אור ברסלב

שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

סימן יא

סימן י

(שייך לי"ד ססי' ט"ו)

הנה בתשו' הרשב"א וש"ע לא הזכירו רק גדיים קטנים והת"ש הוסיף מדיליה גם עגלים הרכים והגם דלכאורה יש לחלק ביניהם שבגדיים מחמת קטנותם אין הפרש כל כך נראה לעין בין בן פחות משבוע יום או יומים לבן יותר משבוע איזה ימים מועטים אבל בעגלי' יש הפרש יותר ניכר לעין מבגדיי' כנראה בעליל (וגם הדעת מכרעת כן דמאחר שהגדי בן שנה או ב' קטן הרבה מעגל בן שנה או ב' לזאת גם הוספת הגידול דגדי בשבוע לפחות היא שיעור קטן הרבה בכמותה מכמות הוספת העגל). אך הת"ש אזיל לשיטתיה דאע"פ שנראה גדול הא אמרי' ריש מנחות דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים. אמנם מלשון תשובת הרשב"א וכל מקום שאנו חוששין לו שאינו בן ח' מחמת קטנותו כו' משמע בהדיא דיש מקום שאין חוששין לו דהיינו כשאינו נראה קטן כ"כ. ושוב מצאתי כן בס' פרי תואר שדקדק כן מלשון הרשב"א להקל בזה ולא להחמיר אלא היכא דניכר לעין שנולד מימים מועטים (אלא דמ"ש שהוא ס' דאוריי' צע"ג):

ומ"ש הת"ש מריש מנחות לק"מ דהתם יש לומר דמיירי בסוף שנתו דלא מינכר לבן יג"ח דמקרי איל בן ב' שנים (ומ"ש כל הזבחים סתם היינו כל מיני זבחים עולות ושלמים כו' משא"כ במסקנא הן רוב מיני זבחים) אבל בין בן חדש א' לבן י"ג חדש הוא נגד החוש לומר דלא מינכר ומכל שכן בקרבנות יחיד שכשרים מיום ח' כדתנן ספ"ק דפרה. וחילוק זה בין סוף שנה לתחלתה מוכרח הוא בסוגיא דקדושין דנ"ה ע"ב ואשתכת בן שנה דלא תקשי מסוגיא דריש מנחות וסוגיא דזבחים דע"ה ע"ב דאיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה והתוס' דזבחים שם תירצו הא דאיתא בקידושין שם ואשתכח בת שתים דלאו דוקא שתים כו' ולא תירצו ולא הקשו אהא דאשתכח בן שנה אלא ודאי כמ"ש לחלק בין תחלת שנה לסופה ולכן יש לומר בסוגיא דקדושין דמיירי דאשתכח למראית העין כבן חדש א' או פחות בקרבנות היחיד וליכא לספוקי באיל בן י"ג חדש. ובמתני' דזבחים דהכל יכולים להתערב אפי' פסח ואשם יכולים דייקא ומשכחת לה בסוף שנתו דפסח אבל בדאישתכח בת שתים איכא למיחש שמא היא בת שנה בסופה והקשו שפיר. ולא תירצו דאשתכח בת שתי שנים בסופה משום דלא פסיקא להו מילתא כל כך דמנא ידע' שהיא בסוף ב' שנים דאפשר דמתרמי בן סוף שנה גדול בגידולו ודמי לבן סוף שנתים קטן בגידולו דלא דמי גידול שנה ראשונה לגידול שנה שנייה וההפרש שבין בן חדש א' או פחות לבן תחלת שנה שנייה דהיינו בן י"ב חדש גדול יותר למראית עין מההפרש שבין בן סוף שנה א' לבן סוף שנה ב' בבהמה אחת עצמה. ולזאת יכול להיות אפשר דמתרמי גדול בגידולו שהוא בסוף שנה א' דדמי לקטן בגידולו שהוא בסוף ב' משא"כ בבן חדש או פחות לבן י"ג חדש כו':

ובר מן דין יש לפרש הא דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים היא מיעוט' אלא דשכיחא והכא בדרבנן לא חיישי' למיעוטא אע"ג דשכיח ואפי' בספק שקול יש מקום להקל כאן משום ספק דרבנן לקולא אלא דהרשב"א שהחליט כאן לאיסור לשיטתיה אזיל דס"ל הלכה כר' יוסי להחמיר בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור או טומאה כמ"ש בתשו' סי' ת"א והמ"א בשמו בפ"ו מה' עירובין מסוגיא דעירובין דל"ו ע"א ופירש"י שם משום חזקת ביתו וה"נ בנ"ד איכא חזקת איסור כמ"ש הרא"ש בתשו' הובאה ב"י אה"ע סי' קנ"ו דתרי ותרי דוקא מפקי לה מחזקה משום דהרא"ש נמי ס"ל כהרשב"א גבי ספק עירוב בספ"ב דשבת. אבל לפ"ד רש"י והרמב"ם שם (והרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דהלכה כת"ק דר' יוסי בפ"ב דמקואות) וכ"פ הב"י בש"ע א"ח סי' תט"ו כרש"י ורמב"ם דלא מוקמי' אחזקה דביתו בתחומין דרבנן יש להקל בנ"ד אפי' בספק שקול כונו בתרי ותרי להרא"ש:

ועוד דאפי' להרא"ש (דס"ל שהיא חזקת איסור) דוחק גדול הוא לחלק בין תרי ותרי לשאר ס' שקול בנ"ד דהא בדאיכא חזקה לקולא מוקמי' אחזקה בכל ספק שקול ואפ"ה מחמרי' בתרי ותרי כדאיתא בהדיא בסוגיא דעירובין דצ"ה סע"ב. וא"כ הכא דמקילינן בתרי ותרי כ"ש שיש להתיר בכל ספק שקול. וא"ל משום דהתם מיירי בדאורייתא מש"ה מחמרי' בתרי ותרי. דמ"מ איכא ק"ו להתיר גם בנ"ד בכל ס' שקול. דהא עכ"פ התם מחמרי' בתרי ותרי מאיזה טעם שיהיה ואפ"ה מקילינן בספק שקול והכא דמקילי' בתרי ותרי כ"ש שיש להקל בשאר ספק שקול ועוד דהא גם גבי איסור שבויה דרבנן ס"ל להרא"ש פ"ב דכתובות כהתו' שם (וא"ל משום דאיסור כהונה שאני דמעלה עשו ביוחסין להחמיר אפי' בס"ס ובעינן תרי רובי בספ"ק וכמ"ש התוס' ביבמות דס"ח ע"א דהא ה"נ שרי באשת כהן אע"ג דנעשית זונה מביאה א' כמ"ש הטור סי"ו עיין שם בב"ש סקכ"א) והכא שהתיר הרא"ש בתרי ותרי והחמיר בתרי אמרי אשתבאי ושנים מכחישים אף דאיכא חזקת היתר. והתם תניא בהדיא להתיר בשאר ס' שקול כגון ע"א אומר נטמאה וע"א אומר לא נטמאה. אע"ג דודאי אשתבאי מכ"ש שיש להתיר בנ"ד בשאר ס שקול. והטעם שהקיל הרא"ש כאן יותר מבשבויה היינו משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן והוא רוב מעליא דלא החמירו ביה רבנן אלא לחומרא בעלמא היכא דאפשר כגון באשת ישראל ולא באשת כהן. משא"כ בשבויה שהחמירו באשת כהן להוציאה מבעלה. ומה"ט מכ"ש שיש להקל בשאר ס' שקול. וכ"מ בהדיא מלשונו בסוף התשו' דכל ספק שרי הכא (והיינו מה"ט דרוב נשים כו' דרובא עדיף ומפיק לה מחזקה דעשוייה להשתנות עפ"י הרוב והא דכתב מתחלה דתרי נפקי לה מחזקה קושטא דמילתא נקט אפי' בלאו ה"ט דרובא שלא הזכירו עדיין ע"ש). ומה"ט נמי יש לומר לכאורה דא"ש מה שהקיל הרא"ש בס' דרבנן בנ"ד אף גם לפמ"ש באו"ה כלל כ"ה לפי הגהת הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס דלא מקילינן בס' דרבנן אלא בכה"ג דביצת נבילה כו' אבל לא היכא דאיכא חשש איסור דאוריי' אע"ג דמדאורייתא. אזלי' בתר רובא כו' אא"כ היא חומרא בעלמא כבשר שנתעלם מן העין כו' משום דה"נ נמי בנ"ד יש לומר דהיא חומרא בעלמא מאחר דשרינן באשת כהן:

ומיהו זהו דוחק גדול לדמות איסור זה שחששו למיעוט דלא כלו חדשיו לבשר שנתעלם מן העין דהרבה אמוראים מתירים וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא (ולא משום דחיישינן למיעוטא דשכיחא) כמ"ש ש"ך שם אבל הכא רשב"ג דאוסר הוא מדינא ולא מחומרא בעלמא אלא משום דנפלים שכיחי ודבר ההוה הוא כמ"ש התוס' בנדה ד' מ"ד ע"ב וכ"כ התו' ורא"ש ר"פ החולץ והא דמקילינן באשת כהן היינו משום דבשעת הדחק כזה שלא להוציא אשה מבעלה סמכי אדרבנן דפליגי ארשב"ג ולא חיישי' אפי' למיעוטא דשכיחא כדאי' בסוגיא דס"פ החולץ (דלמיעוטא דלא שכיחא אפי' ר"מ לא חייש כמו סתם ספרי דדייני כו') וראיית או"א מגבינות לק"מ להרא"ש משום דהתם ס' שהחליף גוי היא מילתא דקביעותא דשכיחא טובא להפקיד או לשלוח ע"י גוי ונאסרה בגזירת חכמים שנגזרה עליה במנין תמפ"ג בחותם א' וגזרו אפי בדיעבד כדי שלא יבאו להקל לכתחלה כי היא מילתא דשכיחא טובא. משא"כ כשאירע לפעמים איזה ספק בדרבנן בדרך מקרה שלא מצינו שגזרו עליה חכמים בפי' מוקמי' אדינא ספק דרבנן להקל וה"ה והוא הטעם בס' שקול או תרי ותרי אם עברו כבר שלשים יום באדם או ח' ימים בבהמה שהספק הוא ג"כ דרך מקרה שקנה מנכרי ולא מישראל) שלא מצינו שגזרו עליו חכמים. וחזקת איסור ליכא הכא משום דרובא עדיף ומפיק לה מחזקה. וזו היא ג"כ כוונת הרא"ש במ"ש ועוד דאזלי' בתר רובא כו'. לומר דרובא דעדיף נמי מפיק מחזקה. דאף דאנן חיישי' למיעוטא לאסור מדרבנן לא אלים כל כך איסור זה דרבנן לשוויה חזקת איסור גמורה מדרבנן מאחר שאינו איסור ברור ומוחלט שהרי התירוה לגמרי באשת כהן. והרשב"א פליג בהא וס"ל דמכל מקום באותן מקומות שהחמירו בהן חכמים ואסרו אפי' בדיעבד הויא חזקת איסור גמורה כגון גבי בהמה וה"ה לאשת ישראל שהיתה בחזקת איסור לשוק מדרבנן (אבל אין לומר דהיינו טעמיה דרשב"א משום חזקת הולד בעודו במעי אונו דלא כלו עדיין חדשיו לדידן דחיישי' למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא מדרבנן. דז"א דאף דחיישינן למיעוטא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אפ"ה לא הוי אלא פלגא ופלגא כדאי' רפט"ז דיבמות אפי' אליבא דר"מ):

אכן לפ"ד הרב ב"י בש"ע דפסק באה"ע סי' קנ"ו כתשו' הרא"ש ובי"ד ססי' ט"ו כתשו' הרשב"א צריך לדחוק ולומר שהבין ברשב"א במ"ש מחמת קטנותו כו' (וכן לשון גדיים קטנים שבלשון השואל ובש"ע) כמ"ש הפרי תואר דהיינו שניכר לעין שנולד מימים מועטים בכה"ג דלא הוי ס' שקול אלא הספק הוא משום דאיכא בן ס' ימים דמחזי כפחות מבן ח') ע"ש אמנם למעשה יש להחמיר בס' שקול כמשמעות לשון האחרונים ופשט לשון הש"ע. ומ"ש הש"ע באה"ע להקל כהרא"ש יש לומר משום דהתם יש עוד צד להקל אילו לא היו שום עדים כלל לא להקל ולא להחמיר כמבואר שם בתשו' הרא"ש הובאה ב"י משום קלא דבתר נשואין וכו'. אף דבתרי ותרי ל"מ ה"ט כמבואר שם מכל מקום כדאי הוא ה"ט לצירוף להקל כהרא"ש נגד דעת הרשב"א שהביא בי"ד להלכה להחמיר בכה"ג וגם יש לומר שבי"ד לא החמיר לחוש להרשב"א אלא לכתחלה ואפשר נמי שגם דיעבד שלא לאכול גדי זה הוא ענין קל מלאסור אשה לבעלה עד שתחלוץ. כי אולי אין כח ב"ד יפה לכוף היבם לחלוץ (גם תיאסר לכהונה אם תתאלמן) וכ"ז בס' שקול דווקא ודומיא דתרי ותרי אבל לא להחמיר כ"כ כהת"ש:

תוכן העניינים

שות האדמור הזקן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה