שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ט
בתשובה עה"ג סי' צ"ג באשה שנשאת לכהן והנה הרתה לזנונים וילדה ולד לה' חדשים ואמרה שנבעלה מח"כ ופסולה לכהן העלה דאמרינן שעיני' נתנה באחר ולא מהימנא שמח"כ נבעלה רק מאחר נבעלה אם איכא תרי רובא כשרים ואי ליכא רוב אסורה דלא גרע מלא אמרה כלל דפסולה לכהן ואפילו נשאת תצא בליכא רוב. ואי איכא חד רובא כשרים יש לעיין קצת בדין זה ואם הבעל מאמינה אף בתרי רובא אסורה עכ"ד. והצ"צ בתשו' פ"ב כ' לאסור האשה אף אם אין הבעל מאמינה מטעם אחר וז"ל אלא לפענ"ד דהוי במקום איסור כהונה דחמיר טפי יש להחמיר ולומר דודאי קושטא קאמרה כיון דהוכחא טובא איכא ולא תלינן בנתנה עיני' באחר דאיסור כהונה שאני כדאמרינן ביבמות דפ"ח ואע"ג דההיא מעשה דמייתי בתשו' מיימוני מיירי נמי באשת כהן ואיכא הוכחא טובא ואפ"ה מסיק התם דאמרינן עיני' נתנה באחר ול"ח לאיסור כהונה הא כבר העלה מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ב דלא אמרינן איסור כהונה שאני אלא היכי דלא הוי איסורא אלא משום איסור כהונה דלגבי ישראל הוי שריא ולגבי כהן הוא דאסור התם הוא דאמרינן איסור כהונה שאני וחמיר טפי ואזלינן בס' לחומרא אבל מידי דשייך בישראל כמו בכהן כגון שאמרה שזינתה תחת בעלה אין חילוק בין כהן לישראל ולעולם תלינן בעיני' נתנה באחר כיון דאין האיסור תולה באיסור כהונה ע"ש שהאריך ובאמת המעיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב כ' שני תירוצים התם האחד דלא אמרינן איסור כהונה שאני רק בתרי ותרי ונשאת לא' מעדי' והביא ראי' מבולשת דלא משני איסור כהונה שאני ועוד סברא לחלק בין איסור כהונה לבד שלא מיתסרא לישראל לאיסור כהונה שאסורה גם לישראל עכ"ד:
והנה באמת דברי התה"ד בתי' הראשון לכאורה ראי' חזקה מבולשת בכתובות פ"ב דף כ"ז דאמאי פריך מניסוך להא דעיר שכבשוה כרכום דהא י"ל איסור כהונה שאני לכן כל הכהנות, אסורות אלא ע"כ דלא אמרינן בכל מקום איסור כהונה שאני. וא"כ מדוע החמיר הצ"צ אחרי דדברי תי' מהרא"י הראשון לכאורה נכון מראי' מהא דבולשת דדוקא ביבמות דפ"ח אמרינן דאיסור כהונה שאני לפי דאיכא תרי ותרי. ומה שהוסיף התה"ד בתי' השני היינו דשניהם אמת דתי' ראשון מוכרח מהא דבולשת אמנם גם התירוץ השני מוכרח דאל"כ עדיין קשה דלמה בשני אומרים מת אם נשאת לא תצא סתמא תנן ומשמע אף בכהן דלא מפליג אם השני כהן ואמאי הא אם לא מת הראשון מיד בביאה ראשונה של השני נעשית זונה ואסורה על הבעל השני גם מצד איסור כהונה וא"כ אמאי תנן סתמא לא תצא אלא ע"כ כיון דאסורה עליו מלבד איסור כהונה מצד אשת איש לבעל השני א"כ שפיר לא אמרינן איסור כהונה שאני:
עוד נ"ל דע"כ תי' השני של תה"ד אינו מוסכם דהא שם באומרם בעלה קיים הי' ומת אח"כ כיון דמיירי בנשאת לא' מעדי' ואומרת ברי לי הא בלאו איסור כהונה קאי באיסור סוטה לבועל כיון דהיא אמרה ברי לי ועי"ז תהי' מותרת לו א"כ אין לך מזידה גדולה מזה דאסורה לבועל אף אי הי' ישראל. והא שכ' התה"ד דלא מיתסרא רק לכהן לבד היינו דקאי בשיטת רש"י דלשיטתו אזיל דסובר בכתובות דף כ"ב באומרת ברי לי היינו שאין לבו נוקפו דאילו קיים הי' בא א"כ שפיר מדאורייתא שריא לישראל כיון דאינה מזידה ואף שטעתה בדמיונה מ"מ אנוסה היא ודמי לע"א שאמר מת בעלה דמדאורייתא שריא רק מדרבנן קנסוה אבל הר"ן בכתובות דחה דברי רש"י דבכה"ג שאינה יודעת בבירור באשם תלוי קאי ואף דלבה אינה נוקפה לא סמכינן להתיר בשביל זה ספיקא. א"כ גם התם איירי באומרת ברי לי בבירור א"כ מזידה היא ואף בלא איסור כהונה אסורה מטעם סוטה לבועל הרי דאמרינן איסור כהונה שאני אף בכה"ג דאיכא איסורא אחרינא לישראל. תו קשיא אף לפי' רש"י דברי לי היינו שאינו בבירור מ"מ נ"ל לפמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ג דבועל שאנס אשה מ"מ אסורה לו כיון דלגבי דידי' רצון הוא אסורה לבועל אף דהיא אנוסה והביא מירושלמי ולפ"ז היאך אמרו איסור כהונה שאני הא ג"כ אסורה על העד דודאי ברצון זינה כיון שהי' הוא המעיד עלי'. והנה ע"ז יש לדחוק די"ל דהת"ה סובר דהך שנויא איסור כהונה שאני סובר כל"ק דכתובות ד"ט בבת שבע דאונס הוי וא"כ אונס מותר לבועל רק אנן קיי"ל כל"ב דגט כריתות כותב א"כ אף אונס אסורה לבועל ע"ש בב"ש הנ"ל:
והנה ראיית הצ"צ הוא ממה שפי' רש"י שקיים הי' באותו שעה ועכשיו מת דליכא איסור לישראל. והנה לכאורה זאת אינו ראי' כל כך די"ל לפי דשם יליף מקרא דוקדשתו משמע דמיירי באיסור כהונה ולא באיסור א"א. אמנם יקשה קושייתינו דא"כ בתרי ותרי דקיי"ל דנשאת לא תצא אמאי לא מחלקינן בין כהן לישראל. ומה שנ"ל דודאי היכי שהיא אשת איש ונשאת לא' מעדי' אף שהוא כהן לא שייך להחמיר משום איסור כהן דהא באמת איסור כהונה דזונה לא חייל אאיסור אשת איש דזה חל קודם שנבעלה להשני ואילו מטעם זונה לא מיתסרא רק אחר בעילת השני א"כ לא חייל כלל דא"א חע"א וגם כולל ליכא לפי שנאסרה אכל כהנים דעתה אשת איש היא וליכא כולל דבל"ז אסורה לכ"ע מצד א"א וכהא דא"א ונעשה חמותו דל"ח כולל אף שכולל לאחר מיתת הבעל דעתה ליכא כולל לכן לא תצא משא"כ אם אומרים שקיים הי' באותו שעה א"כ תו ליכא איסור מצד א"א ושפיר אסורה מטעם זונה לכהן. ואף דאיכא איסור גם מצד שנאסרה לבועל מ"מ הנך איסורי חיילי בבת אחת דבשעה שנבעלה נאסרה לבועל מצד איסור כהונה ואיסור סוטה. ולכן שפיר אמרינן בהא איסור כהונה שאני וא"כ אין ראי' כלל מרש"י שמפרש שקיים הי' ואח"כ מת כסברת התה"ד רק דאילו עדיין קיים ל"ש איסור כהונה שאני דהא לא חל כלל איסור כהונה אאיסור א"א דליכא כולל כלל וזה ברור. ומעתה אחר דלא הובא בא"ע סי' י"ד סמ"ב בתרי ותרי באומרת ברי לי דעת רש"י דאין לבי נוקפי רק הובא בש"ע סתם משמע דבעינן שיהי' ברי לו בבירור גמור ואין לבו נוקפו לא מועיל למשוי כברי א"כ ע"כ מוכח דליתא לסברת התה"ד דאף בהא דיבמות מיירי שאמרה ברי לי בבירור גמור דאז מזידה היא ואסורה לבועל משום סוטה ומוכח דאין לחלק כלל באיסור כהונה גרידא לאיסור כהינה בהדי איסור אחר. וא"כ חששת הצ"צ ליתא כלל להחמיר:
תו נראה לנו להקשות בהך סוגיא דמאי פריך מברייתא דוקדשתו דדפנו דמאי לאו כשניסת לא' מעדי' דהא התוס' הקשו דהא בחטאת קאי. ותי' דדייקא ומנסבא מרעא לחזקה דידה. ואף בב' אומרים נתגרשה דייקא פן יוזמו עדי'. ובתוס' ב"ב דל"ב כ' דאף למ"ד נשאת שלא ברשות מותרת לחזור מ"מ כאן דאיכא תרי ותרי אסורה לחזור. והשתא קשה לשיטת רש"י דבאומרת ברי היינו אין לבי נוקפי א"כ נהי דאנן שרינן להנשא לא' מעדי' משום דליכא רק אשם תלוי ומהני ברי דידה לפי דחזקה דייקא דאם יתודע תצא מזה ומזה משום קנסא דהי' לה לדייק אבל מן התורה פשיטא דאם יבאו עדים ויזימו או יבא בעלה לפנינו חי ודאי דשריא דהא לא הזידה במה שאין לבה נוקפה וא"כ לא דייקא כלל דמותרת לשוב לבעלה הראשון וא"כ כיון דלא דייקא א"כ מדאורייתא הוי קאי בחטאת ולא מהני אמירת ברי דידה. וא"כ קשה דמאי פריך מקרא דוקדשתו הא מדאורייתא דל"ש סברת דייקא כיון דאם נתירנה לא תאסר על הבעל הראשון אם יברר הדבר.. וא"כ שפיר לא מהני ברי דידה ודעד משא"כ רב דאמר דמהני ברי לי הוא לבתר דתקנו חז"ל דקנסו לאשה על דלא דייקא שתאסר על הבעל לכן שפיר סותר החזקה דדייקא לחזקת א"א והוי באשם תלוי לכן מהני ברי וזה קושיא גדולה. ועכצ"ל דמודה רש"י שפיר דנהי דבע"א שאמר מת בעלה דאם בא בעלה מותרת מה"ת לחזור רק מדרבנן אסורה מ"מ בתרי ותרי אף שאמרה אין לבה נוקפה מ"מ מדאורייתא אסורה דהי' לה לדייק. וכמ"ש התוס' בב"ב לחלק בין נשאת ברשות לב' אומרים מת וב' אומרים לא מת וא"כ מוכרחין אנו לומר דבכה"ג אף רש"י מודה דאם יבא בעלה מה"ת אסורה לחזור לאישה הראשון. וא"כ ממילא דברי התה"ד תמוהים דאיך אמר דאינה רק איסור כהונה לבד הא גם לישראל אסורה משום סוטה מן התורה אי קיים הי'. הן אמת דהרשב"א בקדושין דס"ו ל"ל סברת התוס' דמשום דייקא הוא דסמכינן אברי רק אף בתרי ותרי אי מוקמינן אחזקה דא"א מ"מ לגבי עצמן נאמנין דאדם נאמן ע"ע נגד חזקה ועיין פנ"י בכתובות פ"ב ולדידי' ניחא דשפיר י"ל דאף דלא מיתסרא מדאורייתא כשאמרה ברי שאין לבה נוקפה כיון שאנוסה היא מ"מ אף דל"ש דייקא שפיר פריך אמאי תצא והי' אפשר לישב קושייתינו אתה"ד אבל כ"ז אינו מעלה ארוכה דודאי הא דרש"י סובר דמהני ברי מה שאין לבי נוקפי דוקא היכי דליכא חטאת דדייקא מרעא ורק באשם תלוי ותליא בלבו נוקפו מהני כשאין לבה נוקפה להתיר משא"כ היכי דליכא דייקא ודאי אף דהרשב"א סובר דמהני מיהת לא מהני כ"א ברי גמור דאדם נאמן ע"ע אבל דליהני מה שאין לבה נוקפה להתיר נגד חזקה דא"א זה אי אפשר לומר ומה שהרשב"א תי' בקדושין היינו משום שחולק ארש"י ומפרש ברי היינו שיודעת שמת כשיטת הר"ן. א"כ מיהת דברי רש"י א"א לישב דממ"נ אי ברי לי גמור א"כ ודאי אסורה דברצון זינתה ואי בשאין לבה נוקפה א"כ מדאורייתא אמאי מותרת הא ל"ש דייקא מדאורייתא ועכצ"ל כמ"ש דלשיטת רש"י בתרי ותרי אף מדאורייתא אם יוזם כת אחד אז תצא מזה ומזה דהואיל ומכחישים זא"ז א"כ מדאורייתא אסורה מיהת תמוהים דברי התה"ד דהאיכא איסור סוטה. מיהא נראה לפי דברי הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דהיכי שידעינן שמת ולא ידעינן אימתי דלא מוקמינן אחזקת חי דעכשיו מת ולכן מיקל באבל שמא מת קודם ל'. ולפ"ז ניחא כיון דאומרים דקיים הי' ועכשיו מת א"כ תו ליכא חזקת חי כלל לכן שפיר מהני ברי ול"ק ק' התוס' דבחטאת קאי ממילא ניחא דברי התה"ד. אמנם לשיטת הש"ך בנקה"כ דאף בכה"ג מוקמינן אחזקת חי דעכשיו מת הדרא קושייתינו:
הן איכא לאקשויי דבגמ' משמע דמיירי הך ברייתא דדפנו אף בנשאת ואח"כ באו עדים מדמוקי בתר הכי בבאו עדים ואח"כ נשאת. וכרנב"י משמע לפי הס"ד אף בנשאת ואח"כ באו עדים א"כ פשיטא דלא דייקא דאי מת בשעת נשואין הא נשאת ברשות עפ"י ב' עדים ואי כשבאו עדים האחרונים למה תדייק הא בעלה הראשון כבר מת ול"ש חומר שתצא מבעל ראשון ואי לגבי בעל שני בל"ז אסורה משום כהן וא"כ למה תדייק וא"כ מאי פריך כל דאמאי תצא. ואפילו למ"ש דבאמרה ברי לה תצא א"כ דיקא מיד בעת נשואין מ"מ קשה מנין להגמ' דאמרה בעת נשואין ברי דלמא אמרה עתה בעת שבאו שני עדים אחר נשואין דא"כ ל"ש דייקא דאימת דייקא אז לא דייקא דנשאת ברשות מותרת לחזור ובידה שתאמר שאינה יודעת ותהי' מותרת לשוב לבעלה וכשבאו עדים אחרונים אז ל"ש דייקא דכבר מת בעלה ולשני ל"ש דייקא דבל"ז אסור לקיימה משום איסור כהונה והוא קושיא גדולה. וע"ד הפלפול הי' אפשר לומר דהנה בל"ז קשה לשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא וכ' הכ"מ דדוקא בח"כ דחייב אשם תלוי הוא מדאוריית' לחומרא אבל בחייבי לאוין ספיקא לקולא דלמד מממזר ספק יבא. וא"כ אמאי דפנו כאן הא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. אמנם נ"ל דהנה בכת א' אומרת מת ביום א' וכת אחת מכחישתו רק א' אומר מת ביום שני וא' אומר לא מת ביום ראשון נראה דודאי לענין מיתה ביום א' ודאי הוי תרי ותרי ולענין מה שא' אומר ביום ב' מת הוי רק חד ולא מהני עדותו מן התירה דחד לא מהימן לומר מת בעלה רק מדרבנן מהימן א"כ מה"ת חד לא מהימן אמיתת יום ב' ואמיתת יום א' תרווייהו מכחישים. והנה הקשו בתוס' בכל תרי ותרי מכחישים ניהימני במגו דפסלי לקמאי ותי' דלא אמרינן מגו בשנים רק מגו דאי בעי שתק אמרינן. והשתא בהך עובדא דאמרי סהדי דבעלה קיים הי' באותו שעה והשתא מת ליהמני לאסרה לבעל השני במגו דאי בעי שתקי שעכשיו מת רק אמרו שלא מת אז או שתקי מאמירתם שעכשיו מת ואף אם אחד שותק תו לא משתריא האשה כלל לבעלה ע"י ע"א שאומר מת ביום ב' דחד לא מהימן מן התורה להתירה וא"כ באשם תלוי קיימא א"כ ממילא מהימנא במגו והוי כודאי איסור ולכן אף דכהונה איסור לאו מדאורייתא אסור דליכא ספיקא רק הוי כודאי מכח מגו דאי בעי שתקו. והשתא ניחא קושייתינו דשפיר הוכיחו בגמ' דאי ס"ד דאי אמרו דקיים הוא גם עכשיו בנשאת לא' מעידי' ואמרה ברי לי לא תצא דשפיר דייקא דיראה שתצא מבעל ראשון דאם לא נדע שמת אז שייך דייקא גם אחר נשואין דעד עתה היתה נשאת ברשות ועכשיו בשתדור אחר ביאת עדים תהי' כמזידה ע"י ברי דידה וא"כ סותר לחזקת א"א ומותרת לדור תחת בעל השני. א"כ הדרא קושיא לדוכתי' אמאי תצא בכהונה הא הוי ספיקא מה"ת לקולא ומגו לא שייך לומר דאי שתקו מזה שמת עתה ג"כ לא תצא כיון דנשאת לא' מעדי'. ומשני בגמ' דאיסור כהונה שאני דהחמירו חז"ל בספיקא אף דבכ"מ ספיקא דאורייתא לקולא כמו בס' ממזר בכהונה החמירו. ודו"ק:
אמנם באמת פסקו כל הפוסקים דמדאורייתא ספיקא לחומרא. לכן נראה דמשמע להגמ' סתמא דדפנו אף דאמרה ברי לי קודם הנשואין ואי דתצא מבעל ראשון דמזידה היא כשאמרה ברי ואיכא דייקא מ"מ דפנו לכן פריך הגמ' וא"כ ממילא מוכח דאף דאסורה לישראל ג"כ מ"מ שפיר אמרינן איסור כהונה שאני. וא"כ דברי הת"ה צ"ע. איברא קשיא דא"כ התינח לשנויא דאיסור כהונה שאני אבל לאידך שנויא אמאי נקט קרא דדפנו הא בל"ז אסורה מטעם שאסורה לבועל א"כ למה נקט קרא דדפנו באיסור כהונה לינקוט בשאר דוכתא. בשלמא לשנויא דאיסור כהונה שאני א"כ בישראל שריא אבל לאידך שנויא דגמ' בכל אשה נמי כן הוא. וא"כ מזה ראי' להתה"ד דכה"ג מיירי בגמ' שאינה אסורה מצד איסור אחר וקמ"ל דדפנו ומקדשו בע"כ משום איסור כהונה אבל אי מיירי שאסורה ג"כ משום איסור סוטה לבועל למה אשמעינן קרא בוקדשתו דמיירי בכהן כיון דאף בישראל דפנו שתצא משום איסור סוטה ולמה נקטו קרא דכהן. וביותר קשה למה דמוקי שבאו עדים ואח"כ נשאת כרמב"י הא בזה באומרת ברי לי ודאי דאסורה לבועל דמזידה גמורה לשיטת הר"ן דברי ממש בעינן. וצ"ע כעת. וליישב דברי התה"ד נראה דקוטב דבריז הוא דשם איסור כהונה ודאי איסור נבדל הוא מה שאין בישראל דנהי דלגבי בעל שני תרווייהו איכא איסור כהונה ואיסור סוטה מיהת לגבי שאר כהנים אם ימות בעל השני אז לגבי כהנים תאסר האשה מצד כהונה דהוי תרי ותרי ותאסר אף שאומר ברי לי לגבי שאר כהנים דמטעם סוטה לא מתסר להו וא"כ לכהנים אחרים איכא איסור כהונה לבד וה"ה שנחמיר בזה שהוא הבועל דאיכא גבי' גם איסור סוטה מ"מ לא גרע משאר כהנים שאסורה אף שיאמרו ברי לי ובשביל שנוסף עלי' איסור סוטה לא גרע. משא"כ באיסור שאמרה טמאה אני ברצון ליכא למימר איסור כהונה שאני דשם ממ"נ לגבי זה הבעל איכא איסור מלבד איסור כהונה ואין להחמיר עלי' והוא דנאמר הואיל ולגבי שאר כהנים אם ימות דנחמיר עליהם משום איסור כהונה א"כ ה"ה לבעל הזה דליתא דודאי לגבי שאר כהנים לאו משום חומר מתסרא דהא אם מת הבעל אסורה לכהונה כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' א"ב דלגבי אחרינא ל"ש להקל שעיני' נתנה באחר וא"כ מן הדין אף אם נאמר שעיני' נתנה באחר לשאר כהנים אסורה לקיימה וא"כ רק אנו חוקרין לגבי הבעל לבד אי בכה"ג דאיכא רגלים לדבר נחמיר משום איסור כהונה ובבעל לאו משום איסור כהונה לחוד מיתסר רק משום איסור שאסורה גם בישראל דלגבי ישראל נמי אסורה כשזינתה ברצון וא"כ כשם שלגבי ישראל אנו מחזירין דאמרינן שעיני' נתנה באחר ה"נ לגבי כהונה. ולגבי כהנים אחרים אף אם נאמר דעיני' נתנה באחר בלי רגלים לדבר אסורה דנהי דלא מהני הודאתה לגבי בעל לגבי אחרים אסורה וא"כ אין שייך בכהן להחמיר יותר כנ"ל לפרש דבריו. ודברי הצ"צ ג"כ נכונים. אמנם לפ"ז בתרי ותרי ונשאת לא' מעדי' שהוא כהן נמי י"ל דתצא לפי דהוי איסור כהונה גם לשאר כהנים אחרים אם ימות בעל הראשון והשני וצ"ע:
אמנם מסתברא כתי' הראשון דלא החמירו רק בתרי ותרי משום לזות שפתים כמ"ש בתי' קמא אבל בהודית אף דאיכא רגלים לדבר לא. דראייתו מהא דבולשת לכאורה ראי' נכונה דאין סברא לחלק בשאר מילי בין איסור כהונה. ואפשר ליישב דבולשת כיון דאיסור שבוי' אינה אלא מדרבנן א"כ ל"ש איסור כהונה שאני משא"כ בהא דטמאה אני דמדאורייתא אסורה י"ל דאיסור כהונה שאני. אבל תמוהין לי דברי הצ"צ שהתחיל לומר ואע"פ שנראה מענינה בהיפך שלא הודית אלא לאחר הבטחה שהבטיחה בעלה שלא יבגוד בה מ"מ אפשר שמערמה עשתה כן שלא הודית מיד כדי שיהיו מאמינים לדברי' ותאסר על בעלה והכל הוא משום שעיני' נתנה באחר וכה"ג נמצא בתשו' מיימוני מתחלת מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו הולכת נגד בחור א' במקום יחוד כו' ושמע מאחורי הכותל שהם ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו וכו' והתיר מהר"ח וכ' בסוף דאני המעתיק נראה לי להביא ראי' מדברי מ"ו שי' מההיא עובדא דמייתי בשלהי נדרים וקאמר דלמא עיני' נתנה באחר ה"נ דלמא נתנה עיני' והשמיעה קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסר אותה עליו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אשה הנותנת עיני' באחר תוכל למצוא דרך לפטור מבעלה וא"כ אית לן למיליף מהתם מק"ו ע"ש שהאריך. ולכך אילו בכה"ג שלא במקום איסור כהונה לא הוי מצינן לאסרה על בעלה דהא כ' בפסקים וכתבם סי' רפ"ג דהיכא דאיכא רגלים לדבר לא תלינן שנתנה עיני' היינו דוקא דאיכא רגלים לדבר שזינתה כו' אבל היכא דליכא רגלים לדבר על הזנות רק דקושטא קאמרה אכתי חיישינן דלמא עיני' נתנה באחר לכך בנ"ד אילו לא הי' בעלה כהן לא היינו אוסרין אותה ואע"ג דההיא מעשה דמייתי בתשו' מיימוני בכהן איירי ואפ"ה מסיק המעתיק דאמרינן דעיני' נתנה באחר הא כבר העלה מהרא"י בפסקיו דל"א איסור כהונה שאני רק באיסור כהונה גרידא לכך בעובדא דתשו' מיימוני אע"ג דבעלה כהן כיון דאיסורא לאו בכהן תליא לכך שפיר קאמר דלמא עיני' נתנה באחר אבל בנ"ד דאיסורא תליא בכהן דלישראל שריא כשזינתה עם בעל אחותה א"כ מחמירין באיסור כהונה עכ"ד. ודבריו מרפסין איגרא דנהי דתשו' מיימוני מיירי שזינתה ברצון ששמע יחד מנשימין והי' ברצון דאז נאסרה לישראל שפיר חילק אבל כיון דמעתיק הביא ראי' לדבריו דלא אזלינן בתר אומדנא רק חיישינן דמערמת מהא דשלהי נדרים וכוונתו להך דאמרו בנדרים דצ"א ההיא איתתא דכל יומא דתשמיש משיא ידי' לגברא יומא חד אתיא לי' מיא לממשא א"ל הדא מלתא לא הוית האידנא אמרה לי' א"כ חד מן נכרים אהלויי דהוו הכא אי אנת לא דלמא מנהון אר"נ דלמא עיני' נתנה באחר וכן ההיא איתתא דלא הוי בדיחא דעתה בהדי גברא א"ל צערתן בדרך ארץ כו' והנה כ' הר"ן באשת כהן איירי דאי באשת ישראל כיון דסברה דבעלה אונס הוי ושריא. וא"כ כיון דהמעתיק מדמה לההיא עובדא בתשו' מיימוני משמע שגם הך דנדרים איכא רגלים דלא משקרא מ"מ מקילינן דמערמא ועיני' נתנה באחר והא באשת כהן ודאי מטעם זונה לבד אסורה א"כ הוי איסור כהונה ומ"מ אמרינן דמערמא. ומה יתרץ בזה הצ"צ דמ"ש שאומרת שזנתה מח"כ או אשת איש שזנתה באונס. ונהי דממתניתין דטמאה אני לך דמיירא באשת כהן מדתנן במשנה ראשונה דנוטלת כתובה ל"ק דהצ"צ לא החמיר רק באיכא רגלים לדבר דלא משקרא אבל במתניתין ליכא רגלים לדבר אבל כיון שהיקל באשת ישראל מכח דברי תשו' מיימוני ויליף לה בק"ו מעובדא דתשו' מיימוני ותשו' מיימוני הוציא דינו מעובדא דשלהי נדרים ושם מיירי באונס באשת כהן א"כ חזינן דלא אמרינן כלל איסור כהונה שאני אף ברגלים לדבר שאינה מערמת. וזה תימה רבה אדברי צ"צ. הן אמת שגם על הר"ן במתניתין שרצה לתרץ אאיסור שלה להיכן הלך ותי' דאפקעינהו רבנן לקדושין וכתב דא"כ רק מותרת באומרת טמאה אני לכשר אבל לנתין או לממזר אסורה דאף אי אפקעינהו מ"מ אסורה וא"כ קשיא הא דאהלויי דשם עכו"ם הי' א"כ אף אי אפקעינהו עכו"ם הבא על ב"י פסלה לכהונה אבל כבר דחה הר"ן שיטה זו וכתב שאינו במשמע:
תו נראה דהנה הר"ן כתב בטמאה אני דמן הדין אין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקנו רבנן במשנה ראשונה דמהימנא דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה עצמה למימר הכי וכיון דחזי רבנן בתראי דאיכא למיחש שעיני' נתנה באחר אוקמוה אדינא עכ"ד וטעם הר"ן הוא כשם שהודאת בע"ד כמאה עדים א"נ לחוב לאחרים ה"נ כשמשועבדת א"נ בהודאתה לחוב לבעל ורק משנה ראשונה האמינה דאל"כ לא היתה מזלזלה נפשה. א"כ ק"ו איכא מה אם כשלא נודע לנו כלל שזינתה דאז מזלזלה נפשה במעשה הזנות באונס או ברצון ומ"מ אמרינן דעיני' נתנה באחר מכ"ש כשילדה ולד לסוף ה' ואנו רואין שהוא בן קיימא דודאי זינתה והיא מזולזלת וקאי דידעינן אנו שזנתה א"כ למה נחוש להאמינה שמבעל אחותה נתעברה ואף דמזלזלה נפשה שהוא מח"כ הא כי אמרה זנתה ברצון מזלזלה עצמה יותר באיסור אשת איש ומ"מ חיישינן שעיני' נתנה באחר והכי קיי"ל וכ"פ הרמב"ם וש"ע להדיא אף דהתם אינה מזולזלת כלל מכ"ש כאן שכבר נודע שהרתה לזנונים א"כ במה שאמרה שמח"כ ודאי לא מהימנא:
עוד נראה לי דאף למשנה ראשונה דמהימנא דוקא שאמרה סתמא טמאה אני דידעינן דאיכא הרבה זונים בעולם ושמא נטמאה ואף שמן הדין א"נ להפקיע מבעלה מ"מ הא ראינו שמזלזלה עצמה ואיתרע חזקתה א"כ אף שמשורת הדין א"נ מ"מ חיישינן דקושטא קאמרה אבל כשאמרה שזנתה עם אדם פלוני א"כ פשיטא נהי דמאמינין אותה שזינתה מדמזלזלה נפשה אבל עבור סברא זאת היאך נוכל להאמינה שזינתה עם פלוני אדרבה יש להלה חזקת כשרות שלא זינה עמה. וא"כ י"ל שבכה"ג אף שאמרה לא תקנו כלל משנה ראשונה וא"כ כשאמרה שמבעל אחותה נתעברה כיון שא"נ לגבי בעל אחותה ואדרבה אמרינן טובי' חטא וזיגוד מנגיד א"כ י"ל דאף למשנה ראשונה לא האמינוה שמבעל אחותה הוא וממילא אין כאן איסור אף לכהן. ונהי די"ל דפלגינן דבורא א"כ י"ל שזנתה עם אחד מחייבי כריתות ולא מבעל אחותה וא"כ מ"מ פסולה לכהונה מ"מ יש לחלק דלא אמרינן פ"ד רק היכי שהוא עד גמור כיון שמן הדין נאמן הוא לגבי אחר ונהי דא"נ לגבי עצמו לכן פלגינן דבורא אבל כאן שמן הדין א"נ להפקיע מבעלה רק מסברא מהימנינן לדברי' וא"כ כיון שע"כ לגבי האיש שאמרה לא מהימנא תו אנן מחזקינן אותה למשקרת וא"נ כלל וצ"ע: