אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן יב

סימן יא

חנוכה תרכ"ז לאסק להרב המאה"ג מ' אהרן פנחס נ"י אבד"ק פדאשקי

שאלה. ע"ד שאלתו מעיר לאנדסבורג פנוי' אחת הרתה לזנונים שנתיחדה לאיש אחד כמה פעמים וכאשר המליטה בת רצתה להגישו אל השופטים ולבושתו אשר יודע תזנותו שיחדה בממון. אח"כ בחר בה איש כהן ולא נשאה כדת רק עשה אתה קונטראקט להיות פלגשו וישבה אתו כמה שנים וטובלת לנדתה ועתה תחפוץ לשבת עמו בהיתר ע"י חופה וקדושין כי לא תוכל ליקח אחר מחמת חק הקונטראקט אשר יוכל לכופה לדור אתו. ע"כ כתב כ' כי נהי דהב"ש כתב בפנוי' שבא עלי' כשר חיישינן מדאפקרה נפשה לגבי זה אפקרה נפשה לגבי אחריני ובעינן עכ"פ חד רובא להתירה לכהן כמ"ש בסי' ו' מ"מ דחה הבית מאיר דלגבי אחר הוי ס"ס שמא לא זנתה עם זולת זה ואת"ל זנתה שמא לכשר ותו דהב"ש סי' ד' הביא בשם הב"ח דסברא דמדאפקרה הוא רק באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן וא"כ כאן דמן הדין הלכה כר"ג אפילו ברוב פסולין רק דלכתחילה אסור מכח דאמר שמואל כתובות די"ד ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין א"כ ודאי דלא חיישינן בבא עלי' דאפקרה לגבי אחריני. ותו דהרא"ש בתשובה כתב דבמיוחדת לזנות מודה הרמב"ם דלא אמרינן מדאפקרה ובנ"ד כיון שנתיחדה הרבה פעמים ונתן לה ממון רב ליכא למיחוש:

תשובה הנה אמת שהב"מ דחה דברי הב"ש גם הדגול מרבבה וגם בס' הפלאה ומוח"ז בס' קהלת יעקב מכח דאיכא ס"ס ראיתי להרב מ' ע"א ז"ל בתשובה שמיישב דאין זה ס"ס שהזנות מצוי בפסולין כמבואר בירושלמי כתובות בטעמא דר"י וא"כ הוי ס' שאינו שקול דאינו מצטרף לס"ס כמ"ש תוס' כתובות ד"ט אי אונס הוי מעוטא דאורייתא. אבל מ"מ מנין להב"ש לחדש דבר זה אכן ראיתי כי הדבר תלוי באשלי רברבי ויש ראי' ברורה לדברי הב"ש:

הבה"ג בה' מיאון העתיק דינא דרב שימי ב"ח והביא נבעלה לבהמה באונס כשרה לכהונה ובאמת בגמ' דילן יבמות דנ"ט איתא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה ולא נזכר שום הבדל בין אונס לרצון ומדוע הביא בה"ג באונס דווקא. הן אמת דלכאורה משמע כדבריו מדהביא שם בגמ' מעשה בריבה א' בהיתלי שהיתה מכבדת הבית ורבעה כלב מאחורי' והכשירה רבי לכהונה ולמ"ל לגמרא להאריך שכבדה הבית גם רבעה מאחורי' אלא ע"כ בא להשמיענו דבאונס הי' ושלא במתכוין משמע הא ברצון פסולה כדברי בה"ג. אבל יש לתמוה מהא דאמרינן התם תני' נמי נבעלה למי שאינו איש אע"פ שהיא בסקילה כשרה לכהונה ומדאמר בסקילה ע"כ ברצון איירי ומ"מ כשרה ודוחק לומר דבאיסור סקילה איירי ולא בחיוב סקילה ובאונס. תו איכא לאקשויי דהא איתא שם מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר ותנן אתנן כלב ומחיר זונה שנא' גם שניהם ולא ד' וכיון דאתנן כלב שנותן בעד ביאת כלב הוי ברצון ומ"מ לא חשיב זנות א"כ למה חילק בה"ג בין אונס לרצון:

גם יפלא דאי חשיב ביאת בהמה זנות אף באונס תפסל כמו ביאת כל עריות דמפסלא אפילו באונס ואי ל"מ זנות ברצון נמי אמאי תפסל. לכן נראה דבה"ג לטעמי' אזיל דסובר להא דאפקרה נפשה לגבי אחריני וא"כ אי הפקירה לגבי בהמה דבסקילה כ"ש דאפקרה נפשה לבני אדם דאינו בסקילה דכן הביא הב"ש בסי' ד' דבה"ג ורמב"ם סוברים לסברא מדאפקרה א"כ פסולה לכהונה שמא נבעלה לפסול ולכן כתב דבאונס דלא הפקירה נפשה דאז ליכא למיחוש לביאה אחרת כשרה דאין זנות לבהמה משא"כ ברצון חיישינן שהפקירה נמי לפסול. ול"ק כלל מהא דאתנן דשם אותה ביאה שנתן אתנן ל"ח לזנות אפילו ברצון. מעתה ל"ק הך ברייתא דאע"פ שהיא בסקילה דברצון איירי דהא באמת ר"ג מכשיר אף ברוב פסולין וא"כ נהי דאפקרה נאמנת לומר שלא נבעלה לפסול רק שמואל החמיר כר"י ברוב פסולין ברייתא אתי' כר"ג ולכן אפילו ברצון כשרה דנאמנת כר"ג או דברייתא איירי ברוב כשרים אבל בה"ג דפסק כשמואל דלא תנשא עד דאיכא רוב כשרים ורצה לסתום במלתא דפסיקא בין באיכא רובא או לא לכן כתב דבאונס דלא שייך לחוש מדאפקרה אז בכ"ג כשרה לכהונה אפילו ברוב פסולין ולכן הזכיר מעשה בריבה בהיתלי דנודע הי' להם דרוב פסולין הי' שם לכן ספרו דהיתה מכבדת הבית ורבעה מאחורי' דבאונס הי' לכן מותרת וזה ברור. מעתה חזינן דבנרבעה ברצון לבה"ג פסולה אף דאיכא ס"ס שמא זנתה רק לכלב ולא לאחר ואת"ל הפקירה עצמה שמא לכשר אלא ע"כ דזה ל"ח ס"ס כמש"ל וזה ראי' גדולה לדעת הב"ש דלא כמו שהשיגו עליו האחרונים:

ואין לסתור דאדרבה מדברי הרמב"ם שלא הביא נבעלה באונס וסובר לסברת מדאפקרה דהוי ס"ס דלא כב"ש דז"א דהרמב"ם דרכו להעתיק מה שמפורש בתלמוד וסמך עצמו שהמשכיל יבין דדוקא ברוב כשרים כשר ברצון דאין דרכו להוסיף על דברי הגמ'. ועוד אפשר לומר דסובר דכשרה לכהונה היינו מן הדין דברוב פסולין רק לכתחילה לא תנשא. ולכאורה מזה יש ראי' מדהוצרך הגמ' לספר בהיתלי שהי' שלא במתכוין דאי בכוונה הוי חיישינן דאפקרה נמי לגבי בני אדם מוכח כשיטת הרמב"ם ובה"ג דפסקו כל"ק דיבמות דס"ט ע"ב דחיישינן מדאפקרה דלא כמ"ש הרא"ש בכלל פ"ב והרשב"א סי' תר"י דפסקו דל"ח דאפקרה וקשי עליהם מהא דריבה בהיתלי. ואפשר ליישב דבשלמא בהא דארוסה דבא עלי' הארוס דהוי התירא ולכ"ע איסורא ואפילו בכהן שבא על הפנוי' מ"מ כיון דלא חשידא אאיסור סקילה לא הוי מופקרת דפנוי' אינה אלא מדרבנן דלא אמרינן דאפקרה נפשה רק למי שיצרה גבר עלי' וראינו שזנתה עמו לא לזולת משא"כ כשחשודה על ביאת בהמה דבסקילה אמרינן מדאפקרה אבל זה דוחק:

ונראה לישב שיטת הרשב"א והרא"ש דכיון דביבמות דנ"ט על מעשה דהיתלי אמר שמואל אפילו לכה"ג וכבר כ' היש"ש דע"כ שלא כדרכה איירי דאל"כ כיון שהשיר בתולים הוי מוכת עץ וכ"כ רש"י להדיא או דמיירי שלא השיר בתולין להאומרים דשל"כ אפילו בביאת אדם כשר לכה"ג וא"כ מאי רבותא דכ"ג יותר מדהדיוט עכ"ד. ולפ"ז נהי דהרשב"א והרא"ש ל"ל סברא דאפקרה לגבי אחריני דשמא חשקה נפשה בו לבד. מיהת לאותו שנבעלה חוששין לביאות הרבה ונהי דהשתא הי' של"כ או שלא השיר בתולין מיהת שמא הפקירה עצמה עוד פעם כדרכה והשרת בתולין ותפסל לכה"ג לכן סיפר רב דימי דהיתה בשוגג ול"ח שנבעלה עוד הפעם וכשרה לכה"ג. מיהת הבה"ג דלא הביא דכשרה לכ"ג רק לכהונה מוכח מדכתב באונס דסובר כדעת הב"ש בפנוי' שזינתה דבעינן רוב אף בנודע שבא עלי' כשר דחיישינן דאפקרה לאחריני דלא כהמשיגים ומאחר שדברי בה"ג דברי קבלה מי יקל נגדו:

וראיתי הלום שס' הב"ש והחולקים הם פלוגתא דראשונים רש"י ור"י בגטין דפ"ט אמר רבא יצא עלי' שם מזנה בעיר אין חוששין מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזאי ופרש"י מזנה לנתין וממזר וכן בסמוך אהא דבעולה א"ח פרש"י לכ"ג אלמא דרש"י סובר דאי הי' קול שזנתה שלא לפסול היתה מותרת לכהונה אפילו בלא טעמא דפריצותא דחזאי ובתוס' חלקו ופי' דאפילו בסתמא חיישינן שנבעלה לפסול אי לאו טעמא דפריצותא בעלמא דאפילו ר"ג מודה בשותקת והשתא נחזי אנן דקול גרע מספק דבספק נתקדשה אפילו נודע הספק אחר קדושי שני תצא כדמוכח כתובות דכ"ג דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ובקלא בתר נשואין ל"ח רק מקמי נשואין א"כ קול גרע מספק ומ"מ סובר הר"י דלא נודע אי כשר או פסול פסולה אי לאו טעמא דאמרינן דלא זנתה רק פריצות אלמא דרוב פסולין הוי כודאי לפסול לפי שהזנות מצוי בפסולין ותדע דהא איתא דקול שיש בו אמתלאה כגון ספק קרוב לו או לה לא חיישינן לקלא דאמרי עיינו רבנן דהי' קרוב לו ואינה גרושה נימא נמי כאן עיינו רבנן וחקרו דלכשר נבעלה וליכא לעז אלא ע"כ דכאן קרוב לודאי שלפסול נבעלה או דל"ש לומר דחקרו רבנן שהמזנה הי' כשר דהא אפילו ראינו שכשר בעלה ניחוש כשם שהפקירה עצמה לזה הפקירה לאחרים ולא שייך לומר דרבנן לא זזו ידם מתוך ידה וא"כ איכא לעז ונהי דנאמנת לר"ג בטוענת ולא בשותקת. הרי לפניך דדעת הר"י בתוס' כדברי הב"ש דבשביל חשש דאפקרה פסולה אף בודאי בא עלי' כשר דאל"כ אמאי הוי חיישינן בלאו ה"ט דפריצותא חזאי הא לא גרע מספק קרוב לו ונימא חקרו רבנן אחר הקול ושמעו מעדים דלכשר נבעלה וזה ראי' נכונה. וי"ל לרש"י אפשר כיון דאיכא תרי לישני ביבמות אי חיישינן דאפקרא ולהך לישנא דל"ח דאפקרא א"כ נימא דעיינו רבנן דלכשר נבעלה לכן פי' שהקול הי' מפסול לה אבל לדינא י"ל דמודה להר"י כמ"ש הרמב"ם כל"ק דיבמות רק פי' שלא יקשה לל"ב דל"ח דאפקרה ונהי דאפשר דרש"י פליג מיהת דברי הר"י הן הן דברי ב"ש:

עוד ראיתי להתוס' סוטה דכ"ז לא יתישבו רק לשיטת הב"ש דשם אהא דאמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה תמהו דכאן שמואל ל"ל רוב בעילות אחר הבעל ואילו בבא על ארוסתו בדיימא מעלמא אמרינן דבתרי' דידי' שדינן ול"ב בדיקה בשלמא לל"ק דבא עלי' בודאי י"ל דהכא גרע נהי דיושבת תחתיו דלמא לא בא עלי' כלל אבל לל"ב דדיימא מיני' ומעלמא בתרי' דידיה שדינן בלא בדיקה אפילו לא בא עלי' ודאי קשי' עכ"ד נראה מדברי תוס' סוטה מפרשים בל"ב דיבמות דיימא מיני' לא בא בודאי והם סותרים לדברי תוס' יבמות ד"ע שכתבו דיימא מיני' היינו שבא בודאי ובאמת הוכיח שפיר דאל"כ מאי מייתי רבא סייעתא לדבריו בדיימא מיני' ודיימא מעלמא דבתרא דידי' שדינן מהא דתנן ילדה תאכל בתרומה והא מתניתין בכהן שבא על הפנוי' בודאי איירי כמ"ש התוס' שם וא"כ קשי' לשיטת התוס' סוטה קושית התוס' יבמות דמה מייתא רבא סייעתא ממתניתין דמיירי בבא בודאי לכן נראה דבכהן הבא על הפנוי' ל"ש לחלק בין בא בודאי דנהי בארוסה לענין הולד ממזר י"ל דבא בודאי תולין הולד בו אפילו דיימא מעלמא כיון דהוא ודאי בא ואחריני איכא ספק אמרינן ס' שמא לא זינתה עם אחר ואת"ל זנתה מ"מ שמא מביאת ארוס נתעברה והולד כשר ודמי לספק על ס' לא על ואת"ל על שמא לא דרס אבל בדיימא לחוד איכא ספק שמא לא בא ארוס כלל וליכא ס"ס להתיר ועכ"ז אמר רבא דכל דאיכא למיתלי בארוס דהתירא לא שדינן אביאת איסור א"כ שפיר מייתי ראי' מילדה תאכל בתרומה דבארוסה הואיל ודיימא מעלמא ומיני' דליכא ס"ס הואיל דלא ודאי בא עלי' הוי ממזר א"כ בכהן אפילו בא בודאי כיון דדיימא נמי מעלמא ניחוש שזנתה עם אחר ג"כ וליכא ס"ס דשמא מכהן נתעברה דאף אי מכהן נתעברה שמא נבעלה מקודם לפסול לה ונעשית זונה וכשבא כהן על הזונה הוי ולדה חלל שבא מאיסור כהונה אלא ע"כ דאמרינן מה דדיימא מעלמא שקר הוא א"כ בארוסה נמי נימא מה דדיימא מעלמא שקר ומארוס נתעברה לפי שהיתר הוא ה"נ דל"ח שנבעלה לפסול דהוי ביאת מלקות עם נתין וממזר משא"כ ביאת פנוי' דאינה אלא דרבנן אבל אי תימא בדיימא מיני' ומעלמא לא אמרינן דבהיתר נבעלה דדיימא מעלמא בודאי נבעלה לאחר ה"נ בכהן חיישינן שלפסול נבעלה א"כ מה יועיל שבא בודאי הכהן ואיכא ס"ס דמכהן הולד מ"מ מה מהני אי חיישינן שמא נבעלה מאחרי' ונבעלה לפסול חילל הולד ומעתה אי תימא דזה חשיב ס"ס כדעת המשיגים אב"ש הדרא קו' התוס' לדוכתי' דילמא בארוסה דיימא הוי כספק וליכא ס"ס רק שמא נבעלה לאחרים או לארוס וא"ל דהוי ס"ס שמא מארוס לבד ואת"ל זנתה עם אחרים שמא מארוס דאיכא למימר להיפך שמא לא זנתה כלל עם ארוס ואת"ל זנתה נמי עם ארוס שמא הולד מאחרים ואין לדחות דמה נ"מ אם הולד מאחרים אי זנתה עם ארוס והוי כשם אונס חד דז"א דכיון דכלה בלא ברכה מכין הארוס מכת מרדות ואף דמספק אין להכותו מ"מ לא מיקרי שם אונס חד כמ"ש התה"ד לענין זכר ונקיבה בב"א כמ"ש הש"ך סי' ק"י אות י"א וא"כ דאיכא ס"ס נמי לחומרא אסור אבל בכהן הבא על הפנוי' דבא ודאי ואיכא ס"ס שלא נבעלה לאחר ואת"ל לאחר שמא מכהן נתעברה והאחר כשר ולא נפסל הולד דאין לומר להיפך שמא מאחר נתעברה ואת"ל מכהן שמא נפסל הולד ע"י ביאת אחר דז"א איך תתחיל לומר שמא מאחר נתעברה הא מנין לך לחוש לאחר כלל הא הוי ספק וכה"ג כתב הש"ך לענין ס"ס שאינו מתהפך לחלק בין ספק על דאתה מוכרח להתחיל שמא לא על דלא נוכל להתחיל שמא דרס כיון דלא ידענו דעל ע"ש וא"כ הדרא קו' התוס' יבמות אתוס' סוטה אלא ע"כ דשמא נבעלה לכשר אינו בגדר ספק דזנות מצוי בפסולין א"כ אי נימא דדיימא מעלמא הוי ספק גם בכהן ניחוש דחילל הולד שנבעלה לפסול אלא ע"כ דבבא עלי' אמרינן דמה דדיימא מעלמא אין בקול רנון זה ממש ולית ספיקא א"כ בארוסה אמרינן דיימא מיני' ומעלמא כשר דודאי מוקמינן דלארוס דהוא היתר קרוב להאמין אבל מעלמא דהוא איסור פני' שקר הוא דכל קול שאפשר להכחישו מכחשינן ומוקמינן אחזקת כשרות דלארוס נבעלה

עוד ראיתי להת"י כתובות די"ד שהקשו אהא דחדא הא קא מודה דנימא מדאפקרה לל"ק דיבמות אליבא דאביי ותירצו דמודה שבא עלי' ביאות הרבה כמו רוב בעילות אחר הבעל. וק"ל דא"כ למה אביי לל"ק דחק לאוקמי הא דילדה תאכל בחבושין בבית האסורין לוקי שבא עלי' ביאות הרבה. ולפ"ז ניחא דבשלמא בארוס וארוסתו שם לענין ולד ממזר נהי דאפקרה לגבי אחרים וזנתה מ"מ נתעברה ממנו שרוב בעילות ממנו כמו באשת איש משא"כ אי זינתה לפסול מקודם הוי ולד חלל אף שולד של כהן הוא משא"כ בארוס דהארוס ישראל אי ממנו נתעברה אף לכהן הולד כשר דנהי שזנתה מקודם אף דעבר אאיסור סוטה אין חלל אלא מאיסור כהונה ואין לדחות מה מועיל ביאות הרבה להתירה לבעל נימא דאפקרה ונאסרה לבעלה דלפמ"ש לקמן להוכיח דמבעלה אין מוציאין בשביל חששא דאין אשה נאסרת לבעלה כ"א ע"י קנוי או להת"י דחדא דקא מודה לא קאי רק אולד ולא עלי' וא"ל דאי חיישינן שבא עלי' קודם ביאת כהן מה מהני חבושין בבית אסורין ניחוש שבא אחר ופסלה קודם שנחבש דז"א דהא מבואר בש"ך יו"ד סי' א' בנעשה השוחט מומר דקודם שחיטתו כשרה ה"נ נהי דעתה אפקרה אבל קודם לכן זמן מרובה משא"כ ביאות הרבה לא מהני דשמא בין ביאה ראשונה זינתה עם פסול ונהי דנתעברה מביאה אחרונה נפסל הולד או אפילו קודם ביאה ראשונה בשעה שהחליטה בדעתה לזנות עם כהן נבעלה נמי לפסול וא"כ מוכח כדעת הב"ש דגם בשביל סברת מדאפקרה חיישינן נמי שנבעלה לפסול כדעת ב"ש אמנם תוס' שהקשו אהא דקא מודה ולא תי' כתי' הת"י כתובות לחלק בין ביאות הרבה ע"כ סוברים כדעת אחרונים דהוי ס"ס א"כ הי' ק"ל דא"כ אמאי לא מוקי אביי כהן בא ביאות הרבה אלא ע"כ דאפקרה לכ"ע ולא תלינן בביאות הרבה טפי. א"כ מוכח דהר"י בגטין ובה"ג ותוס' סוטה ות"י כתובות סברי כדעת הב"ש מי יוכל להקל נגדם:

אולם נהי דהתוס' סוטה ות"י כתובות סוברים דאי אמרינן מדאפקרה לא הוי ס"ס אבל להלכה לכאורה נראה כדעת רשב"א ורא"ש דקיי"ל כל"ב דל"ל הך סברא וכבר תמה היש"ש יבמות על הרמב"ם דבכ"מ דרכו לפסוק כלישנא בתרא וכאן פסק כל"ק ויגעתי ומצאתי בס"ד דלמד הרמב"ם מסוגי' דקידושין דע"ה דרמי דרב אדרב ודשמואל אדשמואל מארוסה שעיברה ומסיק דמאי שתוקי בדוקי ופריך הא אמר שמואל חדא זימנא הלכה כר"ג. וק"ל טובא דכיון דשם הובא ארוסה שעיברה כל"ב דיבמות ומפרש רבא בדיימא מעלמא ולא מיני' ואפילו לאביי בדיימא מיני' ומעלמא מיהת בדלא דיימא מודה רב כדמשני אביי מתניתין דילדה תאכל א"כ אין ענין לדר"ג כלל דהתם במדברת לא ידעינן ממי וליכא ריעותא אדרבה איכא סברא דבודקת ומזנה מועיל חזקת כשרות להאמינה מפלוני וכהן אבל בארוסה שעיברה דדיימא מעלמא מיהת לכ"ע א"כ איכא ריעותא דקלא לכן ה"א דספק גמור הוא ול"מ בדיקה וטובא קמ"ל שמואל ומאי פריך אלא ע"כ צ"ל דסוגי' דקידושין מוקי פלוגתא דרב ושמואל בלא דיימא לא מיני' ולא מעלמא ולכן פריך שפיר דהיינו הא דר"ג וא"כ קשה דפלוגתא דרבא ואביי אליבא דרב אמאן תרמי' הא רב ושמואל בלא דיימא כלל איירי. ולכן נראה לענ"ד דסוגי' דקידושין סברה דבאמת פליגי רב ושמואל בתרווייהו בבא על ארוסתו ובארוסה שעיברה בבא פליגי בדיימא לרבא ולאביי אפילו לא דיימא מעלמא כל"ק דיבמות ובארוסה שעיברה בלא דיימא כלל אליבא דכ"ע לאביי ולרבא. ובא איצטריך דאפ"ה לרב ממזר הוי ועיברה לשמואל דבעי בדיקה ולכן הרמב"ם פט"ו מא"ב העתיק בא בדיימא מעלמא דצריך בדיקה ובעיברה אפילו לא דיימא כלל וא"כ מוכח מסוגי' דקידושין דפלוגתא דאביי ורבא בבא ודאי כל"ק ופריך דבעיברה דמיירי לא דיימא כלל הא אמר שמואל חדא זימנא דהיינו דר"ג א"כ מוכח מסוגי' דקדושין סתמא דגמ' דמוקי אבא עלי' פלוגתא דאביי ורבא דאעיברה ליכא לאוקמי פלוגתייהו דמיירי שמואל בדלא דיימא כלל מדפריך הא אמרה חדא זימנא כנ"ל וא"כ הואיל וסתמא דגמרא דקדושין כל"ק קיי"ל כסתמא דגמ' ולכן פסק כל"ק וזה הוכחת הרמב"ם לפסקו ואין להקשות דמאחר דבתרווייהו פליגי רב ושמואל אמאי לא רמי דרב אדרב ושמואל אדשמואל מארוסה שבא עלי' דזה לא קשה דל"מ להקשות לשמואל משתוקי מתיר בודאי די"ל בשתוקי דוקא דס' גמור שרי אבל בבא דלאו ספק גמור מחמרינן דיאסר בב"י אבל לא להתיר בממזרת לכן פריך מארוסה שעיברה וא"כ הבה"ג והרמב"ם יש להם על מה שיסמוכו למיפסק כל"ק:

אכן תמהו על הרמב"ם דפסק בה' יבום באומר זה בני דאף שנאמן לענין ירושה א"נ לפטור מחליצה דכשם שהפקירה כו' חדא דלא מייתי דבדיימא מעלמא איירי משמע אף בלא דיימא ואיך פסק כאביי נגד רבא ונהי דפסק כל"ק דיבמות מ"מ הי' לו לפסוק כרבא דבלא דיימא בתר דידי' שדינן תו תמהו הרא"ש בתשו' כלל פ"ב וטור סי' קנ"ו דאמאי נאמן ליורשה הא נהי דנאמן מ"מ איך נוציא ממון מספק שמא הפקירה תו תמהו דסותר עצמו למ"ש בפ"ח מתרומות בכהן בא על הפנוי' ילדה תאכל הואיל והעם אין מרננים אחרי' הרי דפסק כרבא אליבא דל"ק וסותר למ"ש בה' יבום פ"ג דסתם ופסק כאביי. ומה שנלע"ד דהנה קשה בבא על הארוסה למה אמר רב הולד ממזר הא אפילו ידעינן דזנתה עם אחר ג"כ הוי ולדה ספק ממי כמו בן ט' לראשון בן ז' לאחרון א"כ אפילו דיימא מעלמא הוי ס"ס שמא לא זנתה עם אחר רק מארוס שבא עלי' ואת"ל נמי עם אחרים זנתה שמא מארוס נתעברה וולדה כשר לקהל. וצ"ל דהך סברא דכשם שהפקירה חשיב רב ארוב לודאי והוי כמו מיעוט שלא זינו עם אחרים ואינו מצטרף לס"ס דממי הרה ובזה פליגי אביי ורבא רבא סובר דוקא בדיימא מעלמא הוי קרוב לודאי ואביי סובר אפילו בלא דיימא מעלמא קרוב לודאי אבל גם לאביי מודה רבא דאפילו בלא דיימא מעלמא נהי דלא מיקרי קרוב לודאי דזנתה לאחרים וא"כ מיהת מצטרף לס"ס להכשיר הולד. ואפילו בלא דיימא ספיקא הוי אי זנתה לאחר ולכן לא אמר רבא מסתברא מילתא דרב ושמואל בדיימא כו' אבל בלא דיימא בתרי' שדינן לענין שא"צ בדיקה אלא ע"כ כיון דשרינן מטעם ס"ס וכיון דאיכא לברורי ע"י בדיקה מבררינן. והא דפשט רבא מילדה תאכל דלא הוי קרוב לודאי נהי דספיקא הוי שמא זנתה עם אחר האשה נאמנת לגבי עצמה אף דיש לה חזקת זרה לתרומה ולא מהני ס"ס היכי דאתחזק איסור כמ"ש הש"ך סי' ק"י מ"מ כיון דטענת ברי מועיל נגד חזקה כמ"ש הפנ"י כתובות דכ"ב אהא דהבא עלי' באשם תלוי קאי א"כ כיון דהפנוי' טוענת ברי הוא מדחה החזקה שהיא בחזקת זרה ותו נאמנת להתיר עצמה אבל אי תימא דבלא דיימא הוי נמי קרוב לודאי אמאי נאמנת לאכול בתרומה. ולכן פסק הרמב"ם לתרומה דתאכל כיון דטוענת ברי נאמנת לגבי עצמה נגד חזקה אבל ביבום דאשת המת א"י אם זנתה הפנוי' לאחר או לא וכיון דאפילו בלא דיימא נמי מודה רבא דספק הוא. וא"כ כיון דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת כמבואר פד"א דל"א א"כ נהי דאיכא ס"ס שמא לא זנתה לאחר וגם אפילו זנתה שמא מזה נתעברה אינו מועיל לפטרה מחליצה דס"ס במקום חזקת איסור לא מהני ומיושב דשפיר פסק כרבא לל"ק ודברי הרמב"ם לא סתרו אהדדי מתרומות ליבום. ומעתה ל"ק הא דיורשו דהנה המהריב"ל סובר דבס"ס מוציאין מיד המוחזק והמש"ל בה' מלוה ולוה סתר דבריו מיהת נ"ל כיון דהרמב"ם עסק בה' יבום דמיירי שאין למת בנים אחרים דאל"כ בלא בן מן הפנוי' פטורה משום שאר בנים וכיון שלענין ירושה באים אחי המת עם בן הפנוי' ושניהם ספק דדמי לספק ויבם בנכסי המת דחולקין כדאיתא יבמות דל"ז ע"כ שניהם אינם מוחזקים מקרי דאל"כ יטול אחד המוחזק ואידך המע"ה ומדחולקין מוכח דדין שניהם כאינן מוחזקין וא"כ בן פנוי' שיש לו ס"ס ספק לא זנתה לאחר ואת"ל זנתה לאחר שמא בן המת הוא כמש"ל וא"כ באינם מוחזקים ודאי דמהני ס"ס ליטול ממון שאין שום אחד מוחזק משא"כ כיון דאיכא חזקת איסור לשוק קודם שנולד בן הפנוי' בס"ס במקום חזקת איסור ל"מ להתיר כלל. ועפ"ז יש לחדש דהרמב"ם מודה דבמקום שיש בנים להמת ובן פנוי' בא עמם לירש דאז שאר הבנים הם ודאי ואיהו ספק ודמי לספק ויבם בנכסי אבי אבא דנוטל היבם דהואיל איהו ודאי יורש הוי כמוחזק א"כ ה"נ דבן הפנוי' נגד בני המת הוי כמוציא דהוא ספק ואינהו ודאי דאז אינו יורש מטעם ס"ס דס"ס לא להוציא קא מהני דדוקא בה' יבום דאיירי נגד אחי המת דאינהו ספק והוא ס"ס אין זה מוציא מקרי אבל במקום בנים ודאים לא מהני ס"ס להוציא ירושה ואשכחנא פירוקא לקושיית הח"מ בא"ע סי' ד' אדברי הג"ה שכתב במיוחדת לו דאינו בנו ליורשו ואילו בסי' ג' כתב דהבן כהן ולפ"ז ניחא דמיירי במקום בנים ודאי אינו יורשו דל"מ ס"ס להוציא אבל להיות כהן מהני ספק ספיקא שפיר.

וא"כ דברי הרמב"ם אחר שישבנו א"כ נכונים דברי הב"ש להחמיר אף בלא דיימא מעלמא כלל דהוי ספק וס"ס לא מיקרי דזנות מצוי בפסולין ולכאורה יש לעיין מדוע נחלקו רב ושמואל לענין ולד ממזר ולא לגבי דידה לאוסרה על בעלה דהואיל והפקירה לזה הפקירה לאחר ונעשית סוטה משמע דאפילו רב מודה דאין אשה נאסרת על בעלה בשביל חששא דאפקרה וראי' לזה מר"פ ארוסה לא שותת ולא נוטלת כתובה פרש"י כיון דגרמה בקנוי זו שתצא ממנו ואמאי הא ביבמות מוקי לה שבא עלי' ארוס בבית אבי' דאל"כ קדמה שכיבת בעל לבועל ואס"ד לרב אליבא דאביי כשבא עלי' ארוס חיישינן דאפקרה ונאסרה על בעלה א"כ קודם הסתירה נאסרה ומה גרמא בסתירתה יותר להפסיד כתובה כיון דבל"ז אסורה וקיימה ונהי דיש לדחוק דהתם ביהודה קאי שמיחדין ל"ח דאפקרה ועוד דבכתובות ד"ט משמע קצת דבגליל מצי טעין ומשמע דמצי טעין לא בא בארוסין משמע דאם בא בארוסין ומודה ע"ז הבעל א"י להפסידה כתובתה ויכול לקיימה ואמאי תיאסר עליו לאביי ותפסיד כתובה דהמע"ה שמא זנתה עם אחר אלא ע"כ ודאי מודה רב דהיא נאמנת לגבי עצמה להתירה לבעלה וכן לענין כתובה דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף ורק לגבי הולד סובר דהוי ממזר דסובר רב כמ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. וכן מצאתי אח"כ להגאון רע"א ז"ל שהקשה דאמאי א"ר הולד ממזר הא תוס' כתובות די"ד ע"ב הוכיחו דרב אית לי' דר"ג דאל"כ קשי' הלכתא אהדדי דקיי"ל כר"ג וכרב לגבי שמואל ותי' דרב סובר דר"ג פוסל בבתה וא"כ כיון דר' יוחנן פליג ואומר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה קיי"ל כר"י לגבי רב עכ"ד. מעתה י"ל קושית תוס' אהא דקאמר ר' יוסף חדא דקא מודה ועוד כי לא מודה הק"ל כר"ג דקשי' לאביי מה מהני הודאה דלמא אפקרה. ולפ"ז ניחא דכיון דנהי דר"י פליג אדר"ג במדברת דשם כיון דזנות מצוי בפסולין א"נ לומר לכשר נבעלתי אבל במודה וטוענת דלא אפקרה י"ל דמודה ר' יהושע דנאמנת לפי דיש לה חזקת כשרות ורק רב דסובר כמאן דפוסל בבתה דלא מהני חזקת כשרות דאם לולד סובר דהולד ממזר אבל ר' יוסף דע"כ סובר כמאן דמכשיר בבת דאל"כ מאי קאמר ועוד הלכה כר"ג הא ר"ג לא מכשיר בבתה ושם לענין ולד עסקינן א"כ ע"כ סובר דחזקת אם מועיל לבת א"כ שפיר במודה ל"ח כלל שאפקרה דחזקתה מועיל לבת ואביי רק אליבא דרב דפוסל בבתה חייש לאפקרה. ולפ"ז אחר שהעלינו דלמאן דמכשיר בבתה אף ר' יהושע מודה דכשם שנאמנת לגבי עצמה נאמנת לענין הבת ודוקא בלא מודה חייש ר"י אאם ובת דזנות מצוי בפסולין א"כ ממילא יש לדחות דברי ב"ש דבשביל חשש דאפקרה ל"ש את לא תעביד עובדא דהתם לכתחילה חיישינן לדר' יהושע אבל בחשש דאפקרה אף ר"י מודה אבל מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:

ומ"ש כבודו בשם הב"מ דלדעת הב"ח דהא דאפקרה לא חיישינן בתרומה דרבנן ובזה יישב דברי הרמב"ם שם א"כ כיון דאת לא תעביד עובדא אינו אלא לכתחילה וגרע מדרבנן ודאי א"ר לחוש דאפקרה. באמת יש לבע"ד לחלוק דשם עיקרו דרבנן תרומה אבל לכהונה דספק דאורייתא ונהי דמה"ת סמכינן אחזקת כשרות כר"ג להתיר מיהת לכתחילה חיישינן שיפגע באיסור דאורייתא בזה יודה הב"ח ואין לסתור דברינו דא"כ אמאי קיי"ל לענין הולד דמהני בדיקה הא הוי ג"כ דאורייתא דשם הוי כדיעבד אבל לכתחילה אסור הואיל ואם הפקירה עצמה הוי איסור דאורייתא חיישינן להכי:

ונהי דגדולי האחרונים הדג"מ וב"מ והקהלת יעקב והפלאה חלקו אדברי ב"ש אחר שכבר הוכחנו מדעת בה"ג וגם משיטת תוס' בכמה דוכתי לכן איני אומר בה לא איסור ולא היתר:

אבל בנ"ד אינו דומה כלל לדברי הב"ש ומחלקותו דכאן לא הודה הבועל הראשון רק רנון מיני' ויחוד היינו ראוה מדברת אפילו הרבה פעמים הדין דאסורה לכתחילה בלא פקפוק כלל:

ומ"ש כבודו דכיון דנתיחדה הרבה פעמים דהרא"ש כ' דהרמב"ם מודה לו יהי' כדברי הרמב"ם רק מודה דהוה בנו ליבום כיון דהוה כרוב בעילות אחר המיוחד וכעין ס' הת"י כתובות די"ד אבל לענין כהונה מה בצע אם רוב בעילות ממנו אם רק פעם אחת נבעלה לפסול ומה יוסיף מיוחדת מבא דיודה הרמב"ם וזה ברור.

ותו דאף אם הרא"ש חולק במיוחדת היינו שלקחה לפלגש דאז משמרה מזנות דמאוסה עליו כשתזנה תחתיו וכ"כ הרא"ש יבמות פ' החולץ דנהי דבשביל איסור לא יפרוש ולכן יוציא בגט אבל סוטה דמאוסה עליו לא יוציא אלמא אף דלא חמיר לי' איסורא מ"מ מאוס אצלו שכיבת אחר אבל בנ"ד שלא היתה לפלגש רק נתיחד כדרך הזונים מ"ל פעמים הרבה ומי ישמרה מאחרים ודאי דלא מודה הרמב"ם ואדרבה לדברי התוס' יבמות דיימא לחוד לא מהני אף לל"ב רק בבא א"כ י"ל דאף הרא"ש מודה בהא דאסורה לכהן

ואם לחשוך לומר דבנ"ד בל"ז דרים יחד ומוטב שיאכלו בשר שחוטות אבל באמת לא מבעי' לדעת הרמב"ם דפנוי' ליכא מלקות באיסורי כהונה ואפילו לכל החולקים דבעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל מ"מ אם יקדש יוסיף ע"ז לאו דלא יקח וא"כ קשה בעיני להתיר:

ומהראוי אפילו בנדרים שמחמירין מלהתיר עד שינהיג איסור כימים שנהג בהן היתר ולא להקל עלי' לפי שדרה באיסור. וגם כי חוכך אני דאימת תהי' נאמנת קודם שנעשית פלגש אז לא שאלינן אם נבעלה לכותי רק עתה שכבר דרה אתו וקשורה בו ככלב מנין לנו דר"ג סובר דתהי' נאמנת אחר שבשאט נפש וביד רמה דרה אתו ואנוסה תחתיו ואילו אם רצתה היתה יכולה להשתדל אצל הממשלה להפרד ולא תאבה הפסידה נאמנתה דבכל זונה יצרה תקפה מ"מ י"ל דמאמין ר"ג שלא תטעון שקר לישב באיסור כל ימי' אבל אחר שעשה קונטראקט לישב לעין כל באיסור כל ימיהם א"ר להאמין אף לר"ג וכדומה כי גם עתה אינה שבה בתשובה רק בשביל ירושת בנים או ערמה אחרת ואנן נעביד תקנתא לרשיעי לכן תלך אל רבנים הגדולים שם ידעו תוכן הדברים.

ואם הי' הרהור תשובה בלבבה היתה יכולה להתקדש ע"ת אם לא זנתה לפסול דאז אפילו זנתה עכ"פ לא יעברו אלא יקח דאינו קדושין ול"ש אין תנאי בנשואין דעיקר הטעם משום חזקה דאאעב"ז וכאן אדרבה אי זנתה לפסול עדיף שלא יהי' קדושין משיהי' קדושין דלדעת הרמב"ם יהי' בעל ולא קידש ואינו לוקה ולהחולקים מיהת לא עבר רק אחדא וזנות פלגש מיוחדת אינו אלא מדרבנן ובזה הי' עצה אפילו לכתחילה בדינו של הב"ש לקדש ע"ת דלדעת הרמב"ם דסובר דחיישינן הוא סובר בעל ולא קידש הוי דרבנן וא"א עב"ז ל"ש מטעם הנ"ל ואי דאיך נתיר לו שמא זנתה לפסול ונהי דלא יהי' קדושין מ"מ יהי' איסור דרבנן הא בשביל איסור דרבנן ל"ח דאפקרה כמ"ש הב"ח א"כ בשביל דרבנן נקטינן דלא אפקרה והוי מקודשת וליכא איסור כלל דנתקיים התנאי ונהי דאדאורייתא חיישינן מ"מ אם זנתה בטל הקדושין וליכא דאורייתא. אבל ג"ז צ"ע דלדעת הרמב"ם פלגש להדיוט דאורייתא אסור וגם רבים החולקים דגם בלא קידש לוקה א"כ הוי דאורייתא:

הדרן לדינא דידן הלא מי מחה בידם לשבת בזנות עד כה כן לא ימחה בידם לקדש אמנם מאתי הוראה לא תצא בדבר כי יען רבו כת החדשים ואם נקל להם כחודו של מחט יקילו הם בזונה לכהן ומצאתי אחר כתבי בש"י ח"ג שהקיל במודים בחד רובא והכנ"י ג"כ החמיר כדברי ב"ש גם כי כתבתי דנ"ד חמור מינה דהרא"ש ג"כ יודה וגם בחתם סופר ח"ב מאה"ע החמיר כדעת הב"ש ואנכי מיראי הוראה אנכי כי לא כל הרוצה לעשות עצמו גדול בכחא דהתירא יפה עושה. דברי דו"ש:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה