שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
סימן כז
גם זאת מצאנו תשובת שאלה
הנה זה לשון תשובת הרא"ש. על אשה שנישאת לבעל בצרפת ומעולם לא נודע ולא נשמע שהיה לבעלה אח כו' אח"כ אמר אחי האשה שראה את אחיו בארץ אשכנז והאשה אינה מאמינתו כי רחוק הוא שלא היה הבעל מודיע לה או שלא היה ידוע בארץ מגורותיהם הדבר הזה. תשובה הא מלתא דפשיטא כיון שהאשה הזאת עומדת בחזקת שאין אחים לבעלה אינה נאסרת במאמר אחיה כו' עכ"ל. והנה אם נפרש המעשה שהיה בענין שבא הבעל מארץ אשכנז לדור בצרפת ולא נודע כאן שיש לו אח. ואפ"ה התיר הרא"ש משום דאשה זו בחזקת שאין אחים לבעלה עומדת וה"ט כמ"ש השואל כי רחוק הוא כו'. קשה מה זו חזקה וכי אין אדם עשוי שלא לגלות מסתריו לאשתו ואפשר בכיון הכחיד תחת לשונו כדי שתתרצה לו. ואפילו לר' דאמר נאמן להתיר אפי' היכא דמוחזק באחין היינו כשאומר בפירוש אין לי אחים אבל לא כשלא אמר יש לי אחין וחילוק זה מצינו בגמ' גבי מרי בר איסק דאתי לי' אחות כו' וכן מה שאינו ידוע בארץ מגורותיהם אינה ראיה אם הדרך רחוקה ואין השיירות מצויות או בשעת חירום שא"א להם לידע כ"א עפ"י הבעל עצמו והוא הסתיר הדבר מהם וכעין שמצינו באבותינו אמרי לי אחי הוא ואם היה באמת הדבר תלוי בראות עיני השואל דלפי אומדנא שלו היה הדבר רחוק כו' כל כה"ג ה"ל להרא"ש לפרש ומכ"ש להטוש"ע לא ה"ל להעתיקו בסתם לא הי' מוחזק באחין כו'. וגם א"כ מאי ראיה ונייתי הרא"ש לנדון זה מהגמ' דלא הוחזק באחין כו' דבגמ' משמע ודאי דמיירי מסתמא כשהבעל היה דר בעיר מולדתו ומכירין משפחתו ובית אביו ובכגון זה אמרו דאפי' לא הוחזק באחין כמי שהוחזק שאין לו אחים דמי משא"כ מי שבא מארץ מרחק ולא נודע משפחתו ובית אביו הלזה יקרא לא הוחזק באחין משום שאין אנו יודעים אדרבה אמרי' מסתמא יש לו אחים כדרך כל העולם ודוגמא מ"ש שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ אלא אנן הוא דלא ידעינן אבל באתרי' ידעי. ופשוט הוא דהא דקאמר בגמ' לא הוחזק באחין היינו במקום שהוחזקו אנשי משפחתו ובית אביו והיינו כל שלא הוחזק מקום אחר ומדינה אחרת לעיר מולדתו וארץ משפחתו ובית אביו אבל אם היה אביו ואמו במדה"י והוא עזב את אביו ואמו ובא לכאן לא מהני מה שלא הוחזק כאן באחין. וכ"מ להדיא בתשובת מהרמ"ג שבמהרי"ט ע"ש במ"ש ואין לחוש שמא נולד לו אח מאחר שיצא משם כו' וזהו אפי' לדעת המתירין החולקים על מהרי"ט והא דחק ר"פ האשה בתרא היתה לה חמות אינה חוששת מיירי בידוע שלא היה אחין לבעלה כשהיתה חמותה בכאן וכמו שהעתיק הטור בדין זה אשה שאין לה בן ולא אחים לבעלה וחמי' וחמותה כו' ולא ומשום דאינה חוששת היא בחזקת שאין נו אחים ולא עוד אלא דמשמע ודאי שבידוע הי' שאין אחים לבעלה ומש"ה שינה את לשונו שבכל הסימן כתב לא הוחזק באחין וכאן כ' בסתם ולא אחין לבעלה לומר דודאי וברור לנו שלא הי' אחים לבעלה ויש לה חזקת היתר חזקה ברורה ולכן אינה חוששת וכ"ה ברמב"ם להדיא דהטעם משום דנעמידנה על חזקתה וכדאמרינן בגמר' סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק ופרש"י שהרי בלא יבם היתה תחילה כשיצתה כו':
מיהו בזה יש מקום עיון דהא בגמ' לא אצטריך למימר הכי אלא לר"מ דחייש למיעוטא אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו ברובא לשוק לחודא הוה משתרייא אפי' בלא חזקה דלא דמי לרישא דהתם איכא חזקה לייבום וסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא מה שאין כן היכא דליכא חזקה לייבום אף על גב דליכא נמי חזקה לשוק אזלי' בתר רובא לרבנן דקיי"ל כוותייהו. איברא שהתו' כ' שם דלת"ק דר' יהושע דאמר יצתה מליאה חוששת (וקי"ל כוותיה) אע"ג דליכא חזקה לייבום לא אזלי' בתר רובא כל היכא דליכא חזקה לשוק אבל באמת היינו לשיטתם דמוקמי' מתני' כר"מ אבל להפוסקים דפסקו כסתמא דמתני' ולא קיי"ל כר"מ ע"כ הטעם משום סמוך מיעוטא לחזקה ויצתה מליאה איכא נמי חזקה לייבום כמ"ש הנ"י דשמא תפיל הוי כונו שמא מת דלא חיישי' ואוקמ' אחזקה, אבל היכא דליכא חזקה ליבום אזלי' בתר רובא אפי' היכא דליכא חזקה לשוק וא"כ תקשי להרמב"ם וטור (דפסקו כסתמא דמתני') שלא כתבו אלא הטעם דחזקה ולא זכרו כלל הטעם דאזלי' בתר רובא ולכאורה עשו את הטפל עיקר ואת העיקר אפי' טפל לא עשו. ואדרבה הרמב"ם כתב על זה וה"ה לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת כו' אין חוששים שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה אע"ג דלא שייך התם ה"ט דרובא לשוק משמע דה"נ משום חזקה לחוד נגעו בה. ומה שי"ל בזה דהנה צריך להבין בגמ' דקאמר דהכא איכא רובא לשוק משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות וה"ל זכרים מיעוטא דאין הפי' דמחציתן של נשים אינן יולדות אלא נקבות דזה אין סברא כלל דמאי פסקא דהוי מחצה ע"מ ממש אלא היולדת יולדת מן הסתם זכרים ונקבות וא"כ במאי מגרע כח המחצה נקבות למהוי זכרים מיעוטא מאחר שכבר אפשר שילדה החונות גם שניהם זכר ונקבה דאטו מחצה דנקבות סותר לגמרי מקצה דזכרים וכי בשביל שילדה נקבה תו ליכא למיחש לשמא ילדה נמי זכר הן אמת שיש לומר דמתני' לא מיירי אלא בכגון שאין לחוש אלא לולד א' וכמ"ש לקונן אבל זה נראה להרמב"ם (והטור) לדוחק אלא עיקר הטעם ונשום חזקה ומה שאמרו רובא לשוק אינו אלא שלא לומר שהרוב הוא נגד החזקה דהא רוב נשים מתעברות כו' ורובא עדיף אפי' לרבנן דר"מ ומכ"ש לר"מ דחייש למיעוטא על זה אמרו דרובא נמי לשוק כלומר שהרוב אינו מגרע כח החזקה והוי חזקה גמורה אפי' לר"מ דחייש למיעוטא ורובא לשוק היינו לומר דהוה מיעוטא לייבום ומשום דהוי כעין ס"ס וכ"מ בנ"י. וכעין שכתבו התופ' כה"ג לענין חזקה לייבום דרישא דהיינו לאפוקי דלא הוי חזקה לשוק וה"נ להרמב"ם והטור לענין רובא לשוק דסיפא, ומש"ה הפסיק הרמב"ם בין בבא זו דהיה לה חמות כו' ובין בבא דיצתה מליאה כו' בדין אשה שהיה לבעלה בן כו' ללמוד משם דמשום חזקה לחוד משתריא ולא קאמר בגמ' רובא לשוק אלא כדי שלא תאמר רובא לייבום כו' כנ"ל:
העולה מזה דהא דתנן הי' לה חמות אינה חוששת היינו משום חזקה ודוקא בידוע שלא היה אחים לבעלה קודם לכן אבל היכא שבא מארץ אחרת ולא נודע שיש לו שם אחין אין לה חזקת היתר וחוששת בוודאי ומשום רובא לשוק לחוד לא משתרי. אפי' אי נימא דהסוגיא כפשטה דלא כמ"ש לדעת הרמב"ם והטור ע"כ מיירי בכגון שאין לחוש אלא לולד א' וקאי ארישא וה"ק דאם הלך בעלה וצרתה כו' דחוששת עד שתדע כו' מפני הספק שנולד לה בשעת מיתר בעלה אבל בהיה לה חמות במד"ה ובעלה מת בכאן (וכ"ה בטור להדיא עיי' ב"י) ונולד לו הספק עתה לינה חוששת שמא ילדה החמות עתה שעה אחת קודם מיתה עד שתדע כו' להב אשמועי' במתני' דאינה חוששת משום דרובא לשוק והוי רוב גמור דמחצה דנקבות סותר לגמר ועומד נגד מחצה זכרים ומיעוטא מפילות וה"ל זכרים מיעוטא דבענין אחר ליכא רובא לשון כלל וכ"מ בגמ' דקאמר סיפא איכא חזקה לשוק ורובא לשוק משמע דודאי איכא חזקה לשוק ולו קאמר כגון דאיכא חזקה לשוק אע"כ דאל"כ רובא לשוק נמי לא הוי וחוששת אפי' לרבנן דר"מ ולפ"ז קשה על הרא"ש בתשובה הנ"ל דכתב על נדון שלו שאשה זו בחזקת שאין אחים לבעלה עומדת והיינו מטעם דלא הוחזק באחין וכמשמעות ראייתו מהגמ' וכן הטור העתיק דברי האיש לא הוחזק באחין כו' ובהי' לה חמות כו' ודאי מטעם חזקה ברורה הוא דאינה חוששת וכמ"ש הרמב"ם וכמשמעות הטור עצמו וכמ"ש לעיל דהכי משמע בגמ' להדיא:
והנה לכאורה יש לומר דהרא"ש סמך על מה שהיה דר בצרפת זמן רב ולא נודע ולא משמע מעולם דאורך הזמן שהיה עונה ולא הודע לה או לא' משאר ארץ מגוריו משוי לי' חזקה וסברא זו כתב מהרי"ק בתשובה שורש פ"ז על אודות האשה שנתקדשה לאיש א' ודר עמה בחזקת ארוסתו י"ב שנים כו' דהא פשיטא כיון שיצא הקול זמן ארוך כ"כ בלי הפסק כו' וכן הוחזקה כו' מייתי התם הא דמלקין על החזקות וס"ל דלא בעינן מעשה המוכיח לחזקה לענין מלקות אלא מכיון שאנו מחזיקים אותו כך והיינו מחמת שעמד הקול זמן ארוך עיין שם שנסתייע ופרש"י הרי דס"ל מה שעמד זמן ארוך הוי הוחזק אע"ג דהקול בלבד לא הוי כהוחזק מכל מקום עמידתו זמן ארוך משוי ליה כהוחזק וה"נ בנדון דהרא"ש מכיון שהיה דר בצרפת זמן ארוך ולא נודע מאחיו הרי הוא כהוחזק בלא אחין (ואע"ג דלא ראינו אינו ראיה מ"מ יש לדמות דבר זה למה שכתב מהרי"ק סקע"ב ובש"ך בח"מ סי' ל"ז דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה דה"נ דבר ההוה ורגיל הוא דרך סיפורי דברים בין איש לחברו להגיד מולדתו ומשפחתו וכיון שהי' דר שם זמן רב ולא הגיד מעולם הוי ראיה) (ומכל שכן אם נאמר דהגיד להם דרך סיפור את כל בית אביו וארץ מולדתו רק את אחיו לא הגיד דזה מהני אפי' לדעת הש"ג שהביא הש"ך שם ע"ש ודו"ק):
ולכאורה יש להביא ראיה לדברי מהרי"ק מדברי הרמב"ם פ"א מהא"ב ה"כ מי שהוחזק בשאר בשר כו' שזו אחותו כו' וחזקה זו הוא ודאי לאו על ידי מעשה המוכיח כמו כרוכים אחריה דבגמ' דקדושין (ד"פ ע"א) דבאחותו ל"ש זה אלא היינו ע"י חזקת אורך הזמן וכמו שכתב הרמב"ם בהכ"א גבי איש ואשתו אלא דהתם בשלשים יום סגי ומשום דודאי ראו קירוב בשר וכעין שונצינו ביצחק אבינו ויהי כי ארכו לו שם הימים כו' משא"כ באח ואחותו צריך זמן ארוך ואפשר שיצא להרמב"ם כן מדקתני גבי תינוק ותנוקת הגדילתו וזה שמביא הרמב"ם מיד ומעשה כו' והגדילתו וסבירא ליה דהא דקתני והגדילתו לאו לעונשי' לחוד מתני' דה"נ בלא הגדילתו הוה מצי לאשמועי' דעל כל פנים אמו מיענשא אלא אשמועי' הגדילתו דאורך הזמן ונשוי לה חזקה וה"ה לאח ואחותו אורך הזמן משוי לי' חזקה אלא דא"כ אמאי מצרכי בגמ' כרוכים אחרי' בהגדילתו לחוד סגי ומדברי מהרי"ק עצמו ומבואר דלענין נסקלין ונשרפין אין אורך הזמן חזקה ועוד דסוף דברי הרמב"ם לא משמע הכי שהרי סיים ראיה נדין זה מה שדנה תורה במקלל כו' והתם אין החזקה בשביל אורך הזמן אלא בשביל שהוחזק כך מנעוריו בין השכני' ושכנות בחזקה גמורה שהחזיקו בו שהוא אביו אע"פ שאין יודעים בראיה ברורה מ"מ על הסתם יודעין ומחזיקין וא"כ מ"ש הרמב"ם ברישא שזו אחותו כו' מני מיירי בכה"ג דוקא ולא בשביל אורך הזמן והא דקתני והגדילתו לעונשין לחוד מתני' ולפ"ז אין לנו ראיה להחזיק בשביל אורך הזמן וגם מהרי"ק צירף לסברתו עוד אומדנות המוכיחות ע"ש. ועוד נתת דבריך לשיעורין וכל כה"ג ה"ל להרא"ש לפרש להשיב הא מלתא דפשיטא כיון שאשה זו בחזקת כו' מאחר שע"ז אנו דנין לונה היא בחזקת והל"ל ולפרש בהדיא דחזקה טובה היא זו אבל האמת יורה דרכו דהרא"ש איירי שהבעל היה דר בצרפת מעולם שהיתה ארץ מגורותיו ומגורי אביו ושם הוחזקו משפחת בית אביו אלא שאחי האשה אומר שראה את אחיו באשכנז והיינו שע"י איזה סיבה רחוקה ונפלאה נתגלגל הדבר שיצא אחיו לשם מנעוריו ונאבד זכרו בכאן ובשביל מאמר אחי האשה פקפק השואל לולי שרחוק היה שלא היה הבעל מודיע לה כו' אבל על חזקת אחין לא נסתפק כלל ועל קוטב זה סובב הולך כל דברי הרא"ש כיון שאשה זו בחזקת שאין אחין לבעלה עומדת כו' ותדע שהרי הרא"ש הקשה לדבריו מהא דאי' בב"ב פ' י"נ הא אמרי' דאיכא סהדי במד"ה כו' ותירץ דהתם שאני שיצא הקול שיש עדים בדבר וצריך להמתין על העדים משא"כ מה שאמר אחי האשה אינו קול ואינו ר"ל כי אחי האשה לא הוציא קול או שהוא קלא דלא אתחזק בב"ד דא"כ ל"ל אריכות הדברים דהתם שאני שיצא הקול שיש עדים וצריך להמתין על העדים הל"ל בקיצור התם יצא הקול הכא לא יצא הקול אע"כ הוק התם יש קול דאיכא עדים אבל מה שאמר אחי האשה אינו אומר שיש עדים באשכנז אלא הוא לבדו ראהו שם ואי איתא שהנדון שלו היה שהבעל בא מארץ אשכנז וא"כ בודאי באשכנז מכירין אותו ואת אחיו ויש עדים שהם אחים ה"ז קול שיש עדים דהא מלתא דפשיטא שאף קול ברור על העדאת עדים גמורים לומר שיבואו ויעידו מחמה שכבר נודע להם אלא קול דאיכא עדים היינו הקול במה שידוע לעדים ואם יחקרו על זאת ודאי יעידו והכי נמי אם יחקרו בארץ אשכנז ודאי יעידו מאחר שמכירין אותו ואת אחיו א"ו כמו שכתב שהבעל היה דר בצרפת מעולם ובארץ אשכנז אין מכירין אותו כלל ובצרפת אין מכירים את אחיו כלל ואם כן הוי קול בלא עדים ולכן העתיקו הטוש"ע סתמא לא הוחזק באחין כו' דסתמו כפירש שהוא בארץ מולדתו ויודעים משפחתו ובית אביו אלא שבא א' מארץ רחוקה ואמר אני אחיו שנתגלגל ל במדינה אחרת ולא הוחזק לפנינו ולא נודע לנו שנתגלגל איזה אח מעמו ואפי' ע"א לא מהימן בכה"ג משא"כ כשיש חשש מדינה אחרת לפנינו לעיר מולדתו ובית אביו ביאר הטוש"ע אח"ז דין דהיה לה חמות כו' ודוקא כשהוחזק דלית ליה אחין בחזקה ברורה וידועה הוא דאינה חוששת אבל בלא"ה חוששת. ומעתה יראה הרואה שכל הדינים אלו מפורשים בטוש"ע באר היטב ולא נתחדש דבר מעתה אלא לחקור עד כמה נק' מד"ה ואיזה גבול לדבר וזהו באמת הכל לפי מה שעינינו רואות ולא יקשה המעיין נתת דבריך לשיעורין אא"כ יאמר עליו דכל כי האי מלתא ה"ל להפוסקים לפרושי אבל כשזכינו לדין ונמצא הכל כתוב מפורש מעתה מתוכם ילמוד כל חכם לעצמו לשער בעיניו כל שיעורי חכמים כך הוא שתפסו לפעמים ענין הכולל בשני דברים שזה אסור וזה מותר והם רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה אעפ"כ כל חכם מבין מדעתו פרטי הדברים להיות מומחה ממצע הגבול ביניהם: