו להפך בשקר ע"ז ליתא בכלל אם לא יגיד וגם כאן האשה נאמנת רק שאם העד יכחישה יהי' הראשון נאמן א"כ היו דנין אמירתו כאילו שתק אז הי' אשה נאמנת ולא הפסיד רק אתה בא לחייבו לפי שמכחישה והפסידה א"כ לחייבו ק"ש על עדות שקר לא מצינו:
ואפילו נפקפק דאם משביעו שיעיד שלוה והוא מעיד שלא לוה דחייב ק"ש דדל אמירתו שלא לוה כבש עדותו שלוה מחייב על כבישת עדות וכאילו שתק ולא אמר מ"מ נכונים דברינו דהתם שפיר במה ששותק שלא מעיד שלוה הפסידו וכשם שאם נתאלם העד ולא הגיד הי' פסידא התורה חייבתו ק"ש כשהוא בבחירתו א"ר להגיד אבל באשה אם נתאלם העד לא הי' שום פסידא לה דהי' נאמנת רק לפי שאומר א"י הוי כמכחישה ההפסד לא נגמר מצד כבישת עדות רק בשביל עדות שקר שמכחישה בזה ודאי אין לחייבו וכן בהא דכפרו זא"ז דאם הלוה שנאמן לומר פרעתי וישביע עדים שפרע ואם אמרו אינן יודעין פטורין מק"ש דלא הפסידוהו דבלי עדותן נאמן כמ"ש בח"מ סי' ע' ואם יאמרו עדים ידענו דלא פרע אף דהפסידו ודאי נראה דאין ק"ש על שקר רק על כבישת עדות וזה נכון מאוד כי סברא ישרה הוא. ואפילו במשביעו שיעיד שלוה ועד נשבע שלא לוה צ"ע די"ל דלא ניתן קרבן לכפרה וע' תוס' פסחים דל"ב ע"ב כיוצא בזה ויש לה"ר מתוס' שבועות דל"ז בהזיד בשבועת פקדון וחייב מלקות והקשו תוס' דאמאי לא בעי כן בשבועת עדות ותי' בתוס' דמצי למימר שכחנו וק"ל דהא משכחת שהעידו שקר ואמרו לא לוה אע"כ דעל שקר אין חיוב קרבן וזה ראיה נכונה. ובחדושי הארכתי:
ומ"ש כבודו לישב דעת ריטב"א דבתובעת בע"א אין לה כתובה דכאן משבועת העד י"ל דאין עיקר כוונתה לממון רק כדי שתוכל להשביעו ימחול ע"כ דז"א דגם במילתא דאיסורא יכולה להשביע אפי' מפי אחרים כיון שמחויב להגיד ולהדי' כתב הרשב"א ר"פ הכונס טעם דמושבע מפי אחרים חל בעדות כיון דחייב להגיד בלי שבועה ג"כ וא"כ כיון דתנן בסנהדרין שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה כו' והתורה אמרה אם לא יגיד הרי דאף בד"נ דליכא ממון חייב להגיד וממילא לפי דברי הרשב"א חייב משום שבועה דחל עליו רק דאין ק"ש עליו היכי דליכא כפירת ממון אבל ודאי עבר אם לא העיד בין באיסור בין בד"נ וא"כ למה תתבע ממון אם עד שבועה ירא אף במלתא דאסורא יחול עליו שבועה ובשביל ק"ש ודאי לא יירא דאם לא יודה לא מחייב לכ"ע אפילו ע"פ עדים כמבואר כריתות די"ג דמודה בשבועה שא"י לך עדות.
תו כ' כ"ת דהיכי דעיקרו לנשואין ומסתעף ממנו ממון חייב ק"ש צריכא אצלי עיון דכתובות ר"פ נערה כי קתבע אינש מידי דקייץ לא משמע כן רק כל שעיקר תביעה קנס אף שמגיע גם בו"פ דממונא פטור וא"כ קשיא כאן דאם עיקרה לממון אמאי חייב ק"ש בלא אמר לדידה לפי דעת הריטב"א דאין ע"א נאמן ואי עיקר לנשואין אין חיוב ק"ש:
לכן נ"ל דאף דבתובעת א"ג כתובה אפילו בע"ד כיון דבגמ' שבועות ל"ב ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשני בתפסה מטלטלי א"כ י"ל דכשתפסה והיא מוחזקת אף הריטב"א מודה דאין מוציאין והא דגמ' הוצרך לדייק מכח עדי קרקע י"ל דבשביל קושיא דתבעה ל"מ ע"א לא פסיקא דתלי בבעיית גמ' יבמות אי ע"א משום על"ג א"כ אפילו בתובעת נאמן רק אנן דקיי"ל משום דייקא ובתבעה לא דייקא הא אנן בלא זה מוקמינן בתפסה מטלטלי ובזה י"ל דמודה הריטב"א:
ובזה י"ל דהשמיט הרמב"ם הא דאמר לדידה דהרמב"ם י"ל דחולק אדעת ריטב"א ובע"א אפילו בתובעת נאמן ומ"מ היא לבד א"נ א"כ קשה באמר לדידה הא אפסדה דאשה כי באה לתבוע כתובה א"נ וע"י העד גובית אמנם י"ל דאף אשה עצמה בתפסה אין מוציאין וביותר לדעת הרמב"ם דתנו לי והתירוני דמתירין להנשא ואין מגבין הכתובה א"כ מוכח דמהמנינן לה לאיסור רק להוציא ממון קשה הדבר א"כ מיהת בתפסה אין מוציאין ממנה אמנם הרמב"ם לא הביא אוקימתת הגמ' בתפסה דהוא בתר תקנת הגאונים דגובין ממטלטלי רק כתב בד"א שהיתה יכולה לגבות ממטלטלין א"כ משמע בלא תפסה א"כ אף באמר לדידה כיון דעיקרה לממון באת דאל"כ בל"ז אין ק"ש כמ"ש למעלה מפ' נערה א"כ אפסדוה דהיא אינה גובית בתובעת משא"כ בע"א. כ"ז כתבתי להשתעשע מעט בדבריך מאת ב"ד שארו: