אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן טו

סימן יד

שבט תרכ"ז

לכבוד הרב הגאון וכו' מו"ה נ"י מנחם מענדיל נ"י אבד"ק זדינסקוואלי

שאלה. אשר ביקש כת"ה לעיין ולהשיבו בדבר אשה אחת גמלה הולד כבן שנה בחיי בעלה ואח"כ חלתה היא ובעלה והולד וצוו הרופאים שתחזור לתת למינקת ונתנתו בחיי בעלה ואח"כ מת הבעל ונשתדכה ולה עוד בנים והיא עני' והולד הוא כעת בן טו"ח

תשובה הפנ"י בקו"א לכתובות כ' אחר טו"ח בלא התחילה להניק ופסק חלבה וכבר היא משודכת עפ"י הוראת טעות להתיר אחר טו"ח וכתב הטעם כיון דר"י מקיל אלמא דליכא חשש סכנה כולי האי. ובאמת תמיהני דמ"ט דרשב"ג דאמר לדברי האומר י"ח סגי בטו"ח שאין החלב נעכר עד אחר ג"ח וזהו כשהיא עדיין מניקה הולד אבל נתנה למינקת ופסק חלב אמו למה אסרו נהי דשמא תחזור המינקת מ"מ מה תעשה אם לא תנשא ומה אהני רבנן לתקן הולד. אמנם המהר"ם הובא בתשו' הרא"ש כ' דאם לא תנשא תחזור אחר מניקה אחרת ואחר הנשואין לא תחזור. ועוד נראה בטעמו דאמרינן ביבמות דמ"ב א"ה דידי' נמי דלמא מיעברא ומשני דימסמס לי' בבעים וחלב דחברי' לא יהב לה בעל וזה שייך כשתנשא דרשות בעלה עלי' ומה שקנתה אשה קנה בעל וכד לא יהב לה למסמס יסכן הולד וא"כ אהני רבנן שלא תנשא ואם תחזור המינקת נהי דפסק חלב אם מ"מ תמסמס משלה. וסעד לדברי מתשו' הר"מ בר חסדאי הובא בא"ז סי' תש"מ להקל בקידש דלא יוציא לפי דאין עלי' עדיין באירוסין רשות בעל תוכל למסמס עכ"ד א"כ בין לטעם מהר"ם בין לטעם השני מה מהני טו"ח ותנשא ותחזור ובעלה לא יניחה לחזור אחר מניקה ולא יהב לה למסמס וחלבה כבר פסק ודאי רשב"ג נמי מודה דבעי ח"י חדשים לר"י ודוקא כשהיא מניקה בעצמה התיר אחר טו"ח לדברי ר"י אבל לא בנתנה למינקת ודוחק לישב דברי' דהואיל ונתנה למינקת רק אטו מינקת א"כ לא החמירו להצריך יותר מט"ו דהא זיל בתר טעמא ודאי יש לחלק:

וסעד לדברי דאל"כ דברי הא"ז בתשו' הנ"ל תמוה שרצה להקל בכהן שלא יוציא אחר טו"ח או לאחר י"ח דסמכינן אדרשב"ג ואדר"י. וא"כ כיון שהקיל בתר ט"ו למה הביא או אחר י"ח ואם לומר דספוקי מספקא לי' בט"ו אי סמכינן למעבד תרתי קולי דרשב"ג ודר"י אבל מלשונו משמע דכתב ונראה דזה נכון בעיניו להתיר ובזה י"ל דאחר טו"ח במניקה בעצמה ואחר י"ח היינו בנתנה למינקת דאז רשב"ג מודה. ובזה מצאתי ישוב למ"ש הפלאה דלמה החמירו רב ושמואל כד"ח וכן ר"מ הא דברי רשב"ג נכונים בטעמם ומה שתירץ דאינהו סברי דלפעמים נעכר קודם ג"ח עדיין קשה למה החמירו חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה הא ודאי ביום אחד או ב' ימים לא מיעכר חלבה דהא קליטת הזרע הוא לשלשה ימים. ולפ"ז י"ל דאינהו גזרו מניקה עצמה אטו נתנה בנה למינקת דאז אם יום אחד יעמוד בלא מזונות יסתכן הולד ורשב"ג לא גזר כולי האי. ואין להקשות דא"כ אמאי לא פשטו הני אמוראי מר"מ ור"י דל"ל דרשב"ג וכן רב ושמואל דע"כ נתנה בנה למינקת אסור דאל"כ למה בעו כד"ח או י"ח דאפשר לישב עפמ"ש הא"ז דהני אמוראי לא נסתפקו רק בנתנה ערבון או נשבעה שלא תחזור אי גזרו משום לא פלוג אבל בלא נשבעה פשיטא דאסור שמא תחזור המינקת עכ"ד א"כ י"ל דהו"מ לדחויי דדוקא מניקה גזרו אטו נתנה למינקת דהעם יטעו להיפך אם במניקה הקילו כ"ש בנתנה למינקת דסברא הוא שלא תחזור אבל בנשבעה מותר מיד ולא גזרינן כולי האי לכן מייתי מרדופה דגזרינן עקרה נמי אטו שאר:

עוד י"ל דרשב"ג סובר כתנא דברייתא דנתנה למינקת לכן ל"ש למגזר מניקה עצמה אטו נתנה למינקת דהוא מתיר בנתנה למניקה והני אמוראי מסתפקו דשמא הל' כרשב"ג או דסברי כרשב"ג ונסתפקו אי רשב"ג לא גזר מניקה אטו נתנה או דרשב"ג מתיר נתנה ולכן ל"ש למגזר ודרב ושמואל לא שמיע להו ועפי"ז הי' אפשר לישב מה דפשטו מברייתא דרדופה דאיך מדמי גזרות חז"ל זו לזו גם קושיית המהרש"א דא"כ גם מת תאסר כמו בהבחנה. ולפ"ז דרק נסתייע בהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו א"כ כללא בכ"מ למיפסק כר"מ א"כ כיון דר"מ מצריך כ"ד חדשים ולא סגי בכ"א כרשב"ג ע"כ גזר אטו נתנה למינקת ונהי דרשב"ג פליג מ"מ הלכה כר"מ בגזירותיו אמנם רבותינו לא פי' כן:

מיהת דברי הפנ"י שהקיל בנתנה אחר טו"ח הם תמוהים כיון דלא תוכל למסמס שיהי' רשות בעלה עלי' וכן לא תחזור אחר מינקת אחר ט"ו דמי כלפני ט"ו:

הן באמת קשי' דלמה שקלי וטרי בתוס' ורא"ש יבמות פ' החולץ בקידש אי יוציא אי אמרינן דיהי' נזהר מלבעול דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"ש והלא אפילו תתעבר כיון דאין רשות בעלה עלי' תוכל למסמס כמש"ל בשם הא"ז. ועכצ"ל כן דאל"כ למה פליגי אי נתנה למינקת אסורה להנשא ולא פליגי אם תוכל לתת למינקת ומעשים בכל יום שנותנין למינקת ואין מוחה ול"ח דהדרא ותפסק חלב אמה אלא ע"כ דכ"ז שלא תנשא תמסמס משלה א"כ באירוסין נמי ונהי דלא תארס לכתחלה אטו נשואין אבל בשביל הא ודאי לא יוציא דאל"כ מאי אהני הר"י דאורליינש בטעמא דכלה בלא ברכה מ"מ נגזור אטו נשואין אלא עכצ"ל דבשביל הא לא כפינן להוציא רק שמא יבעול ותתעבר לכן הר"י לא חייש דכלה כנדה ולא יבעול א"כ החולקים דמ"ל חד דרבנן או תרי מ"מ קשה אפילו תתעבר תמסמס. והנה גם בסוטה ג"כ כיון דכ"ז שלא שתתה הפסידה תנאי כתובה ומזונות ואין מעשה ידי' לבעלה למה הקשו תוס' דנימא יוציא הא אפילו תתעבר תוכל למסמס. לכן נראה דנהי דבנתנה למינקת אי פנוי' היא תוכל למסמס אבל בקידש חיישינן שמא מתוך שתהי' מהירה להנשא לא תשתדל כ"כ בטובת התינוק ולא תמסמסו דנהי דלא עבידו נשי דחנקי בנייהו אבל עכ"פ תתרשל ולא תמסמסו אם קדשה ולכן ראוי שיוציא דאז תשתדל במסמסא או שלא תתעבר לכן הוכרחו תוס' לומר דל"ח שתתעבר משום איסור סוטה ומינה למד הר"י דה"ה לאירס משום כלה בלא ברכה לא יבעול ותוס' דחו דמ"ל חד דרבנן או תרי:

ועפ"ז י"ל קושיית תוס' מהבחנה דגם בקידש מנדין דלפ"ז י"ל דבשביל הך סברא דכלה בלא ברכה לחוד לא הוי סגי רק במינקת דבל"ז הא תוכל למסמסו באירוסין ורק חשש רחוק דתתרשל מלמסמס לפי שתהי' נחפזת להנשא ותרצה באבדן בנה ולכן למד הר"י מסוטה דגם שם שייך המסמוס דאפילו בנשואין אבדה ת"כ וא"כ בשביל חשש רחוק שתתרשל במסמוס לזה מועיל הסברא דיפרוש משום איסור וה"ה לאירס אבל בהבחנה דאם יבעול תו לא יהי' הבחנה לא סמכו חז"ל בשביל איסור שיפרוש דאולי יצרו יתקפנו:

ול"ק גם קושיית המ"ל בפי"א מגרושין שכתב המהר"ם דאם נשאת בימי נדתה וכששלמו ימי טהרתה הוא אחר ג"ח דיוציא דהא כאן נדה דאורייתא והתוס' מודים דלא חיישינן לאיסור דאורייתא ולפ"ז ניחא דדוקא במינקת דאיכא עוד סברא להקל דאפילו יבעול תמסמס הוא דסמכו להקל באיסור דאורייתא אבל בהבחנה אפילו באיסור דאורייתא חיישינן דיצרו יתקפנו ויעבור שפיר פסק דיוציא:

אבל באמת דברי המ"ל תמוהים דבלא זה ל"ק אמהר"ם דהא הרא"ש פ' החולץ הביא לחלק בין סוטה לקידש דסוטה מאוסה עליו א"כ י"ל דאפילו באיסור תורה שהיא נדה כיון דאינה מאוסה חיישינן ויוציא.

תו נ"ל כיון דשבעה נקיים אינו אלא מדרבי זירא דבנות ישראל החמירו ע"ע א"כ י"ל דשבעה ימים שאינן נקיים שלמו בתוך ימי הבחנה רק הנקיים יהיו אחר מלאת לכן אסר מהר"ם:

ועוד נ"ל דהנה קשה מאי מייתי תוס' ראי' מסוטה דלא תנן יוציא הא שם מדרבנן אמרו דשותת ע"כ מיירי דכבר בא עלי' דאל"כ אמאי שותה הא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל וכיון דאמרינן בכתובות ד"ד אפילו בפירסה נדה דכשלא בעל הוא ישן בין האנשים אבל בבעל אשתו ישינה עמו וא"כ מאי ראי' מייתי הר"י דאורליינש מסוטה לקידש הא שם מיירי בבעל כמש"ל א"כ יצרו אינו תוקפו כ"כ לכן לא יוציא אבל בקידושין ממ"נ אי בעל חזינן דלא חייש לאיסור כלה בלא ברכה א"כ אמאי לא יוציא ואי לא בעל שייך יצרו תקפו אפילו בדאורייתא. לכן נראה דכוונת הר"י בקידש בביאה ודוקא בבא באירוסין אסרו משום כלה בלא ברכה אבל קידש בביאה דבקרא מפורש כי יקח איש אשה ובעלה לא אסרו כנדה וכיוצא בזה כתב הר"ן כתובות פ' המדיר דדוקא בא אחר ארוסין כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז ב"ז אבל קדושי ביאה לא שמענו שיהי' ב"ז וטעמא כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז לענין סחורה בחלב דדבר שהוא מפורש בתורה לא יכלו חז"ל לאסור. והכי מוכח דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ות"ל דבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות אלא דאביאת קדושין ליכא איסור כלה בלא ברכה ואהא נתווכחו הר"י דאורליינש ותוס' אי סגי בהפרשה וממילא ל"ק למה בהבחנה בקידש משמתינן דודאי בהבחנה לדעת תוס' סוטה אם בא עלי' לא יוציא דמאי דהוה הוה ונהי דהרא"ש בתשובה כלל נ"ד חולק דאפילו בבעל יוציא מ"מ י"ל הא דקידש תוך ג' מיירי בכסף ושטר דאז לא בעל שפיר הר"י מודה דחיישינן שיצרו יתקפנו ומעתה בקידש ונשא תוך נדתה ודאי לא בעל בנדתה ויצרו תקפו אפילו באיסור דאורייתא שפיר כתב המהר"ם דיוציא. ואף דמלשון תוס' ורא"ש שכ' דבהבחנה החמירו יותר משמע דתרווייהו בלא בעל איירי מ"מ דברי מהר"ם נכונים:

ובמה שחידשנו דאיסור כלה בלא ברכה או בא על ארוסתו לדעת הרמב"ם אף בברכה אסור מ"מ בקדושי ביאה ליכא איסור אשכחנא ישוב לקושיית המ"ל הלכות סוטה שכתב הרמב"ם דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון וכתב הראב"ד דשמעתתא דר"פ ארוסה לא מוכחא הכי ותמה המ"ל דהא שם איתמר לא שותות ואי דקשיא אקרא דלמ"ל תחת אישך למעט ארוסה ת"ל דאינו מנוקה מעון הא מדאורייתא אינו אסור וצריך קרא למעט וכמה נדחק המ"ל ולפ"ז ניחא דלמה מוקי שבא ארוס בבית אביה ולא מוקי שקידש בביאה ולמ"ל לאוקמי בגונא דאינו מנוקה לדידן מעון לכן הוכיח דזה מקרי מנוקה מעון ואשמעינן בגמ' דזה מקרי מנוקה מעון ורק מטעם מיעוט דתחת אישך אינה שותה וזה ברור ועוד ראי' מדברי ר"ן קדושין ביאה נשואין או אירוסין שהקשה דאמאי גומר הא ביאת איסור הוא בלי חיפה ע"ש יש ג"כ לדקדק דקדושי ביאה אין איסור כלל:

מיהת אחר שהעלינו דאם לא תנשא תוכל למסמס א"כ אפילו נתנה למינקת בחיי בעלה אמאי מותר ובאמת המהר"ם שכתב דאם תנשא לא תחזור אחר מינקת הוא אוסר גם בנתנה בחיי בעלה כמבואר בתשובות הרא"ש סי' נ"ד אבל הגאונים וסמ"ג והרא"ש בפסקיו שהתירו נתנה בחיי בעלה קשה דעדיין ניחוש שמא תחזור המינקת ובעלה לא יניח למסמס והא טעמא בעי. לכן נראה דבגמרא יבמות פריך וליתבע' ליורשים ומשני אשה בושה לבוא לב"ד והורגת את בנה ובאמת אף לאחר כ"ד חודש ממה יחי' בנה אטו בעל מחויב לזון את בן אשתו וע"כ או שתובעת ליורשים או שתטילו על קופה של צדקה ומ"ש תוך כד"ח מלאח"כ אלא ודאי דלא תצטרך לתבוע יורשים בב"ד דהם ממילא יתנו בלא זילותא דב"ד דעד אימת תתעגן ותיתיב אבל תוך כד"ח יאמרו היורשים לא הי' לה שתנשא ותתעבר והי' לה להניק בעצמה וכן שאר בריות לא ירחמו ונהי דתוכל לתבעם בב"ד אשה בושה לבוא לב"ד וכ"ז שייך שנתנה אחר מות בעלה דהיתה נותנת כדי שתנשא יאמרו היורשים הי' לך להניק בעצמך וע"כ בלא זילותא דב"ד לא יתנו לכן חשו שבושה לבוא לב"ד וימות הבן אבל אם בחיי בעלה נתנה להניק ובעלה לא מיחה גם לא נתכוונה כדי שתנשא אז ידעו היורשים כי לא פשעה בנתינתה למינקת אז ממילא לא תצטרך לבוא לב"ד כלל ושפיר מותרת להנשא:

ובזה נבין דעות החולקים דעת הב"ח ופרישה דנתנה בחייו אף בלא פסק בחיי בעלה מותרת מטעם הנ"ל ולדעת הסמ"ג ושאר פוסקים דבעינן ג"ח בחיי בעל דאז לא תשוב חלבה דהם סברי דבשלמא היכי שאין לה עצה שתניק עוד אז היורשים יתנו בלא תביעה וכן שאר הבריות ירחמו אבל פסק חלבה כשמת הבעל אז לא ירחמו כי הי' לה לחוש שתחזור המינקת ובראותה שמת הבעל ומי יתן לה למסמס הי' לה לקחת מהמינקת ולהניק בעצמה לכן לא התירו כ"א בפסק בחייו דאז ירחמו עלי' כן נ"ל לקרב הדבר אל הסברא:

מעתה יש לעיין בגמלתו בחיי בעלה אי בעינן ג"כ פסק חלבה דנהי בנתנה בנה למינקת בעינן נמי פסק בחייו דשמא תחזור המינקת וכשתנשא אז לא ירצו יורשים ושאר בריות לחמול כי הי' לה להניק בעצמה ולא תנשא משא"כ גמלתו דאסור כ' תוס' דכל אשה תגמול בנה בלא עתו כדי שתנשא אבל כשגמלתו בחיי בעלה אפי' יום אחד דחזינן דמסתמא גמלתו בזמנו דלא ידעה שימות בעלה וא"כ אפילו לא פסק חלבה בחייו נמי הלא גמלתו כדרך הראוי וא"צ עוד לחלב אמו. והכי משמע ברא"ש כתובות דגמלתו בחיי הבעל הזכיר סתם ואילו אח"כ הביא פסק חלבה ושכרה מינקת משמע דבגמלתו ל"ב פסק חלבה וכן הטוש"ע הביאו כן משמע דמותר מיד בגמלתו גם הסמ"ג הביא בנתנה בחיי בעלה ג"ח משמע מדלא זכר בגמלתו כן אלמא דבגמלתו אפילו יום אחד סגי.

אבל ראיתי למהרי"ו בתשובה ק"ב שכ' דבגמלתו נמי בעינן ג"ח בחיי בעל ומהתימא שלא זכרו הרמ"א בהג"ה ולא עוד דבד"מ הביא דמשמע מדברי המהרי"ו סי' ק"ב דאפילו לא התחילה להניק דין מינקת לה ולא הביא דבעינן גמלתו ג"ח בחיי הבעל ע"כ נראה דדחאו מהלכה וה"ט דמהרי"ו כתב הטעם דמ"ש הסמ"ג נתנה למינקת ג"ח היינו בג"ח קלא אית להו וה"ה לגמלתו דבעינן ג"ח. ולפי טעמו הדברים נכונים כיון דבפחות מג"ח ליכא קלא וגזרינן א"כ ה"ה גמלתו דבעינן ג"ח וזה לפי שלא ראה תשו' הרא"ש כלל נ"ד אבל אחרי שראה הרמ"א דהרא"ש יהיב טעמא דתוך ג"ח אפשר לחלב לחזור ולא מקרי פסק חלבה וכ' דלא ידע מקורו בגמ' מיהת טעמא דקלא ל"ל להרא"ש א"כ ממילא דוקא בנתנה למינקת דבעינן פסק חלבה בעינן ג"ח אבל גמלתו דלא בעינן פסק חלב' סגי אפילו ביום אחד ואילו ראה מהרי"ו דברי הרא"ש וריב"ש המובא בב"י הוי הדר בי' דבגמלתו אפי' יום אחד מותר ולכן נדחין דברי מהרי"ו מהלכה:

מעתה בנ"ד דגמלתו בחיי הבעל לכאורה יש להתיר אבל נ"ל דגם הא ליתא כיון דחלה הילד והוכרחו עפ"י הרופאים לחזור ולתת למינקת י"ל דאגלאי מלתא שלא גמלתו כראוי ועוד הילד הי' צריך להנקה א"כ אין לנו היתר רק מצד נתנה בנה למינקת ולזה החמיר הסמ"ג דבעינן ג"ח בחיי הבעל ובנ"ד לא הי' כ"א איזה ימים. ומי יודע אם פסק חלבה ואפילו פסק הא סופה לחזור אם תשוב להניק כיון שלא שלמו ג"ח כדעת סמ"ג וגאונים:

והנה הרא"ש והטור לא הביאו ג"ח בחיי בעלה רק פסק חלבה ושכרה מינקת ואילו הב"י בש"ע הביא לתרווייהו פסק חלבה ושכרה או נתנה ג"ח למינקת בחיי בעלה. וכתב הח"מ דא"ל דג"ח סגי אפי' לא פסק חלבה דהרא"ש בתשו' לא כ"כ רק דפסק חלבה ולכן פי' דאם פסק חלבה לאיזה סבה סגי אפי' יום או יומים אבל אם פסק ע"י נתינה למינקת בעינן ג"ח ועיין מהרמ"פ עכ"ד (ומזה ראי' דלא כדעת מהרי"ו דאי תימא דבעינן ג"ח משום קלא א"כ אפילו פסק משום סבה הי' צריך להיות ג"ח כי היכי דתיפוק קלא) אמנם הב"ח ופרישה פירשו בדעת טור ורא"ש דפסק או שכרה סגי והב"ש דחה זה דמאחר דהרא"ש בתשו' חוכך להחמיר אפילו בפסק ושכרה דלא כדעת הסמ"ג ונהי דבפסקים חזר מ"מ די לומר שחזר לדברי הסמ"ג וגאונים דתרווייהו בעינן.

והנה לדעת הב"ח ופרישה יש היתר דנתנה בנה למינקת בחיי הבעל אמנם לדעת ב"ש ומהרמ"פ כיון דלא נתנה ג"ח בחייו אין להתיר והנה קשה בכתובות ד"ס דרצו למעבד עובדא מכח הברייתא דמת וגמלתו ונתנה למינקת מותרת להנשא מיד דלמא ברייתא איירי בנתנה בנה בחייו ובס' הפלאה תי' דא"כ אמאי תני' דמותרת מיד אבל תירוצו אינו מספיק דעדיין יקשה היכי תניא מת מותרת להנשא מיד הא צריכה להמתין שלשים מפני אבילות בנה וע"כ לא התיר רבינו תם כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' שצ"ב במת אחיו רק בשכבר היתה משודכת וכמ"ש הט"ז שם סק"ה אבל כאן דהיתה מניקה ומנא ידעה שימות בנה להשתדך ונהי לדעת הר"ת י"ל דנשתדכה בעודה מניקה ובזה מצאנו מראה מקום לדינא דר"ת שהתיר שכ' הט"ז שם דחדוש הוא שמשום פו"ר דידי' נתיר לה והאשה אינה מצווה על פו"ר ולא ידע מהיכן למד זאת ולפ"ז יצא לו מהא דמותרת להנשא מיד. אבל לדברי הרא"ש שם דלא התיר רק בהכינו סעודה ואיכא הפסד סעודה וזה ל"ש כאן דאימת הכינו קודם שמת היתה מניקה ואסורה להנשא וכשמת אבלה היא ולא הי' להם להכין כלל וא"כ אמאי תני' מותרת להנשא מיד אלא עכצ"ל לדעת הרא"ש דמיד לאו דוקא רק דא"צ להמתין כדין מינקת כד"ח וא"כ הדרא קו' הפלאה דלמא מיירי בנתנה בחייו ומיד אחרי מיתת הבעל וחדשי הבחנה רק דקרי מיד שא"צ להמתין כד"ח. לכן מוכרח לומר דבעינן תרווייהו פסק חלבה ונתנה בחייו ומדתני' רק נתנה לחוד ולא תנא דפסק חלבה לכן הם רצו למעבד עובדא אפילו לאחר מיתת בעלה כיון דברייתא מיירי בלא פסק חלבה בחיי הבעל א"כ ע"כ סבר התנא דל"ח שתחזור המינקת דאל"כ אפילו בנתנה בחייו כשלא פסק חלבה ליתסר לכן גם אחר מיתת בעלה רצו להתיר. וא"כ יש ראי' לשיטת הב"ש:

ולכאורה אפשר ליישב גי' הטור או שכרה לה מינקת ואילו הרא"ש הביא ושכרה והב"ח נדחק דוא"ו המחלקת הוא ולפ"ז ניחא דלהרא"ש דלא התיר במת אחות משודכת כ"א להפסיד סעודה א"כ ע"כ מיד בברייתא לאו דוקא במת וא"כ הדר קו' הפלאה לדוכתי' דלמא מיירי בחיי הבעל לכן עכצ"ל דבעינן תרווייהו לדידן נתינה למינקת ופסק חלבה בחיי הבעל לכן הביא ושכרה אבל הטור לטעמי' דפסק באה"ע סי"ד כר"ת דאפי' בלאו הפמ"ר מותרת למשודך א"כ לדידי' ל"ק דלוקי בחיי הבעל דהא לדידי' י"ל דמיד דוקא נקט וכמש"ל דמזה יצא לר"ת הדין דמותרת למשודך מיד א"כ שפיר יכול לפסוק דאפילו לא פסק בחייו מותרת והא דלא מוקי הני אמוראי ברייתא בחייו מכח לשון מיד כמ"ש הפלאה ולכן הביא או שכרה:

וע"ד החדוד אפשר לישב דברי הב"ח בכוונת הרא"ש דושכרה היינו כמו או שכרה דא"כ ק' קו' הפלאה דלמא ברייתא בחייו איירי דהנה מבואר טעם דנתנה בחייו מותרת דאינה בכלל מינקת שמת בעלה כמ"ש הרא"ש כתובות ואינה בכלל גזירה דמינקת ולכן החולקים אב"ח סברי דכיון דלא פסק חלבה בחייו עדיין בכל הגזירה היתה דעדיין מינקת מקרי כיון דבידה להניק והב"ח י"ל דסובר דאימת חל גזירת חז"ל ממינקת חבירו אחר ג"ח הבחנה דהא מקודם בל"ז אסורה וקיימא משום הבחנה א"כ רק תקנת חז"ל התחילה אחר כלות ג"ח ממיתת הבעל וכיון דנתנה בחייו א"כ ג"ח אחרי מותו ודאי פסק החלב כמ"ש הרא"ש בתשו' בטעם הגאונים דאחר ג"ח לא תוסיף לבוא החלב לכן שפיר אם נתנה בחייו אימת חל תקנת מינקת אחר ג"ח ואז אינה מניקה לכן בשביל ל"פ לא גזרו בנתנה בחייו דלעולם כשיגיע הג'"ח הבחנה לא תחול תקנת מינקת ונהי דא"כ גמלתו או צמוק דדים יהי' מותר אחר מיתתו קודם ג"ח זהו ל"ק דל"פ אבל כשנתנתו בחייו אז מותר דאין מציאות שתהי' מניקה אחר ג"ח זהו טעם הב"ח ולפ"ז י"ל דזהו שייך לדידן דקיי"ל כר"מ דאפילו חבושין בבית האסורין נמי ג"ח בעי א"כ תקנת מינקת מתחיל רק אחר ג"ח דקודם לכן בל"ז אסורה משום הבחנה לכן ל"ב פסק בחייו אבל לר"י דמתיר בחבושין באסורין וחולה תוך ג' א"כ אימת מתחיל תקנת מינקת מיד אחרי מותו דזמנין דמשום הבחנה לא מיתסרא וא"כ אי אסור נתנה לאחר מותו ה"ה דבחייו ראוי לאסור אם לא פסק בחייו כיון דביום שמת הבעל עדיין מינקת היא וכיון דהני אמוראי סברי כר"י כדמוכח בגמ' דפריך עלייהו מהלכה כר"מ בהבחנה א"כ לדידהו שפיר איכא ראי' מברייתא דאפי' לאח"מ מותר דאי ברייתא בחייו איירי א"כ לינקוט פסק חלבה נמי. וכ"ז לשיטת הנך דסברי כר"י דבחולה וחבושין מותר מיד אבל לדידן דקיי"ל כר"מ ול"פ בהבחנה א"כ מתחיל איסור מינקת אחר כלות ג"ח א"כ אף יום אחד בחיי בעלה מהני נתנה להתיר כשיטת הב"ח:

ועפ"ז אפשר ליישב מה שתמהו הנוב"י ואחרונים דמה פריך בגמרא ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה דהיאך מדמין תק"ח זה לזה גם קו' מהרש"א מדבי ר"ג ולפי"ז אפשר לומר דאמוראי שרצו להתיר מכח נתנה למינקת ולא מוקי הברייתא בחיי הבעל כמש"ל דאי חיישינן שתחזור ליבעי פסק בחייו דאל"כ במותו שם מינקת עלי' כיון דלא פסק חלבה ולמה לא הזכירו בברייתא פסק ואם לומר דל"צ לפסוק בחייו הואיל ואיסור מינקת מתחיל אחר ג"ח הבחנה הני אמוראי סברי כר"י דהבחנה לא פסיקא לכן פריך ואתון לא תסברוה דהלכה כר"מ וא"כ מצי לאוקמי ברייתא בנתנה בחייו ולא פסק רק כד שלמו ימי הבחנה ממילא פסק (דאחר ג"ח לא תשוב חלבה לה) בעת חל איסור מינקת היינו אחר ג"ח ואין ראי' להתיר אחרי מותו כשנתנה:

ובזה אפשר לישב מ"ש בגמ' והלכתא מת מותר גמלתו אסור ולא הוזכר דנתנה למינקת אסור ולפ"ז ניחא דנתנה למינקת יום אחד אחר מותו פשיטא דאסור כיון דקודם ג"ח תוכל לשוב חלבה אלי' א"כ בשעה ששלמו ג"ח הבחנה עדיין מקרי מינקת דלא פסק חלבה אבל גמלתו קודם ג"ח דלא איכפת לן במה שלא פסק חלבה כיון דא"צ עוד לחלב קמ"ל דאסור משום לא פלוג אבל בנתנה דחיישינן שתחזור א"כ פשיטא דאח"מ אסור כיון דל"פ חלבה תוך ג"ח א"כ חל בעת הגיע ג"ח שם מינקת דאם תפסוק החלב אז תהי' מניקה בעצמה לכן כיון דגמלתו אסור כ"ש נתנה בנה למינקת:

אבל יש לי להביא ראי' דלא כהב"ח מהא דת"ר הרי שהיתה כו' וחשיב המפלת אחר מות בעלה ואמאי לא חשיב נתנה למינקת וילדה אחר מות בעלה ומזה רצה להוכיח בס' פנ"י דאחר מות בעלה לא מהני נתנה למינקת ומפרש הא דאמרי בגמרא ואתון לא תסברוה היינו דדייק מדלא תני' ילדה ונתנה למינקת מוכח דאם נתנה למינקת אסור והא דלא נקט ילדה ומת הולד דקיי"ל דמת מותר י"ל דהפילה י"ל דיותר יש לחוש שמא תשתדל להפיל דא"מ ישראל על העוברין אבלי מת לא עבידי נשי דחנקן בנייהו פשיטא שמותר. מיהת ק"ל לפי"ז דא"כ לפי המסקנא קשה ליתני ביום שמת הבעל ילדה ונתנה למינקת דלר"מ צריך להמתין ולר"י א"צ להמתין כיון דטמאה לידה ודאי לא נתעברה ביום שמת אלא ע"כ דל"מ נתנה למינקת לבד כ"א פסק חלבה ולזה צריך זמן רב וא"כ גם לר"י צריך ג"ח משום דלמא אעברא בנתים:

ואיכא למדחי דאם ילדה קודם מותו אף דהיא טמאה לידה מודה ר"י דבעי הבחנה שמא בא עלי' באיסור תדע דנקט מפלת אחר מות בעלה משמע דיום או יומים לפני מותו מודה ר"י דבעי הבחנה הגם דטמאה לידה:

אכן ק"ל לדעת הר"ש דמתיר בגרושה ליתני פלוגתא דר"מ ור"י בגרושה שילדה אחר הגרושין וכן קשה לשיטת מתירים אלמנה שלא התחילה להניק ואפילו להאוסרים מודים בגרושה שלא התחילה להניק וטעמא רבה כיון דאין שעבוד על גרושה ולא חל עלי' שם מינקת אין זה בכלל מינקת חבירו וכן הסכים מוח"ז הגאון ז"ל בס' נחלת יעקב וא"כ קשי' ליתני גרושה שילדה אחר מות בעלה ולא התחילה להניק דפליגי ר"מ ור"י לענין הבחנה:

לכן נ"ל דאפילו המתירים בלא התחילה להניק דוקא כשפסק חלבה מותרת להנשא דאין עלי' שם מינקת וגם הב"ח סובר דגרושה וא"ר להניק מותרת אבל גרושה ועודה מניקה אסורה אפילו להר"ש לכן אמינא דכ"ז שלא פסק חלבה ותחזור המניקה ותחמול להניקו ויאמרו דמינקת מותרת להנשא לכן לא התירו כ"א בפסק חלבה וא"כ כיון דהגאונים חדשו דיוכל לשוב חלבה עד ג' ירחים א"כ אימת מותרת אחר ג' ירחים מנתינתו למינקת א"כ בילדה אחר מות בעלה אפילו לא התחילה להניק או אחר הגרושין אימת שלמו ימים שנדע שפסק חלבה אחר ג"ח א"כ מאי בינייהו לר"מ ור"י הא צריך להמתין ג"ח מיהת אף לר"י דאף דר"י מקיל לענין הבחנה אבל מינקת דאיכא סכנתא י"ל דמודה ר"י דאסורה קודם ג"ח שמא תניק עוד וזה סברא ישרה וצמקו דדים י"ל דלא שכיח ולא תנא:

מעתה מה שלא מצאו כל אנ"ח מקור לדברי הגאונים דג"ח מקרי פסק חלבה ולא קודם והריב"ש נדחק מאוד ועי' ב"י סי' י"ג ולפ"ז יצא להם מסוגי' הנ"ל דל"ח גרושה שלא התחילה להניק דאיכא בין ר"מ לר"י אע"כ דפחות מג"ח ל"מ פסק חלבה ואין בין ר"מ לר"י כלום. דאל"כ ליתני גרושה שילדה ופסק חלבה דפליגי ר"מ ור"י:

ולכאורה הי' ראוי להקל עכ"פ אחר ח"י חדשים ולסמוך אדעת הב"ח ופרישה אבל אחר שהב"ש דחה דכיון דהרא"ש בתשו' לא רצה להתיר אפי' נתנה ג"ח בחיי הבעל וא"כ איך התיר בפסקיו אף בלא קביעות זמן וכוונתו נהי די"ל דחזר ממ"ש בפסקיו מ"מ אין סברא שיקיל אף בלא פסק חלבה יותר מדברי הסמ"ג לכן ע"כ דושכרה. ובאמת עדיין תימה אף אי גרסינן או שכרה אמאי לא הביא דבעינן ג"ח כדברי סמ"ג וביותר אטור שבכ"מ הביא דברי הסמ"ג וכאן השמיטו לכן נראה בכוונת הב"ש דבאמת בצמקו דדים או בפסק ע"י סבה אף הסמ"ג מודה דלא בעי ג"ח דמסתמא לא ישוב חלבה ובזה אף הרא"ש בתשו' כלל נ"ג מודה דמותרת דדוקא בנתנה למינקת שחיוב הנקה עלי' רק דעיילה מינקת בחריקאה ואם תחזור המינקת מחויבת לחזור אחר מינקת אחרת וכשתנשא לא יניחה בעלה לחזור אחר מינקת לכן אסר הרא"ש בשם מהר"ם אבל כשפסק חלבה ע"י אונס א"כ נפטרה מטעם אונס מחיוב הנקה אז אינה מחויבת כלל בחייו לשכור מינקת כיון דלא חייבוה חז"ל רק כשתוכל להניק אבל לא חייבוה בחלתה לשכור מינקת ובכל מע"י פטורה אם אנוסה וא"צ להעמיד שפחה בחריקאה לכן א"מ לחזור אחר מינקת כלל רק הבעל חייב להחיות בנו מודה הרא"ש דמותרת ולכן הרא"ש בפסקיו לא חזר ממ"ש בתשוב' דנתנה למינקת דהיא העמידה במקומה להניק דאם תחזור מחויבת להשתדל למצוא אחרת וכשתנשא לא תחזור אף נתנה ג"ח בחייו ל"מ ודחה דברי הסמ"ג ולכן השמיטו הטור והרא"ש והמחבר סמך ג"כ אדברי סמ"ג לקולא בנתנה ג"ח בחייו ואף אם הב"ש לא כוון לזה מ"מ דברינו נכונים בפי' הרא"ש וטור ולא נצטרך לומר שחזר גם לכן השמיט דברי הסמ"ג וא"כ כיון שהרא"ש בתשוב' הביא להדיא דכד"ח בעינן אפילו בנתנה ג"ח בחייו ובסמ"ג הביא עכ"פ דאין היתר רק ג"ח בחיי בעל על מי נסמוך להקל אחר ח"י חדשים ונהי דהב"ח רצה לומר דהרא"ש ל"ל דג"ח בעינן (ואנכי לפענ"ד הראיתי מקורו) מ"מ קשה להקל נגד הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה:

ואם באנו לצרף דברי השב"י סי' צ"ה להקל כ"ש טובת היתומים כבר דחיתי בתשו' את כל דבריו בכמה אנפי ונ"ל ראי' מתשו' רא"ש כלל נ"ג דכ' דוקא שהילד של דבי ר"ג מותר אבל אם הילד של אחר ונשאת לדבי ר"ג אסור דאל"כ כל אשה תתן למינקת ותנשא לדבי ר"ג עכ"ד והא אין לך טובת יתום גדול מזה כמאמר הכתוב הנקל התחתן במלך ועכ"ז משמע שאסור:

אולם נהי שעתה עני' היא מ"מ לפי הנשמע הכניסה לבעל הראשון וא"כ כיון דבעת הנשיאין עשירה היתה א"כ לדעת האמונת שמואל יש להקל דלא משעבדי' להניק ואף דכעת נתרוששה מ"מ לענין שעבוד הנקה בתר נשואין אזלינן אבל כבר תמהו עליו דהא דבי ר"ג עשירים ועכ"ז אי לאו דלא הדרי בי' היתה אסורה. אבל בל"ז יש להפליא עמ"ש הרי"ף ורמב"ם השמיטו דינא דבי ר"ג וכבר נדחקו הראשונים ואחרונים בדבר. תו הבאנו קו' הפלאה דאיך רצו למעבד עובדא דלמא ברייתא בנתנה בחיי הבעל תו קשה קושיית מהרש"א דדבי ר"ג נמי נימא לא פלוג. ותו קשה דאי טעמא משום שמא תחזור המינקת א"כ היכי מדמה בגמ' להיתה רדופה דשם משום ל"פ וכאן איכא טעמא רבה. לכן נ"ל דהרי"ף ורמב"ם לא פי' כמ"ש הראשונים דהנה הרא"ש בתשו' ומהר"ם החמירו גם בנתנה בחיי בעלה דכיון דחיישינן שתחזור המינקת ואם תנשא לא תחזור אחר מינקת למה נקל בנתנה בחייו יותר מאחר מותו ובאמת נכונים דבריו לכן באמת לפי הס"ד דלא ידעו מהא דהיתה רדופה דנימא לא פלוג הוי סברי בגמ' דשמא תחזור המינקת לכן אסר ר"נ ולכן שפיר אין לחלק בין נתנה בחייו דאי חיישינן שמא תחזור אפילו נתנה בחייו לכן רצו להתיר אפי' נתנה אחר מותו מכח הך ברייתא דמוכח דל"ח לחזרה ול"ק קו' הפלאה. והנה דבי ר"ג ודאי לא התחילו להניק כי עשירה אינה משועבדת להניק וכן דרך השרות שלא להניק בעצמן מדקרא משבח ברכת ישראל ושרותיהם מניקותיך וא"כ נתנה דבי ר"ג בחייו ולפי הס"ד דלא ידע משום לא פלוג ע"כ עובדא דסבתא דאסר ר"נ משום דחייש לחזרת מינקת א"כ שפיר פריך מדבי ר"ג דאין לחלק בין מחייו לאח"מ כלל אי חיישינן לחזרה ומשני דלא הדרי בי'. אבל כד מסקו בגמ' ואתון לא תסברוה מהא דרדופה דטעם נתנה דאסור לר"נ משום ל"פ א"כ י"ל דר"נ לא חייש לחזרה דאיך תחזור ותשליך הילד למקום סכנה או דאפילו תחזור בקל יניחנה בעלה לחזור אחר מינקת אחרת. ורק בנתנה אח"מ הבעל דחל שם מינקת ובכלל התקנה היא אסורה משום ל"פ אבל כשנתנה בחייו דלא חל עלי' שם מינקת מותרת דאינה בכלל מינקת שמת בעלה דנימא ל"פ א"כ ממילא ל"ק דר"נ אדר"נ דהא דסבתא הי' בנתנה אח"מ הבעל וההיא דבי ר"ג מסתמא נתנה בחיי בעל כמש"ל שכן דרך השרות שלא להניק בעצמן ולכן הרי"ף ורמב"ם השמיטו דבי ר"ג דאין נפקותא כלל לפי המסקנא משום ל"פ רק נתנה בחייו מותר וזהו נרמז בלשון מינקת שמת בעלה שלא נתנה בחייו כמ"ש הרא"ש כתובות לדייק מינה וכן הרמב"ם דהביא מינקת חבירו מוכח דבעוד חבירו קיים הניקה אבל לא בנתנה להניק בחייו. מעתה ל"ק על האמונת שמואל דנהי דהר"ש הזקן מתיר בגרושה ואמונת שמואל מדמה עשירה לגרושה מ"מ ודאי לא התירו רק כשתתן למינקת דל"ש לא פלוג דאינה משועבדת אבל פשיטא דאם אין מינקת לולד ודאי הר"ש מודה דחיישינן לסכנת ולד משא"כ אם לא תנשא אז תרחם ותניקנו ועוד דמטעם צדקה מחויבת להניקו וכן מבואר בסי' פ"ב באה"ע דאם אין לו לשכור מינקת כופין בגרושה רק הר"ש איירי בשכרה מינקת וא"כ שפיר ל"ש ל"פ דאלמנה משעבדא משא"כ גרושה וכ"ז לפי המסקנא דטעם נתנה למינקת משום ל"פ יש לחלק בין אלמנה לגרושה אבל לפי הס"ד דשמא תחזור המינקת ויהי' סכנה א"כ אין לחלק בין גרושה לאלמנה דאם לא תנשא תחזור אחר מינקת משא"כ כשתנשא א"כ לפי הס"ד שפיר פריך מדבי ר"ג דשרא ר"נ דאין לחלק בין עשירה לעני' דהיכי שיש חשש סכנה עשירה וגרושה ג"כ יש לאסור משא"כ למסקנא דל"ח לחזרה רק משום ל"פ שפיר י"ל דבגרושה דלא משעבדא נתנה למינקת מותר וכן דבי ר"ג ולכן השמיטו הרי"ף ורמב"ם דעשירה דמי לגרושה ומותר שפיר:

ועפ"ז י"ל קושיית ר"ת על הר"ש מיבמות דמינקת ומעוברת ולפ"ז י"ל דהר"ש אינו מתיר בגרושה ונתנה למינקת שתניק כד"ח אבל אם אין לולד להניק מודה הר"ש וביבמות לא איירי דשכרה למינקת דומיא דמעוברת דאין דרכו לשכור אז מניקה בימי עיבורה ולכן סתם מעוברת למניקה קיימא אף לתנא דברייתא דנתנה למינקת מותרת דאין אורח בימי עיבורה לשכור מינקת וכ"כ בס' גבורות אנשים וא"כ לפי"ז מינקת דומיא דמעוברת בלא נתנה למניקה מודה הר"ש. ובאמת לא מצינן להר"ש שיקיל במעוברת כ"א הרא"ש יבמות כ' בשמו ושאר אחרונים לא הזכירו בשמו רק אמינקת וא"כ י"ל דדוקא בנתנה למינקת התיר בגרושה:

מיהת אף אי הר"ש לא נתכוון לזה מ"מ יש לזה פנים בהלכה ומעתה יש לעיין מהו השיעור הכניסה שתי שפחות כמה נדוניא צריכה להכניס והנו"ב מה"ת סל"ה כ' דדוקא עשירה מופלגת ראוי לקנות שתי שפחות אבל אם לא היתה עשירה כ"כ לפי מדינותינו שהפרנסה ביוקר אין דרך לקנות שפחות לזונם אם אינו עשיר מופלג וא"כ כאן בנ"ד שלא הכניסה לו סך מרובה ל"ד לדין אמונת שמואל כלל.

לכן מאחר שגם הר"ן בתשו' י"ב כ' דאם לא נתנה למינקת ג"ח קודם מותו אסורה כד"ח ואחר שהם לא הקילו עד אחר כד"ח ע"כ מנין לנו להקל אחר י"ח חדשים ע"כ בדבר מינקת שכבר החמירו בו גם בס' תפארת למשה שכולם מחמירים וחשש סכנה לכן לא יצא מפי להיתר הנלענ"ד כתבתי.

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה