אור ברסלב

שות הרדד אבן העזר א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן א

הקדמה

להרב המאוה"ג מו' מאיר שמעון נ"י מ"צ בק"ק זדינסקאוואלע.

בדבר שאלתו בעסק ביש בכלה אשר מאסה בהשדוך ורצתה אחר מי שנתנה עיני' בו ולא הי' מפורסם הדבר וניתק התקשרות בעבור שהי' מדובר בין העם כי הי' לה מכתבים מהחשוק אשר ישב במאסר אז לבגוד בהשדוך ואח"כ נשתדכה משיעראדז ונשאת לאיש וגם שם ראו פריצות כי רקדה עם נערים אכן בצאת החשוק ממאסר באו אנשים והגידו כי אהבתם עזה ואם תראה בחנות את החשוק הרחק מאוד תעזוב מלאכתה בחנות ותטייל אתו בפרהסיא ולא ידעה הכלה גם יעצו אבי' ואמה לשלחה עם סחורתם וכאשר ישבה על העגלה ונסעה בעיר ובבואה נוכח בית אבי החשוק קפצה מעגלה ונכנסה שם בחצי היום וע"י מעשים האלו פירש בעלה ממנה ונסע לביתו ובערב בשעה תשיעית הייתי בחצר אחורי בית אבי האשה ושם שדה אילנות שמעתי קול איש ואשה מטיילים בגן ומדברים זע"ז בקול רם ולא נבהלו בהרגישם קול צעדי וכ"ז באישון אופל לילה וקראתי לאנשים ועכ"ז לא חרדו לנפשם וכאשר קרבו אליהם הסתתרה תחתיו לבל. יראו אותה וכאשר שאלוהו מה לך פה העיז פניו מה לכם בכך ועוד אמרו אנשים כי לבד הטיול ברחובות ושווקים עוד יתוועדו במקומות מיוחדים אצל אנשים וע"ז יש כמה עדים והפריצות קול גדול בעיר אך אין קול של זנות ולא עדי כיעור וכיון שנתגרשה מבעלה אם מותרת להחשוק ואם לא נתיר להם יברחו למקום לא נודע הדבר או יקלקלו בחירתם:

גרסינן ביבמות דכ"ד הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס א"מ הנטען על הא"א והוציאוה מבעלה ה"ז לא תנשא לנטען ואם כנס מוציאין ובנטען על שפחה פרש"י שטוענין עליו דברי לעז ובא"א איתא בסי"א המחבר הביא דעת הרמב"ם דא"מ כ"א ע"י קדל"פ שזנתה ועדי כיעור והרמ"א סובר דמוציאין מנטען בחד בקדל"פ או עדי כיעור מיהת י"ל דוקא קדל"פ שזנתה אבל לא מפריצות בשוק אמנם להנשא לכתחילה כתב הב"ש סק"ז דאפילו משום לעז בעלמא לא כמ"ש רש"י בנטען על השפחה וכ"כ הרשב"א סי' תקצ"ו דלא גרע מנטען על השפחה ונהי דהרשב"א איירי בקדל"פ דזנות דקאי שם להסוברים כהרמב"ם מ"מ המעשה הי' כן ואפשר אף בקד"פ כן וכן מצאתי בא"ז ה' יבום דגם בקלא דפסק לא יכנוס מעתה יש לי לספק ביחוד לבד אם לא יכנוס ומצאתי בשו"ת תפארת צבי ח"ב בדיני מינקת כתב להסתפק ביחוד אם לא יכנוס וכיון דהאשה הזאת היתה בלילה בגן הוי יחוד דבעיר בלילה הוי יחוד וכן מבואר בסוטה פ"ק בירושלמי פלטיא בלילה הוי סתירה אף שהוא רה"ר מכ"ש בגן ודא צריכא רבה ונ"ל לדייק מהא דכתובות די"ג פריך לזעירי דאמר נסתרה מדרב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר"י ומשני דמעלה עשו ביוחסין ופר"ת דמלקין בפנוי' כדאיתא קדושין דפ"א ואין אוסרין בא"א דבפנוי' לכהונה עשו מעלה והקשה בת"י דבא"א פשיטא הא אין אשה נאסרת לבעלה אלא בקנוי וסתירה ונ"ל ליישב דר"ת מפרש לבועל א"א ביחוד דזה לא שמעינן מאין אשה נאסרת לבעלה כמו שמחלק ר"ת ביבמות שם לענין קדל"פ בין בעל לבועל מכח הא דא"נ לבעלה כ"א ע"י קנוי וסתירה:

והרוחני בזה ליישב קושית הראב"ד דמה פריך ליחוד לכהן לזעירי מיחוד דא"א הא נימא דיחוד כמו קול ולבעל הוי קלא דבתר נשואין דל"ח ולכהן הוי מקמי נשואין דחיישינן בקול פ' המגרש עיין שמ"ק שהביאו ולפ"ז ניחא דגם לבועל הוי מקמי נשואין וכ"כ התוס' יבמות דלבעלה הוי קול דבתר נשואין רק לנטען הוי מקמי נשואין ודמי לכהן וע"כ לבועל איירי רב דאי לבעל פשיטא כקו' התו' הנ"ל. ובהכי יתיישב דברי התוס' שם הקשו מהא דנדרים דנואף עייל לביתי' ובא בעלה ואמר לא תיכול דטעמינהו חויא א"ר איתתא שריא א"א דעבד איסורא ניחא לי' דלימות הא לא"ה הוי אסורה ביחוד ותי' דנואף שאני וקשה דסתמא אמרינן אין אשה נאסרת לבעלה ולא מצינו לחלק בין נואף לאינש ב אחרינא תו למה לא הקשו תוס' ממעשה הקדומה דהוי מהרזק ואמר רבא א"א דעבד איסורא ארכוסי הוי מירכס ושם ליתא כלל דנואף הי' רק ההוא גברא ולא יכון תי' התוס' ולפמ"ש ניחא דודאי הא דאמר רבא איתתא שריא י"ל לבועל וכ"כ תוס' פ' אע"פ דס"ג א"כ הקשו אר"ת דמפרש א"א על הבועל מדמדמי בגמ' לכהן דהוי מקמי נשואין ועוד דלבעל פשיטא א"כ קשיא הא דנדרים ותי' דנואף חשוד בכך אסרינן לבועל אבל לבעל אין לחלק ולכן ל"ק מההוא גברא דהוי מהרזק דהרא"ש פי' שם שסגר במנעול והגפת דלת במנעול הוי כיעור כמ"ש באה"ע סי' י"א א"כ אסרינן ביחוד ועדי כיעור כמ"ש הרמ"א שם רק מכח דארכוסי הוי מרכס משא"כ ביחוד לבד בלא כיעור מותר לבועל לכן הקשו ממעשה השני' דעל לביתי' ולא הגוף במנעול דהוי יחוד לבד שפיר הקשו אר"ת ותי' דנואף אסור כמו כיעור באינש אחרינא והכל לבועל לבד אבל לבעל בלא קנוי לעולם משתריא:

והשתא אי נימא דביחוד לכתחילה לא יכנוס מה הקשו תוס' דלמא רב דאמר אין אוסרין שלא תצא מהמייחד אבל לכתחילה לא ורבא אמר איתתא שריא לבועל לכתחילה דהוי ניחא לי' דלימות אלא ע"כ התוס' משמע להו אין אוסרין לכתחילה ג"כ וא"כ שפיר הקשו דלמ"ל טעמא דא"א דעבד איסור א"כ מוכח ביחוד בלא קול או כיעור תנשא לכתחילה לנטען. הן ק"ל דלפ"ד ר"ת ע"כ א"א לכתחילה א"כ למה דחק ר"ת לאוקמי מלקין בפנוי' וא"א על היחוד בא"א לוקי הכל בפנוי' וא"א לכתחלה בפנוי' כמו נטען על השפחה ונהי דזה ל"ק דר"ת ור"י סוברים דנטען על פנוי' מצוה לכונסה אבל יקשה לדעת הרא"ש ביבמות דנטען על פנוי' לא יכנוס וכמו שכתב בתשובות מהרי"ק לדעתו ודוקא בבא שריא ואם כן דלמא א"א בפנוי' לנטען כיון דאינה אסורה רק משום לזות שפתים מקילינן ומה פריך בגמ' לזעירי דלמא בכהן דאיסור גמור איכא ביחוד נמי משא"כ רב דלמא בפנוי' דאיכא לזות שפתים ולא ספק איסור תורה הוא דמיקל אכן י"ל דלהרא"ש משמע לי' לישנא דא"א על היחוד אסור דיעבד ולא לכתחלה ולכן מפרש הרא"ש הובא בשמ"ק דבפנוי' לכהן איירי ומחלק דבאמרה לא נבעלתי לא עשו מעלה רק במודית ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא וכ"כ התו"י ולהר"ת דמפרש א"א לכתחלה מדהקשו תוס' מנדרים לטעמי' דבנטען על פנוי' אף לכתחלה יכנוס ע"כ בא"א מיירי דאיכא איסור גמור לבועל ושפיר פריך לזעירי ומכאן קשה על היש"ש פ"ב דיבמות שכתב דכ"ע מודי האידנא דסתם פנויות נדות דלא יכנוס דלא גרע משפחה א"כ יקשה על ר"ת דלמ"ל למפסק בסכינא חריפא מלקין בפנוי' וא"א באשת איש לוקי הכל בפנוי' נדה א"א על היחוד לכתחילה וגם מה פריך בגמ' לזעירי דלמא משום לזות שפתים דאינו איסור גמור מיקל רב ביחוד ורב בפנוי' נדה איירי משא"כ כהן דהוי איסור תורה אלא ע"כ דלא כיש"ש וגם בפנוי' נדה שרי לכתחלה ולכן הב"ש סי' קע"ח לא הביא דברי היש"ש כלל אלמא דלא סבר כותי' מיהת מדברי ר"ת מוכח דמותר לכתחילה ביחוד בא"א לנטען:

אמנם מדברי הרא"ש ותו"י ומהר"ם בש"מ שהקשו מאין אשה נאסרה לבעלה רק ע"י קנוי וסתירה ולא ניחא להו דלבועל קאי יש לדייק איפכא דסברי דנהי דחשש ליכא ביחוד מ"מ לזות שפתים איכא כיון דרואין שנושא אותה אלים ליחוד וכהך סברא מחלקינן ביבמות דכ"ה בהוציאה משום ש"ר בין בעל דלא אלים לקלא בין נטען א"כ סוברים דלנטען ודאי אסור לכתחילה ביחוד ומדא"ר א"א משמע דלא איירי לנטען לכן מפרש הרא"ש והני אשלי רברבי דע"כ לכהן או מגרש ולנה עמו בפונדק אבל לבועל ודאי אוסרין מיהת לכתחילה לכן לא ניחא להו לפרש לבועל ואי לבעל הא אין אשה נאסרת וכו' ופשיטא וא"כ יחוד אי לכתחילה יכנוס תלוי באשלי רברבי לר"ת שרי לכתחלה ולהני רבוותא אסור:

ולכאורה יש להביא ראי'לסברתינו מהא דפ' המגרש דפ"ט יצא עלי' שם מזנה בעיר א"ח מ"ט פריצותא בעלמא דחזאי מוכח דע"י קול אין אוסרין לכהן ואילו לנטען על א"א אף דיעבד תצא להרמ"א בקדל"פ ולהרשב"א עכ"פ לכתחילה ואמאי הא שם לכהן איירי ומצינו בכתובות דמעלה עשו ביחוד לכהן יותר ואמאי מקילין בקול לכהן יותר מנטען אלא ע"כ לנטען הואיל וע"י כניסה אלים לקלא יותר מיתסר מלכהן דלא אלים לקלא א"כ ה"נ לדעת הרא"ש ותו"י דביחוד מותר לכהן לכתחילה באומרת לא נבעלתי להמייחר עמה אסור לכן לא מפרשי הא דרב להמייחד דאסור לכתחילה הגם דאיכא לדחויי לפמ"ש הב"ח הובא בב"ש סי' ד' לחלק דבפנוי' תולין בפריצות משא"כ בא"א לא יוציאו על פריצות לבד שם מזנה וא"כ שפיר ניחא הא דקדל"פ דאסרינן לנטען בא"א דלא תלינן קלא בפריצות משא"כ בהמגרש דלפנוי' איירי אבל הב"ש דחה דברי הב"ח מהא דאמר התם לימא כתנאי דבא"א איירי אלמא דאין לחלק בין פנוי' לא"א:

הגם דדברי הב"ש תמוהים דתוס' פירשו דהא דלא הנחת בת לא"א היינו שיצא קול קודם נשואין דלקלא דבתר נשואין ל"ח רק שיחוש הבעל שיצא קודם נשואין וא"כ בפנוי' איירי ועמד ע"ז בישועות יעקב ונ"ל דרש"י פי' שם מזנה לכותי ותוס' פי' דאף בסתמא הואיל ואינה טוענת ורש"י ע"כ צ"ל דסובר דהא דבעינן טוענת בנבעלה אבל בקול בעלמא דאיכא ס"ס שמא אינו אמת ועוד שמא לכשר לא הוי מיתסרא ולמ"ל טעמא דפריצותא חזאי ע"כ שהקול עם כותי' וא"כ הא דלא הנחת בת לא"א דע"כ אינו קול דאחר נשואין וצ"ל כמ"ש תוס' דיצא קול קודם נשואין יחוש הבעל ולמה יחוש שיצא קול עם כותי ועבד כיון דמסתמא בודקת ומזנה ודאי לא יצא קול עם כותי ועבד ולמה להבעל לחוש לזה לכן י"ל דרש"י מפרש אלמנה היאך תנשא לכהן דיחוש שמא יצא קול תחת בעלה הראשון א"כ שפיר הקשה הב"ש על הב"ח כנ"ל לישב דברי' אמנם גם לסברת הב"ש שמחלק בין הכל מרננים י"ל דהא דביבמות בהכל מרננים אחרי'. והט"ז מחלק דשם יצא קול על פריצות לבד ולא על זנות ותמוהין דבריו דמה יפרנס הא דאמרו שם בעולה א"ח משום פריצותא א"כ לפ"ז דקול בעולה משמע זנות. וראי' לזה מהא שהקשו תוס' יבמות דכ"ד דתצא מבעל דהא הוי קלא דבתר נשואין ולא הקשו דעדיפא מיני' דאפילו מקמי נשואין ל"ח ביצא עלי' שם מזנה אלא ע"כ לחלק או כהב"ח או כהט"ז או כהב"ש דודאי לבעל ליתא לטעמא דאלמי' לקלא:

אבל לכאורה י"ל ראי' לסברתי מדברי אה"ע סי' ו' סט"ז אפילו הוציאה בעלה בעדי כיעור ומת קודם שנתן לה גט ה"ז מותרת לכהן והרמ"א שתק ולא חלק וכיון דהרמ"א בסי"א דבעדי כיעור תצא מנטען אמאי לכהן מותרת הא אדרבה ראוי לעשות מעלה יותר לכהונה אלא ע"כ דלכהן כיון דלא אלים לכיעור ע"י נשואין מותרת לו משא"כ לנטען דאלים לקלא ע"י נשואין א"כ ה"נ י"ל אף בנתיחדה דמותרת לכהונה כמ"ש הרא"ש וש"ג פ"ק דכתובות לנטען דאלים אסור עכ"פ לכתחילה [הגם דקשה כיון דבבעל בכיעור מצוה לגרשה מכ"ש איך לכהן תנשא לכתחילה ועיין ברמב"ם פכ"ד מה"א ולמה כתב סתם מותרת וצ"ל דהרמב"ם רק משנת חסידים הוא לגרש בכיעור אבל מי שאין לבו נוקפו שרי] אמנם יש לדחות ראיתינו דבסי"א מיירי בע"כ בהדי יחוד דאפשר שנבעלה לו אז דבכה"ג איירי המחבר ואז פסק הרמ"א דתצא משא"כ בס"ו מיירי בע"כ בלא יחוד דלפ"א שמא זנתה כ' הח"מ וב"ש סי"א דל"ח ומותרת לכהן אבל בכיעור בהדי יחוד לכהן י"ל דנמי אסור ואין ראי' לסברתינו וי"ל בנתיחדה לבד מותרת לכהן וה"ה להמייחד אתה גם לכתחילה:

אכן מדברי הב"ח שסובר דפנוי' ל"ח לקלא דפריצות בעלמא חזאי ואין מחלק בין הכל מרננים וגם על זנות מותרת לכהן לכתחלה דקאמר בגטין א"ח משמע לכתחלה ואיך נטען על השפחה לא יכנוס בדברי לעז הא כשם דלכהן מתירין לכתחילה דתולין בפריצות ואמאי אסור לנטען אלא ע"כ דלנטען יותר חיישינן לפי דאלים לקלא מלכהן כסברתינו בשלמא להט"ז וב"ש י"ל דנטען על השפחה בהכל מרננים על זנות ול"ד להא דגיטין אבל מהב"ח ראי' יש ועדיין יש לדחות די"ל דוקא בת ישראל שיצא קול כיון דגדורים בעריות כדחזאי פריצות יאמרו שזינתה אבל שפחה ועכו"ם דאינן גדורים בעריות ומרבה שפחות מרבה זמה תנן ושכיחי פריצות דעבדי אי לאו דחזי זנות ממש לא הו"ל להוציא קול כלל דבל"ז מוחזקים לפרוצים לכן חיישינן לקלא ובזה יתישב קושית הדו"פ סימן י"א להרא"ש דנטען על פנוי' אסור למה לא תנן נטען על הפנוי' ולפ"ז ניחא דשפחה אסור אף בקול אבל בפנוי' ל"ח לקול דתולין בפריצות והרא"ש אינו אוסר בפנוי' רק בכיעור אבל בקול לא ונקט מתני' שפחה למיסר לכנוס אף בקול משא"כ ב"י פנוי':

עוד דלכן יגזמו לומר מפריצות על זנות כיון שלדעתם ודאי קרובה לזנות יגזמו כדי שכהן לא ישאנה משא"כ בא"א כיון שחמור בעיניהם להוציא אשה מבעלה לכן לא יגזמו אם לא ראו זנות א"כ לפ"ז בשפחה דלא שייך שתאסר לכהן לכן למה יגזמו ודאי כן הי' שזנתה ה"ז לא יכנוס ובזה ניחא דרש"י פי' שם מזנה לכותי ועבד ולא פי' כפי' התוס' דבאינה טוענת הוי אסורה ולפ"ז ניחא כיון דאי טענה שריא למה יגזמו הא בידה לטעון לכשר הי' ועפ"ז מצאתי ישוב לדברי הרמב"ם וש"ע שהביא דנטען על השפחה ה"ז לא יכנוס וכו' וכן עכו"ם ועבד הבא על ב"י ולמה לא נקט נטען ולפ"ז ניחא דאין נפקותא לכהן בשפחה א"כ למה יגזמו שזנתה אלא ע"כ כן הוא ולכן לא יכנוס אבל בב"י דאם בא עלי' עכו"ם מיפסלא לכהונה אמרינן דפריצות בעלמא חזי ויכנוס ולא מיתסר רק בבא עלי' ומזה י"ל ראי' לסברת הב"ח דלהט"ז וב"ש מ"ש דנקט בכותי ועבד דוקא בבא עלי' ובאמת לא מצאתי למי שהרגיש בזה:

וא"כ אין ראי' למיסר לכתחילה ביחוד ומדברי התוס' שהקשו אהא דנדרים דאיתתא שריא דלמא לכתחילה אמר רבא דשריא מטעם דהוי ניחא לי' דלימות מוכח דמפרשי א"א על היחוד אף לכתחילה ומדברי הרא"ש ות"י אין ראי' ממש מדלא מפרשי לבועל די"ל דהם עדיפא משני דיהי' כל דברי רב בפנוי' ולא למפסק בסכינא חריפא מלקין בפנוי' וא"א בא"א או די"ל אין אוסרין ולא משמע להו לכתחילה דהו"ל על היחוד מותר לכנוס ומדנקט אין אוסרין משמע דאסורה הוי ס"ד וזה שמעינן כבר מדרב ביבמות דכ"ד ובעידים ואף בקדל"פ מותר לרב בדיעבד ותרתי דרב למ"ל א"כ בשביל ספק שיש לנו בשיטת הרא"ש אין לזוז ממה דפסיקא לן בדברי ר"ת ותוס' כתובות דהוכחנו דשרי לכתחילה להמייחד. ועיין תה"ד בפסקיו סי' רכ"ב דמפרש דר"ת קאי לבועל כמ"ש תוס' דס"ג ועיין בב"י לחותני הגאון זצ"ל:

ויש להביא ראי' דביחוד מתירין לכתחילה מהא דכתובות ד"ט מפני מה לא אסרוה וכתבו תוס' דלא הי' עדים רק שלקחה לביתו והוי יחוד ופר"י דדוד עצמו ידע שאסורה עליו ומשני התם אונס הוי וקשיא להרא"ש דנטען אסור בפנוי' לכתחלה משום שיחזיקו הקול ואם באיסור קול של פנוי' כ"ש בא"א דלכתחילה לא יכנוס משום לזות שפתים ואיך עבר הצדיק על לזות שפתים וביותר תימה למ"ש הרש"ל דפנוי' נדה כ"ע מודים מכ"ש בא"א באונס נהי דמותרת דאין כאן איסור אבל לזות שפתים איכא אלא ע"כ כיון דרק עדי יחוד הי' מותר לכונסה. אבל בל"ז כיון דליצני הדור שאלו הבא על א"א מיתתו במה משמע דהי' קול וא"כ ודאי אסורה להרא"ש לכתחילה [ומה"ט י"ל דרש"י פי' דהרבה עדים יש בדבר דבקדל"פ סובר רש"י דתצא מבעל מקרי עדים] לכן נראה דהנה היתה הרה הי' ניכר ע"י יחוד שבא עלי' ואין לומר דלמה לא פי' תוס' מפני מה אסרוה דכריסה בין שיני' דזה אינו דשמא מאחר הוא שזינתה וכ"ז לפי הס"ד דרצון הוית א"ל דזינתה עם אחר משא"כ למה דמסקינן דאונס הוי וא"כ באונס ודאי מוקמינן אחזקת כשרות דלא נבעלה ואי שנבעלה מאחר הא י"ל קול כמ"ש תוס' כתובות ד"ט דהי' לה לצעוק משא"כ אצל מלך דלא הי' שייך הי' לה לצעוק כמ"ש תוס' כתובות דנ"ג אהא דסופה ברצון מאסתר ואין לומר דניקום הוא בחזקת כשרות שלא בא עלי' כיון דהי' יחוד כבר איתרע חזקתו א"כ הוי כבא עלי' ודאי דסובר הרא"ש דליכא לזות שפתים ומכאן תשובה למ"ש רש"ל בבא על הנדה ג"כ דלא יכנוס רק בבא שרי ועדיין יש לפקפק דמ"מ לא הוי כבא עלי' ממש וצ"ע:

ויש עוד להביא ראי' דבבא עלי' בנדה מותר לכנוס מכתובות ד"ל א"ב בעולה לכה"ג שכתבו תוס' דאף דאם נשא נשוי כיון דמדאורייתא אסור לא קרינן ול"ת לאשה וא"כ לדעת הרמב"ם דאף בשניות לא קרינן ולו תהי' א"כ אי מדרבנן אין ראוי' לכתחילה נמי דלא מקרי ולו תהי' לאשה א"כ למה אמרו שם הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס הא לא קרינן ולו תהי' לאשה דאסור אלא ע"כ בבא מותר לכנוס. אמנם נ"ל דהנה איך נדחה מצוה דאורייתא מקמי איסור שניות דרבנן רק כמ"ש הת"י כתובות ד"מ דלא בעינא ליתא לעשה דהואיל ואשה מוזהרת כופין אותה לומר איני רוצה א"כ ה"נ באיסור שניות דהיא מוזהרת כופין אותה לומר לא בעינא וליכא כלל מצוה דאורייתא משא"כ באנוסה דלדידה ליכא לעז דאנוסה היא וא"כ אינה מחויבת לומר לא בעינא א"כ איכא מצוה דאורייתא על המאנס ולא נדחה מקמי דרבנן או לזות שפתים:

אבל מהא דדוד דאונס הוי נדחין דברי רש"ל בבא על נדה דלא יכנוס דהשתא באיסור א"א במיתה נשאה דוד כ"ש בנדה אבל דברי הרא"ש דמחלק בין נטען בפנויה דאסור לבא דמותר לכאורה תמוה מתוספתא דיבמות דבא על השפחה לא יכנוס וכיון דהרא"ש מדמי פנוי' לשפחה למה בפנוי' בבא שרי ובשפחה אסור ואי נימא דפנוי' לא הוי לעז כמו שפחה מנלי' לאסור לנטען. ולישב נ"ל דרש"י פי' דאסור שלא יחזיק שקול אמת ועשה מעשה זנות והרשב"א יבמות כתב דאסור שלא יאמרו שלא נתגיירה בלב שלם וצריך פי' דהא הוי גר גמור לשם איש דהלכה כולן גרים גמורים הם רק תוס' כתבו בחולין ד"ג ע"ב דכותים גרים אריות דאף דגר גמור הוא מ"מ כותים את אלהיהם הם עובדים א"כ ה"נ יהי' לעז שלא נתגיירו רק כמו כותים ואינו בלב שלם לכן הרא"ש סובר דבשפחה אין לחלק בין נטען לבא דאף בבא איכא לעז שלא נתגיירה ממש אבל פנוי' דאינו רק לעז שעשה עון ויבאו למכשול עון ע"י הוצאות לה"ר או בושה א"כ בבא באמת ניחא לי' דליכסף בהאי עלמא והעם לא ירננו בשקר ולא יעברו אלה"ר שרי לכנוס אבל בנטען וידע בנפשו כי שקר הוא שאסור לכנוס שעי"ז יתחזק הקול ויבאו להוצאת דבה וממילא לפ"ז ל"ק קושיתינו מדוד כיון דידע בנפשו שבא עלי' מותר לכונסה ועיקר איסור פנוי' למי שידע שנקי הוא ויחזק קול של שקר אסור לעשות כזה. ומה"ט י"ל מ"ש דלמה ביצא שם מזנה א"ח דפריצות בעלמא וכאן אסור משום לעז דאדרבה לפי שבאמת אנן אמרינן ששקר הלעז ופריצות בעלמא חזו לכן מותרת לכהן ולכן אסור לכנוס שהעם יחזיקו קול של שקר ויוציאו דבה ולכן ניחא דכתבו הפוסקים במינקת חבירו במודה שמיני' דשרי לכנסה אף להרא"ש כן דכל שמודה אינו לזות שפתים כיון שכן הוא האמת. ובזה יש לקיים דברי רש"ל דפנוי' נדה כ"ע מודי דאסורה לנטען ורק כשאומר ששקר הוא אבל כשבא עלי' או מודה עכ"פ שבא עלי' מותר לכנוס:

והנה בעובדא שלפנינו יש שני דברים הן מצד נטען על הפנוי' או מצד אשר היתה אח"כ א"א ונראה לדייק מדברי רש"י שפירש נטען על השפחה בדברי לעז ובר"פ נושאין דצ"ו אהא דנטען אסור באמה ובתה פירש"י נחשד ויצא עלי' קול וכבר עמד ע"ז החת"ס תשו' מ' ומה שתי' הוא דחוק מאוד לכן נ"ל אחר שבארנו דעיקר איסור לנטען לרש"י שיחזיקו קול שהוא אמת מה שטוען ששקר הוא א"כ אפילו לעז של פר פריצות נמי אסור לכנוס דע"י נשואי' יאמרו אח"כ שהוא בא עלי' ולכן לא יכנוס דיהי' לזות שפתים משא"כ לאסור באמה ואחותה דאין חשש רק אם הקול הוא אמת בעינן נחשד ויצא עליו קול של זנות ממש דאז חיישינן שגם הלאה יזנה אתה דנחשד לא מצינו בשום מקום רק ע"י עדים כמו בפ' ז"ב החשוד על העריות פרש"י שבא עלי' או בקדל"פ על זנות משא"כ לכנוס הנטענת דלכתחילה לא כל שלועזין עליו משום פריצות ויותר מסתבר שלא זינה יותר יש לחוש דע"י הכניסה ילעיזו שזינה לכן כתב רש"י רק דברי לעז ואין לדחות מהא דפריך ספ"ב דיבמות אהא דכולן מותרות לבניהם מהא דנטען אסור באמה הא בלעז בעלמא לא מיתסר באמה דז"א דהא וכולן קאי נמי אנטען על א"א דמוציא אם כנס ושם דוקא בקדל"פ דאל"כ משום לזות שפתים אינו מוציא וא"כ דוקא בקדל"פ של זנות ומ"מ מותרות לבניהם שפיר פריך בגמ' וא"כ כיון דכל העם ריננו על פריצות יתירה שעשו לעיני השמש בהיותה פנוי' או א"א י"ל אף שלא הי' קול של זנות מ"מ לא יכנוס דע"י נשואין תצא הקול שודאי זינו:

ואמינא לפ"ז לישב מה שתמה מהרח"ש סי' מ"ב והמל"מ הביאו אדברי הטור סט"ו אנס אשה מותר לישא אחותה לאחר מיתה דאמאי לא הביא דנטען נמי אסור בחייה לישא אחותה והניחו בתימה. ונראה כיון דרב מפרש נטען על א"א בעדי זנות אלמא בעדי זנות נמי נטען קרי לי' סובר הטור דהא דנטען אסור באמה דוקא בעדי זנות אבל בכיעור או קול מותר וביבמות ספ"ב דפריך אוכולן מותרות לבניהם לרב פריך דנטען על א"א בעדים ומ"מ תנן מותרות לבניהם אבל בקדל"פ וכיעור לא מיתסר באמה לכן כיון דכתב הדין באנס אשה לא הביא נטען דסובר דוקא בעדים כן אפשר לישב דברי הטור וא"כ נהי דרש"י סובר ביצא עלי' קול נמי אסור באמה מ"מ בעינן קול של זנות ממש ואילו בנטען על השפחה סגי קול של פריצות וכיון שמהטור משמע דבאמה דווקא בא ואילו הנטענת אסור בלעז א"כ ודאי סברת החת"ס להחמיר באמה יותר לא מסתבר לן:

וראיתי לרש"י ר"פ מי שקינא בהא דמוזרות בלבנה פי' דפריצות דאפילו מיא לא בדקי מוכח דאף קול של פריצות לבד מהני אחר קנוי וסתירה לגלות שודאי זינתה שלא יבדקו המים א"כ אמאי לא נימא דקול של פריצות ויש עדים בדברי פריצות דלכתחילה לא יכנוס הא ודאי נכלל בלשון רש"י דברי לעז הגם דרמב"ם פ"א מסוטה ה"ח הביא מוזרות בלבנה שזינתה דלא כרש"י ותליא הדבר דהרמב"ם פ' כ"ד מה"א הביא דיוצאת משום ש"ר א"ל כתובה בעדי כיעור א"כ משמע בקדל"פ של זנות יש לה כתובה ולכן מפרש הא דמוזרות בלבנה כשלא קינא דיתן כתובה בקלא של זנות וכן מה דמיא לא בדקו בקול זנות אבל רש"י לטעמי' בכתובות דק"א היוצאת משום ש"ר פי' שזינתה ולא פי' בכיעור א"כ מוכח דבקלא סובר מפסדת כתובה א"כ א"א לישב הך מתניתין דמוזרות בלבנה דיתן כתובה בקלא דזנות רק בקול פריצות וא"כ הא דאמרינן בסוטה ד"ו דמיא לא בדקי הוי בקול פריצות א"כ ממילא דברי לעז דפי' בנטען נמי בפריצות דחזינן דלעז זה אלים דאחר קנוי אפילו מיא לא בדקי א"כ י"ל בלעז כמו נ"ד לכתחילה לא יכנוס:

בפרט בנ"ד שטיילה בגן בלילה בשעה תשיעית באופל מקום לא יעברו אנשים דלא די שיחוד הוי רק אפילו כיעור מקרי כמ"ש סי"א בש"ע יוצאין ממקום אופל והרש"ל בתשו' ל"ג לא היקל רק היכי שבעיר ושומרים סובבים ולומדי תורה הולכים אבל מה להם כאן בגן. ואי משום שדברו בקול רם א"א דעבדי איסורא לא היו מדברים בקול רם כהא דנדרים דצ"א דאירכוסי הוי מירכס שם פגע בעלה וקנאה חמת גבר אבל הזוג שפרצו לעיני השמש בוש לא יבושו ומקרא מלא הוא מצח אשה זונה הי' לך מאנת הכלם כאשר סופו הוכיח שענה עזות אין זה ראי' ובזה מתישב לי מה שעמד מהרי"ק בשורש ק"ס אהא דראוה מדברת לזעירי דאמר נסתרה למה נקט מדברת ולכן דחק עצמו דבעינן שדברה דברי תפלות קודם לכן אסורה לכהן ביחוד והא דפריך מא"א על היחוד דלמא בלא דברה דברי תפלות תי' מהרי"ק מלשון כפול מלקין על היחוד וא"א על היחוד לינקוט מלקין וא"א על היחוד עכ"ד והפנ"י שם הניח בצ"ע דברי הרמ"א סי' ז' דא"כ מה פריך מא"א על היחוד ולא ראה דברי מהרי"ק שתקנו מיהת נ"ל דא"צ לדברי מהרי"ק די"ל דהשמיענו דאף דדברו בקול רם מ"מ סתירה מקרי ולא אמרינן דלא נבעלה מדדברה בקול רם ואי מודית ליהמנה במגו דלכשר נבעלה קמ"ל אף שדברו סתירה מקרי. ואפשר דמהרי"ק לא תי' כדברינו דלשון ראוה מדברת משמע שדברה קודם שנסתרה דאל"כ שמעו מדברת הו"ל למתני מ"מ אין כאן ראי' דלא זינתה מדדברו. ועוד דלמא קודם שדברו עשו תועבה ול"ד למ"ש הב"ש דאם באותו פעם ל"ח שזינה פעם אחרת דמיירי כגון שראו מתחלה ועד סוף שלא זינו וא"כ קרוב בעיני דכיעור מקרי ותצא להרמ"א:

אכן כיון שהסתתרה עצמה ולא הכירוה אף שידענו שהיתה אשה אתו בגן ואומדן דעת כיון דקשורה בו ככלב שהיא היתה וגם קרוב לבית אבי' דהולכין אחר קרוב אם היתה נשאת לא תצא אבל לכתחילה כיון דודאי לעז גדול ואומדן דעת איכא שהיא היתה למה לכתחילה תנשא הא הא"ז פסק בקלא דפסק לכתחילה לא אף דקלא דפסק היינו שיצא קול ששקר לא מבטלינן קלא קמא מכ"ש כשכולם ילעיזו עפ"י אומד הדעת והב"ש כתב משום לעז בעלמא משמע שאפילו על פריצות לא והרוצה להתיר לכתחילה עליו להביא ראי':

הן לכאורה ראי' ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סט"ו לאה שהלך בעלה למדה"י ובא ע"א והעיד שמת ונשאת לשני ואח"כ מת השני ונכנסה בבית בע"ה אחר לשמשו ויצא קול שנתיחדה עמו ואחר כ"ז בא בעלה וגירשה אם יוכל בע"ה לדור אתה לשרתו כאשר בתחלה תשובה נ"ל שמותר להיות עמה דמה שיצא הקול שנתיחדה עמו בעודה א"א לא נאסרה דאין נאסרת לבעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואמר נמי בשלהי גיטין לקלא דבתר נשואין ל"ח וכיון שלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכ"ז שלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל וכ"ז כשאומר שלא בא אלי' וכו' עכ"ל וק"ל נהי דהרא"ש סובר כל שלא נאסרה לבעל גם מבועל לא תצא אבל לכתחילה לא יכנוס דהכי חזינן לרב בעדים ומ"מ אמרינן שלא בעדים אפילו אפסקי' אחר לכתחילה לא יכנוס ואי דשם רק יחוד הי' מ"מ מה מייתי ראי' מאין אשה נאסרת וכן כשם שאסורה לבעל וכו' הוא שתצא אבל לא הביא שום ראי' דלכתחילה לא ואין לומר דסובר דלא יכנוס רק תוכל לדור לשמשו דהא הוא עצמו כתב דכולן שאמרו לא יכנוס לא תדור עמו במבוי והביאה המחבר בסי' י"א אחר נטען על השפחה משמע דגם בזה לא תדור עמו במבוי אף דרק לכתחילה לא ואיך התיר לדור אתו בבית תו קשה איך כתב דהוי קלא בתר נשואין הא התוס' והרא"ש הביאו דלבועל הוי מקמי נשואין להר"ת וצ"ל להרא"ש דאף דמה ראי' מבעל לבועל רק סובר דא"א לעשות שני דברים סותרים זא"ז דאם אתה מתיר לבעל ע"כ אנו מתירין לבועל בשלמא אם הי' משכחת זנות שנאסר לבועל לבד לא הי' דברים מתנגדים אבל כיון דלא משכחת זנות שיאסר לבועל ולא לבעל א"כ סובר הרא"ש דלבועל ע"כ לזונה תחשב מדוע נתיר לבעל ע"כ דבחזקת כשרה מעמידין אותה דמחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא שני הפכים בנושא אחד וממילא מה"ט מותרת לדור כיון שרגילה לזנות תזנה עוד אתו הא לגבי בעל מחשבינן אותה לכשרה והא דכתב כולן שאמרו לא יכנוס לא תדור במבוי אין כוונתו רק נטען על השפחה דשם באמת חשדינן לה בזונה ואם תדור במבוי כיון דאין כאן דבר והפוכו כמו א"א דמתירין לבעל שאמרינן שכשרה בשפחה שפיר חשו רבנן שמא זינתה ותזנה והא דבנטען על א"א בלי עדים דלרב לא יכנוס ול"ת מבעל ובועל דשם אין זה דבר והפוכו אדרבה יאמרו שקמו רבנן במלתא שכשרה היא וחשו שהעולם יראו הכניסה ויליזו בשקר ולא הוי דבר והפוכו אבל לדור במבוי למה ילעיזו עליו כיון דלא אלים לקלא כלל דלא נשאת לו בא"א מותרת משא"כ בשפחה חיישינן שאמת הדבר ותזנה אתו כנ"ל לישב בדוחק א"כ משמע דרק בשביל דבר והפוכו הא לאו מה"ט הוי נתיחדה אסורה לכתחילה א"כ לדידן נהי דאסרינן לבועל בלי בעל אבל בהא י"ל כהרא"ש בנתיחדה חיישינן לכתחילה ומ"מ איכא לפקפק בזה:

באמת הי' ראוי לחקור מפי הנטען ונטענת מי הי' אז אתו כי אולי יתברר הדבר ובאמת דברו נבלות ופריצות בפומבי ועוד יפשיטו טלפיהם לומר שאלה אנו שואלים אי מותר או אסור ואם עד כה פרצו גדר עתה ישמעו אם הי' ידינו תקיפה הי' ראוי למסית אשה מבעלה להדיחה ממנו לקחתה אשר הוא מעוות לא יוכל לתקן לקנסו אף שלא כהלכה לבלי יעשה ידיו תושי' וחזינן ביבמות דק"י בהא דאותבי' אכרסי' וחטפה דהפקיעו קדושין ועקרו דבר מד"ת מכ"ש שראוי לקנוס בכה"ג בפרט כי הננו במסופק בזה קצת לכן ראוי לבלי להזדקק להחטאים בנפשותם ואם לא זינו קשין הרהורי עברה ואש בנעורת הוא ואיני אומר לא איסור ולא היתר ואם יעשו נשואין בלי הוראה מה לנו בכך וטוב משיאמרו ב"ד שריא גם כי יותר אשר חקר כבודו שמעתי כי נסע אתה יחידי ליער ועזבה שם ור"מ שמש יודע בדבר וכפי אומד דעת לא נקיים הם ואם אין לפסוק עפ"י אומד לא גרע מדין מרומה שמסלק עצמו הדיין ואם הי' הדבר מאשה לבעלה מחויבים להתיר וליכנוס בפרצה דחוקה אבל לזווג שני כלבים מה לנו בכך. דברי ידידו דו"ש:

אמינא דבר אחד הואיל ועסיקנא בהא דכתובות ד"ט מפני מה לא אסרוה שהקשו תוס' דלא הי' רק עדי יחוד ותי' דדוד עצמו ידע וקשה לשון מפני מה לא אסרוה דמשמע הב"ד מדלא אמר מפני מה לא אסר ע"ע לכן נ"ל לישב דהנה בקרא כתיב שלקחה בעודה הרה והנה מעוברת חבירו לא ישא ואם נשא יוציא בגט ואף דתקנתא דרבנן י"ל שנתקנה מקודם כמו שנסתפק הט"ז יו"ד סי' קצ"ב לענין חימוד כן י"ל דהי' גם בימי דוד התקנה ובפרט להרמב"ם משום דחסא וא"כ מה שנשאה לפי שידע שמיני' הוא א"כ ממ"נ מפני מה לא אסרוה אי ממנו אסורה מטעם אסורה לבועל ואי לאו ממנו א"כ אסורה מטעם מעוברת או מינקת חבירו והי' להב"ד לאסרה ויש להביא ראי' לומר דזונה מינקת אסורה דמעוברת למניקה קיימא וא"א דזונה מותרת גם מעוברת שריא דלא אסרו רק בשביל מינקת והוי שריא א"כ הדרא קו' התוס' דאין עדים:

תוכן העניינים

שות הרדד אבן העזר א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה