שות האדמור הזקן· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
סימן טו
מהודענא אודות התולעים שבריאה לא החלטתי לאסור לאחרים כ"א להחמיר לעצמו מפני שאיני סומך על שיקול הדעת להתירן מסוגיא דתמורה (דף ל"א ע"א) דפירשא בעלמא הוא ע"ש בתוספות דגם למסקנא קאי הכי (וע' בכורות ד"ז ע"ב וטוש"ע י"ד סי' פ"א דבפירשא בעלמא אין בו משום אבר מן החי) וע"כ צ"ל כמ"ש רש"י ור"ן ס"פ כ"ה (קט"ז ע"ב) דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא וה"נ רימה אינו כגוף האדם והבהמה ולא דמי לביצה ע"ש בתמורה ובכורות (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת. הגמל וא"כ אין לאסור כיוצאין לבני נח היוצא מאבמ"ה אבל לפי' הרי"ף ס"פ כ"ה דלא ס"ל כרש"י שם לא א"ש תירוץ זה וא"כ אפשר דסוגיא דחולין ס"ל דלאו פירשא הוא אלא כגוף הבהמה ואילו חתך בשר חי מגופה אעפ"י שמת הבשר אח"כ כגון ריאה בחתיכות הקנה (חולין לד) ע"ש דעומד באיסורו וה"נ תולעים שבכבד ס"פ אלו טריפות אין איסורן משום אבמ"ה בחיות עצמן שהרי אבמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה ועוף ותולעים שלא הי' מותר לאכלן חיין אי לאו משום בל תשקצו אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן ואין שחיטתן מתירתן משא"כ אם לא הי' להן חיות לעצמן היו ניתרין בשחיטתה כיון שלא היו נבדלים ממנה אבל חיותן גורם להיות כאלו מנחי בדיקולא וכריאה (בדף ל"ד) ע"ש ואף שמתים אח כ מאי מהני כיון שכבר נבדלו ומנחי בדיקולא בשעת שחיטה וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני אחר שכבר הובדלו פעם א' במה שהיו חיים שעה א' דדמי לחותך מן הטחול ומן הכליות שהם ג"כ מתים כבר בשעת שחיטה ולא ידעתי מקום לחלק לב"נ בין תולעים חיים למתים מאחר שאמ"ה אינו נוהג בתולעים כלל (ע' סנהדרין נ"ט ע"א) למשרי שרצים כו' ואם יש להתירן מתים יש להתירן ג"כ חיים והכי מסתברא מסוגיא דתמורה וממ"ש התו' ס"פ א"ט ע"ש ומיהו ודאי לר"א דמטמא רימה כאבמ"ה פשיטא דאסורין לב"נ אף במיתתן דאנן לא קי"ל כדחויא דמדחי התם משום דמחיים אקרי רימה דהא קיי"ל ביצת טריפה אסורה ואפרוח ה"ט דאימת כו' ואין לחלק בין אבמ"ה לבשר מ"ה לב"נ כמבואר בגמרא (ד' ל"ד ע"א) וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים: