שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
סימן כח
ענין היתר עגונה שהשיב בארוכה להרב הקדוש דברדיטשוב ז"ל
ענותו תרבני לצרפני להיות נמנה לדבר מצוה רבה התרת עגונה אשר שקדו חכמים בתקנתן והקילו הרבה קולות משום עיגונא ואפי' בגופה של עדות ותחלתה כמו נ"ד לפ"ד הרא"ש בתשו' (וגם בפסקיו ודלא כר"נ ור"ש שבמרדכי והג"מ שנתלו בסוגיא דר"פ יש בכור שלא להקל כלל משום עיגונא בתחלת עדות וכמ"ש לקמן באריכות בראיות עצומות וגם לסתור ראיות ר"נ ור"ש אשר בגללן נטו הרבה תשובות גדולי האחרונים מדעת הרא"ש הנ"ל כדלק':
והן אמת כי הסי' דצפורן עבה אשר דעת כת"ר דעת תורה דעת נוטה שלא ללמוד מתשו' מהרמ"פ לסמוך על סי' זה לבדו להתיר משום דהיא מילתא דשכיחא קצת במדינות אלו הנה דבריו הנ"ל א"צ חיזוק ממני בשגם שגם בתשו' מהרמ"פ שלפנינו לא הוזכר בפי' צפורן עבה רק שהיו הצפרנים מקולקלים והתיר מהר"י מולין כו' ומי יודע איזה קלקול היה שם וכמארז"ל אין למדין הלכה מפי מעשה וכן בתשו' פנים מאירות וכנסת יחזקאל לא סמכו על סי' זה לבדו. אמנם בצירוף סי' דצמצום המקום כעובדא דנ"ד שהועד שהיתה הצפורן העבה באצבע הגדולה הימנית התירו בתשו' הנ"ל (אף שהיו במדינות אלו וסמוך לזמננו דומיא דנקב בצד אות פלונית) (וכדעת הרד"ך גבי שומא כו' ואף שבנ"ד הועד שהיתה שחורה אין לחוש בזה משום שהמראה עשויה להשתנות כמ"ש לקמן) והגם שיש לחלק קצת דל"ד לאות פלונית דמקרי צמצום המקום לגבי נקב דעלמא (שבלשון הגמ' שם) דהיינו כל הקלף שהגט נכתב עליו שיכול לה ות בו נקב או אפי' לגבי כל האותיות שבגט משא"כ צפורן עבה באצבע אחת לגבי עשר אצבעות לבד אעפ"כ יש להתיר בפשיטות בצירוף עוד סימנים שבגופו כדלקמן:
והן אמת כי מה שדחה כת"ר הראיות של אבן העוזר בנידון צירוף ב' סימנים להיות סי' מובהק מי יבוא אחרי המלך ובפרט ראייה העיקרית שעליה סמך אה"ע בסיום תשובתו ובגמר דבריו אדם נתפס שבנה עיקר יסודו על מ"ש בב"י בי"ד סי' ס"ג בשם סה"ת בהניח בשר בשוק בין גוים ומצא במקום שהניח דשרי ע"י סי' כו' אשר סתר כת"ר בטוב טעם משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא כו'. הנה ודאי כ"ה משמעות לשון סה"ת להדיא דמדמי לה נדון שולח ביד גוי דבעי או סימן כרבה בר בר חנה דמחתך אתלת קרנתא או חותם בתוך חותם כו' וחב"ח הוא מדרבנן ודאי משום חשש איחלופי וה"נ במצא במקום שהניח בשוק של גוי' חיישי' לאיחלופי שהחליפו גוי מדעת ולא משום דלמא שלו נאבד וניטל ובשר זה שנמצא נאבד ונפל כאן מאיש אחר כדחיישי' במציאה יעו"ש בסימני סה"ת ססי' מ"ז ומש"ה א"ש אף גם לפ"ד התוס' ורשב"א וסיעתם גבי משאל"ס דס"ל דאת"ל סי' דרבנן בעינן סי"מ דוקא (דלא כמ"ש הפרישה לדעת הטור) אע"ג דמשאל"ס דרבנן וטעמם ונימוקם עמם דאת"ל סי' דרבנן אמרי' דסימנא לאו מילתא היא כלל וכלל לסמוך להתיר שום איסור אפי' דרבנן אלא גבי אבדה דוקא תקינו רבנן הכי משום הפקר ב"ד כדפרש"י. וא"ש לפ"ז הא דפריך ביבמות (ד' ק"כ) ממצאו קשור כו' להוכיח דסי' דאוריי' ומאי קושיא דלמא התם בשלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה הגט דליכא אלא איסורא דרבנן לפ"ד התוס' ספ"ק דב"מ וא"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבה דס"ל דבלא הוחזקו ל"ח כלל אלא בשהוחזקו דוקא דהא הכא מיירי אביי ומשני לא קשיא כו' ואביי ס"ל כמ"ד אע"ג דלא הוחזקו כמ"ש התוס' רפט"ו דיבמות והרא"ש פ"ק דגיטין. א"ו דאפי' בדרבנן לא מהני סי' אלא דוקא באבדה משום הפקר ב"ד אלא דשאני התם דאיכא חזקת איסור מש"ה אחמור רבנו. אבל במצא בשר כשר דליכא חזקת איסור ואדרבה כיון דמדאורייתא אמרי' כאן נמצא כו' ה"ל כמו חזקת היתר וכן בשולח ביד גוי אלא דחיישי' לאיחלופי מדעת טוב ברע וכיון דאיכא סימנא לא טרח ומזייף ומשה"נ אקילו רבנן ולא אצרכו אפי' סי' גמור המועיל באבדה שהרי התירו בחב"ח אפי' אינו עתיד לראות חותמו דליכא סימנא כלל אלא משום דלא טרח ומזייף וכן אפי' בחותם א' דשרי לפ"ד ר"ת הנה אף שעתיד לראות חותמו אינו סימן בינוני המועיל באבדה כגון מגופת חבית כמ"ש הטי"ד סי' קכ"ט לפ"ד ר"ת וכדפרש"י בע"ז ד' ל"א דגבי אבדה לא הוה סי' כלל אלא ברושם משונה משל אחרים כמ"ש התוס' בב"מ דכ"ג ע"ב ובטח"מ ורמ"א סי' רס"ב. וכן חיתוך אתלת קרנתא יכול גוי ג"כ לחתך כך אלא דלא טרח הלכך אין ללמוד מכאן כלל לשאר איסורי דרבנן. ואף לפמ"ש הפרישה בדעת הטור אפשר דהיינו דוקא במשאל"ס שהוא איסור לכתחלה בלבד אין ללמוד משם לשאר איסורי דרבנן שאסרו אף בדיעבד כתרי שוירי לרב הונא ור' זירא וכן סתם יינם וכה"ג:
ומ"ש באהע"ז להוכיח דבדרבנן סמכי' אסי' אפי' את"ל סי' דרבנן מדין מצא חבית של יין כו' בא ישראל ונתן בה סימן כו' לק"מ משום דהא פשיטא דהא דנקט בגמ' נתן בה סי' דוקא הוא רק משום דאיכא הכא דררא דממונא ואתא לאשמועינן דלא מהימן אפילו להתירה בשתיה עד שיתן בה סי' דוקא משום דחשדי' ליה דמשקר כדי שיחזירנה לו כמו דמתירים בכל מציאה דעלמא אבל משום דררא דאיסורא בלחודי' פשיטא דא"צ סי' וסגי באומר שלי היא וממני נפלה שהרי על עצמו נאמן באיסור ומתארחים אצל כל אדם. ואפי' אין לו בה טביעת עין גמורה יש להתירה לו היכא דאפשר למיתלי שנפלה במקום שנמצאה דהא ובפסחים דף י' ע"א) גבי על ובדק ואשכח קי"ל כרבי ואמרי' ככר האבד הוא ככר שנמצא (ואפי' מצא בזוית אחרת לפי מ"ש התוס' שם ריש ע"ב) אלא די"ל דהתם דוקא בבית וכה"ג אבל לא בשוק או אפי' ברקתא דנהרא בי"ד סי' קכ"ט מ"מ היכא דאיכא למתלי שנפלה במקום שנמצאה תלינן בסתם יינם דרבנן ואמרינן כאן נמצא כו' אלא דאיכא למיחש לאיחלופי במתכוין ולהא ודאי מהני סי' בעלמא לכ"ע משום דלא טרח ומזייף כדלעיל:
וגם מש באה"ע בראיתו הראשונה צ"ע גבי גט דנקב בעלמא הוי סי' דאורייתא א"כ בב' נקבים ליהוי סי"מ משום צירוף סימנים ולא אשכחן הכי בגמרא ופוסקים אלא בצד אות פלונית דוקא:
וגם מ"ש בראייתו השלישית מסימני אזנים וזנב וקול לק"מ דהתם מספקא ליה לר' יהודה אי חוששים לזרע האב ושמואל פסק הלכה כחנניה דחוששים וכ"ה בסתם משנה וה"נ ס"ל לרבא כמ"ש התוס' ורא"ש שם אלא דאנן חיישינן לחומרא כר' אבא וגם קיי"ל כרב אשי דמספקא ליה דלמא סימן דאורייתא. ומאחר דאיכא כל הני צדדים להקל אין לנו להחמיר יותר מדר' אבא:
אך אמנם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא דצירוף סימנים טובא מילתא היא כמו סי"מ מהא דל"ח בגמ' (פ"ג דגיטין דכ"ז ע"ב) דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וא"ל דדוקא משום צירוף ד' שמות שמו ושמה וב' עדים דזה אינו דהא אפי' בהוחזק ב' יב"ש בעיר א' ושמות נשותיהם שוין נמי לא חיישינן בכה"ג דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדיא ברמב"ם (פ"ג מה"ג) וכ"ה בהדיא ברי"ף ורא"ש (שם וע"ש ברא"ש דל"ג יב"ש זה כפרש"י):
וגם יש להביא קצת ראיה לדבר לצירוף סימני' (ואפשר ג"כ שהיא ראיה גמורה) מברייתא דיבמות (ד קכ"ב ע"א) ושוב מעשה כו' לפ"ד הרמב"ם וש"ע דמנין האנשים נושאי גמלים בצירוף שם מקום היציאה וההליכה מועילים להתיר ולפ"ד הרא"ם ברמב"ם סגי במקום ההליכה או היציאה לחוד (דשקולין הן לע"ד האחרוני' בתשובותיהם רא"ם וריב"ל ורח"ש) וכ"מ מפשט לשון הברייתא שלא הוזכר שם מקום היציאה כלל אלא דמש"ה בעינן הכא סימנים טובא משום דמקום היציאה בלא פשפוש שבתוספתא ומקום ההליכה לא חשבינן סימני' כלל כשהשיירות מצויות ממקום זה למקום זה. והם סימני' גרועי' כארוך וגוץ (וכן הגמלים במקומות שהגמלים מצויים):) ול"ד כלל וכלל לסי' מקום דגבי אבדה דהתם מיירי במקום מיוחד פרטי ומסויים (ע"ש ברש"י בב"מ דכ"ג ע"ב ד"ה איכא דאמרי) ולא שאבד בעיר פלונית וגם מקום הליכתם בדרך ל"ד כלל למקום דאבדה ומציאה דהתם אומר שאבד חפץ כזה באותו מקום שנמצא אבל הכא מנא ידעינן שמתו ונאבדו כאן בדרך זה האנשים שהלכו כאן דלמא אזול לעלמא (ותדע במכ"ש מכריכות בר"ה דלא הוי סי' משום דמינשתפי ברגלים):) והני שנמצאו כאן מתים אחריני נינהו ומכ"ש לפמ"ש התו' בב"מ דכ"ב סע"ב שאינו חשוד לשקר כו' וכ"נ בהדיא בגמ' שם דכ"ג ע"ב דאמרינן ליה כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' ולאו משום דמשקר. ואין לחוש אלא שמא שלו ניטל בידי אדם וזה הנמצא הוא של אחר שאבד ג"כ כאן וכולי האי ל"ח אבל הכא שמא הידועים לנו שהלכו כאן הלכו כדרכם לדרכם והני אחריני נינהו. ומ"ש מהרי"ו בתשובה סי' ע"ט בדעת הרא"ש בתשובה צע"ג דלו יהי דחשיב כסי' מקום ממש הא קיי"ל סימן דרבנן ובעינן סי"מ ומקום לא הוי סי"מ לכ"ע. ותדע שלא הזכיר הטור חידוש דין זה ואפי' ברמזים השמיט ברייתא זו לגמרי מכלל דס"ל שאין כאן עוד חידוש דין כלל בברייתא אלא הא לחוד דגוי מסל"ת נאמן. משום דסבירא ליה דעובדא דאנטוכא דומיא דכרכום ביתר שלא היו השיירות מצויות לפי שהיתה במצור כדפרש"י וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שמתו במלחמה ואין השיירות מצויות בשעת חירום ומלחמה כדאיתא בפ' חז"ה ונסתלקה תמיהת האחרונים מעל הרא"ש בתשובה זו (אבל מ"ש מהרח"ש משום דהגי' היא קולר של שני בני אדם נמי סי' מנין. וזה אינו כמבואר שם בהדיא בתשו' הרא"ש דקולר נקט לרבותא משמע דכ"ש לאיש יחידי) ובר מן דין הנה בלשון הרמב"ם וש"ע ליכא למימר כלל משום שידוע לנו שהלכו באותו מקום שנמצאו בו מתים בדרך דכל כה"ג היה לפרושי כגון שאין בין מקומות היציאה וההליכה אלא דרך אחת בלבד שבודאי הלכו באותו מקום שנמצאו המתים בדרך. והלכך אין כאן סימן גמור המועיל באבדה אלא סי' המנין לבדו ואפ"ה מהני הכא אפי' לדידן דקי"ל סי' דרבנן משום צירוף עוד ב' סימנים גרועים לפ"ד רא"ם ברמב"ם ופשט לשון הברייתא דסגי במקום ההליכה לבד בלא מקום היציאה והרי סי' אחד גמור בינוני המועיל באבדה עדיף טפי מבי סימנים גרועים ואפי' מג' מאחר שאין מחזירים אבדה על ידן וע"י סימן אי גמור בינוני מחזירים וא"כ מכ"ש דמצטרף טפי עוד סי' א' גמור בינוני גבי עדות אשה למהוי סימן מובהק. ואפשר שזהו ג"כ דעת הרמב"ן ורשב"א לפמ"ש המ"מ פ"ו מה' שאלה בשמם וכ"כ הנ"י פט"ו דיבמות דגבי שומשמי ה"ט משום דמנין לא הוי סי"מ וגבי שב מרגניתא דציירי' בסדינא בפ' הכותב צ"ל לפ"ז דהוי סי"מ משום צירוף סי' מנין עם הא דציירי' בסדינא דחשיב נמי סי' גמור משום דלאו אורחא כ"כ כשומשמי בחביתא, וא"ש דלק"מ מ"ש עליהם הר"ן פ' הכותב והתוס' שם על פרש"י אבל דוחק לומר דמיירי התם דה"ל סי"מ אחר במרגניתא מה שלא הוזכר בגמרא וכמו בכסא דכספא דא"כ למה להגמ' להזכיר דהוו שב וציירי בסדינא):
והנה אף גם עיקרא דדינא דסי"מ דאיתמר בגמרא בדוכתי טובא דנקב יש בו בצד אות פלונית ע"כ משום צירוף סימנים נגעו בו ומדנקטו נקב דוקא שהוא סי' גמור המועיל אי סי' דאורייתא כדאי' בגמ' ולא נקטו סי' גרוע באות פלונית כגון שאות פ' היא בראש שטה פ' או בסופה דהוא סי' דארוך וגוץ בגט. (או שאות פ' היא משוכה לרחבה כדרך הסופרים ומנהגים בכדמ"ו דהוא סי' דארוך באות עצמה ומ"ש בהג"מ הל' ס"ת למנוע מזה היינו בסת"ם דוקא, וזהו פירוש הירושלמי לפע"ד כגון דמר תרין תלת שורין פי' שאמר לשון ונוסח ב' וג' שטות כמו שהן כתובות בגט ממש דהיינו תיבה זו בראש השיטה ותיבה זו בסופה וכן בשטה ב' וג' ואפילו הכי אינו כלום משום דהוא סי' דארוך וגוץ. (פי' המפרש דחוק דאיך אפשר לכתוב הגט בב' שיטין מאחר שאין למדין משטה אחרונה):
אך הנה בתשו' מהרי"ו סימן ע"ט מבואר הטעם דלא ונלאו לבו להתיר ע"י צירוף סימנים משום דבמתני' סתמא קתני אע"פ שיש סימנים כו' כלומר דאע"ג דנמצא בספר א' קדמון דצירוף סי' בגופו ובכליו הוי סי"מ כמ"ש מהרי"ו שם ובסי' ק"נ אפ"ה לא מלאו לבו לסמוך ע"ז למעשה משום דבמתני' סתמא קתני כו' (אא"כ יש עוד צד להקל כמש"ש וסוף התשו') וכן בתשובת מהריב"ל כ"כ בתחלה בשם ר"י ברונא להקל בזה ע"פ פירש"י וא"ז בפי' המשנה דפ"ג דגיטין מצאו בחפיסה ומכירו לגט וכ"כ בחי' רמב"ן ורשב"א ור"ן בשם רש"י ולא חוקו עליו אלא מטעמא אחרינא (וכה"ג ממש כ' התו' ביבמות ד' קט"ו ע"ב סד"ה וקאמרו כו' בשם ר"י) וכ"ד הרמב"ם שם כפרש"י ולבסוף מסיק מהריב"ל דאין לסמוך ע"ז להקל ואפי' בצירוף ב' סימנים בגופו ואע"ג דמצד שיקול הדעת יש להקל אפ"ה לישנא דמתני' אע"פ שיש סימנים כו' וזהו עיקר טעם המחמירין בזה משום לישנא דמתניתין ולא מוקמי' לה בגמרא באריך וגוץ אלא ללישנא דסי' דאורייתא מכלל דללישנא דסי' דרבנן א"צ לאוקמי בהכי. ומשה"נ א"א לומר כמ"ש אהע"ו דסימני' כ' רבים קאי אסי' א' בגופו וסי' א' בכליו ומשום דחיישי' לשאלה דהא לא אתמר בגמ' הך סברא דחיישינן לשאלה אלא ללישנא דסי' דאוריי' מכלל דאי סימנים דרבנן אין הכרח ממתני' לומר כך אלא שהאחרונים כ"כ מצד הסברא בעלמא ולאו מהכרח ממתני':
אכן באמת לק"מ ואדרבא נהפוך הוא לגי' שלפנינו בסוגיא דב"מ (דכ"ז ע"ב) והכא בסימנים עשויי' להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי כו' ואבע"א דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות משום דבודאי איכא סימנים טובא העשויים להשתנות לאחר מיתה כדאר"ע בברייתא פ"ט דב"ב (ד' קנ"ד ע"א) וכמ"ש התו' שם דאפשר שנעשו גומות בבשרו לאחר מותו והיינו גומות קטנות הנעשות ממילא שלא ע"י מכה משא"כ רושם וצלקת שע"י מכה ניכר ודאי שהוא מחיים ולא לאחר מיתה ואפי' הוא רושם קטן כמ"ש בתשו' מהרמ"פ סי' ל"ו. אבל רושם שינוי מראה לחוד ע"י הכאה לאו מינכר כ"כ ויוכל להיות ג"כ שנשתנה ונעשה מראה זה לאחר מיתה כמ"ש בתשו' חוט השני וכן יש עוד סימנים שמשתנים לאחר מיתה כמו סתימת העין כמ"ש בט"ז (ותמיהתו בזה על תה"ד לק"מ כי כוונת התה"ד במ"ש עין אחת עורת וסתומה היינו שהיתה העין נקורה לגמרי כמו ואת עיני צדקיהו עיור וכדלקמן:) וכן כל כה"ג וגם לגי' הטור דל"ג בסוגיא דב"מ דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות אלא כדאיתא בסוגיא דיבמות דכ"ע סימן דרבנן והכא כו' כמ"ש מהרח"ש וס"ל דה"ט דת"ק משום דעשוי להשתנות. מ"מ ודאי דלאו שומא לחודה דוקא עשויה להשתנות ולא שום סי' אחר בעולם דהא בהדיא קא' ר"ע בברייתא דב"ב הנז' דאיכא סימ' העשוי' להשתנות וה"נ קאמר סתמא דגמ' בסוגיא דב"מ בלישנא דסי' דאורייתא דסימנים סתם עשויים להשתנות לת"ק ומהיכי תיתי לומר דלישנא דסי' דרבנן פליג בהא ואדרבה כו' (כמ"ש האחרונים גבי חיישי' לשאלה). אלא לגי' הטור נקט ת"ק שומא לרבותא לאפוקי מדראב"י וכ"ה בהדיא ברמב"ם ואפי' שומא כו' אבל שאר סימנים העשויי' להשתנות לא אצטריך למימר דפשיטא דלא הוו אפילו סימן בינוני כדאמרינן הכי בהדיא ללישנא דסי' דאורייתא ובשומא דוקא סבירא ליה להטור דהוי סימן בינוני ולא סימן מובהק כמ"ש מהרא"ש וכמ"ש לקונן (אבל לפי דעת המ"ב בטור צריך עיין גדול). והלכך מעתה אין הכרח כלל מלשון המשנה דצירוף סי' לא הוי סי"מ דאפי' את"ל דהוי סי"מ אפ"ה א"ש לי המשנה אע"פ שיש סימנים ל' רבים משום די"ל דמיירי בסימנים סתם העשויים להשתנות לאחר מיתה דפשיטא דלא מהני מה שהם רבים מאחר שאפשר שנשתנו להיות כן לאחר מיתה ולא חשיבא ודאי אפי' כסי' א' גמור שאינו עשוי להשתנות כדמשמע בהדיא מלשון הגמרא בשינויא בתרא ללישנא דסי' דאורייתא ומשה"נ לא מהני צירוף הסימנים שבכליו כדלקמן. ואין זה דוחק לאוקמי מתני' בסי' העשוי' להשתנות דוקא דהא ללישנא דסי' דאורייתא מוקמי' לה בסימני ארוך וגוץ. והיינו לשינויא קמא דבמצויה בבן גילו קמיפלגי אבל לשינויא בתרא דבעשוי להשתנות קמיפלגי ודאי דלא איצטריך לן לאוקומי בארוך וגוץ דוקא (אלא אי בעינן לאוקומי מתני' ככ"ע אף גם כראב"מ) וה"נ ללישנא דסי' דרבנן מיתוקמא שפיר מתני' בסימנים העשויים להשתנות וכדאי' בהדיא בירושלמי אמתני' דה"ט דאין מעידין על הסימנים אע"ג דסי' דאוריי' משום שדרכם להשתנות והיינו כשינויא בתרא ללישנא דסי' דאורייתא בגמרא דילן (וקושית המפרש שם מסימניו וכליו לק"מ להירושלמי כדאיתא בגמרא דילן דחיישינן לשאלה:) והה"נ ללישנא דסי' דרבנן אבל סימנים שאינם עשויים להשתנות כונו צלקת בתה"ד ובתשו' מהרמ"פ וצפורן עבה וכל כה"ג י"ל דצירוף ב' סימנים מהם הוי סי"מ ואדרבה דמוכח נמי הכי השתא להן שינויא דת"ק וראב"מ קמפלגי בשומא סי"מ כדלקמן והטעם כמ"ש במ"ב דדבר זר ומופלג הוא שימצא חיבור סימנים כזה באיש אחר כו' (אך אך באמת אינו דבר זר ומופלג לגמרי אלא דלא שכיח כ"כ כדלקמן) ומיהו היינו דוקא בב' סימנים שונים כגון צלקת ושומא אי אינה עשויה להשתנות וכל כה"ג אבל ב' שומות וב' צלקתות וכל כה"ג אינו דבר מופלג כ"כ ולא חשיבי כב' סימנים שונים אלא כסי' א ב"פ ומש"ה לא מהני ב' נקבים בגט ומשה"נ לא איצטריך לן להאי לישנא לאוקמי מתני' דאע"פ שיש סימנים בכליו בחיורי וסומקי דוקא אלא דמשכחת לה נמי בסתם סימני בגדים שאין מדות ארכם ורחבם דשתיהן הן סי' מדה ולא חשיבי כב' סימנים שונים למהוי סי"מ כדמשמע בהדיא בסוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) גבי מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו אע"ג דמשקל לא הוי סי"מ כמ"ש הרא"ש פ"ה דב"מ וכדמשמע מפשט לשון הגמ' (דכ"ג ע"ב) דדמי למדה ומנין ומ"ש התוס' שם לחלק בין משקל דבגד דעדיף כו' היינו דומיא דמדה עדיפא שבתחלת דבריהם שם דאינה סי"מ אלא כמו מדת ארכה דעדיפה ממדת רחבה וינתן למדת ארכה אע"ג דאינה סי"מ. ובר מן דין נמי ל"ד כלל סימני דאורך ורוחב הבגד לסימני הגוף דסי' שבגופו הוא איזה שינוי בגופו ובשרו שלא כדרך תולדות סתם בני אדם בין שהשינוי הוא בתולדה כינו שומא (מדמצויה בב"ג) וכה"ג בין שנשתנה אח"כ ע"י איזו סבה כמו צלקת וכה"ג אבל מדות אורך ורוחב הבגד אינן נקראות שינוי דיש אורג או תופר במדה זו ויש במדה זו קרוב הדבר ודאי ומילתא דשכיחא היא שיוכלו לימצא בעולם עוד בגדים ארוגים או תפורים במדות אורך ורוחב כמדות בגד זה ממש. ואפ"ה הוי סי' בינוני להחזיר אבדה משום דכיון שזה כיון המדה בצמצום מסתמא שלו הוא בדליכא למיחש דלמא בהדי דנקיט חזי' כדאי' התם בגמ' ואע"ג דשכיח בעולם ודאי עוד בגדים במדות אורך ורוחב כזה ממש דהא מדמינן בגמ' סי' דמדה לסימן דמנין ומשקל וגבי מנין ומשקל אמרי' הכי בהדיא בגמ' שם דדוקא מניינא דשוין ומתקלא דשוין לא הוי סימן אבל אם אין כולן שוין אע"ג דהיא מילתא דשכיחי ודאי דזימנין אתרמי משקל חתיכת בשר של טבח זה כמשקל שקל חתיכה של זה וכן במנין דגים שבמחרוזות של צייד זה כמנין דצייד אחר ומכ"ש בשל אנשים רבים הקונים מצייד א' וטבח א' והה"נ בסי' דמדה כדאיתא בהדיא ברפט"ו דיבמות גבי שומשמי אימא חושבנא בעלמא אתרמי ואפ"ה הוי סי' כה"ג גבי מציאה (כמ"ש התוספות בב"מ דכ"ג ע"ב ד"ה חביות וטח"מ סי' רס"ב והה"נ בעדות אשה כה"ג אי סי' דאורייתא כמ"ש הרא"ש כא"מ דארוך וגוץ היינו דוקא שלא צמצמו מדת ארכו אבל אם צמצמו הוי סי' אע"ג דודאי איכא טובא בעולם ארוכים כמוהו בצמצום) אלא גבי פקדון דוקא לא הוי סי' משום דבעי' סי"מ דוקא במ"ש הנ"י שם ביבמות והרא"ש בפ"ה דב"מ גבי סי' משקל והמ"מ פ"ו מה' שאלה בשם הרמב"ן כשב"א ע"ש שכתב לפי שאין מנין סי"מ לגמרי מכלל דהוי סי' גמור המועיל להחזיר אבדה דמקרי נמי סי"מ בלשון הגמ' דב"מ (דכ"ח וכ"ז ע"ב) כמ"ש התוס' שם וה"ט כמ"ש הרא"ש פ"ה דב"מ דבמציאה הקילו להחזיר אפי' בסי' כל דהו (ור"ל הקילו אף דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן כדאמר רב אשי גבי נקב כו' וגם סי' מנין הוא בכלל הספק כדמוכח בסוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) מצא תכריך של שטרות כו' וכדאי' בגמ' ספ"ג וא"כ ה"ה וכ"ש למשקל כדאי' בגמ' ומדמשקל הוי סי' מנין נמי כו'. מ"מ פרטי הסימנים משקל ומדה לא כתיבי באוריי' אלא שפירשום חכמים דומיא דשמלה דסתמא יש בה סי' כדפרש י שם) והטעם י"ל כמ"ש התוס' גבי סי' מקום (דכ"ב סע"ב) דאין רגילות שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום א וה"נ י"ל גבי סימן מדה ומנין דאף דשכיחי בעולם מנין ומדה זו מ"מ הרוב אין מאבדין ואין רגילות כ"כ שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה במנין שוה או במדה שוה:
וזו היא ודאי כוונת התו' ברפט"ו דיבמות דהא מדה ומנין הוה סי במציאה מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע כו' ור"ל משום דסתם סימן מנין באבדה וכן מדה דומיא דשומש' שהוא ג"כ סימן מנין המדות מיירי מסימנא בדרך הנחה דוקא שהניח והצניע שם לפי שעה ושכח דבדרך נפילה לא הוי מנין סי' כלל משום דאייאש כמ"ש התו' והרא"ש בפא"מ והיינו דווקא כשהניח במקום שאינו משתמר שאין דרך בני אדם להצניע שם רק שזה הצניע לפי שעה ושכח דבמקום המשתמר אין זו אבדה כלל שדרך בני אדם להצניע שם כגון קרדום בצד גדר כו' וכיון שאין דרך בני אדם להצניע שם ל"ח דלמא אתרמי שהצניע שם עוד איש אחר חפץ זה במנין מדות אלו ממש ושכח ג"כ דהוא מלתא דלא שכיחא כ"כ (דא"ל שכוונת התו' דמציאה מיירי דוקא במנין משונה דהא בגמ' אתמר בהדיא דוקא במנינא דשוין לא הוי סימן:) ומ"ש התוס' אבל הכא דרך ב"א להצניע במדה זו ר"ל גם במדה זו ומש"ה לא הוי מנין סימן כלל גבי פקדון (כמ"ש התוס' פ' הכותב) ואזלי לשיטתם דלעיל בשינוי בתרא בשם ר"י בעובדא דב' ת"ח דלא קאמרי סי"מ אלא סי"ב ואפ"ה קאמר קבא גבי שומשמי דל"ד לב' ת"ח מכלל דבשומשמי לא הוי סימן כלל ורמב"ן ורשב"א ורא"ש אזלי לשיטתם דגבי ב ת"ח קאמרי סי"מ כדלקמן ומש"ה אמר רבא דל ד לב' ת"ח דבפקדון בעינן נמי סי"מ וסימן מדה ומנין דשומשמי לא הוי סי"מ אבל סי"ב מיהא הוה. והיינו משום דאין רגילות כ"כ שב' בני אדם שהם המפקיד והנפקד הצניעו חפץ זה כזה במנין ומדה שוה. דמה"ט הוי סימן גבי אבדה. משום דאע"ג דגבי אבדה יש להסתפק בכל עוברי דרכי' דעלמא ובעולם שכיח טובא מנין כזה ומדה כזו מ"מ הרי רוב אין מאבדין והמאבד היא ממיעוטא, ויחידאה הוא כמו המפקיד. (ובהא א"ש דלק"מ בסוגיא דיבמות וב"מ מ"ש בתשובת האחרונים דאי פריך אשינויא דחיישינן לשאלה מברייתא דמצאו קשור כו' דלמא שאני התם דהיא שאלה:
מיחיד הוא יב"ש השני לחודיה כו'. משום דעדות אשה דמיא לאבדה ופקדון בהא כדלקמן הסמוך והא דמחלק אביי בספ"י דב"ב בין נפילה דרבי' לנפילה דחד היינו משום שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש כדפרשב"ם שם בשם ר"ח וזהו עיקר הטעם כמ"ש לקמן מיהו בלאה"נ לק"מ מ"ש האחרונים דהא בתחלת הסוגיא ביבמות נמי תקשי מאי פריך ממצאו קשור כו' שאני התם דדמי לנפילה דחד (כמ"ש הרשב"א שם) א"ו דעיקר הקושיא משום דבעיגונא אקילו רבנן טובא כמו באיסור דרבנן וה"נ גבי גט אף דהיא נפילה דחד איסורא דרבנן מיהא הוי בלא סימן דמצאו קשור כו' משום דמדרבנן לא ילפינן איסורא מממונא דספ"י דב"ב וכמ"ש לקמן באריכות והה"נ לענין שאלה דיחיד) והתוס' ס"ל דהמאבד לא שכיח כ"כ כמפקיד ומש"ה ל"ד פקדון לאבדה
ואיך שיהיה הפי' בתוס' עכ"פ זהו ברור לכ"ע דבאבדה הוי מדה ומנין סימן בינוני אע"ג דשכיח טובא כזה בעולם ולא היו ראוים למהוי חשיבי סי' בינוני מצד עצמן אפ"ה חשיבי סימן מחמת אבדה שנאבדו כך לפי שאין רגילות שב' בני אדם יאבדו חפץ זה כזה במנין או מדה שוה והה"נ במשקל במתקלא דלא שוין והה"נ בעדות אשה גבי סימני כליו דידעי' בבעלה של זו שנאבד עם כליו שהיה בהם סימן מדה זו באורך ורוחב ל"ח דאתרמי עוד איש אחר לבוש בכלם במדה זו ממש ונאבד מן העולם ומת דערות אשה שנאבד בעלה דמיא לאבדה ומציאה כדמשמע בהדיא בסוגיא דיבמות וב"מ דלא ממעטים סימן כלים אלא חיורי שא דווקא כמו באבדה ומציאה והלכך משה"נ לא מהני צירוף סימן מדות אורך ורוחב הבגד ואפי' עם סימן משקלותיו למהוי סי"מ משום דשכיחי בעולם עוד בגדים כאלו שוין במדת אורך ורוחב מתחלת עשייתם וממילא אתרמי דשוין גם במשקל לפעמים ואין כאן שום שינוי כלל ולא חשיבי סימן כלל מחמת עצמן אלא מחמת אבדה כדלעיל (משא"כ בצלקת וצפורן עבה וכה"ג שהם שינויים בגוף וגם לא שכיחי טובא כ"כ וחשיבי סימנים מצד עצמן אף גם שלא מחמת אבדה מש"ה מהני בהו צירוף ב' סימנים למהוי סי"מ) ומש"ה קתני במתני' מעידין על סימנים שבכליו לשון רבים וסימנים שבגופו מיירי בעשויים להשתנות כדלעיל בש' הירושלמי וגי' שלפנינו בסוגיא דב"מ דסימן סתם הם העשויים להשתנות..
והשתא א"ש טובא דלק"מ הדיוקים דסתרי אהדדי בהא דא"ר אשי בסוגיא דספ"ק דב"מ ופ"ג דגיטין כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני כו' אות דוקא ולא אפי' תיבה פלונית כמ"ש העיטור הובא בב"י והיינו כגון שהנקב מלמעלה ע"ג התיבה ולא בין תיבה לתיבה דהא היינו ממש בצד אות פלונית שבסוף התיבה או תחלתה והדר אמר רב אשי או מסדר הש"ס אליבא דרב אשי אבל נקב בעלמא לא כו' משמע דוקא נקב בעלמא סתם בלי קביעות שום מקום כלל אבל אם קובע איזה מקום פרטי ומסוים לנקב כגון ע"ג אמצע שטה פ' או ע"ג תחלתה או ע"ג סופה אף שאינו מצמצם שום אות או אפי' תיבה מיוחדת הוי סי"מ כדעת הרמ"ך הובא בש"מ פא"מ ומכ"ש ע"ג תיבה פ' אכן ה"ט דרב אשי משום דנקני מילתא פסיקתא ובפלוגתא לא קמיירי וצמצום אות פ' היא מילתא דפסיקא ומילתא דפשיטא דהוי סימן לכ"ע משום שהוא דבר מופלג ולא שכיח כלל שימצא כן בגט אפר וכדאמר סתמא דתלמודא בפירושי דברייתא פ"ג דגטין (דכ"ז סע"ב) ויש בו סימנים מעידים כו' וכן בסוף סוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) ונקב בעלמא בלי שום קביעות מקום לא הוי סי"מ לכ"ע אבל נקב במקום פלוני מסויים ומיוחד אף שאינו מצמצם המקום כ"כ כצמצום אות פ' ודאי דהוי סי"מ להאי לישנא דבשומא סי' מובהק קמיפלגי לא מיבעיא לראב"מ דהא דס"ל דשומא סי"מ הוא לאו היינו משום דס"ל דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל שזהו נגד החוש שאנו רואין דשכיחא טובא בכל דור ודור בכל המדינות והארצות ובפרט דשומא סתמא קתני משמע אפי' אין בה שיעור ופחותה מכאיסר דלא חשיבא מומא כלל מכלל דלא מיקרי דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן כתלתול קטן של בשר כדפרש"י בבכורות דף מ' ע"ב) וה"ט משום דשומא שכיח טפי מתלתול (והרמב"ם שכתב בפי"ג מה"ג ואפי' שומא כו' י"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל דשומא אפי' כאיסר ויש בה שיער לא פסלה אלא בעור הפנים לבד והיינו משום דמיגניא ותלתול מיגניא בכל הגוף פחותה מכאיסר ואין בה שיער לא מיגניא אפי' בעור הפנים ומש"ה לא פסל' אע"ג דלא שכיחא) הן אמת דלאו הא בהא תליא לגמרי דהא ת"ק סתמא קאמר אין מעידין משמע אפי' בכאיסר ויש בה שיער דאינו שוה בזרעו של אהרן ואפ"ה לא הוי סי"מ דפשט הלשון משמע ודאי משום דשכיחא ונ"ר איפכא ודאי ליכא למימר דקטנה שאין בה שיער תהא מילתא דלא שכיחא כלל והא דחשיבה סי"ב את"ל סי' דאורייתא היינו מחמת אבדה דומיא דמנין ומתקלא דלא שוין כדלעיל ולמ"ד שומא מצוי בב"ג הוי כמניינא ומתקלא דשוין וכמו הוחזקו ב' יב"ש. אלא ה"ט דראב"מ משום דמעידים שומא היתה באבר פ' כדפרש"י וגם מוכרח הוא בדקדוק לשון הברייתא אין מעידים על השומא דר"ל להעיד שמת פ' בעלה של זו מפני שמצאו איש אמת ובו שומא באותו מקום שראו בבעלה של זו דומיא דאין מעידים אלא על פ"פ כו' דהיינו שהכירוהו בחייו ודומיא דאין מעידים על המגוייד ועל הגוסס דר"ל להעיד שראוהו מת דלמא לא יעידו האמת שראוהו מגוייד וגוסס והל"ל אין מתירין כו' וה"נ הל"ל אין מתירין על השומא ולא אין מעידין אלא ודאי דר"ל אין מעידין שמת פ' ע"י השומא שמצאו באיש א' מת באותו מקום שראוה בפ' בעלה של זו דמסתמא ודאי זוכרין המקום שראו בו השומא בבעלה של זו ולפי ראות עיניהם בשומא שבאיש הנמצא מת נדמה להם שהיא באותו מקום ממש דאל"כ ודאי הוא איש אחר ואיך יעידו אלא דיכול להיות שלא יוכלו להעיד בבירור גמור על צמצום המקום כצמצום אות פ' ממש אלא ומקום מסויים סתם ואפ"ה הוי סי"מ לראב"מ משום דאמרי' דמסתמא הוא באותו מקום ממש בצמצום דהא סתמא קאמר ראב"מ דמעידין משמע בכל גוונא וה"ט משום צירוף סימני' דהא סי' מקום הוי סי"ב גבי אבדה ומציאה אף שאינו נותן סי' מקום בצמצום גמור כמו צמצום אות פ' דלא אשכחן תנא או אמורא או פוסק דלימא הכי גבי מציאה אלא מקום מסויים סתם וכ"כ בהדיא בט"ז כאן באה"ע סי"ז ותלינו דמסתמא הוא אותו מקום ממש וכן בנקב שבגט במקום מסויים אלא אפי' לת"ק י"ל דמש"ה לא מהני צירוף סימנים בשומא משום דעשוי' להשתנות כמ"ש הטור ואף גם לגי' שלפנינו בסוגיא דב"מ דאינה עשויה להשתנות י"ל דה"ט דת"ק משום דלא מהני צירוף סימנים אלא בסימנים שהן ע"י סיבה מבחוץ דאתרמי הכי כגון נקב בגט דלא שכיחא מילתא דאתרמי בגט אחר ג"כ סיבה זו דנקב ובאותו מקום עצמו דאתרמי בגט זה ואם הנקב הוא בנייר מתחלת עשייתו הרי מה שנכתב שם אמצע שטה פ' או תחלתה או סופה תחת נקב זה הוא סבה מבחוץ דאתרמי מילתא הכי ולא שכיח מילתא דאתרמי הכי בגט אחר ג"כ באותו מקום עצמו משא"כ בשומא שהוא דבר טבעי המצוי ושכיח טובא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם להולד עם שומא בעור בשרם איזה מקום פרטי בגוף איכא למימר ודאי שכמו שזה נולד בטבע יצירתו שגרמה לו שומא במקום פ' דוקא כך נולד ג"כ אחר בטבע יצירתו להיות בו ג"כ שונא באותו מקום עצמו כי טבע זה הוא מילתא דשכיחא בתולדות בני אדם וטבעם ביצירתם בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש ותדע דהא ת"ק קפסיק ותני סתמא אין מעידים על השומא משמע אין מעידין לעולם אע"ג דיכול להיות לפעמים שזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אות פ' ורואין עתה שהוא באותו מקום ממש כגון בסוף המצח על עיקר החוטם והתחלתו ממש או בראש ממש וכל כה"ג ואפ"ה אין מעידין ועכצ"ל דלא דמי לגט שיש בו נקב בצד אות פ' מה"ט דאמרן דשומא שכיחא בכל המקומו' שבגוף כמ"ש מהרח"ש דלא כרד"ך והלכך י"ל לפ"ז דבגט ונודה ת"ק לראב"מ דסגי במקום מסויי' סתם כאמצע שטה פ' כו' ותלינן דמסתמא הוא בצד אות פ' כמו בשמא לראב"מ ומיהו היינו דווקא ללישנא בתרא דרבא דבשונא סי"מ קמיפלגי אבל לאביי דמוקי פלוגתייהו בסי' דאורייתא או דרבנן ומוקי מתני' דאין מעידין כו' כת"ק וברייתא דמצאו קשור כו' כראב"מ עכצ"ל כס"ד דמקשה דצירוף סי' בינונים לא הוה סי"מ אלא דומיא דנקב בצד אות פ' דוקא שהוא דבר מופלג וכו' ומש"ה נקט רב אשי הכי משום דכה"ג הוי סי"מ לאביי ובסיפא נקט סי' בעלמא דבכה"ג לא הוי סי"מ אפי' לרבא דלישנא בתרא דבכה"ג ממש אשכחן בלשון הגמרא בסוגיא פ"ג דגיטין בפי' הברייתא ויש בו סימנים מעידים דרישא היינו בנקב בצד אות פ' ואין מעידין דסיפא בארוך וגוץ ולא מוקמי' בסימנים בינונים משום דמיירי במלתא דפסיקא לכ"ע ולא בפלוגתא וספיקא דסי' דאורייתא או דרבנן וכה"ג צ"ל בסוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) דנקט אות פלונית וארוך וגוץ:
והא דהצריך הרי"ף סי"מ דנקב בצד אות פ' דוקא ואפילו בלא הוחזקו אע"ג דבסוף יבמות הביא להלכה לישנא בתרא דרבא דבשומא סי"מ קמיפלגי י"ל דלגבי גט חשש לחומרא כאביי דגט ל"ד למיתה דבעגונה הקילו ובגט אפשר ליתן גט אחר כמ"ש הרא"ש ה"ט גופיה להרי"ף שם בלא"ה לענין פלוגתא דאביי ורבא ברפט"ו דיבמות דהרי"ף חשש לחומרא גבי גט דלא כרבא ואחריו נמשכו הטוש"ע סי' קל"ב ס"ד (וגם י"ל דרי"ף לשון הגמ' נקט ואות פ' לאו דוקא אלא לאפוקי נקב בעלמא אבל כל מקום מסויים כאמצע שטה פ' או ע"ג תחלתה וסופה דינו כאות פלונית וכדעת הרמ"ך דלעיל):
והא"ש טובא במסקנא דסוגיא דיבמות ללישנא דכ"ע סי' דרבנן. דלא משני מידי בגמרא לברייתא דמצאו קשור כו'. ומ"ש התוס' דמיירי שמצאו בעצמו הוא דוחק גדול מאד דא"כ מאי פריך בתר הכי ללישנא דסי' דאוריי' וחיישי' לשאלה מברייתא זו דמצאו קשור בכיס אימא נמי דמיירי שמצאו בעצמו כמו ללישנא דסי' דרבנן דתו ליכא למיחש לשאלה משום דנאמן במיגו כו' וכמ"ש מהרש"א בסוגיא דב"מ וגם לתירוץ הב' שבתוספות ע"כ צ"ל שידוע לנו או להעדים שהניח הגט בכיס דאל"כ מאי מהניא העדאת עדים שהכיס שלו אין ידוע לנו כלל שהניח הגט בכיס אלא על פיו והוא אינו נאמן בכח מיגו אפי' ע"י סימן אלא בעדים דוקא או שי"מ וכצ"ל בתוס' וידוע שהניחו שם (דאל"כ תיבות וידוע שם אין להן פי' כלל דאיזו ידיעה נצרכה לנו אחרי העדאת עדים) וא"כ תו ליכא למיחש לשאלה (וכן לתירוץ הג' שבתוס' ליכא למיחש) לשאלה כיון דמה שאומר הבעל או שלוחו שהגט קשור בכיס אמרי' שזהו סי"מ משום דלא שכיח כלל לקשור גט בכיס א"כ מעתה אין לחוש כלל שונא יב"ש אחר קשר גט בכיס ובודאי גט זה הקשור בכיס הוא של יב"ש זה אלא ודאי דמיירי שהשליח נותן איזה סימן בכיס כו' כדפרש"י לס"ד דמקשה בתחלת הסוגיא וגם עתה במסקנא כן הוא. א"א דה"ט דהשתא במסקנא לק"מ מברייתא דמצאו קשור בכיס כו' משום דבאמת גם המקשה דפריך מברייתא אמתני' למימרא דסי' לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור כו' היתה עיקר קושייתו מדנקט במתני' סימנים לשון רבים דאלמא דלא חשיב סי"מ דאורייתא מחמת צירוף ב' סימנים בינונים דכל חד לחודיה שכיח קצת עכ"פ אלא דומיא דנקב בצד אות פ' דוקא דהיא מילתא דלא שכיח כלל שימצא כן בגט אחר ומש"ה דוקא קשיא ליה מברייתא דמצאו קשור בכיס אמתני' דמוכח מינה דסי' לאו דאוריי' ואפי' טובא לא הוו סי"מ דאוריי' אבל למסקנא דממתני' לא מוכיח מידי כדלעיל ואדרבה דללישנא דכ"ע סי' דרבנן ובשומא סי"מ קמיפלגי שמעינן בהדיא דלראב"מ מהני צרוף סי' בינונים למהוי סי"מ דאורייתא ות"ק ל"פ אלא בשומא לחודה דוקא כדלעיל הילכך ממילא לק"מ מברייתא דמצאו קשור כו' משום דהתם ודאי איכא שני סימנים לכל הפחות דהיינו הסי' שבכיס וארנקי כו' כדפרש"י וסי' דשמו ושמה דאף דחיישינן לב' יב"ש בלא מצאו קשור בכיס היינו מדרבנן ולא מדאורייתא כמ"ש התוס' ספ"ק דב"מ ונמצא דסימן דשמו ושמה עדיף מדאורייתא משאר סימנים שאינן סי"מ דלא הוו דאורייתא להאי לישנא ואפ"ה בצירוף ב' מהם הוי סי"מ ולא גזרו רבנן מידי בסי"מ ואף בא"א דאורייתא לראב"מ ואף גם לת"ק וה"ט משום דסי"מ עדיף טפי מסי' דב' יב"ש דשכיח קצת אע"ג דלא הוחזקו ומ"ה גזרו רבנן דומיא דמשאל"ס כמ"ש התוס' שם ובפ' החולץ וברא"ש שם וכמ"ש לקמן באריכות ואפילו לרבה דמוקי מתני' דלא יחזיר בלא מצאו קשור כו' בהוחזקו ב' יב"ש בעיר א' אפ"ה לא הוי מדאורייתא כמ"ש לקמן מהתוס' ורשב"א פ"ג דגיטין ול"ד לשומא מצויה בבן גילו דחיישינן מדאורייתא משום דשאני גט מאחר דידעי' בודאי דיב"ש זה או שלוחו אבד גט ונפל ממנו לארץ דלא חשדינן לי' דמשקר לגמרי והוא שואל ומבקש גט בפנינו ויב"ש הב' אין שואל ומבקש לפנינו (כדפי' רשב"ם בשם ר"ח בפ"י דב"ב) מש"ה אמרי' מדאוריי' דגט זה הנמצא בארץ הוא מה שנפל לארץ מיב"ש זה או משלוחו משא"כ בעדות אשה שנאבד דעלה חי וזה הנמצא הוא מת וכמ"ש לקמן באריכות והא דלא חשיבי שמו ושמה ב' סימנים וגם עוד שמות העדים החתומים בגט משום דצירוף ב' סימנים היינו כשכל א' לבדו הוא סי' המועיל אבל הכא אילו הי' נמצא כתוב בגט שם אשה אחרת לא היה שם הבעל הכתוב בו שום סי' כלל שהרי ודאי הוא גט אחר וכן אם היו חתומים עדים אחרים הלכך צירוף כל השמות אינן אלא סי' א' שגט זה הוא של זה הבעל המגרש לאשה זו ע"פ ב' עדים כדת בגט זה (אא"כ שאמרו העדים מעולם לא חתמנו כו' משא"כ כשלא אמרו כן) וגם שם עירן לא חשיב עוד סי' ב' להצטרף לשמו ולשמה למהוי סי"ו אם נכתב בעיר שהבעל והאשה דרין בה משום דשמו ושמה אינן שום סי' והוכחה כלל שזהו בעלה של זו שמגרשה בגט זה אלא ע"י הזכרת שם עירן בגט דהא בלי הזכרת שם עירן הני יש בעולם כולו כמה אנשים ששמותיהם ושמות נשותיהם שווין דמה"ט מיפסיל לר"מ כשלא הזכיר שם עירן משום דלא מוכח מתוכו כמ"ש התוס' ולרשב"א וסייעתו מיפסיל מה"ט אפי' לדידן דקיי"ל כר"א כמ"ש בתשו' סי' אל"ף רי"ג ששמם ושם עירם מודיעי' אותם כו' ואם נכתב הגט בעיר אחרת שלא במקום דירת הבעל והאשה אזי באמת יש עוד סי' ב' דמקום כתיבת הגט וסי' שבכיס הוא סי' ג' אבל מאחר דבריי' קתני סתמא מצאו קשור בכיס כו' משמע אפילו נכתב במקום דירתם סגי בב' סימני' למהוי סי"מ כדעת ס' קדמון ומהרי"ב לפ"ד הא"ז ופרש"י כנ"ל וכמו שומא לראב"מ ע"פ פרש"י באבר פ' כנ"ל. ולהתוס' שהוקשה להם במסקנא מבריי' דמצאו קשור לא ס"ל דשומא באבר א' דוקא כפרש"י משום צירוף סימנים אלא ה"ט דראב"מ דס"ל דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל או אפי' שכיחא קצת ס"ל דהוי סי"מ ולא משום צירוף סימנים כלל ולא קיי"ל הכי אלא כת"ק דסי"מ לא הוי אלא במילתא דלא שכיחא כלל דומיא דנקב בצד אות פ' דוקא ודיוקא דרישא עיקר בדרב אשי. ומשה"נ הוצרכו התוספות נדחק גבי ב' ת"ח דמיירי דקאמרי סי"מ. אבל לשיטת רש"י והא"ז א"ש בפשיטות דכיון וקאמרי סימנים סתם לשון רבים ממילא הוו סי"מ. וזו היא גם כן דעת הא"ז גבי גבשושית שעל החוטם דפשיטא ליה דהוי סי"מ משום דדמי לשומא באבר פ' לראב"מ ול"פ ת"ק אלא בשומא לחודה משום דשכיחא טובא ואחריו נמשכו התה"ד ומהרמ"פ להתיר גם בצלקת במקום מסויים מכ"ש מגבשושית שהיא בתולדה כשומא אלא דלא שכיחי כ"כ ומכ"ש צלקת שהיא ע"י סבה בחוץ דאתרמי הכי דל"ח דאתרמי באותו מקום דאתרמי בזה כדלעיל ומש"ה כ' בתה"ד דהוי סי"מ טפי מגבשושית כדלקמן:
כל זה הוא אף לגר שלפנינו בסוגיא דב"מ דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות ומכ"ש לפמ"ש הטור דה"ט דשומא אינה סי"מ לת"ק דראב"מ משום דעשויה להשתנות א"כ פשיטא צלקת וכה"ג דאינה עשוי' להשתנות די"ל בפשיטות דהוי סי"מ לכ"ע אף דשכיחא קצת לא גרעא משומא דג"כ שכיחא קצת עכ"פ בודאי ואפ"ה הוי סי"מ לכ"ע אי לאו דעשויה להשתנות לת"ק וקרוב לשמוע שזו היא דעת הא"ז שבתה"ד שהתיר בגבשושית שעל החוטם בפשיטות בלי שום ראי' כלל ולאו גבשושית ממש אלא כעין גבשושית כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד בשמו (אע"ג דשכיחא קצת וכמ"ש לקמן) וע"כ משום דהיא מילתא דפשיטא לי' משומא אליבא דראב"מ ות"ק ל"פ אלא משום דעשוי' להשתנות. וכמבואר כן בהדיא מל זון הא"ז שבתשו' הרא"ם סי' ל"ו שאינו סי' משתנה כו' וא"ל לפ"ד הטור דס"ל דמשום דשומא עשוי' להשתנות אינה סי"מ אבל סי"ב מיהא הוה אף לת"ק א"כ אמאי קתני סתמא אין מעידי' דמשמע לעולם הא משכחת לה דזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אור פ' דהוי סי"מ לכ"ע די' לפ"ד הטור הא דהוי מיהא סי' בינוני היינו לאו מצד השומא עצמה מאחר דעשוי' להשתנות אלא מחמת סי' מקום לחודי' (בצמצום או אפי' שלא בצמצום גמור כלות פ') משום שהעדים שבאים להעיד השומא שמצאו באיש א' מת לומר שזהו פלוני בעלה של זו בודאי ראו שומא בפלוני בחייו באותו מקום שמצאו באיש זה המת לפי דמיונם ולפי ראוי עיניהם בצמצום גמור או שלא בצמצום גמור כדלעיל והא דלשינויי' בתרא ללישנא דסי' דאורייתא אמרי דמשום דעשויי' להשתנות לא הוי סי' כלל אפי' בינוני אע"ג דאיכא סי' מקום. לק"מ משום דהא באמת בסי' מקום גבי מציאה איכא פלוגתא בגמ' שם דכמה אמוראי ס"ל דמקום לא הוי סי' כלל משום דכי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' וה"נ י"ל כן ממש. ואף דהתם ס"ל לרבא והכי קיי"ל דמקום הוי סי' יש לחלק הרבה בין מקום דקרקע עולם דגבי מציאה למקום דגוף האדם ובפרט גבי שומא דשכיחא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם בכל המקומות שבגוף כדלעיל. ובר מן דין י"ל דה"ט דמקום הוי סי' במציאה אע"ג די"ל כי היכי דלדידך אתרמי כו' משום דלא חשדינן לי' דמשקר לגמרי ובודאי נאבד לו במקום זה כמ"ש התוס' וגם ל"ל לשקר לומר שנאבד לו במקום זה דוקא ומאחר שבודאי נאבד לו במקום זה כולי האי לא חיישי' דלמא שלו ניטל משם וזה הנמצא הוא משל אחר שאבד ג"כ במקום זה משא"כ הכא גבי שומא דלא שייך ה"ט י"ל דמקום לא הוי סי' כלל להאי שינוי בתרא ללישנא דסי' דאורייתא (וכדס"ל לכמה אמוראים) וללישנא דסי' דרבנן ס"ל דה"ט דמקום הוי סי' במציאה משום דלא חיישי' כלל כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' למ"ד מקום הוי סי' (בב"מ דכ"ג ע"ב) ואף גם זאת דוקא לאיכא דאמרי אמר רב מרי כו' הילכך הה"נ גבי שומא ל"ח להכי:
והנה בזה יש מקום לתרץ וליישב היטב הקושיא העצום שבסוגיא זו ללישנא דסי' דאוריי' ופליגי בשומא אי עשוי' להשתנות) דלכאורה אינו מובן כלל למה יגרע הסימן ממעלתו משום דעשוי ומצוי להשתנות לחוש בשביל זה שמא איש אחר הוא אף שרואי' עתה מראית השומא כמראה שהיתה בבעלה שכזו ממש דאדרבה יש לנו לומר שלא נשתנה מראיתה מאחר שהשומא היא סי' גמור מדאורייתא מצד עצמה או מצד מקומה כדפרש"י באבר פ' הלא אינו דבר שבחובה שמוכרח מראיתה להשתנות אלא שהוא דבר המצוי ורגיל אבל מצוי ג"כ שלא נשתנה מראיתה וקושיא זו חזקה ביתר עז לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ג מסוגיא דב"ב פ"ט דסי' העשוי להשתנות אינו מטיל שום ספק בדבר כשיש עדות המספיק שבעלה של זו מת אלא תולין השינוי משום שעשוי להשתנות כו' ולפ"ז אדרבה אף גם אם עתה רואים בשומא זו שבאיש הנמצא מת איזה שינוי מראה ממראה שבשומא שראו בבעלה של זו ה"ל למתלי השינוי משום שעשויה להשתנות לאחר מיתה ולהתירה. דהא ה"נ יש עדות המספיק להתירה לולי הספק דשינוי מראה היא השומא מצד עצמה או מקומה ומכ"ש וק"ו כשאין רואים עתה שום שינוי מראה שאין לחוש כלל וכלל:
הן אמת דלכאורה י"ל לפי מה שכתב בערוך ערך שומא מתרגום ירושלמי שאת דקרא גבי נגעים דהיא שומא. והנה היא מד' מראות נגעים דאינן רק שינוי במראה העור לבד שנהפך ללבן ולא דבר גבוה כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף כמ"ש הרמב"ם ספ"א מהט"נ אלא דבהרת עמוקה הרבה כמראה החמה מן הצל ושאת אינה עמוקה כ"כ ומש"ה נקראת שאת לשון גובה כדפרש"י ורמב"ן בחומש ולפ"ז שאת שתרגומה שומא אינה יבלת שהיא תלתול בשר כדאי' בבכורות (דף מ' ע"ב) וכן משמע לכאורה בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת כו' והנה שומא היא בתולדה מדמצויה בבן גילו והלכך מאחר שאינה רק שינוי מראה לחוד אין כאן שום סי' כלל כשמשתנים לאחר מיתה ומיהו לאו דוקא שאת דקרא שהיא מד' מראות נגעים דא"כ ל"ל למתני דשומא פסל' בכהנים משום מום ת"ל משום טומאת נגעים. אלא צ"ל דכל מראה שהוא למטה מד' מראות הידועים מכ"ש דמיקרו נמי שאת לשון גובה. שאין המראה עמוק כמראה החמה מן הצל ומכ"ש מראה שחור וכה"ג שמראה העור הוא עמוק לגבי מראה השחור כמראה חמה לצל וכולן בכלל שומא שבלשון חכמים. אמנם רש"י פי' הלע"ז דשומא ויבלת לע"ז א' וורוא"ה בלע"ז. וכן בלשון הרמבים בפ"ח מהל' ביאת המקדש א"א כלל לומר כן דהא חשיב שם נגעים טהורים מום בפ"ע ושומא מום בפ"ע וגם חלוקים בדיניהם דשומא דוקא כאיסר או שיש בה שיער אלא דמ"מ לא ס"ל דהיא יבלת ממש דיבלת שבגמרא דפסלה בכהנים אף שאין בה עצם הם הדלדולי' שברמב"ם שם ובכה"ג מיירי בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת. ושומא אף שהוא מעין יבלת דקרא שהוא תוספת בשר הבולט מ"מ מאחר שאינה מדולדלת למטה לא מיגניא כ"כ. ולא פסלה אלא בכאיסר אם אין בה שיער ובעור הפנים לבד לפ"ד הרמב"ם (וממ"ש הערוך בפי' שומא שבגמרא כתרגום ירושלמי גבי שאת דנגעים אין ראיה כ"כ. דאפשר דהערוך ס"ל גבי נגעים כדעת הראב"ד ספ"א מהט"נ. דבהרת לחודה אינה כמו צמח כו'. אבל לא שאת):
אמנם לפמ"ש לק"מ משום די"ל דבאמת דאין השומא סי' גמור דאורייתא ללישנא דסי' דאורייתא אלא מחמת מראיתה לבד. לפי שאין מראה כל השומו' שוות יש שחור' ויש לבנה כדפרש"י ובודאי יש עוד כמה מיני גווני' הרבה. אבל מחמת מקומה לא הוי סי' כלל כדלעיל. ועצמותה ומהותה דשומא י"ל כיון דהוא דבר שבתולדה ומלתא דשכיחא טובא בכל המקומות והזמנים לא הוי סימן כלל מדאורייתא. ול"ד למנינא ומתקלא דלא שוין דאף דמנין ומשקל כזה שכיח בעולם ומצוי טובא הוי סי' גמור מחמת אבדה והה"נ בעדות אשה כדלעיל. דהתם צמצום המנין והמשקל היא מילתא דאתרמיא הכי ע"פ מקרה (ואינו דבר טבעי דהיא מילתא דקביעותא ולא מקרה) מש"ה ל"ח דלמא אתרמי נמי מקרה זה דמנין ומשקל כזה בצמצום לאיש אחר שנאבד ממנו ג"כ במנין ומשקל כזה בצמצום ממש אבל שומא שהיא דבר טבעי המצוי בתולדות בני אדם אף אי לא שכיחא טפי ממניינא ומתקלא דלא שוין אפ"ה לא הוי סימן מדאורייתא מאחר דעכ"פ הוא דבר המצוי לרוב. בתולדות בני אדם בכל הדורות והארצות בטבע יצירתם. ה"ל כמילתא דקביעותא כאילו הוחזק כמה שומות בעולם. וכמו למ"ד שומא מצויה בב"ג דאף את"ל שיש כמה בני גילו כמ"ש בתשובת הריב"ש מ"מ הם מיעוטא דמיעוטא ודאי בעולם. ואפ"ה חיישינן להו משום דהיא מילתא דקביעותא וכאילו הוחזקו כונה שומות בעולם. וכמו בהוחזקו ב' יב"ש דחיישינן לכ"ע. וה"נ י"ל אף למ"ד דאינה מצויה בב"ג דאפ"ה לא הוי סי' דאורייתא מצד מהותה ועצמותה דשומא. משום שהוא דבר טבעי המצוי לרוב בתולדה בכל הדורות והארצות וה"ל כמילתא דקביתא וכאילו הוחזקו כמה שומות בעולם אלא דהוי סי' דאורייתא מצד מראיתה לבד לפי שיש כמה וכמה מיני גוונים ומראות שונות בשומות. ולמ"ד מצויה בב"ג היינו באותו מראה ממש והשתא א"ש טובא דלמ"ד דהמראה עשויה להשתנות אין כאן שום סי' כלל דהא אפשר שזהו איש אחר שהיתה בו שומא במראה וגוון אחר ולאחר מיתה נשתנה להיות כמראה זה שהיה בבעלה של זר ומקום השומא לא הוי סי' להאי שינויא כדלעיל וללישנא דסימן דרבנן ס"ל דמקום השומא הוה סי' בינוני אף דהמראה עשוי להשתנות לת"ק לפ"ד הטור ולראב"מ אינו עשוי להשתנות מש"ה הוי סי' המראה בצירוף סימן המקום סי"מ לראב"מ. ואף גם שלא בצמצום ממש כאות פ'. וגם ת"ק הוה מודה ליה אי לאו דעשוי להשתנות (ובמתני' דאין מעידים דמיירי נמי בעשויים להשתנות הא דלא מצטרף עכ"פ סימן המקום שבגוף לסי' שבכליו למהוי סי"מ היינו משום דלא שייך סי' מקום שבגוף אלא בשומא דהיא עצמה לא נתהוית בגוף לאחר מיתה ומאחר שבודאי היתה מחיים באותו מקום שנמצאת כן באיש הנמצא מת כמו שהיתה במקום זה מחיים בבעלה של זו מש"ה הוי סי' דזהו בעלה של זו משא"כ בשאר סימנים העשויים להשתנות מתחלתן לאחר מיתה. דומיא דגומות קטנות שבתו' פ"ט דבבא בתרא וכן כתמים וכל שינוי מראה בגוף שלא מחמת נכה לא שייך סימן מקום בכה"ג מאחר דאיכא למתלי שנתהוו לאחר מיתה ואיש אחר הוא ופשוט הוא וכמו גבי אבדה דמקום לחודיה לא הוי סימן עד שיכוין החפץ ויאמר חפץ פלוני נאבד לי במקום פ' דוקא וכמ"ש התו' פא"מ דאין רגילות בד' בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום א'):
וממוצא דבר נשמע לנ"ד דיש מקום להתיר גם ע"י סי' המראה שחור שע"ג רגליו במקום מסוים. ולא לחוש למ"ש בתשו' חוט השני סי' צ"ו דהמראה עשוי להשתנות כדאיתא בגמרא גבי שומא כו' דשאני הכא דניכר ודאי ע"י העלין דעמבאיווי וטיכע"ר שהיתה איזו מכה עכ"פ ברגליו שם והמכה מצד עצמה היא סי' בינוני (ול"ד לשומא דשכיחא טובא בתולדה) ומש"ה הוי סי"מ בצירוף סי' המקום ובודאי דבכה"ג התיר שם (בתשוב' הנ"ל הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ) שהיה ניכר דהבהרות כחולות שע"ג רגליו היו מחמת מכה (והיו במקום מסויים וכדעת הט"ז) ונסתלקה מעליו תלונת בעל חוט השני ומה שחשש כת"ר ברוב ענותנותו אולי לא התיר הט"ז והנמשכים אחריו אלא כשהעדים הכירו אותו בחייו בזה הסי' כו' הנה הט"ז כתב בהדיא לפרש. בזה גם דעת מהרא"י בתה"ד שהתיר בכה"ג ובתה"ד מבואר בהדיא דגוי לא היה מסל"ת אלא שמצא איזה יהודי עם סי' זה מת ולא הכירו בחייו מעולם וכ"ה בא"ז שהביא שם מהרא"י ולמד כן מדבריו להתיר בנדון שלו ג"כ (וכ"מ בהדיא בתשובת הב"ח ושאר אחרונים שלא לחלק בהכי) והנה דעת כת"ר באמת טעמו ונימוקו עמו לפמ"ש הט"ז דבעינן צמצום גמור כאות פ' ממש אמנם באמת אם היתה זאת דעת הא"ז ותה"ד איך לא הזכירו בלשונם שום רמז מזה דדמי לנקב בצד אות כו' ומכ"ש דלכאורה באמת ל"ד כלל לצד אות ממש שהרי הא"ז לא צוה לחקור מהגוי אם היתה הגבשושית באמצע החוטם ממש או סמוך לראשו או סמוך לגובה החוטם אצל המצח בכדי לידע אם היא בצמצום גמור במקום שהיתה בהנאבד. וכן מהרא"י לא חקר אם ראה הגוי הפצע יוצא מאמצע העין ממש או מצד זה של העין או מצד זה באורך העין דומיא דצמצום אות ממש במקום שהיה בהנאבד (ואת"ל דכל אורך החוטם או העין לגבי כל שטח הגוף מראשו עד רגליו מכל צדדים דמי לאות אחת לגבי כל האותיות שבגט א"כ ה"ה בנ"ד יש להתיר כן בין ע"י הצלקת שתחת השחי בין ע"י המכות שע"ג הרגלים) וגדולה מזו יש להפליא שלא חקר מהרא"י אם הגוי ראה הפצע יוצא מעין ימנית או שמאלית וכן עד סמוך לפה מימין החוט' או משמאלו דא"ל דמשום שיוצא מעין עורת וסתומה הוי סי"מ ביותר אף גם בלי צמצום גמור כאות פ' משום שהוא דבר חידוש מאוד כמ"ש הט"ז גבי נקב מפולש בשן ומש"ה אף שגם דעורת וסתומה דעין גופה לא נודעה מהגוי המסל"ת אם היא ימנית או שמאלית אפ"ה הוי סי"מ כמו בנקב מפולש בשן דא"צ לסי' מקום דימין או דשמאל כמ"ש הט"ז דזה אינו דאם לא הוי הפצע סי"מ אלא משום שיוצא מעין העורת וסתומה דוקא א"כ ה"ל סי"מ א' ואמאי נקט מהרא"י סימנים מובהקים לשון רבים דמשמע דכל חד לחודיה הוי סי' מובהק וכמ"ש הט"ז וא"ל דב' הסימנים המובהקים הם הפצע והצלקת כמ"ש הט"ז דזה אינו במשמע המשך לשון התה"ד כלל אלא דהפצע הוא שנפצע הבשר מחמת מכה ויצא דם כדפרש"י בחומש וכשחיתה המכה ונתרפאה נקראת צלקת כדאי' בספ"ז דנדה ובפ"ט דנגעים ומש"ה כתב בתה"ד יצא פצע וצלקת ל' יחיד ולא יצאו. ומשום צמצום מקומו מהעין עד הפה הוי סי"מ. וסי"מ הראשון הוא שהיתה העין עורת וסתומה דהיינו שהיתה נקורה לגמרי מל' ואת עיני צדקיהו עור וכסתם לשון עורת דקרא בפ' מומין וכדאיתא בבכורות (ד' מ"ד) עור דליתנהו כלל כו' ועי"ז נסתמה שנכנס הריס שע"ג העין לתוך חורה והוי סי"מ בודאי דלא גרע ניקור העין מפצע וצלקת שבבשר ול"ד לשאר סומים דשכיחי טובא ואף את"ל דניקור העין שכיח קצת כצלקת עכ"פ. אפ"ה יליף לה שפיר מגבשושית שעל החוטם שבא"ז. משום דגם גבשושית אינו דבר מופלג וזר לגמרי ומלתא דלא שכיחא כלל וכלל כדעת המ"ב וכדמשמע קצת לכאורה מלשון רמ"א בהג"ה שהוסיף תיבת גדולה אלא כמ"ש מהרא"י בפסקיו בשם הא"ז שהיה חוטמו כעין גבשושית כו' (ולא גבשושית גדולה ממש) והוא ממומין המיוחדים בכהנים כמ"ש הרמב"ם פ"ק מה' ביאת המקדש (דפסולי משום שאינו שוה בזרעו של אהרן כדאי' בגמרא. ומבואר שם ברמב"ם דה"ה לצרבת המכוה. והיא כצרבת השחין כמבואר ברמב"ם פ"ח מהט"צ דהיינו שהעלו קרום לבד דמקרי שינוי בעור ומכ"ש המורדין אלא אתא לאפוקי נתרפאו לגמרי ונעשה צלקת דלא הוי מום מאחר שנתרפאה המכה וכדאיתא בגמרא ספ"ז דכתובות וברמב"ם ה' אישות והלכך אין להוכיח כלל מכאן דשכיח טובא וכדעת המ"ב וע"ש שדבריו צע"ג דאי שכיח טובא אמאי הוי סי' בינוני לפי דעתו). ומבואר שם במהרא"י דחרום הוי סי"מ טפי משום דלא שכיח כלל וחוטמו כעין גבשושי' י"ל דשכיח קצת כעורת וצלקת ואפ"ה הוי סי"מ משום דלא שכיחי כ"כ כמו שומא לת"ק (וגם אינם עשויים להשתנות לאח"מ כשומא) ומודה בהו ת"ק לראב"מ דס"ל דהוה סי"מ משום צירוף סי' המראה עם סימן המקום שראו בו השומא בחייו כדפרש"י באבר פ' ומש"ה פשיטא ליה להא"ז (העומד תמיד בשטת רש"י כנודע) דחוטמו כעין גבשושית הוי סי' מובהק אף לת"ק (וכ"כ הרשב"א בחידושיו דת"ק ל"פ אראב"ע אלא בסומא דוקא דומיא דשומא באבר פ' לראב"מ ומש"ה לא צוה הא"ז לחקור אם ראה הגוי בראש החוטם או בעיקרו כו' משום דלא בעינן הכא צמצום גמור כאות פ' אפי' כתיב' פ' משום דהא ראב"מ סתמא קאמר דמעידין על השומא אף גם אם אין יכולים להעיד בבירור גמור שזוכרים היטב מקום השומא שראו בחייו בצמצום גמור כאות ותיבה כדלעיל. אלא סגי הכא בסיום ויחוד מקום מסויים סתם דומיא דסימן מקום גבי אבדה דאמרינן מסתמא נאבד באותו מקום שנמצא ממש בצמצום. וה"נ אמרי' הכי ומש"ה למד מכאן מהרא"י לעורת דעין נקורה ולצלקת שממנה עד הפה דאף שלא חקרו מהגוי איזו עין ימנית או שמאלית הרי אין באורך מקום שמן התחלת העין שמצד החוטם מימין להתחלת העין שבצד החוטם משמאלו ואפילו מן אמצע עין זו לאמצע עין זו יותר מכדי כל אורך החוטם כולו דחשיב כולו מקום א' מסויים לפ"ד הא"ז ואף דמקצה הב' של העין הימנית לקצה הב' דעין שמאלית יש יותר מכדי אורך החוטם הרי העין נקורה כולה ומתחיל הניקור מהקצה הסמוך לחוטם) וכן בפצע וצלקת שעד הפה אין באורך הפה הסתום יותר מכדי אורך החוטם כולו שניהם הם בכלל אבר פ' שבפרש"י ובודאי שכך הבין מהרמ"פ בדעת התה"ד ומש"ה כתב בפשיטות סי' ל"ו דרושם ממנה בירכו סתם אף בלי צמצום מקום גמור הוי סי"מ וכן מעט רושם כמו צלקת בפניו משמע מסתימת לשונו דהוי סימן מובהק מדכתב שהם סימנים מובהקים לשון רבים בסתם וה"ל לפרש שהם רק הרושם שבירכו וראש החוטם שהיה גס וזקוף מעט בלבדם ולא ליתן מכשול בסתימ' לשונו ודלא כמ"ש בתשו' הגאונים בתראי לחלק בין רושם גדול לקטן אמנם מ"ש המ"ב בכוונת ודעת מהרא"י בתה"ד משום סי' המדה דאורך הפצע וצלקת מהעין עד הפה דהוי סי"מ שגגה היא ואשתמיטתיה (וגם להט"ז) מ"ש התוס' בב"מ (דכ"ז סע"ב ד"ה ואנא כו') ומ"ש הרא"ש שם דהא דאין מעידין היינו כשלא צמצמו מדת ארכו כו' ר"ל דכשצמצמו הו' סי' בינוני ומעידין את"ל סימנים דאורייתא ולא דמו לארוך וגוץ יעו"ש:
והנה עיקר יסודו של המ"ב להחמיר דלא הוי סי"מ אלא דבר מופלג כו' לאפוקי צלקת הוא מתשו' הר"ן שבב"י ולו יהיה כדבריו דהר"ן לא ס"ל כמהרא"י לפ"ד מהרמ"פ יש לנו בני אשכנז לסמוך על מהרא"י שלמד כן מהא"ז שהיו גדולי האשכנזים ולא לפוש לדעת הר"ן החולק כמ"ש הריב"ש בתשו' הובאה בד"מ רס"י זה דהצרפתים והאשכנזים מקילים הרבה בעדות אשה כו' ולא כן המחברים שלנו כו' ונודע שהר"ן היה רבו ואתו עמו כו' ובהא א"ש טובא מ"ש רמ"א סט"ו בהג"ה ולק"מ מ"ש עליו בב"ש שם למה פסק רמ"א כמהרא"י בתה"ד נגד תשובת הר"ן אמנם באמת אין מתשובת הר"ן שום ראיה כלל ואדרבה נהפוך הוא לפי גי' שלפנינו בתשו' הר"ן וסי' מובהק בזרועו והא דלא התיר שם הר"ן ה"ט משום דאשתהי ביבשה אחר שהועלה מהים ובכה"ג לא מהני סי"מ לפ"ד הרשב"א שבנ"י פט"ו וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ל"ג דההיא דב' תח דרפט"ו מיירי בסי"מ ואפ"ה בעינן דחזיוהו לאלתר דוקא ובחי' הרשב"א פט"ז האריך לבאר דע"כ ל"פ ת"ק אראב"מ אלא בשומא אבל בסי"מ ש"ד כההוא עובדא דב' ת"ח ואפ"ה בעי' דלא אשתהי וגם ביבשה בעינן תוך ג"י דוקא יעו"ש ברשב"א. וכ"כ בתשו' הריב"ש סימן שע"ט (דלא כב"ש ס"ק קמ"ג דדרך רבותא קאמר כו') וכ"כ בתוס' שם רפט"ו לחד שינויא אלא דאנן קי"ל כאידך שינויא שבתו' שם לפסק הב"י ורמ"א בש"ע או כמ"ש המרדכי שם דה"ג בגמ' שם א"נ דקאמרי סימנים כו' ודעת הב"י צע"ג:
וגם מ"ש המ"ב ראיה לדבריו מדקדוק ל' הרא"ש בתשו' שום שינוי בא' מאיבריו כו' כגון חרום וגבשושית כו' לאפוקי רושם בעלמא כו' אדרבה נהפוך הוא שהרי בתחלת התשובה כתב סתם שהיו סימנים מובהקים בראשו אלא דלא מהני משום שהמת משתנה אחר ג' ימים ואח"כ כתב שאם היה חסר א' מאיבריו או יתיר בידיו או ברגליו או שום שינוי בא' מאיבריו הוי סי"מ אפי' לאחר ט"ו יום והיינו משום דסימן כזה אינו עשוי להשתנות לעולם (ומ"ש בתחלת דבריו סתם מיהו אם היו סי"מ כו' משום דקאי אדסליק מניה הגוי שאמר סימנים כו' שאותם הסימנים ראה הגוי בחייהם) ובתחלת התשובה מיירי בסתם סימנים העשויות להשתנות לאחר ג' ימים ואפ"ה מקרי סי"מ לסמוך עליו קודם ג' ימים אע"ג דסי' דרבנן וכ"ה בהדיא בטור לפ"ד ר"ת דגופו שלם או ע"י סי"מ כו' (לגי' שלנו וכ"ה גי' הב י והב"ח בטור) ואפ"ה כתב אח"כ דדוקא תוך ג' ימים (וכמ"ש מהרח"ש הטעם דס"ל דגם חרום וכה"ג יכול להיות לאחר ג' ימים שנתפח הבשר סביב כו') ולדידן שאנו נמשכים אחר פסק הב"י ורמ"א כמרדכי ואידך שינויא שבתוספות (כמ"ש בב"ש) סמכינן אסתם כל סי"מ אפי' לאחר ג' ימים במכ"ש מדין נטבע ואשתהי לאחר שהועלה מן המים דיש לחוש ולהחמיר בו יותר מלאחר ג' ימים במת ביבשה כמ"ש הריב"ש סי' שע"ח לפ"ד ר"ת וע"ז סמך ג"כ מהרא"י בתה"ד להתיר ע"פ סימנים מובהקים דצלקת ועורת אפי' לאחר חצי שנה ולמד כן גם מהא"ז:
וגם מ"ש המ"ב דאי צלקת הוי סי"מ מאי איכא בין לישנא דסימנים דאורייתא ללישנא דסימנים דרבנן כו' שותא דמרן לא ידענא הא בהדי' אמרי' בתחלת הסוגיא דב"מ נ"מ לאהדורי גט אשה דוקא ולא לעדות אשה. אכן אף גם לפמ"ש לעיל דצלקת לא הוי סי"מ אלא בצירוף סי' מקום בצמצום או שלא בצמצום כו' הא דאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה ולא לעדות אשה היינו משום דנקט מילתא דפסיקא דמהדרינן לעולם בכל סימן דמהדרינן אבדה שהוא סימן בינוני אבל בעדות אשה לאו מילתא פסיקתא היא דאף את"ל סי' דאורייתא איכא טובא סי' בינונים דאין מעידין למסקנא כמו בסימנים העשויים להשתנות ושומא מצויה בבן גילו כו'. ועי"ל באופן אחר ואין כאן מקום להאריך:
והכל הולך אחר החיתום שהטעם כעיקר דרושם וצלקת לא הוי סימן מובהק לפי דעת המשאת בנימין הוא כמו שחתם וסיים בתשובתו משום דאמרינן בר"פ יש בכור דבתחלה לא אקילו רבנן והוא מהמרדכי והגמי"י בשם ר"נ ור"ש:
אמנם הר"ש פ"ג דגיטין ובתשובות כלל נ"ה גבי תרי יצחק פליג עלייהו בהדיא וס"ל דאף בתחלת עדות אקילו רבנן משום עגונה דהא עובדא דתרי יצחק היא תחלת עדות להכירו יפה שזהו בעלה של זו וכ"כ בפסקי מהרא"י סס"י קס"א בהדיא. וכ"כ מהריב"ל בתשובה דהרא"ש פליג עלייהו אלא שנטה מדבריו משום דלית נגר דליפרקינהו להנך ראיות שהביאו ר"נ ור"ש מהבבלי והירושלמי ובפרט מסוגיא דר"פ יש בכור כו'. וכן הרבה מהאחרונים נטו מדברי הרא"ש ק ונמשכו אחרי הר"נ ור"ש מה"ט:
ולכן ההכרח להרחיב בזה הדבור להיותו נוגע לנ"ד כמ"ש המ"ב ולהסיר תלונתם מעל הרא"ש דלק"מ מהבבלי והירוש' כדלקמן ואדרבה נהפוך הוא דהרא"ש טעמו ונימוקו עמו ולית נגר דליפרקיניה לטעמיה דהא בסוגיא דר"פ יש בכור לא מפלגינן בין תחלתה לסופה אלא לשינויא ולישנא קמא אבל לא לשינוי' ולישנא בתרא. והנה מלבד דבדרבנן אזלי' בתר המיקל בתרי לישני ושינויי שבגמ' כמ"ש התו' ורא"ש פ"ק דע"ז (והתם בסוגיא דר פ יש בכור אפילו לשינויא קמא היא חומרא בעלמא דרבנן דאחמירו בתחלת עדות כדאיתא התם בהדיא). ור"נ ור"ש שבמרדכי והג"מ אפשר דס"ל כריב"א שם דהעיקר כלשון ראשון או אפשר שסמכו עיקר אהנך ראיות שהביאו מהבבלי והירושלמי וכ"מ מלשונם שם אבל א"ל שכוונתם להחמיר בכה"ג דאקילו בסופה אף שאין להתיר מן התורה כמו מסל"ת וכה"ג דזה אינו כמבואר מראיותיהם ממשאל"ס דרבנן וכן מגוי ד וכה"ג. ע"ש במרדכי ססי' צ"א בשם ספר החכמה:
אף גם זאת הנה מודעת זאת מ"ש הרי ף ורא"ש בפ"ו דשבועות בפי' סוגיא דעלמא אזלא כאיד' שברפ"ד דסנהדרין דהיינו כגון סתמא דתלמודא פריך ממילתיה כו' והובאו להלכה בח"מ סי' כ"ה ע"ש בש"ך הרי סתמא דתלמודא הכא בסוגיא דיבמות ובסוגיא דב"מ דפריך ממתניתן דאין מעידים אהך לישנא דסי' דאורייתא ומוכיח המקשה ממתני' דסי' דרבנן ודאי דלא ס"ל דאחמירו רבנן בתחלת עדות כשינויא קמא דר"פ יש בכור. דהא ה"נ תחלת עדות היא ומאי פריך דלמא לעולם סי' דאורייתא אלא דרבנן אחמירו כמו דאחמירו דאין מעידין בט"ע אלא עם החוטם דווקא אע"ג דמדאורייתא לא בעי' חוטם ללישנא ושינויא קמא דר"פ יש בכור אלא דרבנן אחמירו משום חומרא דר"א ואימא דה"נ אחמירו בסי' שבגופו. דהא ט"ע עדיף מסימנא כדאי' בחולין דצ"ו ע"א. א"ו דסוגיא דהכא לא ס"ל כל ק אלא ס"ל דתחלת עדות כסופה דאקילו משום עגונא ולא החמירו כלל וכלל:
וא"ל דעיקר הקושיא היא אמאי לא אחמירו רבנן נמי גבי גט במצאו קשור כו'. חדא דבסוגיא דב"מ לא הזכיר המקשה כלל ברייתא זו דמצאו קשור ופריך ממתני' לחודה ועוד דאפי' בסוגיא דיבמות מאי פריך. דהא י ל ודאי דמיתה דעדות אשה ל"ד כלל לגט דמש"ה לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סי' דמצאו קשור כו' משום דלא מיבעיא אם לא הוחזקו ב יב"ש ותרי שוירי דאף בלי שום סי' ל"ח אלא מדרבנן כמ"ש התוספות ספ"ק דב"מ. אלא אפי' כשהוחזקו י"ל דמש"ה לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סימן המועיל מדאורייתא כמו דאחמירו בעדות אשה כשיש סימנים בגופו כו' משום דכיון שזה האיש שואל גט ויודעים שאבד גט בוודאי ואין אנו מכירים אחר אין לנו לחוש שמא מאחר נפל כמ"ש התוס' ספ"ק דב"מ די"ח סד"ה נפק דק ואשכח כו' והי נו משום דלא חשדינן ליה דמשקר לגמרי כמ"ש התוס' שם ד"ה מעולם כו' ומהני ה"ט שלא לחוש אפי' ליב"ש מעיר אחרת רחוקה ואע"ג דהשיירות מצויות מהתם להכא ומכ"ש דמהני ה"ט שלא הי' לנו להחמיר אפי' בדליכא סי' כלל בכיס כו לחוש ליב"ש ב' שבעיר זו מאחר שאינו שואל ומבקש גט כלל וכדפירשב"ם בשם ר"ח בפרק י' דבבא בתרא גבי נפילה דחד בב' יב"ש הדרין בעיר אחד שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש ומש"ה ל"ח לה אפילו לאביי דחייש לנפילה וכ"ה בהדיא בחי' הרשב"א פ"ג דגיטין דמדמי לה לנפילה דחד דספ"י דב"ב ואף דהתם הא' נקיט שטרא בידיה הרי אין תפיסתו מועלת לו להיות לו דין מוחזק ממון ממש דהא לנפילה דרבים חיישינן לאביי אלא העיקר הוא משום שאין האחר צועק ומבקש וא"כ פשיטא דהא דידעי' שזה אבד גט בודאי ואתמול הוה נקט בידיה גט דיב"ש והיום הוא שואל ומבקש גיטו ויב"ש השני אינו מבקש כלל מהני האי טעמא ודאי למימר שממנו נפל גט זה הנמצא וכאילו גם היום נקטי' בידיה מאחר שאין כאן דין תפיסה ומ חזק כלל וכלל. אלא דאין לנו ללמוד איסורא מממונא אלא איסורא דלא הוחזקו מממונא דהוחזקו אבל לא אי ור' דהוחזקו מממונא דהוחזקו כמ"ש התוס' רפט"ו דיבמות והיינו מדרבנן כמ"ש התוס' בפ"ק דב מ (ד"כ ע"ב) דהא באיסורין אזלינן בתר רובא מדאוריי' ובממון אין הולכין כו'. (מיהו במ"ש התוס' רפט"ו דיבמות לכאורה אף גם מדאורייתא אין ללמוד התם מממונא משום דהא רבא ל"ח לנפילה ולא למסירה וה ל האי דנקיט שטרא מוחזק ממש ול"ד לתרי יצחק והלכך י"ל דבדאיכא עוד סי' בכים כו' המועיל מדאורייתא לא אחמירו רבנן. משא"כ במיתה דעדות אשה דלולי הסי' שבגופו וכליו ודאי דל"ד כלל אפילו לנפילה דחד גבי גט דב' יב"ש בעיר א' דהתם ידעינן שיב"ש א' או שלוחו אבד גט בודאי ונפל ממנו לארץ מש"ה אמרי' דגט זה דיב"ש הנמצא בארץ הוא שלו מסתמא מאחר דיב"ש הב' שבעיר אינו שואל ומבקש כלל שום גט. משא"כ בעדות אשה שבעלה של זו נאבד מחיים וזה הנמצא הוא מת או הרוג ואין שום הוכחה שזהו בעלה רק הסימנים לבדם י"ל דאחמירו רבנן אף דסי' דאוריי' משום חומרא דא"א כמו דאחמירו מה"ט בפרצוף פנים בלא חוטם דמהני נמי מדאוריי' לל"ק דר"פ יש בכור והא דמדמי הרא"ש פלוגתא דאביי ורבא גבי תרי יצחק לפלוגתא דרבה ור' זירא בגט הנמצא ולא מפליג בינייהו דשאני גט מאחר שבודאי נאבד גט משליח זה כו' (כמ"ש התו' סד"ה נפק דק הנזכר לעיל) היינו משום דרבה דייק הכי מתני' דכל מעשה ב"ד יחזיר ובמתני' לא הוזכר שליח אלא קתני סתמא יחזיר משמע אפי' אם האשה מבקשת הגט ואומרת שממנה נפל ובאשה ודאי דאיכא למימר שמשקרת לגמרי ולא נמסר שום גט לידה כלל כמבואר מתחלת לשון התוס' שם (בד"ה נפק דק הנ"ל) ולפ"ד התוס' בשינויא בתרא (סד"ה הנזכר) צריך לדחוק דמתני' מיירי להחזיר לשליח (או אפשר אפי' לאשה אם היתה שואלת ומבקשת הגט זמן מה קודם שנמצא גט זה אלא דהרא"ש ס"ל שגם זה דוחק בלשון המשנה משום דסתמא דמתני' משמע דיחזיר בכל ענין דומיא דאגרת שום כו') והרא"ש דמדמי פלוגתא דאביי ורבא לפלוגתא דרבה ור' זירא ע"כ לא ס"ל כהך שינויא וכ"ד התוס' רפט"ו דיבמות ובפ"ג דגיטין כהרא"ש וכשינויא קמא שבתוס' הנ"ל והא דאמרינן בגמ' דלרב אשי מספקא לי' אי סימנים דאוריי' אבל אי הוה פשיטא ליה הוה מהדרינן בנקב בעלמא אע"ג דרב אשי מיירי אפי' בהוחזקו כמ"ש הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והרא"ש שם היינו משום דרב אשי לא מיירי באשה אלא בשליח כדפרש"י מדקאמר כגון דקאמר נקב כו' ולא דקאמרה ומכ"ש לגי' דקאמרי עדים דבודאי חתמו לה אלא דחיישי' שמא חתמו גם לאחר ומאחר שאין האחר צועק ומבקש ה"ל כנפילה דחד לפר"ח כמ"ש הרשב"א וכמ"ש התוס' בשינויא בתרא. והא דחיישי' לגמלא פרחא בההוא גיטא דאשתכח בסורא משום דהוחזקו תרי ענן בר חייא י"ל דמיירי התם דומיא דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דפרש"י שם שהאשה תובעתו כו' דאיכא חששא דאיסורא דאורייתא שמא משקרת לגמרי ומכ"ש לפמ"ש בחי' רמב"ן והרשב"א שם והריטב"א פ"ק דמכות דעיקר טעמיה דרבא התם אינו אלא משום דלמא מילי מסר לבד וקפיצה וגמלא פרחא לסניפים בעלמא נקט) ובהא א"ש טובא פשט הסוגיא בב"מ (דכ"ח ע"א) דהוא אומר סימני הגט כו' דמחזירי' לה בנקב בצד אות פ' אפי' את"ל סי' דאוריית' והיינו משום דבאשה מחמיר טפי ולא פשטינן ממציאה לאהדורי גט אשה ע"י סי' את"ל סי' דאורייתא אלא לשליח או לבעל דלא משקרי לגמרי ודמי לנפילה דחד אלא דחיישינן מדרבנן בלי שום סי' משא"כ באשה דאיכא חששא דאורייתא אפשר דאחמירו רבנן אף גם בסימן אם אינו סי"מ והרא"ש ל"פ שם על הרי"ף אלא מטעמא אחרינא דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה כו' והיינו בפניו דוקא אבל שלא בפניו כו':
וכל זה הוא לרווחא דמילתא אף לרבה דמוקים מתני' דגיטין והוא שהוחזקו ועלה מתני' ברייתא דהתם איזהו שלא לאלתר כו' מצאו קשור בכיס כו' אבל לאביי (דמשני הכא דבסוגיא דיבמות לא קשיא) דס"ל כרב הונא ורבי זירא דאף שלא הוחזקו חיישינן בשכיחי שיירות ומיתוקמא מתני' דגיטין וברייתא כפשט' דקתני סתמא ולא בשהוחזקו דוקא ובפרט בברייתא דקתני בה ברישא אחרים אומרים כו' וסתם אחרים ר"מ. ולר"מ ודאי דלא שייך כלל דין זה בשהוחזקו דהא לר"מ בעינן מוכח מתוכו ובשהוחזקו צריך לכתוב סי' בגט ולרבה צריך לדחוק דהני אחרים לאו ר"מ נינהו ולאביי א"צ לדחוק בכך אלא סתם אחרים ר"מ ולא הוחזקו וליכא אלא איסורא דרבנן כמ"ש התוס' מש"ה לא החמירו כשיש סי' דקשור בכיס דמהני מדאורייתא וא"ל שלא כ"כ התוס' אלא בב' שוירי דוקא דהא בגמ' מדמי להו להדדי כדאמרן דאלת"ה קשיא דרבה אדרבה ומ"ש בש"מ בש' תוס' שאנ"ץ לא ס"ל הכי להתוס' שלנו כמבואר ממ"ש התו' של דאביי דרפט"ו דיבמות מוקי למתני' דמעשה ב"ד יחזיר כרב הונא ור' זירא ולא כמ"ש בש"מ שם בש' תוס' שאנ"ץ יעו"ש וגם א"ל שלא כ"כ התוס' אלא לרב עמרם דקאמר לי' לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא אבל בממונא מודה ליה דלא חיישי' לב' יב"ש דכל מעשה ב"ד דמתני' היינו דאשתכח בב"ד והחומרא דאיסורא מבממונא היא חומרא מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מהא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלי' אבל לרב הונא ור' זירא ואביי דמוקמי מתניתין דאשתכח חוץ לב"ד הלכך מאחר דאף גם בממונא חיישי' י"ל דחיישינן מדאורייתא וכ"מ לכאורה הדיא מלשון התוס' רפ"ג דגיטין דכ"ד ע"ב יפסלו כל הגיטין כו' וכ"כ התוס' בב"מ שם ואי היא חומרא בעלמא דרבנן כמו משאל"ס אמאי יפסלו וכ"ש אם החומרא היא משום לעז בעלמא א"ו שהיא חששא גמורה מדאורייתא לפ"ד התוס' לרב הונא דזה אינו דלשון התוס' ספ"ק דב"מ דמדאורייתא לא חיישינן לה כו' לכך פריך שפיר כו' משמע בהדיא דזהו דבר הפשוט לכ"ע דמדאורייתא ל"ח לה וגם רב הונא מודה בזה לכך פריך שפיר רב עמרם לרבה היכי פשיט מר כו' (ועוד דאת"ל שזו היא סברת רב עמרם לחוד דמדאורייתא ל"ח אלא משום לעז בעלמא לא פריך שפיר לרבה דס"ל בדרב הונא דחיישינן מדאורייתא כמו שהוא האמת ולא משום לעז בעלמא ופשיט שפיר ממתני' דלא חיישינן מדאורייתא אלא דהא דפשוט להתוס' דמדאורייתא ל"ח לרב הונא ור' זירא הטעם הוא כמ"ש התוס' די ח ע"ב סד"ה נפק דק אליבא דאביי כיון שזה האיש שואל גט וידעי' שאבד גט כו' דהיא סברא פשוטה לאביי בפ"י דב"ב דלנפילה דחד לא חיישינן וכפר"ח שם וכ"ע מודו בהא כדלעיל אלא דלאביי מהני האי טעמא להך שינויא דל"ח כלל אפי' מדרבנן ולסוגיא דשמע ין אליבא דרב הונא ור' זירא דמוקמי מתניתין חוץ לב"ד דוקא (וכ"ה גם לאביי לשינויא קמא שבתוס') שם לא מהני ה"ט אלא דלא חיישינן מדאורייתא אבל מדרבנן חיישינן אי שכיחי שיירות מש"ה אצטריך לן לאוקמי מתניתין חוץ לב"ד דוקא אך ה"ט כיון שזה האיש שואל גט כו' לא שייך אלא בנאבד ונמצא אבל בשעת כתיבת הגט עכ"פ לא מיקרי מוכיח מתוכו ושפיר מקשו התוספות הנ"ל יפסלו כל הגיטין כו'):
ואף גם זאת תימה רבתי ללישנא קמא דר"פ יש בכור דתחלת עדות לא דמי לסופה. א"כ מאי פריך ומוכיח בסוגיא דב"מ (וגם בסוגיא דהכא) ממתני' דאין מעידין דסימנים לאו דאורייתא גבי אבדה ומציאה והא לא מדמינן איסורא לממונא כדאי' בהדיא ספ"ק דב"מ וכ"כ רש"י ותוס' רפט"ו דיבמות. ולא ס"ל כשינויא בתרא שבתוס' ספ"ק דב"מ דמשום לעז דגט לחוד לא מדמי איסורא לממונא אלא כשינויא קמא דרבנן החמירו באיסור א"א כדאשכחן במשאל"ס (ונקטו משאל"ס לראיה בעלמא משום דאשכחן התם הכי בהדיא אבל באמת י"ל דהתם דוקא בדיעבד לא תצא משום דהוי מיעוטא דלא שכיחא אבל הכא אפשר דהוה מיעוטא דשכיחא וכדלקמן):
וגדולה מזו י"ל גבי סי' דאבדה דאפשר אפילו מדאורייתא אין לנו ללמוד איסורא מממונא דעד כאן לא כתבו התוס' ספ"ק דב"מ דמדרבנן הוא דלא מדמינן משום חומרא דא"א אלא משום דאשכחן דבממון אין הולכין אחר הרוב להוציא מיד המוחזק אלא דהמע"ה דאיתא רפ"ה דב"ק בהדיא אע"ג דבאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו נגד חזקת איסור אלמא חזינן חזקת ממון אלימא טובא ועדיפא מחזקת איסור א"כ במצא שט"ח מקויים במעשה בית דין דקתני במתניתין יחזיר למלוה להוציא ממון מיד הלוה המוחזק ול"ח דלמא נפיל מיב"ש אחר כ"ש שאין לחוש כן באיסורין אם לא משום חומרא דא"א (לכתחלה או אפי' בדיעבד את"ל דהיא מיעוטא דשכיחא ונקב בושט לא שכיח או משום דלא אפשר) אבל באבדה אין כאן חזקת ממון כלל. לא למוצאה לפי שאינה שלו ולא לבעליה לפי שאינן מוחזקים בה וכ"ה להדיא בריטב"א פ' הכותב. ותדע מדמהדרי' אבדה לת"ח בטב"ע משום דמהימן ואילו להוציא ממון כלל גדול אמרו בדין המע"ה. ולא חילקו בין ת"ח לע"ה. והא דמהני סי' גבי פקדון היינו דוקא בדאיכא עדים דאפקיד גבי' דליכא חזקת מרא קמא או דלא אמיד. ואף גם זאת בסי"מ דוקא לפ"ד רוב הפוסקים אבל לא בט"ע לת"ח לכ"ע. ואפילו מן היורשים שאין טוענים ברי. אלא ודאי דבאבדה ליכא חזקת מרא כלל ואין ללמוד ממנה ודאי לעדות אשה להקל באיסור א"א לא מבעי' לפ"ד הר"ן וסייעתו בתרי ותרי דאשם תלוי לאו דוקא אלא דבחטאת קאי משום חזקת איסור וכ"ש בדליכא עדים כלל דמוקמי טפי אחזקה ואפי' מדרבנן כדאיתא בעירובין דל ה סע"ב דתרי מרעי לחזקה וכדפרש"י שם. אלא אפי' לפ"ד התו' דאשם תלוי דוקא אעפ"כ אין ללמוד להתיר באיסור אשם תלוי מממון הקל כדתנן בהדיא במתני' פט"ו דיבמות ד' קט"ז סע"ב שממון הוא קל לגבי ערוה החמורה דהיא עדות אשה שמת בעלה:
ובר מן דין נמי ודאי לא כתבו התו' מדרבנן הוא דמחמרינן באיסור א"א טפי מבממונא אלא בדבר ששנו חכמים במשנה ולא כתיבא כלל באורייתא וגם לא קבלה והלמ"מ רק היא סברת הלב ושיקול הדעת דחכמי המשנה והתלמוד כאשר נמסרה להם תורה שבע"פ להבין ולהורות בה לפי שיקול דעתם דעת תורה ודעת נוטה להקל ולהחמיר בשל תורה לזכות ולחייב כו' ולזאת אם שיקול דעתם נוטה לסברא אחת וסברוה חכמים לדון בה איזה דבר שבממון וסברא זו עצמה שייכא ג"כ לענין איסור והיתר קשה הדבר לחלק ביניהם חילוק גמור אם לא מצד חומרא בעלמא באיסורים שהם חמורים ודאי מממון הקל אבל לא לומר שיש איסור גמור דאורייתא נגד סברא זו עצמה דסברוה בדבר שבממון כמו סברא זו דל"ח לב' יב"ש כשלא הוחזקו שהיא סברת הלב ושיקול הדעת וכן כל כה"ג. אבל בדבר הכתוב בתורה כמו סי' דאבדה אי סי' דאורייתא דילפינן מדכתיב וכן תעשה לשמלתו שהוא קרא יתירה אלא ללמדך מה שמלה כו' כדתנן אף השמלה בכלל היתה כו' הרי התורה נדרשת ביג"מ שנמסרו למרע"ה דוקא וללמוד דבר מדבר שהוא בנין אב שבי"ג מדות שנמסרו למרע"ה לא נמסר אלא ללמוד איסור מאיסור ולא ממון מאיסור כדאי' בפ"ד דכתובות (דמ"ו ע"ב) ע"ש בתו' ומסתמא דה"ה איסור מממון ואפשר דכ"ש הוא דממון קל. והא דמחזירי' גט שאבד בסי' דמצאו קשור בכיס כו' וכן אפי' בנקב בעלמא את"ל סי' דאורייתא היינו משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן משום חומרא דא"א ולא אחמירו כ"כ בדאיכא עוד סי' שהוא דבר המועיל מן התורה בדבר שבממון עכ"פ וגבי פרידות נמי ליכא איסור ברור דאורייתא דהא איכא התם ס"ס שמא שתיהן אמותיהן מין אחד ממש וא"ת ב' מינים דלמא חוששין לזרע האב דהא ר' יהודה גופי' מספקא לי' (ומכ"ש דחכמים וסתם משנה הכי ס"ל כמ"ש התו' והרא"ש שם) אלא דר' אבא לא סמך ע"ז למעשה והיה חושש להחמיר בשל תורה לצאת מידי כל ספק וספק ספיקא משום דאפשר לברר ע"י דרישה וחקירה אם אמותיהן מין א' וה"ל כחסרון ידיעה מש"ה סמך אסימנים את"ל סי' דאורייתא אבל אי סי' דרבנן משום הפקר ב"ד לא סמכינן עלייהו אפי' באיסור דרבנן כדלעיל:
אלא ודאי דהכי פריך משום דאשכחן דבעדות אשה אקילו רבנן משום עיגונא לעולם בלי שום הפרש בין תחלת עדות לסופה ובסופה אשכחן בהדיא דאקילו אפילו בכה"ג דלא מהני מדאורייתא כגון פסולי עדות דאורייתא ואפי' גוי במסל"ת ואע"ג דאין מסל"ת כשר בשום עדות דאורייתא אלא בדרבנן דוקא כדאיתא בפ"י דב"ק רק בעדות אשה לבד אקילו רבנן כמו בדרבנן ממש משום עיגונא. ואף גם לפמ"ש התוס' רפ"י דיבמות הטעם משום שדומה הדבר הגון להאמין ולא חשיב עוקר דבר מד"ת מאחר שיש קצת טעם כו' ור"ל קצת טעם דאילו היה טעם גמור הוי שרי מדאורייתא וא"צ לתקנת חכמים משום עיגונא דוקא ולקונן דפ"ט סע"ב פי' התו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בדבר הדומה כו' מ"מ את"ל סי' דאורייתא א לך דבר הדומה והגון יותר מזה שהתורה סמכה עליו להשיב אבדה לבעליה ע"י סי' ואף שממון קל הרי אין מסל"ת כשר בשום דבר שבממון כ"א בקנין דרבנן כמו נחיל של דבורים כו' כדאי' בב"ק שם ואפ"ה כשר לעדות אשה מה"ט שכתבו התו' או משום הפקעת קידושין כדפרש"י בפכ"ב דשבת והרשב"ץ בשם הרשב"א ומהר"ם בתשו' דהג"מ סי' ט'. והא דבספיקא דפלוגתא אזלי' לחומרא כמו בשל תורה ממש ולא אזלינן לקולא כבדרבנן כמ"ש מהר"ם שם בתשו' סי' י' בתרי לישני דבגמרא דהלך אחר המחמיר בשל תורה. שאני התם כיון דלחד לישנא בגמ' ס"ל בהדיא דבכה"ג לא אקילו רבנן משום עיגונא אלא העמידו על ד"ת אף דאידך לישנא פליג ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן בפלוגתא דגאונים הפוסקים כמ"ש רמ"א בש"ע:
א
ומ"ש הרא"ש להקל בחששא דתרי יצחק מהא דאקילו רבנן בגוי מסל"ת ומשיאין ע"פ בת קול אע"ג דבתרי יצחק איכא פלוגתא דאמוראי שאני התם דהא בפלוגתא דאביי ורבא גבי חששא דתרי יצחק מילתא דפשיטא היא דהלכה כרבא לגבי אביי אלא משום דדמיא פלוגתא זו לפלוגתא דרבה ור' זירא במוצא גט והתם פסק הרי"ף להחמיר כרב הונא ור' זירא לכך הוצרך הרא"ש לומר שאין לנו להחמיר במיתה כבגט כאביי משום דאשכחן דבעיגונא אקילו רבנן קולות הרבה כמסל"ת ובת קול אע"ג דלא מהני מדאוריי' ודאי והלכך י"ל דאף רב הונא ור' זירא מודו לרבא גבי מיתה משום עגונא דל"ח לתרי יצחק כ"ג אף את"ל דהיא חששא מדאוריי' כמש"ל מהתו' רכ"ג דגיטין ובב"מ דהא גבי גוי מסל"ת איכא נמי חששא דאורייתא ודאי וכן גבי בת קול יש לחוש לפסולי עדות דאורייתא ודאי ובפרט לצרה כדאיתא בגמ' שהביא הרא"ש שם בתשובה וכך ממצאו כתוב בשטר דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא דרבנן אקילו משום עיגונא מאחר שיש קצת טעם כו' וה"נ יש קצת טעם עכ"פ מאחר דלא הוחזקו דהא לרבה חשוב טעם כעיקר להתיר אפי' בגט והלכך י"ל דאף לר' זירא ורב הונא חשיב קצת טעם עכ"פ להתיר במיתה משום עגונא. ותדע עוד דהא אפי' בגט בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כדתניא בברייתא שהביא שם הרא"ש בתשוב' ובמיתה דמיא לעולם לשעת הסכנה וכן ראוי לכל מורה לחזור אחר כל צדדים כו' זהו ביאור דעת הרא"ש בתשוב' ובפסקיו אל נכון וסרו מעלי תלונות מהריב"ל מכל וכל: