שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן יט
כתב הטור בא"ה סי' קי"ח על התקנה שכתוב בה שאם מתה בחיי בעלה שיחזיר ליורשיה מחצית הנדוניא אם יכולה האשה בחייה לתת לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מות' באותו חצי שראוי לירש זרע' או אחר הזוכה בירושת' והעולה מכלל דברי א"א הרא"ש שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה או לאחר ואם נתנה אותו אין מתנת' כלום אלא הראוי לירש יירש ודאי אם היתה נותנת מעכשו נכסי' לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומ' נ"ר עשיתי לבעלי הית' מתנת' קיימת אבל אם נתנה לו מעכשו ולאח"מ אין מתנת' כלום ע"ש ומבואר הטעם בתשו' הרא"ש לפי שמד"ת לא היתה צריכה ליתן נכסיה לבעלה לאח"מ כי ממילא הבעל יורש הכל אלא משום התקנה שהעבירו חצי נחלה מהבעל לתתה למי שראוי ליורש' הלכך אין מתנת' כלום לפי שעוקר את התקנה וכ' מהריב"ל ח"ב סי' כ"ד שאם היה מנהג מטעם התקנה דהפקר ב"ד הפקר וב"ד הפקירו אותו השליש ונתנו אותו ליורשי' ואין כח בידה לתתו לבעלה או לאחרים אבל אם הוא תנאי שמתני' ביניהם שמחייב לתת אותו השליש ליורשי' לכאורה נראה דהוי פלוגתא דרבוותא דלמ"ד שטר שכותב בו משתעבדנא עבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר השטר וחזר ומחלו אינו מחול:
משום דאין ברירה במ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בספ"ק דגיטין וה"ה נמי בנ"ד יכולה האשה למחול ולמ"ד דאי' יכול למחול ה"ה בנ"ד דידן דאינ' יכולה למחול ע"ש ויש לתמוה דאינו דומה דאפי' למ"ד התם דאינו יכול למחול לאחר שמכרו אבל קודם שמכרו לכ"ע הוא עצמו יכול למחול ולמ"ד נמי התם דיכול למחול איכא למימר דהכא מודה דאינה יכולה למחול משום דהתם שאני משום דאין ברירה אבל הכא הרי יורשי' מבוררי' ואפי' את"ל דמתו היורשי' שהיו בשעת נישואי' מ"מ יורשי' אחרי' העומדי' תחתיה' הם באו מכחם וא"כ ודאי איכא ברירה:
עוד כתב מהריב"ל וכד מעייני' שפיר אשכחנא דבנ"ד כל אפייא שוין מטעמא אחריתי וכולי דבמסלק עצמו מן הירוש' סגי כדאמ' בפ' הכותב נחלה הבאה לארם ממ"א מתנה עליה שלא יירשנה ובכותב בעודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה כמ"ש הר"ן שם וכיון דכן הוא שהסילוק מועיל א"כ זה האיש מה שמסלק עצמו. מן הירוש' כבר זכו כל היורשי' ושוב אינו יכול למחול וא"ת התינח אם היה כותב לשון סילוק אבל כיון שהוא כותב לשון חיוב לדעת האומרים דאפי' בשטר דכתב ביה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך יכול למחול ה"ה בנ"ד דיכולה למחול הא ודאי לאו מלת' היא דבכלל החיוב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשיה הוא מסלק עצמו מן הירוש' וכיון דמסלק עצמו מן הירוש' ממילא זכו היורשי' ע"ש ויש לתמוה שהוא כ' בלשון חיוב מי המכריח לומר דבכלל החיוב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשיה הוא מסלק עצמו מהירוש' ודלמ' דאין כונתו אלא לחיוב ולא לסילוק כיון שיש לו בזה זכו' ובלשון חיוב יכולה למחול למ"ד דאפי' בשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דיכול למחול ומש"ה כתב לשון חיוב ולא בלשון סילוק ועוד דנר' מדברי הר"ן דיש חילוק בין לשון סילוק ללשון חיוב דלשון סילוק הוא שמסלק עצמו מן הירוש' ומש"ה לא מהני בנשואה כיון שהוא ראוי לירש מעכשו אבל בארוס' מהני כיון דאכתי לא זכה בירוש' והרי הוא מסלק עצמו שלא יזכה בה כלל אבל לשון חיוב הכונה בו שהוא זוכה בירוש' אלא שהוא מחייב עצמו להחזיר וכמ"ש הר"ן שם בשם הרמב"ן שאינו מתנה על עצמו שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה להחזיר לה ירושת' ע"ש וא"כ לשון סילוק ולשון חיוב ב' ענינים הם והיכי מצי לומ' דבכתב לשון חיוב דנכלל בו ג"כ לשון סילוק:
עוד כ' מהריב"ל כיון דמסלק עצמו מן הירוש' ממיל' זכו היורשים דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשי' שאינם בעולם כדאמ' בגיטין בפ"ק גבי מעמד שלשתן וכו' דפרכי' עלה אלא מעתה הקנה לנולדי' דלא הוו בשעת מתן מעות ה"נ דלא קנו ע"ש וצ"ע דהא ודאי לא דמי לנולדי' דהיורשים איתנהו בעולם ואת"ל דמתו היורשי' שהיו בשעת התנאי מ"מ היורשי' העומדים תחתיה' מכח היורשים הראשונים הם באים ועוד דאעיקרא דמלת' יש לתמוה במ"ש כל אפייא שוין אליבא דכולהו רבוותא דזכו היורשי' כיון דסילוק סגי בכותב בעודה ארוסה וכו' דהא לא יצאנו מידי פלוגת' דלדעת ר"ח וסיעתי' ס"ל דלשון סילוק לא מהני וכמבוא' בדברי הר"ן ע"ש ועיין לה' תורת חסד סי' פ"ד:
והנה מ"ש הר"ן בשם ר"ח דפ' כרשב"ג ולא מטעמי' וכו' אלא מפני שהוא כמתנה עדשב"ל והוי כאומ' לא אירש את אבא וכו' הק' מהריב"ל ח"ב סי' ל' דכיון דס"ל לר"ח דהלכה כרשב"ג ולא מטעמי' אלא משום דאין אדם מקנה דשב"ל א"כ מה תי' הרמב"ן בשם רבו לדעת ר"ח דההיא דירוש' הכתוב בהלכות אלין דכתבין אי מתה בלא בנין כל מה דילה תהדר לבי נשא היינו מפני שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא ומתנה דיחזי' ירושת' דמאי מהני מה שהוא מתנה שהוא יורש' ומחזי' ירושת' כיון דמטעם שלא בא לעולם הוא בא ע"ש נראה דל"ק דמה שמתנה מעכשו שלא יירשנה הוי ודאי כרשב"ל כיון דהשתא מיהא הבעל אין לו בגוף נכסי אשתו בחייה כלום ודבר שלא בא לידו כלל לפיכך התנאי בעל וכמבואר בדברי הרא"ש משא"כ ההיא דירוש' שהתנאי הוא אחר מה שהוא יורש' ובההיא שעת' חשיב כידו ושו"ר לה' בני יעקב דפ"ט ע"ד וע"ש:
ולעיקר קושית הרמב"ן לדעת ר"ח מההיא דירוש' אלין דכתבין וכו' אפשר ליישב כלפי מ"ש העיטור הביא דבריו מרן הב"י בח"מ סי' רי"א גבי ההוא גברא דזבנה לכתובה דאמי' וכו' דכיון דזבין וכתב ליה שטרא כמאן דתפיס דמי ע"ש וה"נ איכא למימר דכי כתב לה דין ודברי' אין לי' וכו' דאמרי' מת' יורש' משום דלא הקנה לשום אדם אחר מש"ה הו"ל כמתנה על דשב"ל דלא אמר כלום אבל אלין דכתבין וכו' תהדר לבי נשא הרי הוא מקנה ליורשיה בשטר ומשום הכי קנו יורשיו דהו"ל תפיסה: