אור ברסלב

שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

סימן יד

סימן יג

אל האשל הגדול בענקים. הוא ניהו מרנא ורבנא הרב הגאון מופת הדור מפורסם בכל קצוי ארץ ובוצינא קדישא דנהורא אספקלריא המאירה איש אלהי קדוש יאמר לו כבוד תפארתו מוה' שניאור זלמן נ"י ויופיע כאור השמש ויהלום:

נדרשתי ללא שאלוני אך תורה היא וללמוד אני צריך ובפרט שראיתי והנה מנורת זהב כלה. שבעתיים כאור החונה לה. היה מכתבו הנותנת אמרי שפר. ומה גם שמכתבו הגיע לגלילותינו אשר נכתב לכבוד הרב הגאון אב"ד מבריסק דליטא. עד הגיע מכתבו ליד הנגיד הוותיק מוה' משה מאזוס מקהלתנו ושאל מאתי לעיין במילי טבא דרבנן. ועיינתי בה הדק היטב ולפי דעתי הקלושה דברי אדוני א"א להולמם. ויש להשיב על דברי קדשו לפי דעתי הקלושה היות עיקר יסודו שאותו המיעוך שהטבח קולף מהתחלת הסירכא עד מקום שידו מגעת ואם נתפרק באמצע שוב אין צריך לו לקלוף עד סוף הריאה. ואדוני מדמה ליה שהסירכא כבר עברה ע"י מיעוך ומשמוש ולא נשאר שם רק איזה דלדול. וז"ל אדוני במכתבו הנ"ל בסירכא שעברה ונתקה מהריאה ע"י מיעוך ומשמוש וגלגול אצבעות הנהוג עכשיו בכל המדינות רק שנשארו עדיין דלדולי הסירכא על הריאה. עוד אדוני מוסיף אפי' אם הבודק הסיר ומשך ממקום שפסק ולהלן ולאחר כשנפחו הריאה הי' מבצבצת תלינן כדין נקב שנמצא לאחר משמוש ידא דטבחא ותמצית דברי אדוני באותן הסרכות דמדינא דגמ' כשר בבדיקה לדעת קצת הפוסקים לכן יש להקל כאן ולסמוך על אותן אחרונים שלא הזכירו כלל להסיר שום דלדול (אפשר נוכל לומר שלא הזכירו האחרונים לרוב פשיטות הדבר כי כבר כתב הבית יוסף בד"ה ור' יעקב גאון בסי' ל"ט הם בשם הרוקח כו' ואין מקומן ניכר כלל נמצא מפורש שלא יהא רושם סירכא כלל ניכר לכן האחרונים לא הזכירו רק סתם עברה ע"י משמוש וגלגול אצבעות ובודאי מכל וכל כמו שכתב הב"י:) ואני בעניי לפי קט שכלי אין הנדון דידן דומה לדלדול ובראשונה בנדון שאלה דידן אפילו אם יתקלף הסירכא מתחלת תליית הסירכא עד סוף הריאה צריכים אנו להתבונן קליפה זו מה טבעה כי בכל דברי ראשונים ואחרונים לא הזכירו שם קליפה. וכמ"ש הפרי מגדים בסי' ל"ט וז"ל שאותן האוחזין בצפרנים וקולפין את הסירכא ונעל הריאה הם מאכילין טרפות לישראל. וגם הבעל תורת יקותיאל הפליג להחמיר מאוד וז"ל ונמוח במשמושו משמע דנמוח לגמרי כמו ליחה בעלמא כו' וכתב והשומע ישמע ויחדל ואל ילך בדרך אתם עם הנוהגין להסיר הסירכות מעל הריאה ואומרים שזהו המעוך ומשמוש שכתבו הפוסקים כי הם מאכילין טריפות לישראל וראוי להזהיר אף על כולם כי המקילים לא הקילו אלא אם נימוח ע"י שנגלגל בקל בין אצבעות וזה נימוח כליחה בעלמא כו' ולכן צריך להסיר כל הסירכות שלא ישאר שום דלדול בריאה וכו' ופשיטא שלא יקלוף כמנהג' הרע אלא יגלגל בין אצבעות ע"כ דבריו. וטעמם ונימוקם עמם כי עיקר הנסיון לדעת אם היה סירכא גמורה או ריר בעלמא לשני הטעמים או שכבר ניקב או שסופו להתפרק ואם הבחינה יהא נעשה רק ע"י שיקלוף את הריאה ואפי' אם הקרום לא נמוחה כליחה נמצא נשאר הכשירה עיקר על הבדיקה דהיינו לאחר שנתקלפה מנפחה. א"כ קשה בתרתי חדא הא אנן אין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש הרמ"א דדלמא לא ינפח כל כך כמו שהיה בחייה. ועוד ל"ל למעך ולגלגל בין אצבעות וכמה אזהרות שיהא בנחת יחתוך בסכין התחלת הסרכא ויקלוף ויבדוק ברוק ע"י נפיחה ולא יבצבץ ויהא כשר (וכן הוא בט"ז בסי' ל"ט) ותו אפילו בעגלים הרכים ג"כ יהא מועיל בחינה זו קליפת הסירכא ובדיקה ברוק כי לפי הנ"ל עיקר הנסיון שיקלוף בנחת ומה לי אם הקרום רך או חזק רק שיקלוף מעל הריאה ואח"כ יבדוק ברוק שלא יבצבץ. אלא ודאי עיקר הנסיון כמו שכתבו הראשונים ואחרונים שלא יהא בהסירכא שום ממש ויעשה כליחה וריר בעלמא ולכן צריך שיהא בנחת ולכן בעגלים הרכים שבטבע' מנתקת א"א לנו לברר בזה שנעשה כליחה דלאו סירכא דלעולם שהסירכא גמורה והאי דמתנתקת ונעשה כליחה משום דרך הוא וחולשת הטבע בעגלים כנ"ל (ולא זכיתי להבין דברי אדוני שכתב מל' רמ"א וניתק משמע דלאו דוקא נמוחה כליחה ולענ"ד נהפוך הוא דאל"כ מה יעשה בעגלים הרכים מ"ל ועוד יש כמה משמעות מלשון הש"ע דדוקא נמוחה כליחה וריר בעלמא:) וא"כ לפי הנ"ל שזכינו לברר שעיקר הנסיון של המעוך הוא דאם הוי כליחה וריר בעלמא ולא הוי שם סרכא עליו ואין כאן נקב לפרש"י ולפי' התו' אין סופה להתפרק ואין כאן שום ריעותא. א"כ בפשיטות שצריך למעך כל הסרכא מראשה לסופה שלא יהא ניכר מקומו כלל דאל"כ אלא שישאר איזה רשימה קצת עדיין לא הוברר לנו בדיקתה דדילמא התם הוא בחזקת שאינה מנתקת כל היום וסירכא גמורה היא. ומ"ש הת"ש בשם רש"ל אם מנתקה באמצע ועדיין נשאר מקצתה בריאה ג"כ כשר. זה כתב על אותן הסירכות שבהגבהת אצבע הם נמוחים. והוא בחינה קלה מאוד וכן כתב הת"ש בס"ק נ"ג דרש"ל קאי על זה האופן וראיה מוכרחת שיש פוסקים שאוסרין מעוך ומתירין בהגבהת אצבע ש"מ דהגבהת אצבע מבורר לנו יותר דהוי ריר בעלמא ממעוך וגלגול אצבעות. לכן גבי הגבהת אצבע די לנו שניתקה באמצעיתה (עוד עיין בפ"מ שמתרץ ג"כ דברי רש"ל הנ"ל דמיירי בהכנסת יד הטבת כבר מנתקת יע"ש). אבל ע"י מיעוך ומשמוש בודאי צריך למעך ולבחון מכל וכל תדע (שאם) שלא יעשה כך איך יבדוק דילמא סתם אותו מקצת הנשאר את הנקב (וכן הוא בת"ש ודבריו נכונים) ולדעתי הוא מחמת דעת הפוסקים ולא דעת הבודקים שזה שכתב להסיר מכל וכל כמ"ש בשם הרוקח לעיל שלא יהא ניכר מקומו והכל מחמת הבדיקה ואפילו אם יאמר אדוני שהבדיקה אינו מעכב בדיעבד (שלא כדברי הת"ש ושאר אחרונים) עכ"פ מיעוך כל הסירכא מעכב וודאי כי מה לי כולה מה לי מקצתה עכ"פ צריך לבחון כדי שנדע אי סירכא גמורה אי ריר בעלמא:

מעתה שזכינו לברר שהמעוך צ"ל שלא ישאר בה שום רושם סירכא כלל ק"ו ב"ב של ק"ו בבחינה שיקלוף את הריאה עכ"פ צריך לקולפה כולה כדי שנדע אם היא סרכא גמורה אי לאו. ומה גם שאדוני כתב אפילו בצבץ כשר לא הבנתי כלל היות עדיין לא נתרפאה מחלייתה דהיינו שמסופקים אנחנו אם היה סירכא גמורה. ועתה נתוסף עליה עוד ריעותא נקב מחדש. ולו יהא דתלינן במשמוש ידא דטבחא עכ"ז לא נתחזקה עדיין ששמה ריר בעלמא ואפשר שהיה סירכא גמורה כי עדיין לא נתקלפה כולה ולא נתמעכה וצריך בדיקה מדינא דגמרא ועתה שמבצבץ באותו מקום שנתלש בכח גלל כן א"א לבדוק ולמיקם על בדיקת אותו מקצת שכבר נקלף שלא בצבץ שם שזהו החוש מעיד. (דשמא הרוח אין לו כח לנשב שם עבור נקב הידוע שבצבץ שהוא גדול ובעבורו אין הרוח של הבודק הולך באותו מקצת כמו שהיה בחיי') וראייה מוכרחת דאפילו אם לא בצבץ בשום מקום אין אנו בקיאין בבדיקה מהאי טעמא דילמא לא מנפח כראוי ומכ"ש בנדון דידן שבצבץ במקום אחד החוש מעיד ע"ז שא"א לנפח כראוי וא"כ נשארה בספק סירכא גמורה הן אפילו במקום שנתקלפה כבר והן במקום שלא נתקלפה פשיטא. ועיקר היתר שאדוני כתב ודימה נדון דידן לשם ריר בעלמא מחמת אותו מקצת שנתקלפה והבדיקה שלה אינו אלא לחומרא בעלמא ובדיעבד אינו מעכב ושלא כדברי הת"ש ושאר אחרונים אבל לפענ"ד הקלושה כמדומה לי שנהפוך הוא שעדיין לא יצא משם סירכא גמורה כלל ולבדוק לה א"א מחמת שבצבץ כנ"ל גם אין אנו בקיאין בבדיקה ובפרט בעיקר הנסיון של קליפה לא זכיתי להבין על בוריו ולפענ"ד אפי' נתקלפה כולה ובדקוה ולא בצבצה ג"כ טרפה כי אם לא נתמעכה כליחה סירכא גמורה היא וכבר כתבתי לעיל בשם הפ"מ ותורת יקותיאל דדוקא הבחינה כליחה ולא בקליפה. ועל הבדיקה א"א לנו לסמוך כי אין אנו בקיאין בבדיקה ועד שנתמעך בנחת ונתהווה כליחה אז בדקינן לחומרא דאם יבצבץ טרפה וכמפורש בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דאם יבצבץ לאחר המיעוך ואין חילוק בין סירכא לסירכא (ועיין בש"ך סימן ל"ט ס"ק מ"ו דבכל הסירכות נהוג למעך ולבדוק רק מחיתוך לחיתוך למטה מחצין מצד עיקרן):

מה שכתב אדוני שטעמם ונמוקם עמם על ענין הדלדול שלאחר המיעוך שאין צריך להסירם מכל וכל. לדעתי הקלושה יש להשיב. מה שכתב וז"ל ואם באת לחוש לכל הסירכא כולה המתקלפת וע"ג הריאה שהן הדלדולין אמאי מכשרי' בכסדרן הא הוי מחיתוך לגב אם מתקלפת כו' ואם מתקלפת משתיהן הוי מגב לגב ע"כ דברי אדוני ולענ"ד בפשיטות דלשני הטעמים בכסדרן אין כאן ריעותא כלל ואין חל עליו שם סירכא כלל כי היינו רביתייהו וכל או"א לפי פירושו וכמ"ש התוס' בד"ה היינו רביתייהו דף מ"ז ואין להאריך בפירושיהם כי כבר האריכו הפוסקים. ועיקר דלא הוי ריעותא כלל. וראיה מוכרחת דכשר בלא בדיקה. ואיך שייך להקשות דלמא מתקלפת הא אין חוששין לנקב כלל ולא לסופה להתפרק כי לא מיקרי סירכא כלל עוד יש ראיה לענ"ד לדברי אלה מסעיף ה' היכא דאם נסתפק אם היה מחיתוך או מגב והנפיחה פעמים נראה שהוא בחיתוך ופעמים נראה שהוא בגב כשר. וכתב הטור הטעם דאזלינן בתר רוב בהמות וכיון שנסתפק איך היתה נפוחה בחייה אמרינן נשחטה הותרה ע"כ וא"כ מוכח דעיקר אצלנו הריעותא דאם יש איזה ריעותא או סירכא או שאר ריעותא אותה הבהמה אינה מהרוב וצריכה לברר אותה להוציאה מהריעותא ועיין בט"ז ס"ק א') אבל היכא דליכא ריעותא אמרי' נשחטה הותרה ואזלינן בתר רוב. וזהו הטעם בכסדרן דליכא ריעותא ואזלינן בתר רוב בהונות ואמרינן נשחטה הותרה ופשוט הוא:

עוד כתב אדוני ראיה ומדמה נדון דידן לסירכא מיניה וביה וכמו שם דאין סופה להתפרק או דאין בו נקב גם בנדון דידן או שלא תתפרק שם או שאין נקב במקום הדלדול שנשאר כך הוא תמצית דברי אדוני בשינוי לשון קצת והכל הולך למקום א' שאדוני מדמה נדון דידן או דלדולי סירכא של הת"ש למקום שאין מעיקרו שם סירכא עליו וכמ"ש הב"י גבי סירכא מיניה וביה והובא בש"ך ס"ק כ"ז ובט"ז ס"ק י"ד דודאי אינו סירכא אלא הפשטת הליחה של הריאה ולא בא מחמת נקב אבל בכאן הוי סירכא גמורה וצריכים אנו לברר ולהוציאה אותה מחזקת סירכא גמורה ולהעמידה על שם ריר בעלמא. וא"א לברר זאת אם לא שיתמעך בנחת והוי כליחה והוי ליה שם ריר ואח"כ לבדוק ברוק אם יבצבץ טריפה ואם לאו כשר ובודאי א"א לבדוק אלא שיתמעך בכל וכל שלא ישאר בו שום רושם דאל"כ א"א לבדוק הכל (כמ"ש לעיל בשם הפ"מ ותורת יקותיאל) גם מ"ש אדוני ובזה א"ש דברי הב"ח דלא סתרי אהדדי. ואני בעניי לפי קט שכלי נוכל לומר דלא סתרי אהדדי דבסימן ל"ט כתב טעם על הבדיקה דהיינו די"ל דעדיין לא יצאנו מידי ספק סירכא והיינו כמו שביארנו בכאן דלא יצא מידי ספק סירכא דהיינו להיות עליו שם ריר בעלמא רק במיעוך ובבדיקה לכן אם מבצבץ טרפה הגם דהנקב אפשר ע"י משמוש ידא דטבחא עכ"ז חיישינן דלמא ניתקה הסירכא בחזקה ולא יצא ע"י המיעוך משם סירכא גמורה בלא בדיקה כי תרווייהו מיעוך והבדיקה מוציאין משם סירכא גמורה כן הוא בב"ח בסי' ל"ט סעיף ט"ו וכן הוא בת"ש כוונת הב"ח ולדעתי הוא מפורש בב"ח ולכן אף דהבדיקה היא חומרא כמ"ש הב"ח גופיה בסימן ל"ט סעיף ה' מ"מ אם בצבץ טרפה כי הא בהא תליא זהו חומרא של הבדיקה אם יבצבץ יהא טרפה כי עכשיו א"א לבדוק ונתקלקל הבדיקה ובמיעוך לחודיה לא יצא משם ספק סירכא לכן טרפה וזהו ממש דבריו בסימן ל"ו אם נמצא נקב הן במקום סירכא או שלא במקים סירכא כתב שם וז"ל אין להוציא מחזקת טריפה אלא בידוע שלא היה שם נקב ע"כ ולכאורה שלא במקום סירכא לא הים בחזקת טריפה אך היינו טעוניה דהא הבדיקה מקולקל שא"א לנפחה ולו יהא דאותו הנקב שלא במקום הסרכא נעשה ע"י משמוש ידא דטבחא אבל לנפחה כראוי כמו שהיתה בחיי' א"א למיקם ולעמוד על בדיקתה כמ"ש לעיל א"כ נשארה הסירכא רק ע"י מיעוך לבד וא"א להתירה ע"י מיעוך לבד בלא בדיקה דילמא מיעך בכח כסברת הב"ח וטריפה היא. ולא זכיתי להבין דברי אדוני שכתב בתשובתו דמ"ש הב"ח בסי' ל"ט אלא שעדיין לא יצאנו כו' וכתב אדוני ובסמוך לסירכא לא שייך האי טעמא אבל כדפרישנא וכמ"ש התבואות שור סמוך לסירכא ובמקום סירכא שניהם שווין כי נשאר המיעוך לבד בלא בדיקה וא"א למיקם עלה ולכן אין להוציא מספק סירכא גמורה וטרפה. וראיה דלא מכשיר הב"ח אלא בכסדרן או סירכא תלויה וכמו שמסיים הב"ח במשמוש ידא דטבחא ואין כאן ריעותא. נמצא מפורש בדברי הב"ח דאפילו בדיעבד בלא בדיקה טריפה אפילו לאחר המיעוך כולה הגם דסבר הב"ח מפורש דהבדיקה היא לחומרא וא"כ מוכח מכל הלין פוסקים דגם בדלדול היכא דא"א למיקם לבדוק ולברר דאין בו נקב עדיין בחזקת סירכא גמורה וטרפה מחמת מניעת הבדיקה הלא המה הב"ח והת"ש בשם מהר"ן שפירא ומהר"ם מלובלין ומהר"ש אידלש ושאר גאונים והפ"מ והתורת יקותיאל וכן הוא קצת משמע בחגורת שמואל על לבוש אין לענ"ד הקלושה להקל נגד כל הנך פוסקים ומה גם שכבר כתבתי בשם הרוקח שלא יהא מקומו ניכר כלל ולכן לא הזכירו האחרונים היינו הרמ"א והט"ז לרוב פשיטות וכמ"ש לעיל וזהו בענין הדלדול אם כי בנדון דידן מעדיין לא נשלמה הסירכא וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שבצבץ וגם לא נעשה כליחה אותה מקצת שנתקלפה לענ"ד אי אפשר בשום אופן להכשירה אפילו בסירכא שנסרכה לדופן דמדינא דגמרא כשר בבדיקה ואין חילוק בין סירכא לסירכא כי אנן אין בידינו לחלק היכא שכל הפוסקים הסתימו וכמו שהבאתי לעיל בשם הש"ך ומבקש אני מאת אדוני שיכתוב לכאן תשובה באר הטיב כדי שיובנו הדברים גם לאיש כמוני מקטני וחלושי שכל:

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב לאדוני קושיא א' שנתקשתי בב"ק דף צ' ע"ב תנו רבנן שור תם שהמית והוזק כו' וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידיינוה כו'. ואיתא בכריתות דף כ"ד ע"א. א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ופירש"י דהוי הפקר משנגמר דינו ואיתא בב"ק י"ב ומ"א אם נגח ואח"כ הפקיר פטור והועד בבעליו כו' ואיתא בהרא"ש דף י"ג דאפילו חכמים לא פליגי על ר' יהודה דפטור מלשלם ואם כן מאי מקשה הגמרא ליהדר ולדיינוה דיני ממונות דהא משנגמר דינו הוי הפקר ונגח ואח"כ הפקיר פטור ויש לי דרך לישב באריכות גדול אך באתי לבקש מאת אדוני לחוות דעתו הצלולה בזה. ואסיים ואומר שלום:

הק' נפתלי הירש בא"א המפורסם החריף מו' ישראל הכהן מסאטנאב מ"ץ דק' בארדיטשוב

וזאת אשר השיבו על זה

ידיעה בתחלה לאודועי לכת"ר כמצוה עלינו מפי חז"ל רפ"ה דברכות שהנחשד בדבר צריך להודיעו כי מעולם לא עלה על דעתי ח"ו להתיר לקלוף הסירכא בידים רק שעל ידי גלגול בין האצבעות אפילו בנחת ע"י זה היא מתקלפת מאליה מהריאה ומתנתקת מעט מעט מטה מטה עד כלותה ואף גם להלאה ממקום יציאתה ובליטתה מהריאה וכמ"ש לקמן באריכות (וכל אריכות כת"ר בזה היא בחנם ואך למותר). ומתחלה ההכרח לבאר היטב חילוקי דעות האחרונים. בענין המיעוך ומשמוש הזה:

הנה בספר תורת יקותיאל כתב דבעי דוקא להיות הסרכא נמוחה כליחה כו' ויפה כיוון לפי משמעות לשון הכלבו דף פ"ז ע"א והובא בב"י ולשון מהרי"ו והובא בד"מ שכתבו לשון נימוח. אך בד"מ מסיים אח"כ שתמוה הוא המנהג שנהגו עכשיו באילו המעוכים ומשמושים כי לא מצינו שום פוסק שמתיר למעך ולמשמש בכה"ג שנהגו למשמש לפעמים זמן רב ואם ניתק מכשירים רק מנהג אבותינו תורה היא עכ"ל:

והנה אם עיקר קפידתו היתה על זמן רב לחוד הרי בכלבו כתב בהדיא למשמש הרבה והובא ב"י ולא נתן שום שיעור לדבר רק שימשמש בנחת ע"ש. ועוד דה"ל לסיים ואם נמוח מכשירים כלשון מהרי"ו ולמה שינה הלשון מנמוח לניתק. אלא ודאי שכוונת רמ"א היא משום שהמשמוש זמן רב עד שניתק לא מקרי משמוש בנחת כ"כ כמ"ש בפוסקים והיינו משום דאי הסירכא היתה רכה ונמוחה כליחה מחמת רכותה ע"י המשמוש כמשמעות לשון הכלבו ומהרי"ו היה די לה במשמוש קל זמן מועט. אבל סרכות הקשות קצת ואינן נימוחים כליחה רק שנתקות באמצעיתן או סמוך לריאה ע"י מיעוך ומשמוש זמן רב אף שהוא בנחת ולא בכח מ"מ אינו בנחת כל כך כמו בנמוחה כליחה. ואף גם אם היא בנחת כל כך מ"מ מאחר שאינו נימוח כליחה אלא שניתר ונפסק מחמת רוב המיעוך זמן רב לא מצינו שום פוסק שמתיר וכמשמעות לשון מהרי"ו בד"מ שם שסרכות הקשים אין להן היתר רק שמנהג אבותינו תורה אף שלא הוזכר בפוסקים זו היא כוונת רמ"א באמת לכל מודה על האמת וזו היא גם כן כוונתו בהגהת הש"ע שלא הזכיר לשון נמוח אלא המתנתקת ססי' י"ח ובהג"ה סי"ג ולא ינתק בכח ר"ל אלא ממילא ומאליה על ידי מיעוך בנחת ולא בחוזק וכח שנמצא מנתק בכח. ולשון שיתמעך שברמ"א שם סי"ג הוא לשון ממוצע בין נמוח כליחה לניתק בכח דמאחר שמתנתק ממילא ע"י גלגול אצבעות בנחת מקרי נתמעך בלשון רמ"א (ומ"ש בד"מ בסיום לשונו לשון נימוח גבי ורדא הוא דרך העברה בעלמא ושיטפא דלישנא ומשום דקאי התם אדברי מהרי"ל שהזכיר ל' נמוח ע"ש היטב. וגם לדידן דמכשרינן בניתק ממילא ודאי דאין אנו חולקים על מהרי"ו ח"ו אלא ס"ל דניתוק ממילא הוא בכלל נימוח שבמהרי"ו מש"ה לא נזהר שם רמ"א כל כך בלשונו וכן באות כ"ו שם כמו בהגהת הש"ע הקבוע להוראה):

והנה מהרש"ל שהיה בימי רמ"א החזיק ג"כ המנהג שהזכיר רמ"א ועיקר יסודו ממה שכתב הרא"ש דסירכא אם ימעך אותה כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביותר משמע להדיא שאם מתנתקת בכך כשרה עכ"ל ביש"ש סי' כ"ו. והוכחתי זאת תוכיח ג"כ דאף שלא נמוחה כליחה אלא שניתקה ונפסקה כשרה. וכן משמע עוד מדמנעו רש"ל ורמ"א בד"מ למעך ע"י סמרטוט או עפר וקול שהם אינם ממחים כליחה מכלל דכהאי גוונא באצבעות שרי. ומה שכתב הפ"מ וכן מה שכתב כת"ר בפי' דברי רש"ל ז"א למעיין היטב בלשון היש"ש שלמד כן מלשון הרא"ש ולזה נתכוין הת"ש ס"ק נ"ז שיש משמעות כו' אבל מה שכ' בס"ק נ"ג בשם רש"ל גבי הכנסת יד הטבח הוא בהדיא שם ביש"ש. וגם מה שכתב כת"ר מלשון הרוקח הנה הרוקח אינו ממתירי המיעוך ולא מיירי כלל במיעוך אך מנהגנו ע"פ מה שכתב הרא"ש וכמ"ש רש"ל. ובר מן כל דין נמי לשון ניתוק אינו מענין נימוח כלל ליודע לספר בלשון הקודש וכונו שכ' והחוט המשולש לא במהרה ינתק שהוא לשון נפסק ולא מיחוי כליחה וכן הנתוק שבמקרא ומשנה דמס' נגעים הוא שניתק ונעקר השער ולא נמחה כליחה וכן ומעוך ונתוק בפ' אמור תרי מילי נינהו והאריכות בזה אך למותר רק להוציא מלב כת"ר:

אמנם כל הנ"ל הוא רק ליישר המנהג שנהגו עכשיו ואינו ענין כלל לענין שאילתנו שהוא ענין הסרת הדלדולים הנשארים אחר המעוך שהיה כהלכה (איך שהיה ילפי המנהג הפשוט במחניכם בלי פוצה פה כי כך נשאלתי על הדלדולים לבדם) דהא אף את"ל שדעת רמ"א כדעת תורת יקותיאל דבעי להיות נימוחה כליחה מ"מ אחר שנימוחה באמצעיתה מודה התורת יקות' שהדלדול הנשאר א"צ לדקדק להסירו בנחת כדעת השמלה חדשה אלא באיזה אופן שיהיה מאחר שאינה סרכא רק שצריך לבדוק ע"ש היטב ומכל שכן וקל וחומר שא"צ להיות כל הדלדול נימוח כליחה כמ"ש כת"ר בשמו והוא פלאי. (וגם מה שכתב כת"ר בשם הפ"מ שצריך להיות נימוח כליחה דוקא לא נמצא זה בפ"מ שלפנינו):

והנה בתשובת שבות יעקב ח"א ססי' מ"ח כתוב גם כן בהדיא כמש"ל לפ"ד רמ"א (דניתק הוא לשון נפסק) שאם נפסקה הסירכא באמצעיתה ע"י מיעוך בנחת אף שנשאר דלדול בריאה אינה סירכא רק הפשט ליחה לפי משמעות הראשונים והאחרונים ואחר שנפסקה באמצעיתה יפרוק הדלדול בנחת מהריאה שלא יסתום הנקב דהיינו לקלוף בנחת שלא ינקוב הריאה או ע"י סכינא דחליש פומיה וכהאי גוונא עיין שם והיינו ג"כ כמו שכתב התיק"ו באיזה אופן שיהיה כו' (רק שהחמיר להיות נמוחה כליחה כלשון הכלבו והיינו משום שלא רצה לסמוך כלל ע"ד רש"ל וסיעתו וכמו שכתב שם בהדיא ואף שאיני כדאי להשיב כו' אך תורה היא כו' וזה אינו ענין לשאילתנו שכבר פשט המנהג במדינות אלו כרש"ל וסיעתו ולזאת איני יודע מה הרעש שהרעישו עלי דייקא ואדרבה אני החמרתי בשלא כסדרן ממש) וטעמם ונימוקם עמם מאחר שהסרת הדלדול אינה אלא שלא לסתום הנקב בלבד וכן כתב הפ"מ בשם הת"ש טעם זה לבדו שלא לסתום הנקב והוא בת"ש סס"ק נ"ז ומשמעות לשונו שם שזהו עיקר הטעם ומש"ה מתיר הפ"מ לקלוף הדלדול מגוף הריאה אחר המיעוך כדעת השבות יעקב ותיק"ו דלא כמשמעות השמ"ס דלקמן (אך מ"ש הפ"מ בשם הפ"ת אינו מובן דהפ"ת היה ספרדי וחולק לגמרי על רמ"א ורש"ל וכל האחרונים שלנו האשכנזים ע"ש בס"ק י"ט):

אמנם בשמ"ח סל"ח הוסיף עוד טעם להסרת הדלדולים משום דכל שלא הלכה מכל וכל יראה מזה דלאו ריר הוא כ"א סירכא גמורה ומה"ט נמי משמעות לשונו הוא בסל"ו שהסרת הדלדולים צריך להיות ע"י מיעוך בנחת דוקא ועל דקדוק משמעות לשון זה תמכו יסודותם המחמירים דמחניכם (כמו שרמזתי בתשובתי הראשונה לבריסק) כי הנה לפי טעם זה אם לאחר שניתקה ונתקלפה מאליה הסירכא כולה מהריאה על ידי המיעוך וגלגול אצבעות בנחת נשאר עוד דלדול דק ואם יגלגלו בין אצבעותיו להסירו אזי יהיה מתקלף קרום דק ממילא מגוף הריאה התמימה ונקי' להלאה ממקום יציאת הסירכא ובליטת' על הריאה ודבר ההווה ורגיל טובא הוא להיות נקלף ממילא ע"י גלגול זה קרום ארוך טפח ויותר מגוף הריאה התמימה ושלימה ונקי' מכל דלדול עד כלות הקרום הזה להתקלף מהריאה מאליו והוא קרום הנמשך מהסירכא וצריך בדיקת פושרין או רוק אפי' לעכב לפ"ד המחמירים דמחניכם הנתלים בדעת השמ"ח. וזו היתה השאילה דשאילנא קדמיכון דאם בדיקת פושרין מעכבת אין תולין במשמוש ידא דטבחא. אמנם לפ"ד השבות יעקב וסיעתו דלעיל דהטעם משום שלא לסתום הנקב אין צריך להסיר הדלדולים רק במקום שהסירכא יוצאת ובולטת מהריאה שהן דלדולי קרומי הסירכא עצמה דהתם במקום יציאת הסירכא ובליטתה מהריאה מחזקינן ריעותא וחיישי' לנקב ולא במקום השלם ונקי מהריאה שלא היתה הסירכא מתפשטת לשם כלל ואף אם נראה לעין הקרום דק מתפשט מהסירכא על גוף הריאה השלם אין זו ריעותא לחוש לנקב בשבילה משום דתלינן דהקרום הוא מהפשטת הליחה דהסירכא כי ריעותא דסירכא לחוש לנקב בשבילה אינה אלא במקום יציאתה ובליטתה מהריאה לחודי' דוקא ותדע מדכתב השבות יעקב להסירה מהריאה על ידי סכינא דחליש פומיה ולבדוק בפושרין במקום החתך. וגם בתיק"ו ופ"מ משמע כן להסיר הדלדול הנשאר מהסירכא ממקום יציאת הסירכא לחוד שלא יסתום הנקב ולא לקלפו מגוף הריאה השלם ונקי שלא הגיעה הסרכא לשם כדלקמן (ואף גם בשמל"ח אין הדבר מוכרח כ"כ כי יש לומר ג"כ דכוונתו אינה אלא על מקום יציאת הסרכא ובליטתה מהריאה בכל המקום שמתפשטת ובולטת ונראית להסירה משם ע"י מיעוך בנחת אבל אין צריך לקלוף כלום ממקום שכלתה הסרכא ואינה מתפשטת לשם אלא שנלאיתי להאריך):

והנה פלפול זה אם די בהסרת הדלדולים במקום יציאת ובליטת הסירכא לחודיה היה בקיץ תקל"ב בהיותי בבית אדמ"ו רבי' הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר דוב בער נ"ע בק"ק ראוונע והסכימה דעתו הק' דדי בכך וראייתו היתה מסרכא כסדרן מחיתוך לחיתוך דמכשרינן בגמר' ולא חיישי' אולי ונתפשט קרום דק מהסרכא גם על גב האונא אם יקלפנה לשם (שהוא דבר ההווה ורגיל כנ"ל שזהו ענין שאילתינו) מכלל דקרום זה שעל הריאה התמימה ונקיה להלאה ממקום בליטת הסרכא אין שם סרכא עליו אלא הפשטת ליחת הסרכא הנראית ובולטת מחיתוך לחיתוך שהיא כסדרן וסותמת מנקב שבחיתוך לפרש"י ולנקב אחר על הגב לא חיישינן משום דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום (ולהתוס' לא חיישינן שתתפרק על הגב). ומ"ש כת"ר דכסדרן אינה ריעותא כלל מדא"צ בדיקה אכתי תקשי להי"א שברמ"א ס"ד דמצריכים בדיקה ואפילו בדיעבד דחיישינן שמא יש איזה נקב שלא נסתם כמ"ש בתוס' אלמא דריעותא גמורה היא וגם להמכשירים בלי בדיקה מקרי ריעותא לענין תרתי לריעותא בדאיכא חלון עכ"פ כמ"ש הט"ז ונה"כ סימן ל"ז ועוד שהמכשירים בלי בדיקה היינו בלי בדיקת נקב ע"י נפיחה אבל עכ"פ צריך לבדוק יפה אם היא כסדרן בודאי ואם הוא ספק אם היא כסדרן טרפה ול"ד לב' עדים המכחישים זה את זה שבש"ע סי"ו וסי"ז כמבואר במקור הדין בתשב"ץ ח"ב ססי' קפ"ט דלא כט"ז שם שאחריו נמשך כת"ר שבימיו לא נדפס עדיין התשב"ץ. והנה מדסתם התשב"ץ והחליט לאיסור בספק כסדרן בפשיטות בלי שום חולק מכלל דס"ל דלא תליא הא בפלוגתא דרש"י וסייעתו עם התוספ' וסייעתם אם אין סרכא בלי נקב אי דיש סרכא בלי נקב אלא דעתידה לינקב שהביא התשב"ץ ק"א סי' ס"ז ולא הכריע וסיים שם דלב' הטעמים כיון שמחמת נקב נאסרה אסורה דבר תורה וככה איום סיים בח"ב סי' קפ"ט הנ"ל אלמא דס"ל דלב' השטו' אין להקל בספק כסדרן ולא לחלק ביניהם כס"ד דהת"ש סי' כ"ט והתיק"ו סי' כ"ה לישב תשובת רשב"א שבש"ע ס"ה להכשיר בס' אם יצאה בחיתוך או מגב משום דהרשב"א קאי בשיטת התוס' דיש סירכא בלי נקב ומש"ה אין כאן ריעותא כמו לשטת רש"י אלא ס"ל להתשב"ץ דאף גם מה שסופה לינקב היא ריעותא גמורה ואסורה ד"ת כונו לפרש"י וסיעתו. ומה שהתיר הרשב"א בספק אם מחיתוך כו' היינו משום דהיה נראה לעין שהיא יוצאה מחיתוך כשנופח הריאה היטב אלא שבאת לחוש שונא בחייה לא היתה נפוחה כ"כ ולהכי לא מחזקינן ריעותא כיון שאין ריעותא לפנינו דמה שנראית יוצאה מגב כשאינה נפוחה כ"כ לא הוי ריעותא גמורה מאחר שנראית יוצאה מחיתוך כשנופח היטב ואמרי' דבחייה היתה ג"כ נפוחה כ"כ וכעין זה ממש כ' התיק"ו במסקנא. ולבר מן כל דין אף את"ל דספק כסדרן כשירה היינו בדיעבד ודאי כשא"א לבדוק ולברר הדבר אבל כשאפשר לברר הדבר ודאי לכ"ע צריך לבדוק ולברר כל מה דאפשר וא"כ בכל סרכא כסדרן מחיתוך לחיתוך ה"ל להצריך להעבירה ולקלפה מהריאה אולי מתפשט קרום דק ממנה על הגב (כנהוג ומצוי שזהו נדון שאילתנו כנ"ל) וה"ל שלא כסדרן. אלא ודאי דהיא הפשטת ליחה בעלמא מהסרכא שבחתוך כנ"ל:

(ומ"ש כת"ר דכסדרן אין שם סירכא עליה כלל הוא פלאי דהא גם המכשירים בלי בדיקה לשיטת רש"י ס"ל דיש נקב בפ"מ אלא שנסתם יפה משום דאין סירכא בלא נקב משא"כ סרכא שעברה על ידי מיעוך המועיל לדידן ה"ט משום דאמרינן ריר בעלמא הוא והפשטת ליחה ואינה סרכא המוזכר' בגמ' ופוסקים ומש"ה לא חיישינן לנקב כלל כמ"ש רש"ל ורמ"א וכל האחרונים והגם אף שהת"ש סי' כ"ט גם כן כתב כן דכסדרן היא ריר בעלמא לשיטת רש"י הרי חזר בו בסי' ל"ט בשמ"ח ובת"ש וכתב שם כמבואר בפרש"י והרא"ש ובדברי כל העומדים בשטתו דכל סרכא כסדרן יש נקב בפ"מ אלא שהסרכא סותמתו בצירוף האונה שאצלה וגם בסי' כ"ט לא כ"כ לקושטא דמילתא לפרש"י וסיעתו אלא שנדחק ליישב פסק הב"י בש"ע ס"ה בס' כסדרן בשם הרשב"א אליבא דדינא ובצירוף דעת התופ' ואף גם זאת הרי תלה ודימה זה לסרכא שעברה ע"י מיעוך ולא חילק ביניהם כדעת כת"ר יעו"ש אמנם באמת העיקר בישוב פסק הש"ע הוא כנ"ל וא"צ לדוחק הת"ש:)

אי נמי י"ל דה"ט דלא איכפת לן כלל בקרום דק זה משום דלא גרע מסרכא מינה ובה ממקום למקום דמכשרינן בלי בדיקה כלל משום דלהתוס' אין סופה להתפרק ולשיטת רש"י חשובה סתימה מעלי' לנקב כמ"ש הת"ש ליישב מנהגנו (דלא כמ"ש ב"י והש"ך שכבר השיג רש"ל על הב"י והסכימו עמו רוב האחרונים) וטעם זה מוכרח הוא לפ"ד השבות יעקב ופ"מ ותיק"ו דלעיל שהתירו להעביר הדלדול הנשאר מהסרכא על הריאה בכל אופן שיהיה אפי' ע"י סכין או לקלוף בידים ולא ע"י מיעוך וגלגול בין אצבעות בנחת כדין סרכא (ומשמע שם בהדיא דמיירי בדלדול הנשאר במקום התפשטות הסרכא ובליטתה על הריאה ולא בקרום דק הנקלף להלאה ממקום הסרכא מגוף הריאה התמימה ונקייה שקרום דק הנקלף משם נראה לעין כאלו הוא מקרומי הריאה עצמה ולא סרכא כלל שענין זה לא הוזכר כלל בדבריהם ע"ש) וא"ל דס"ל דמאחר שע"י המיעוך בנחת ניתקה הסרכא באמצעיתא כדלעיל שוב אין שם סרכא כלל עליה ולא על דלדול הנשאר ממנה אלא הן ריר בעלמא דאכתי תקשי לפ"ד התיק"ו (והוא דעת הכלבו ומהרי"ו כדלעיל) דבעי' שנימוח' כליחה דוקא שזהו דוקא סי' לריר בעלמא והבדיקה היא לחומרא בעלמא א"כ בדלדול שלא נימוח ניחוש לסרכא גמורה ולא מהניא לה בדיקה כדאיתא בגמרא בהדיא דלית להו בדיקותא דלא כמ"ש כת"ר בשם הגמרא אלא ודאי ה"ט דס"ל סרכא מינה ובה והבדיקה שם היא לחומרא בעלמא לכתחלה אולי יש שם איזה נקב שלא נסתם עדיין מאחר דסרכא שלא כסדרן אינה בלא נקב ואף שעברה ע"י מיעוך ואמרי' דריר בעלמא היא מ"מ מחמרינן לבדוק לכתחלה ע"י רוק או פושרים כמ"ש בפ"מ סי' ל"ז ודלא כמ"ש הת"ש שם בדעת הב"ח ואף הת"ש חזר בו בסי' ל"ט ס"ק ל"ד וכתב ומ"מ אומר אני כו' אני דייקא ולא הב"ש (ובאמת שהוא דוחק גדול בב"ח סי' ל"ט ס"ה לומר שחששו לטרחא אם הבדיקה מעכבת בדיעבד וסיי' הארכתי בדבר פשוט הו' וגם לא ה"ל לכתוב על מהרו"ך ושרי ליה מריה ע"ש בב"ק) וכך הבין השבו' יעקב ח"ב סי' ס' בדעת הט"ז כמ"ש הפ"מ דהבדיקה אינה מעכבת כלל בדיעבד אחר המיעוך בנחת כדת ופסק כן הלכה למעשה. (אך מה שהוסיף להקל במיעוך בחוזק קצת כו' כבר חלק עליו בזה הגאון מהר"י בס' כרתי) וכ"פ הלכה למעשה בתשו' חינוך ב"י סי' מ"ג והוכיח שם שכ"ד רמ"א מדכתב בסי' י"ג בהגה"ה ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל כו' בסתם ולא הזכיר שצריך לנפחה ולבדקה אח"כ ש"מ שאינו מעכב ובס"א בהג"ה לא בא אלא להורות שכן נהגו לכתחלה ע"ש (וככה יש להוכיח קצת ג"כ שכ"ד הש"ך ממ"ש בסי' ל"ו סק"ה בשם הגאון אמו ז"ל כגון מראה כו' ולא הזכיר מיעוך סירכא דשכיחא טובא טפי ממראה וממ"ש בסי' ל"ט ס"ק ה' אין ראיה להיפך דהתם ה"נ יש מהן כשרות בדיעבד כמ"ש בפ"מ שם) והת"ש יחידאה הוא בחומרא זו דלא כמ"ש כת"ר שכ"ד שאר אחרונים והגאונים מהרנ"ש ומהרמ"ל ומהרש"א הורו כן לכתחלה דוקא להסיר הדלדולי' ולבדוק לחומרא בעלמא אף גם שלא זכרו מזה רש"ל ורמ"א כלום:

(וגם מ"ש כת"ר שכ"ד הפ"מ והתיק"ו להחמיר בדיעבד הוא פלאי וגם מ"ש כת"ר בפי' לשון הב"ח סי' ל"ז דסמוך לנקב א"א לבדוק והבדיקה מעכבת היא פליאה נשגבה דא"כ מאי אירי' דלא תלינן דקאמר הב"ח הרי אפי' נעשה נקב לפנינו קודם הבדיקה בסמיך לסרכא טרפה משום דאי אפשר לבדוק עוד:)

ואף גם זאת דוקא במקום יציאת הסרכ' ובליטת' על הריאה ולא להלאה ממקום הסרכ' וכמ"ש בת"ש גופיה שם ס"ק נ"ז בשם ס' בית לחם להסיר כל הסרכא דייקא וכ"כ בשמ"ח להסיר כל הסירכא ולא ישאר ממנה כו' ממנה דייקא ולא להלאה מהסרכא מגוף הריאה התמימה ונקייה שהקרום המתפרק ונקלף משם נראה לעין כקרומי הריאה עצמה ואין עליו שום סרכא כלל ואם כשמגיע לשם בולט שם איזה עוקץ ודלדול הרי יכול להסירו ע"י סכינא דחליש פומיה ולבדוק שם לבד וכמ"ש בתשו' שבות יעקב דלעיל ויותר אין להאריך:

ואשר הקשה לשאול בסוגיא דס"פ החובל מסוגיא דספ"ק ומרפ"ו דכריתות לכאורה היא קושיא אלימתא אך כבר יישבה הרמב"ם פי"א במה שסמכו ענין לו לדין זה (דאע"ג דס"ל דאינו משלם אלא מרידיא הרי גם רידיא עלייה דמרה היא כדאי' שם בגמרא) דין השנוי בברייתא ספ"ד דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש וכן בנתנה והוסיף מדילי' עוד (אף שאין דרכו בכך כנודע אלא בכדי ליישב קושיי' כת"ר) דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה אינו מובן וסותר ד"ע בהל' י"ג שם שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו' והוא תלמוד ערוך רפ"ו דכריתות שהביא כת"ר. ולמאי נ"מ אינו מופקר אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בה (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ק) וס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק ד' ס"ד סע"א דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקרו אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפי' ממש מדעתו ורצונו הטוב ויש חילוק ונ"מ אפי' לעניין זכייה עצמה ומכ"ש הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו כמו שאינו יכול להקדישו משום דלאו ברשותיה קאי כדפרש"י שם וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בב"י וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בב"י כאילו הוא שלו וכן בור בר"ה שהפקירו חייב על נזקיו כשלו כדאיתא בגמרא א"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו' והה"נ בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י שמפקירו שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין משום דכתיב והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו אלא בע"כ הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין ואף שכל הקודם זכה זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו כמו שאינו יכול להקדישו ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י הפקר זה קרינן ביה והועד בבעליו וקצת יש להוכיח כן מדר' יהודה ס"ל דפטור גם ממיתה בנגח ואח"כ הפקיר משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין והרי תכף משנחקרו העדים וכיונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנת בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש וכשהבית דין שולחים אח"כ לקרוא לבעליו לבית דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורה אליבא דר"י עכ"פ (ולפ"ד הרמב"ם אפילו לרבנן אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם ומ"ש המ"מ שכ"ה בברייתא צ"ע דבברייתא מיירי בפני השור) למה יומת הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחלה לבעליו איך שנחקרו העדים שהעידו בפניו דייקא וכוונו עדותם. אלא ודאי דלא פטר ר"י אלא כשהפקירו בפי' מדעתו ורצונו וה"ה לרבנן לענין נזיקין כמ"ש הרא"ש דשוין הן והא דחשיב ר' אלעזר ב' דברים בלבד היינו שעשאן הכתוב דייקא אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים ג"כ אינו מפורש בכתוב. ותדע דלא קא חשיב נמי ר"א ישראל שמצא ע"ז והגביהה וזכה בה שאינה ברשותו כמו המץ בפסח ממש שאסורה בהנאה וצריך לבערה מי העולם כמו חמץ כדתנן שוחק וזורה לרוח כו' וכדאי' בפסחים דף כ"ח ואפ"ה היא כשלו לענין באין לה ביטול כדאי' בע"ז ד' מ"ב ע"א ובב"ח לי"ד סי' קמ"ו דלא כט"ז שם:

תוכן העניינים

שות האדמור הזקן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה