אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן יא

סימן י

שאלה עובדא באשה אחת אשר בעלה מאנ"ח בעיר פעטערסבורג ובאה לביתה והביאה גב"ע משלשה אנשים שנתגרשה לפניהם בג"פ ואינו מקוים והגט אינו בידה ויש לעיין בהך דינא:

תשובה מבואר באה"ע סי' קנ"ב סי"ב אשה שיש בידה מעשה ב"ד א"י לינשא עד שיוכרו ח"י הב"ד וראיתי לנו"ב מה"ת סי' קל"ו שהוא והגאון מליסא הק' דבס"ט פסק באשה שהביאה גט ואמרה גרשני בעלי דא"צ קיום וכן בסי' קמ"ב סי"ג סתם כדעת הרמב"ם דא"צ קיום ובסי"ד הביא דעת הראב"ד דצריך קיום בלשון וי"א דמשמע דפסק דאינו צריך קיום וסתרי אהדדי ורצה הנוב"י לחלק דאם מביאה הגט בעצמו א"צ קיום ואילו בסי' קנ"ב מיירי בהביאה מעשה ב"ד בלא גט צריך קיום וע"כ מוכרח לחלק בהכי דבסס"י קמ"ב הביא רמ"א דבמקום דחיק ועגון יש לסמוך אדעת רשב"ש להקל דא"צ קיום במעשה ב"ד ובסי' קנ"ב שתק הרמ"א אע"כ דרמ"א איירי בהגט ומעשה ב"ד בידה לכן היקל והמחבר באין הגט אתה עכ"ד. ואתפלא על הגדולים האלו דל"ק כלל דבסי' קנ"ב ס"ט הביא בהוציאה גט ואמרה גרשני א"צ קיום ובס"י כתב אם בא בעל לערער ואמר מזויף או פקדון יתקיים בחותמיו וכן בסי"א אם לא נתקיים לא תנשא אבל פסלה מכהונה. וא"כ גם בסי"ב עלה קאי בבעל מערער שפיר פסק דמעשה ב"ד צריך קיום דנהי דהרי"ף ורמב"ם סברי אפילו בבע"ד מכחיש מעשה ב"ד א"צ קיום וכן מוכח מדהקשו תוס' כתובות ד' כ"א מהא דעד ודיין אין מצטרפין והרי"ף בג"פ פי' פי' אחר בסוגי' ולא מוקי בהבע"ד מכחיש ולכן השמיענו המחבר דמ"מ לא קייל"ן כותייהו ובזה מיושב דבסי' קמ"ב היקל דשם מיירי באין בעל מערער משא"כ בסי' קנ"ב כשהבעל מערער וממילא מיושבין דברי הרמ"א דבסי' קמ"ב דשם מיירי בשליח שהביא ולא אמר בפ"נ דמיירי באין בעל מערער לכן היקל במעשה ב"ד בדחק אבל בסי' קנ"ב שפיר שתק הרמ"א דל"מ לדעת הר"א כהן כשהבע"ד מכחיש מדאורייתא קיום בעי לא שייך בהבעל מערער סברת הרמ"א דהואיל מה"ת כמי שנחקרה עדותן ועב"ש סי' קמ"ב סק"ב דאפילו בפ"נ ובפ"נ לא מהני כשמערער הבעל מיד וא"כ בסי' קנ"ב דמיירי כשעומד ומערער א"כ לא שייך סברת הרשב"ש שהיקל בתשובה במעשה ב"ד מידי דהוי שהקילו דסגי בשליח בפ"נ וא"כ לא שייך זה במערער ואפילו להחולקים על הר"א כהן מ"מ י"ל דלא סמך הרשב"ש להקל רק בעובדא דידי' שלא הי' ערעור דקולא גדולה היא והבו דלא להוסיף כשהבעל עומד וצוח. ובאמת דברי הנו"ב תמוהים דהרשב"ש בשו"ת מיירי באשה שמנתה שליח לקבלה והשליח קבל וקרע ושלח שטר עדות מדיינים איך שקבל וקרע א"כ ג"כ מיירי באין הגט עם מעשה ב"ד וא"כ היאך יפסוק הרמ"א כוותי' בפלגא ולא דיבר בד"מ כלום אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין גט עם מעשה ב"ד בידה או לא רק כמש"ל בשבעל מערער לא היקל גם הרשב"ש וא"כ אחר שהוכחנו דאפילו אין הגט בידה היקל הרשב"ש ורמ"א דלא כנו"ב א"כ יש להקל בנ"ד:

אבל לכאורה יש לדון ולהחמיר ויתישב ג"כ דברי הרמ"א ואעתיק לשון תשב"ץ ח"ג סי' ס"ו וז"ל מה שנפל הספק ביניכם מפני שאין בו ג' חתומים רק שנים ואילו הי' ג' הייתם מורים לעשות מעשה זה ודאי אין ספק שהרי אמרי במותב תלתא כחדא הוינא וכו' וזה אפילו בקיום שטרות שצריך ג' אבל בקבלת הגט סגי בשני עדים כדאמר פ' התקבל דס"ג צריך שני כיתי עדים וכו' אבל מה שיש לחוש לפי שלא נתקיימה עדות העדים שאנו חוששין שמא נזדייפה ואפי' קיום ב"ד צריך קיום וזו חששא דרבנן דמן התורה כמי שנחקרה וכו' איכא למימר בנידון זה שהיא מותרת שלאיזה זיוף ניחוש לזיוף הבעל הא א"ח לקלקלה בידי שמים ולזיוף השליח ליכא למיחוש דאא"ח ולא לו ולזיוף האשה ליכא למיחוש שהרי ממקום אחר בא זה העדות וידועה מלתא בדוכתי' דאיהי לא זייפתי' וכיון שאנו רואין שחז"ל הקילו שלא להחמיר מד"ת והתירו ע"א לומר בפ"נ נראה שבכאן א"ח לזיוף והרמב"ן ורשב"א ז"ל בפ' מי שאחזו כ' דהשתא מפי כתבם דאורייתא מקילין בעדות אשה כ"ש קיום דרבנן ומה שהחמירו לומר בפ"נ ובפ"נ קודם אבל כשכותבין שנמסר בפניהם יש להקל עכ"ל. א"כ ממילא לא היקל התשב"ץ רק בבא ממרחקים דאשה לא זייפתי' והשליח אינו חוטא ולא לו וכן היקל הרמ"א בסי' קמ"ב בשליח שהביא גט משא"כ בסי' קנ"ב דמחבר הביא אשה שיש בידה מעשה ב"ד א"כ חיישינן דזייפה כדי שנתירה מעיגון לכן שתק הרמ"א דבכה"ג לא איירי הרשב"ץ. ולפי"ז יש להחמיר בנ"ד שהאשה בעצמה הביאה וראי' לזה מדברי רשב"ץ ח"א סי' קע"ג כ' השואל כתבת בתשובה שאלתך אשה שיש בידה מעשה ב"ד לא תוכל להנשא עד שיוכרו ח"י הב"ד ובתשו' האריך דלא קיי"ל כהרי"ף ורמב"ם וב"י הביאה בקיצור סי' קנ"ב וא"כ סתרי אהדדי ודברי הנו"ב אינן מעלים ארוכה לסתירת תשב"ץ דבח"ג שמיקל מיירי ג"כ במעשה ב"ד בלא גט אלא ע"כ כדברינו דמחלק דאשה עצמה שהביאה חיישינן יותר שמא זייפה:

הן צריך לעי' דברי הרמ"א דע"כ התשב"ץ היקל אפילו בלי מעשה ב"ד וכ"כ הרשב"ש בנו סי' רס"ו שיישב דברי אביו הרשב"ץ מ"ש מדברי הרמב"ן שלא כתבו רק במת בעלה דמהני בכתב אבל בגט לא הקילו מ"מ כיון דאין קיום אלא מדרבנן סמכינן אהרי"ף לקולא במקום עגון דכדאי הרי"ף ורמב"ם לסמוך עליהן בשעת הדחק אלא שלפמ"ש אני דוקא ביש קיום ב"ד ולפמ"ש א"א ז"ל אפילו בלא קיום ב"ד לענין מעשה הייתי סומך על הוראתו שע"כ כבר הורה זקן ועוד שאפשר לפרש דברי הרמב"ן ורשב"א שכתבו דוקא בשאר עדות אשה אבל לא מקילין יותר ממה שהקילו חז"ל להצריך בפ"נ ובפ"נ שלא אמרו אלא דוקא בגט עצמו דסהדי משוי לה גיטא אבל בשאר עדות שקבל לגט השליח כיון דקיום דרבנן וא"א בד"א אקילו רבנן שהרי בגט אפשר שיאמר בפ"נ וכיון שיש לתקן הדבר לא הקילו יותר אבל כאן אין בידו לתקן יותר למה נעגן האשה יותר כיון שמותרת מה"ת עכ"ל א"כ יש לתמוה דהתשב"ץ לא היקל מטעם מעשה ב"ד יותר רק דמחלק בין שליח שאפשר לומר בפ"נ וכ"כ התשב"ץ גופי' שהבאתי א"כ כיון דהרמ"א מיירי בהשליח שלא אמר בפ"נ ובזה מבואר בגמ' דאפי' בדיעבד יוציא א"כ מודה התשב"ץ דלא מקילינן מכח דברי הרמב"ן כיון דהי' בידו לתקן באמירה והוא שינה ממטבע שטבעו חכמים א"כ ע"כ מה שהיקל הרמ"א רק דסמכינן אהרי"ף ורמב"ם בשעת הדחק כמ"ש הרשב"ש אבל מ"מ מנין לו להקל היכי שהשליח הי' אפשר לו לומר דהרשב"ש ג"כ י"ל דלא היקל רק היכי דהוי לקבלה דאז א"א בענין אחר דאביו מיקל אפילו בלא מעשה ב"ד והוא מסברתו חוכך בדבר ומ"מ בכה"ג סמך להקל במעשה ב"ד אבל בשליח להולכה שלא אמר אפילו במעשה ב"ד י"ל כיון דשינה ממטבע חכמים צריך קיום אפילו בענין ובמעשה ב"ד. מ"מ י"ל דנ"ל להרמ"א דהרשב"ש היקל בשביל דעת הרי"ף לחוד וא"כ אפילו בשליח להולכה כן דכדאי לסמוך בשעת הדחק:

ובעברי ע"ד הרשב"ץ שכתב דאפילו הי' רק שנים בקבלת הגט סגי שנים כדאמר פ' התקבל תמיהני דהא שם מעידים בפנינו קבל וקרע אבל בשטר הוי מפי כתבם והרי הרשב"א פרק מי שאחזו דע"א נסתייע אהא דמצאו כתוב פ' מת דל"ב קיום מק"ו דמקילין מפי כתבם דאורייתא כ"ש קיום דרבנן ול"ד לגט דבעי בפ"נ דהכא איתתא דייקא טפי ומנסבא ומילתא דעל"ג עכ"ד וא"כ נילף איפכא בק"ו השתא גט בעי קיום דאינו אלא מדרבנן כ"ש דפסול מפי כתבם דהוא דאורייתא ותו ק"ל דלדעת הרשב"ץ דמחלק בין שליח להולכה דתקנו הואיל ואפשר לומר משא"כ לקבלה סמכו אדאורייתא א"כ היל"ל להרשב"א דבגט אשה דאפשר לומר בפ"נ לא הקילו אבל במת בעלי א"א בענין אחר לכן מהני כמ"ש הרשב"ש אע"כ דהרשב"א לא מחלק בהכי והוצרך לומר במיתה דאיכא דייקא טפי ועל"ג וא"כ דברי הרשב"ץ תמוהים ואף אם י"ל בדוחק מ"מ מנ"ל להקל במפי כתבם דהוא ד"ת. ואם נאמר דסובר דעדות בשטר מדאורייתא מהני דלא כהרמב"ם והא דמצאו כתוב פלוני מת שהקשו הראשונים ובירושלמי אמרי דהוי מפי כתבם שם בע"א אין לו דין שטר וכ"כ הנוב"י מהד"ק חא"ע סי' ל"ג דהירושלמי לטעמי' דע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין לא חשיב ע"א בשטר אבל לש"ס דילן דע"א בכתב מצטרף א"כ חשיב עדות בשטר ע"ש א"כ הוי דברי תשב"ץ ניחא דהתשב"ץ לטעמי' כמ"ש הש"ך בשמו סי' כ"ח בחו"מ דעדות בשטר מהני אבל זה אינו דהא שטר שנכתב שלא ברצון מתחייב לא מהני וכאן במת בעלי מי צוה לכתוב וכל שאינו בצווי הבע"ד הוי זכרון דברים לחוד ונהי שאפשר לומר דכמ"ש בחו"מ סי' ל"ט וסי' פ"א דמחילה א"צ לומר כתובו דרק לחוב הבע"ד אין לכתוב כמ"ש התוס' ב"ב דף מ' אמחאה ומודעא אבל כשמחל נסתלק הבע"ד ועיין באו"ת וקצה"ח סי' פ"א שדברו אמחילה ולפי"ז במת בעלה ונסתלק הבע"ד אין כאן חוב כלל ויש לו דין שטר ממש אבל מ"מ ז"א דהא איכא כתובה למשקל ואפילו אין בשטר אלא ע"א מ"מ הואיל ואנן קיי"ל דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין א"כ אם יהי' עוד ע"א בע"פ יועיל השטר לכתובה א"כ הדר אין לכתוב שלא ברצון מתחייב ושפיר הוי מפי כתבם דאין דין שטר עליו כלל ושפיר פלפלו אי מקילין בעיגונא בפלוני מת דאין לו דין שטר דלא כמ"ש הנו"ב ויש להאריך שם ואכ"מ מיהת בעידים שנתגרשה דודאי הוי חוב לבע"ד לענין כתובה אין כותבין כ"א ברצון מתחייב אמנם ב"ד כותבין אף שלא ברצון מתחייב וא"כ מה זה שכתב בהתחילו במותב בי תלתא דאפילו לא הי' מהני בכ"מ כשחתומים שנים כאן מועיל הא כיון שכתבו אדעתא דב"ד י"ל דכתבו דלא ברצון מתחייב שהוא המגרש ולסוף שלא הוי רק שנים השטר שלא ברצון מתחייב הוי מפי כתבם ויפסול ולכן צ"ע:

ויש לי להקשות בדברי רשב"ץ ורשב"ש בגט נשלח מנוא אמון שכתב דלמי ניחוש שזייף הבעל אין חוששין לקלקלה בידי שמים והשליח אא"ח ולא לו והאשה ודאי לא משמע דלא ידעינן מי שלחו א"כ קשה דהאיך כתב דד"ת לא בעי קיום הא בכה"ג י"ל דאף מדאורייתא בעי קיום כמ"ש הש"ך בחו"מ ר"ס מ"ו סק"ט במצאו כתוב שטר קדושין בשוק דצריך קיום ד"ת דבשלמא כשהבע"ד מוציא שטר ל"ב קיום ד"ת דלא חציף איניש לזיופי שטרא דאם יהא ניכר הזיוף יהי' ניכר שהמוציא יהי' הוא המזייף אבל בנמצא בשוק לא יהא ניכר מי הוא המזייף י"ל דבכה"ג חיישינן ד"ת לזיוף וא"כ הכא נמי בעובדא דהגט הנשלח מנוא אמון למה לא לבעי קיום ד"ת וא"כ למה הקילו לפי דד"ת כמי שנחקרה בב"ד. והנה הש"ך בחו"מ שם כתב במצאו כתוב פלוני מת לפי דד"ת בעי קיום לכן שקלי וטרי בירושלמי וקשה מדברי הרשב"א פ' מי שאחזו דע"א בשם הרמב"ן דאף נמצא כתוב פלוני מת קיום לא בעי דהשתא מפי כתבם מהני אף דד"ת פסול מ"מ בעדות אשה מקילין קיום דהוא דרבנן לא כ"ש וקשי' היאך קרי לה קיום דרבנן כיון דלא שייך לא חציף לזיופי בנמצא בשוק. ולכן נ"ל בדברי הרמב"ן דה"פ כיון דבאשה לא יכול לחושדה שזייפה כיון דנאמנת לומר מת בעלי אף מפי עד מפי עד למה תזייף הי' לה להגיד בב"ד סתם ששמעה שמת ואחר לא חשדינן שיכשילנה דאין אדם חוטא ולא לו א"כ לא בעי קיום ד"ת ויצא לרמב"ן מפ' התקבל דמי שהי' מושלך בבור ופריך בגמ' דלמא צרה משמע דאחר א"ח לקלקלה לומר כתבו גט לאשתי מכ"ש דלא יטרח לזייף לקלקלה ואפילו לצרה מסיק דבשעת הסכנה כותבין אלמא דמן התורה לא חיישינן דאל"כ גם בשעת הסכנה ניחוש דאין לחלק בדאו' בין שעת הדחק או לא וא"כ כיון דע"כ אחר כתב ראובן או שמעון שוב נאמן להתירה ואי דנבעי קיום דניחוש לצרה או לפסולי עדות מן התורה לא חשדינן לשום אדם שיקלקלה. ובזה ג"כ כוונת תשב"ץ דכיון דידענו דאשה לא עשתה ולאחר ל"ח שיקלקלה א"כ לא צריך קיום ד"ת כלל דלא חיישינן לצרה או שאר רשעים כדמוכח מהרמב"ן ז"ל דבשלמא בנמצא בשוק שטר קדושין חשדינן דהבעל עשה כדי לישא אותה או תתן לו תרקבא דדינרי לגרשה וסברא דלא חציף לא שייך כיון דנמצא בשוק הוא דדברי הש"ך נכונים דבעי קיום ד"ת. ולפי"ז ממילא בנ"ד יש להתיר כיון דהוא ביד האשה שייך לא חציפה לזיופי ול"ב קיום ד"ת דהא דהוכרח התשב"ץ לומר דאשה לא זייפתי' דהתם א"י מי הוציא השטר רק נשלח ממרחקים ואילו הי' אפשר לחשוד האשה אז ד"ת בעי קיום כמו בשטר קדושין הנמצא כיון דלא שייך לא חציף לכן הוצרך לומר דהאשה לא ידעה ואין מקום לחושדה מה"ט ל"ב קיום מד"ת. אבל היכי דהאשה מוציאה הגט זה פשיטא דד"ת ל"ב קיום כמו מלוה שמוציא שטר דלא בעי קיום ד"ת א"כ שפיר באשה שיש בידה מעשה ב"ד כנ"ד ודאי דמקילין ואדרבה הא עדיפא חדא דודאי שייך לא חציף ותו דאומרת ברי לי וראוי להקל יותר מעובדא דתשב"ץ דא"י מאומה. והא דרמ"א שתק בסי' קנ"ב כמש"ל י"ל דקאי אלמעלה בבעל מערער ואפשר גם התשב"ץ בח"א שהבאנו לעיל מיירי בבעל מערער או דמיירי כשאין דחוק ועגון ובקל אפשר לקיים לכן הוצרך קיום דשם לא נזכר כלל עגון רק אם תוכל להנשא ודאי היכי דאפשר בקל לקיימו לא סמכינן להתיר דהוי כלכתחילה אבל בנ"ד שרחוק ממאתים פרסה מסתברא להקל:

ונראה דאפילו בלי מעשה ב"ד רק בעדים שקבלה הגט אי לאו סברא דמפי כתבם היינו מקילין בכה"ג בלי קיום אף בלי טעמא דהרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום דכבר כתב הרמב"ם בפ"ז מגירושין ובפי"ב דאשה שהביאה גט ואמרה גרשני בעלי דנאמנת וא"צ קיום ונהי שהראב"ד פי"ב חלק עליו מ"מ הא יש לדקדק מדוע פ"ז מה"ג לא חלק עליו והמתין מלחלוק עליו עד פי"ב דבפ"ז מחלק בין שליח להולכה לאשה י"ל דהרמב"ם לא כיון רק לענין דיעבד בשליח שלא אמר בפ"נ דבדיעבד יוציא אבל באשה לא תצא ובזה מודה הראב"ד משא"כ בפי"ב דנקט הרמב"ם דנאמנת ותנשא משמע אף לכתחילה בזה חולק עליו הראב"ד ולקמן נאריך בס"ד א"כ י"ל היכי דשעת הדחק ועיגון כדיעבד דמי ומודה הראב"ד להרמב"ם ובאמת הר"ן בגיטין פ"ק פי' דברי רש"י במתני' דהמביא גט דבשליח להולכה איירי דאילו לקבלה ל"ב קיום דאשה נמי אם קבלה גיטה א"צ קיום דאין אשה ממונו של בעל ועוד דדייקא ומנסבא ודוקא בשנתן להולכה חיישינן שבעל יערער כיון דלא גמר לגרש וכ"כ הרמב"ן ז"ל א"כ ודאי ראוי להקל בשעת הדחק:

וראיתי להרשב"א גיטין אהא דפריך בדף כ"ג אמתניתין דאשה מביאה גטה ובלבד שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ דכי מטי לידה אגרשה דמזה הוציא הרמב"ם דאשה שקבלה גט א"צ ותמה עליו מפ"ב דכתובות דכ"ב האשה שאמרה א"א אני וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א א"נ והכ"מ פי"ב מגירושין תמה על הרשב"א דמאי הקשה דילמא מיירי באין גטה בידה לכן לא מהימנא אבל כשגט בידה א"צ קיום עכ"ד ולכאורה י"ל דהרשב"א סובר דמתניתין סתמא תנן אפילו הגט בידה. אבל אוסיף להפליא עליו דהא הרמב"ם בבעל מערער דצריך קיום אף באשה שקבלה הגט ותמה הלח"מ דנאמנת תהי' מחזקה דא"א מעיזה כיון דבעל מכחישה ותירץ דכיון דגט מסייע מעיזה ומעיזה. ולפ"ז ק"ל דאי איתא דמתניתין בגט יוצא מת"י האשה א"כ היאך אמרינן בכתובות דכ"ג אהא דמשנשאת באו עדים לא תצא דפליגי אי ארישא אי אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא וקאמרי דפליגי בדר"ה אי אשה מעיזה ומסיק דכ"ע אית לי' דר"ה ופליגי שלא בפניו אי מעיזה ואי מתני' בגט יוצא מת"י א"כ פשיטא דמעיזה דגט מסייעה ולא שייכא לדר"ה כלל אלא ע"כ דמיירי באין הגט יוצא מתחת ידה וא"כ דברי הרשב"א תמוהים:

ומה שנ"ל דלמ"ד שלא בפניו אינה מעיזה א"כ אפילו לא אמרה גרושה אני רק דלא הי' עדים קודם שנשאת שהיא א"א מ"מ אם נשאת ואח"כ באו עדים אמרינן מדנשאת ודאי נתגרשה וכהא דר"ה בגיטין ד"צ ע"ב באשה שפשטה וקבלה קדושין דאמרינן אין אשה מעיזה וא"כ אם לא הוחזקה לא"א אפילו גט שאינו מקוים בידה אי אמרינן דשלא בפניו איכא חזקה דאא"מ נהי דגט מסייעה נאמנת די"ל מגו שתטמין גטה דאז תנשא ושבקינן לה דלא ידענו שהיתה א"א ואף כשיבואו אחר הנשואין עדים תהי' מותרת דמדנשאת ודאי היא נתגרשה דאל"כ לא היתה נשאת דהנשואין גופה העזה כהא דא"א שפשטה אבל אי שלא בפניו מעיזה א"כ אם תנשא בהך נשואין לא תהי' נאמנת ואם יבואו עדים אחר שנשאת תצא דאחר הנשואין אפילו בפניו א"נ כמ"ש הרא"ש הובא בר"ס י"ז בא"ע דכיון דנשאת ונאסרה עליו אז ודאי מעיזה ועפי"ז מיושב קו' התוס' דאי כר"ה למה משנשאת באו עדים לא תצא אפילו קודם שנשאת באו עדים לא תצא ולפ"ז ניחא דמיירי בהגט אינו מקוים בידה דאז שפיר ל"ש דחזקה אא"מ דהא הגט מסייע ואין לומר דאי בעי תטמין גטה ותטעון גרושה אני הא כיון דשלא בפניו אינה מעיזה, א"כ אינו מגו דאם תטמין הגט לא תוכל להעיז משא"כ כשמראית הגט ומסייע לה תוכל להעיז בשלמא כשלא באו עדים קודם הנשואין תוכל להנשא ולא תצטרך לומר כלל גרושה ולא הוי רק מה שנשאת העזה וזה אינו כיון דתוכל להנשא דידעה שאחר הנשואין אם יבאו עדים תהי' יכולה להעיז כיון דנאסרה עליו א"כ תוכל להטמין הגט משא"כ באו עדים קודם שנשאת אז לא תוכל לומר בפה שהיא גרושה דא"י אז להעיז וא"כ רק מוכרחת להעיז ע"י סיוע הגט ל"ש מגו וא"כ ליכא חזקה. ובזה י"ל קושית הכ"מ דמה הקשה דילמא מיירי באין גטה בידה ולפ"ז ניחא דהי' קשה לרשב"א קושית התוס' דא"כ גם באו עדים קודם שנשאת נמי ולכן הוכיח דמיירי בגט בידה וכמש"ל. אבל כיון דהתוס' ושאר הראשונים לא תירצו כן מוכח דסוברים כדעת הרמב"ם בגט שא"מ דתנשא וא"כ יש סעד מכל הראשונים להקל בנ"ד:

ויש לנו להביא ראי' לדעת הרמב"ם דתנשא לכתחילה דהריב"ש סי' שפ"ה פסק כדעת הראב"ד ומ"מ כתב דאם נשאת לא תצא וראייתו מהא דאמרינן בגיטין ד"ה טעמא מאי דילמא אתי בעל ומערער כו' אנן ניקום ונערער כשנשאת אבל לחוש אשה ושליח שוין בא"י ל"צ ובח"ל חוששין אפילו בלא מערער עכ"ד וא"כ קשי' למה דחקו בגמ' לומר דאם משנשאת באו עדים כר"ה ואפילו שלא בפניו והוי דלא כהלכתא לוקי בגט שאינו מקוים יוצא מת"י דאז קודם שנשאת באו עדים לא תנשא כדעת הראב"ד אבל אחר שנשאת לא תצא כ"ז שאין בעל מערער כמ"ש הריב"ש אלא ע"כ כדעת הרמב"ם דאף לכתחילה תנשא. אבל זה אינו ראי' דא"כ אפילו באו עדים ואח"כ נשאת לא תצא כיון דהשתא מיהת לא מערער אכן י"ל דהנה הקשו התוס' למה דמוקי כר"ה שלא בפניו דא"כ גם באו עדים קודם שנשאת לא תצא ויש לישב קצת דרבותא נקט לא מיבעיא קודם שנשאת דלא נאסרה על הבעל ועדיין טוענת גרושה אני דודאי נאמנת מכח א"א מעיזה רק כשנשאת ואח"כ באו עדים ה"א כיון דלא הוחזקה לא"א קודם ל"ש חזקה ועתה כשנשאת ונאסרה עליו א"כ מעיזה ה"א דתצא קמ"ל דגם בלא נודע שנשואה היתה שייך העזה ולא תצא. וא"כ ממילא הדר קושיתינו לוקי בגט שאינו מקוים ולרבותא נקט ל"מ באו עדים קודם שנשאת דה"א דשייך חזקה דאא"מ לכן ל"ת רק אפילו בנשאת ובאו עדים דליכא העזה דלא הוחזקה א"א ועתה כבר נשאת ונאסרה ודאי מעיזה וא"כ ה"א דתצא קמ"ל דלא כיון שאין הבעל מערער וא"כ יש להביא ראי' להרמב"ם אבל מ"מ אין זה ראי' מוכרחת:

אכן דברי הריב"ש תמוהים לי דהיאך כתב שם מהא דגיטין להקשות אראב"ד ומשני לחלק בנשאת דל"ת דהא התם בנתקיים בחותמיו איירי ולאחר שלמדו דליכא חשש שלא לשמה רק גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו דהכי תניא בהדי' בברייתא דיתקיים בחותמיו ומוקי לה אחר שלמדו שפיר כיון דאינו אלא חומרא בעלמא אמרינן דכ"ז שאינו מערער אבל היכא דלא נתקיים אפילו נשאת תצא וא"כ מאי מקשה הריב"ש כלל להראב"ד וכ"כ התוס' גיטין שם דבלא נתקיים אפילו נשאת תצא ואם נדחוק שהריב"ש מחלק דבשליח אפילו נשאת תצא ובאשה עצמה באינו מקוים לא תצא אבל לשונו לא משמע הכי דאחר שכתב דאשה ושליח שוין בא"י ובח"ל ואל תשיבני מהא דגטין כו' התם בשנשאת איירי ומה קושיא הא אדרבה אי שוין אף באשה תצא כבשליח בא"מ ומה קושיא. תו דהרשב"א שהבאנו דמתניתין דא"א וגרושה אני מיירי בגט שא"מ א"כ מוכח התם דאי לאו דר"ה תצא ואפשר לישב דהרשב"א סובר דסתמא קתני בין בגט שא"מ ת"י ובגט ת"י לא תצא בנשאת ואח"כ באו עדים מטעם הריב"ש ובאין גט ת"י אז ל"ת מטעמא דר"ה כיון דאין הגט מסייע והא דלא נקט באו עדים ואח"כ נשאת משום היכא שאין הגט ת"י די"ל דדוקא בנשאת בהיתר סמכינן אדר"ה בשלא בפניו אבל באו קודם שנשאת דנשאת באיסור לא סמכינן אדר"ה בשלא בפניו כלל ומיושב קו' התוס' שם משא"כ אי דלא כר"ה א"כ ע"כ א"א לפרש באין הגט ת"י דאז תצא גם בנשאת קודם שבאו עדים ובהגט יוצא מתחת ידו אפילו באו קודם שנשאת לא תצא. אבל הדבר רחוק להעמיס כן ברשב"א ומלבד זה תמוהין כל לשון הריב"ש למעיין שם דנראה דלא מחלק כלל וצע"ג:

אמנם ק"ל לדעת הראב"ד ורשב"א כיון דבא"י אפילו באשה שקבלה א"צ לקיים כ"ז דלא מערער כמ"ש הריב"ש סי' שפ"ה דהרמב"ן שחילק בין ממון ואשה היינו בא"י א"כ ע"כ בשליח לקבלה או אשה שקבלה בא"י א"צ קיום וע"כ דאנן לא חשדינן שזייפה כמו בשטרי ממון דטענינן מזויף כמ"ש דאין אשה ממונו של בעל אם כן רק בח"ל הצריכו קיום דלפי שא"מ לקיימו חיישינן שיבא הבעל ויערער ולכן מצריכו קיום דבפ"נ ובפ"נ לא מהני כשקבלה כיון דכבר נתגרשה דאין בפ"נ מועיל רק בשעת גרושין וכן פי' הריב"ש דקושית הגמ' מכי מטי לידה אגרשה להראב"ד דתו אינו מועיל בפ"נ כיון דכבר נתגרשה א"כ חזינן דבאשה צריכה קיום וכן שליח לקבלה שמא הבעל יערער א"כ קשי' לרבה דאמר משום לשמה מה יועיל הגט ביד האשה ניחוש שמא יבא הבעל ויערער שלא הי' לשמה ואין תקנה כלל לאשה ועכצ"ל דלרבה אנן מחלקינן דבשלמא להולכה כיון דלא גמר לגרש חיישינן שיערער אבל בקבלה ל"ח לערעור א"כ מנלן דלרבא דסובר משום קיום דחיישינן בקבלה שמא יבא ויערער הא לתרווייהו לרבה ורבא לא חיישינן כלל דא"כ בא"י ג"כ ניחוש באשה לזיופא ונבעי קיום וא"כ ע"כ דרק משום חשש לשמה מנין ידעו לחלק בין קיום לחשש לשמה. ודוחק לומר כיון דאין תקנה לומר בפ"נ משום לשמה באשה שקבלה לכן ל"ח לערעור אבל לקיים אפשר החמירו אפילו בקבלת אשה או שלוחה דמנין להו לחלק בהכי. ותו דאי תימא הכי מאי פשיטא לי' לגמרא דגיטין ד"ה למיפרך ארבה דמביא גט ממדינת הים וא"י לומר בפ"נ דיתקיים בחותמיו מאי קשי' כשם שמחלקין בקבלה דמשום לשמה דא"א בתקנה דבפ"נ סגי ומיהת קיום דאפשר לטרוח אחר עדים צריך לקיימו א"כ ה"נ נימא כיון דרבה א"ל דרבא ומשום לשמה באינו יכול דאין תקנה לא חיישינן אבל משום קיום אפשר להתקיים ונהי דבידו לעשות שליח אחר שיכול לומר בפ"נ מ"מ הא א"כ גם בשליח לקבלה נימא דיפסל דאפשר בשליח להולכה שיאמר בפ"נ ותו מאי פסיקא לגמ' להקשות לרבה דלמא בא"י מודה רבה דאנוס הוא אלא עכצ"ל דבגמ' פריך דא"כ אם תחלק בין יכול לא"י א"כ אף קיום לא לבעי א"כ מוכח דלא מחלקינן בין לשמה בין קיום א"כ ע"כ כשם דלשמה ל"ח באשה שקבלה כן לא בעי קיום וכשיטת הרמב"ם והגם כי יש לדחוק ולתרץ מ"מ מנין לחדש הך חילוק בין לשמה לקיום:

עוד יש קצת ראי' דבגיטין דס"ד דפריך ל"ל שנים שיאמרו בפנינו קבל (פי' אפילו ראו גט בידה נמי כמ"ש התוס') והוצרך לשנויי כר"א דעדי מסירה כרתי ומיירי שאין עדים חתומים לוקמי כד"ה ואינו מקוים וא"א לקיימו כיון שנקרע ומ"מ כיון דאיכא עדים שהבעל נתן גט לידה ליכא למיחוש לערעור כמ"ש התוס' גטין ד"ב ע"ב אהא דאתיוה בי תרי דכיון דבעל שלחם ליכא למיחוש לערעור א"כ שפיר נקט בפנינו קבל אלא ע"כ דל"ב קיום בשליח לקבלה וקשיא על הראב"ד ולפמ"ש למעלה דלא נחלק הראב"ד רק אפי"ב דשם כתב דנאמנת ותנשא משמע לכתחילה והחמיר לכתחילה ואילו בפ"ז לא חלק דמודה הראב"ד אם נשאת או בשעת הדחק אפי' לכתחלה וא"כ כיון דתנן קבל וקרע א"כ כבר א"א בקיום שפיר פריך בפנינו קבל למ"ל. וממילא גם קושיא הראשונה ל"ק אליבי' אבל להרשב"א וריב"ש קשי'. ואפשר לומר דהרשב"א רק באשה דחיישינן שזייפה הוא דמצריך קיום אבל בשליח לקבלה לא דאא"ח ולא לו וכמש"ל לחד פי' בתשב"ץ ומה"ט ניחא הא דפריך בפנינו קבל למ"ל ויתישב מה שלא הקשה הראב"ד ולא השיג פי"ב מגירושין הי"ג בשליח לקבלה כמו שהשיג ה"ג באשה משום דמודה הראב"ד בשליח לקבלה דאא"ח ול"ח לזיוף. ומה"ט י"ל דרש"י פי' במתניתין רפ"ק פי' בשליח להולכה אבל באשה עצמה מודה לראב"ד אבל בלא זה אין ראי' מרש"י דבשליח לקבלה אינו מועיל בפ"נ כמ"ש הריב"ש דא"מ רק בשעת גירושין:

וראיתי להריטב"א ספ"ב אהא דמכי מטא לידה אגרשה דרצה לפרש כפי' הריב"ש דאינו מועיל בפ"נ ודחה הפי' ומסיק דל"צ לומר א"כ גם הוא מסכים לדברי רמב"ם דל"צ קיום ומאחר שהרמב"ם והר"ן וריטב"א מסכימים לדעת אחת והמחבר הביא דברי הראב"ד בשם י"א ודאי להקל סמכינן ובשעת הדחק י"ל דאף הראב"ד מודה כמש"ל א"כ דעת הרשב"א יחידאה הוא:

עוד נ"ל להביא ראי' מהא דגטין ד"ט דחשיב גטי נשים ששוה לשחרורי עבדים לענין מוליך ומביא ופריך ותו ליכא ומשני דלא חשיב רק מלתא דליתא בקדושין ופריך והא חזרה דאיתא בקדושין ומשני בשליחות בע"כ בקדושין ליתא ואמאי נקט למוליך ומביא לינקוט נמי לקבלה דבעי קיום דהא מסקינן התם דגם מילתא דאיתא בשטרות נמי קתני אלא כדעת הרמב"ם וא"כ לא שוו גטין לשחרור דהא טעמא דגט לא בעי קיום כמ"ש הרמב"ם פ"ז מגירושין דאין איסורין כממון א"כ עבד דהוי ממונו דאדון עבד שהוציא גט בעי קיום וזה ראי' גדולה להרמב"ם. אבל עדיין אינו מעלה ארוכה דהרמב"ם כתב פ"ו מה' עבדים ה"ז דעבד שהביא גטו ג"כ א"צ לקיימו כשם שאשה המביאה גטה וכ' הכ"מ דהוא בכלל מוליך ומביא וא"כ גם להראב"ד י"ל דבעי קיום בתרווייהו ואין כאן ראי' כלל אבל מ"מ נ"ל בשלמא להרמב"ם דע"כ באשה ועבד תקנו דיועיל בלא קיום משום עגונא ולהתיר בב"ח שפיר הוי בכלל מוליך ומביא דאידי ואידי משום תקנה להקל אבל אי תימא כדעת הראב"ד א"כ מוליך ומביא דיועיל בפ"נ תקנו להקל ובקבלה התקנה להחמיר דבעי קיום א"כ אינו בכלל מוליך ומביא דשם תקנו להקל דאי יערער לא משגחינן בי' ואילו בקבלה תקנו להחמיר דלבעי קיום לא הוי בכללא דמוליך לכן הוציא הרמב"ם דינו שפיר:

עוד ראי' דלפי הס"ד בגיטין ד"ב ע"ב דרבה ל"ל דרבא ואמרו בגמרא דאיכא בין רבה לרבא ממדינה למדינה בא"י ואמאי לא אמר א"ב בין רבה לרבא אשה המביאה גט לעצמה דלרבה משום קיום ודאי לא בעי דלמה יגרע בקבלה מהולכה דל"ב גם בהולכה בפ"נ משום קיום וע"כ בגט הקילו דל"ב קיום ומשום לשמה כתבנו דודאי כיון דלא מהני בפ"נ בקבלה כמ"ש הריב"ש א"כ האשה שקבלה הגט ודאי דרשאה להנשא אבל לרבא בעי קיום אפילו בשליח לקבלה או אשה שהוציאה גט אלא ע"כ כהרמב"ם ואין לומר דגם לפי הס"ד בעי קיום בשליח לקבלה אף בהולכה דלא בעי חדא דאין זה סברא וטוד דהו"ל למיפרך ליתני דשוה גטי נשים לשחרור לענין הם עצמם שקבלו גטם דבעי קיום דלא שייך לומר דבכלל מוליך ומביא דהא אי רבה ל"ל דרבא מוליך ומביא משום לשמה לחוד ולא משום קיום ואילו בקבלו הגט משום קיום אלא ע"כ דלא בעי קיום גם בקבלה לרבה ולימא איכא בינייהו בין רבה לרבא בשליח לקבלה ומוכח כמ"ש הרמב"ם:

ולכאורה י"ל דהרשב"א מודה ג"כ בשליח לקבלה דל"ח לזיוף דבעל א"ח לקלקלה בידי שמים וגם שליח לא משא"כ באשה וא"כ אף בא"י נמי בעי קיום והא דלא חשו לעגונא דחשו לזיופא משא"כ בשליח להולכה וקבלה ואפשר גם מד"ת בעי קיום דלא שייך לא חציף לזיופא שטרא דתוכל לתלות שהבעל נתן לה גט מזויף ולא תתבייש דאם יודע תתלה בבעלה בשלמא בכל מלוה לא אמרינן דזייף ויתלה בלוה דהא כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה דז"א דמסתמא בדק המלוה קודם שהלוה כדאמרינן כתובות די"ט מלוה מידק דייק ומחתים ונהי דכותבין בלא דעתו רגיל לדייק קודם שהלוה אבל גט דבע"כ תוכל לומר הבעל נתן לי גט בע"כ ואנכי לא חשדתיו שיקלקל ולא יגרע בושתה לכן בעי קיום ד"ת שמא היא זייפה ובזה יתיישב מה שתמה הכ"מ עליו דמה ראי' מייתי מאשה שאמרה א"א וגרושה בבאו עדים דא"נ דילמא באין הגט ת"י דראיתו דא"כ ליהמנה כשאין בעל לפנינו במגו דהיתה מזייפת גט דכיון דתוכל לתלות בבעל וא"כ לפ"ז בהביאה מעשה ב"ד דאין דרכו של בעל להשתדל כלל להשיג מעשה ב"ד כהא דאמרינן לוה לא מקיים שטרא וכן מוכח בתוס' גיטין דכ"ז בבעל ג"כ א"כ אילו דיפה ודאי ניכר פחזיתא דלא תוכל לתלות בבעל א"כ מדאורייתא ל"ב קיום והקילו חז"ל בגט משום עגונא ובזה מודה הרשב"א:

ובזה אפשר להסביר טעם הרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום אשר אינו מובן כשם שנוכל לזייף כ"י עדים כן ח"י דיינים ולפ"ז ניחא דבכ"מ מדאורייתא אמרינן דלא חציף אף שמצי לתלות בלוה דהעולם יאמרו ודאי הוא זייף ורבנן חשו דשמא יחצוף המלוה ויתלה בלוה ואפילו בשטר דלאו אקנייתא דאין כותבין כיון דאמרינן בב"מ די"ג דלמא אקרי וכתב ובנפל חיישינן ה"נ לא יתגלה לעין כל שקרו דהא אם יודע יתלה דלוה זייף ואקרי וכתב אבל בקיום ב"ד דאמרינן דלוה לא מקיים שטרא דאפילו בנפל בשטר שיש בו הנפק ל"ח כדאיתא ב"מ די"ז א"כ יהי' ניכר זיופו א"כ סובר הרי"ף דאף רבנן לא הצריכו קיום ונהי דחלקו עליו דרבנן בכה"ג נמי הצריכו קיום מיהת בגט דהקילו משום עגונא עכ"פ במעשה ב"ד י"ל דמודים להרי"ף דל"ב קיום בגט וא"כ פשיטא דיש להקל בנ"ד שהביאה מעשה ב"ד וא"כ כדאי הרמב"ם ור"ן וריטב"א והרי"ף המקיל במעשה ב"ד ולפמ"ש י"ל דהראב"ד ג"כ מודה וגם הרשב"א והמחבר נראה דסמך ארמב"ם להקל במקום עגון כנלענ"ד:

ובשמתי עיוני בגוף כתב שהביאה וזה נוסחא להיות לראי' ביד האשה ריזל בת ליפמאן איך שקבלה גט פטורין מאישה אביגדור ארי' המכונה ליב בן אברהם מפה פעטטרסבורג בשני בשבת בשנים ועשרים יום לירח ניסן שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה לב"ע ומעתה רשאה האשה הזאת להתנסבא לכל גבר דיתיצביין ולראי' בעה"ח יום ג' י"ג אייר שנת תרט"ו לפ"ק פה ע"מ פעטערסבורג ואח"כ כתוב נאום ולא נחתם עליו ולמטה הימנו ונאום שמואל יונה בר"ש פרידמאן שי"ב ואח"כ למטה ונאום שניאור זלמן במו' יקותיאל פארעלסקי ועוד למטה חתם (אחד מהבורים ומחתימתו ניכר ערכו) זעוו בן אוורההם ובמקום הנאום הראשון שלא נחתם עליו הי' כשיעור שני שיטין חלק אויר פנוי בין הכתב ובין ונאום השני והאשה אומרת שזה האיש שחתם עצמו בשיבושים הוא לא הי' בשעת הגט והוא בע"מ וסנדלר גם אמרה שקבלה הגט בשני בשבת שבוע אחת או שתים קודם פסח:

תשובה בנ"ד יש כמה ספיקות חדשות נולדו והנה אף שצדדנו להקל דל"ב קיום במעשה ב"ד כאן ודאי לא מיקרי מעשה ב"ד כלל דלפי דלא התחיל במותב בי תלתא כחדא הוינא רק להיות לראי' וגם בסוף מסיים לראי' באתי עה"ח בלשון יחיד נראה שלא היו מכנפין שלשה לישב בתורת ב"ד ביחד רק יחיד כתב ואח"כ נקבצו חתימות אין זה רק שטר בעדים דודאי צריך קיום תו כיון דהרחיקו שני שיטין מן הכתב א"כ שלא כדין נעשה מסתמא לאו ב"ד הי' דב"ד בקיאי מדלא דייקינן בתר בי דינא ועוד דהרחיק שני שיטין פסול וכן מבואר בח"מ סי' מ"ו סעיף ל"א ואם הי' בין הקיום והשטר ריוח שטה אחת ושני אוירים פסול הקיום לבדו שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותו שטר ב' עדים וימצא הקיום על שטר מזויף וכ' הסמ"ע ס"ק ע"ו דדוקא עדים דלא בקיאי דהן בע"ב ואין מדקדקין כו' משא"כ ב"ד צריכין לדקדק וכיון דלא הוי מעשה ב"ד צריך קיום:

ואפילו נאמר כדעת הרשב"ש שכתב בשם אביו דאפילו בשני עדים א"צ קיום כשהעידו על קבלת הגט דסמכינן אהרמב"ם לחוד דלקבלה א"צ עדים אבל לא הובא דין זה בש"ע כלל ויש לחלק דבשלמא בשהביאה גטה נאמנת שזה גטה כ"ז שאינו מערער להצריך קיום כמ"ש בטעמו הרמב"ם אכן בשטר בעדים יש לחוש דהוי מפי כתבם דלהרמב"ם אפילו בשטר גמור אינו רק מדרבנן ואף שהש"ך השיגו בסכ"ח ודאי הרמב"ם מחלק בין שטר מקנה דהוא דאורייתא אבל שטר ראי' אינו רק מדרבנן וכ"כ המרדכי ועיין נה"מ שם וא"כ כאן דאינו אלא לראי' אינו רק מדרבנן מנלן להקל בלי קיום כיון דעיקר סמך היתר הואיל דדאו' כמי שנחקרה וזה שייך במעשה ב"ד דלאו מדין עדות הוא דמדאורייתא כשר או בגט עצמו דשטר קנין הוא ומדאורייתא מהני וקיום חומרא הוא מדרבנן במקום עגון הקילו באיסורים אבל בגב"ע מעדים ולא מב"ד נהי דנכנהו כשטר בעדים מ"מ אינו אלא שטר ראי' ולהרמב"ם מדאורייתא פסול היכן מצינו שיקילו בגט לסמוך מפי כתבם בשטר עדות דלמא בממון הפקר ב"ד הפקר ויוכלו לתקן כל מה שרצו אבל להתיר ערוה מנין דלהרמב"ם לסמוך אכתב בעדים ואפילו אי הי' מצינן דסמכו וע"כ חז"ל יכלו לעקור ד"ת מנלן להתיר בלי קיום למעבד תרתי קולי דרק הרמב"ם הקיל במידי דמדאורייתא כשר דאוקמה אדאורייתא וכיון דבל"ז יש חולקין על הרמב"ם דצריך בכ"מ קיום ואנן אמרינן כדאי הרמב"ם לסמוך עליו ונסתר שיטתו בהא דשטר דרבנן והאיכא כעין ס"ס להחמיר שמא כהראב"ד ואת"ל כהרמב"ם דל"ב קיום בקבלה דלמא קיי"ל דאין שטר אלא מדרבנן ולא מהני לגטין ואפילו מהני מ"מ לא עבדינן תרי קולי גם בלא קיום:

תו כיון דהרחיק שני שטין מן הכתב ונהי דמבואר בח"מ סמ"ה ס"ז הא דאמרינן שאם הרחיקו שני שטין פסול היינו למגבי ממשעבדי אבל מב"ח גבי אם הלוה טוען להד"מ וכתב הסמ"ע דנהי דהשטר פסול מ"מ המעשה אמת שלוה ולכן אם טוען להד"ם הוא משקר אבל פרעתי שפיר יכול לטעון דאין לו דין שטר וא"כ לפ"ז בנ"ד נהי דהרחיקו שני שטין מ"מ המעשה אמת שנתגרשה וראוי להתירה להנשא אבל יש לעיין דנהי דמפי כתבם לא מקרי כמ"ש הש"ך דהואיל ואפשר למלאות בקרובים יש לו דין שטר לענין להד"ם אפילו להר"י דסובר בשטר פסול משום מוקדם יכול לטעון להד"ם מיהת שמא הא דד"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד אינו רק בשטר כשר ולא בשטר פסול ומדאורייתא צריך קיום דלא מקרי נחקרה עדותן בב"ד מידי דהוי בכת"י דלוה כתב הש"ך סס"ט סקי"ב דבעי קיום דאורייתא ואף דשייך לא חציף לזיופי וע"כ כיון דלא מצינו לחז"ל שיאמרו בלוה רק בעדים חתומים על השטר כדי שיועיל שטר עשאה תורה כנחקרה א"כ מנ"ל בשטר פסול דנימא דמדאורייתא לא בעי קיום כיון דלא נעשה כנחקר בב"ד דהשטר פסול וכן נראה דלהאומרים דיכול לשלח כתב לב"ד דכל שהוא בר הגדה אינו מפי כתבם מ"מ קיום ודאי בעי ד"ת דלא מצינו רק עדים החתומים על השטר ולא בשאין לו דין שטר דאין זה נחקר בב"ד רק ב"ד צריכין לחקרו וצ"ע:

בר מן דין נראה דכמו דלא צריך בד"מ דרישה וחקירה ובדין מרומה בעי דו"ח ה"נ כיון דאשה אומרת קודם פסח שבוע או שתים נתגרשה א"כ כיון דסותרת לעדי שטר הוי דין מרומה ובדין מרומה י"ל דמדאורייתא נמי בעי קיום דלא סמכינן אחזקה דלא חציף לזיופי שטרא בכה"ג שרואין שהאשה לא מכוונת לדברי העדים ואפילו נכשיר עדותן מ"מ מיהת יש ריעותא ובעי קיום דאורייתא:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה