שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן יג
יען וביען שיש תקנת ציבור הם ק"ק תוונסא יצ"ו שזה ימים ושנים שתיקנו והחרימו שלא יוכל ולא יורשה שום א' מהם לקנות בשר מבני קהלנו ק"ק פורטוגיזי"ס יצ"ו מחמת איזה סיבות ידועות ומאז שנתקנ' התקנה הנז' זה דור אחר דור נוהגים היו בני ק"ק פורטוגיזי"ס יצ"ו למכור בשר לבני ק"ק תוונסא לכל הבא לקנות מהם ולכאורה היה נר' לאסור למכור להם כיון שזה הקונה מבני ק"ק תוונסא הוא עובר על החרם וא"כ המוכר לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול:
תשובה הנה מהר"ם מפדואה בתשו' סי' ע"א כ' דחרם הוי דרבנן והביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש שפסקו להקל בנידוי בכל אותן תיקו דפ' וא"מ ולא נראה לחלק בין נידוי לחרם באלה מדלא שמו הפוסקים המקילים בנידוי הפרש זה בין נידוי לחרם כמו ששמו להזכיר ההבדל בדל שביניה' בתורה ובמלאכה שהמנודה שונה ושונין לו וכו' מוחרם לא שונה וכו' אלא ודאי דס"ל ששניהם דרבנן ובשניהם מקילים בכל אותן תיקו כי שניהם מדברי קבלה מעקר' א' דרשו אורו ארור וכו' כדאיתא בפ' וא"מ וכן נר' מתשו' הרמב"ן בסי' רס"ג שהשיב שמדרבנן הוא הנידוי ותלה הדבר בפסוק זה את"ד עש"ב אבל הרא"ש בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ח כתב שהחרם דברי הכל איסור של תורה הוא והוא חמור ע"ש הרי דהרא"ש עצמו כ' להדיא דחרם ד"ה איסו' של תורה וצ"ל דיש לחלק בין נידוי לחרם לדעת הרא"ש דנידוי הוי דרבנן אבל חרם י"ל דהוי דאורייתא וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד אמנם הריטב"א בחי' מ"ק כ' וז"ל וכל הני דלא אפשיט' דעת הגאונים ז"ל דלקולא ובעי' עלה למאי דאמרי' דעיקר נידוי דאוריי' הוא ע"ש הרי דס"ל דאין חילוק בין נידוי לחרם דנידוי נמי הוא דאורייתא:
והנה הרשב"ש בתשו' סי' שצ"ז כ' וז"ל אבל בחרם יש להקל דהרי"ף כ' שהוא מדרבנן ובן כתב הרשב"א בתשו' והביא ראיה דחרם אינו אלא מדברי הקבלה ולא מדאורייתא דקדא כתי' אורו מרוז ואמרי' בפ' שבועת העדות ארור בו חרם בו דכתי' אורו מרוז וכיון דילפי' לה מדברי קבלה משמ' דלאו דאוריית' דבפ"ק דב"ק אמרי' ד"ת מד"ק לא ילפי' וכיון דה דהכא ילפי' דארור וחרם מד"ק משמ' דחרם לאו דאורייתא הוא ע"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א סי' תקצ"א שכ' וז"ל ודע כי זו ספק דאורייתא דהא דאסור לעבור על החרם ר"ת כי בכל המקומות הרגילו לומ' משביעי' אנו ומחרימי' וים כאן שבוע' ע"ש הרי דלא החמיר בחרם אלא משום שבוע שרגילי' לעשות עמו אבל בחרם בלא שבוע' נר' דס"ל דהוי מדרבנן:
והנה הכנה"ג בי"ד סי' של"ד הגב"י אות ט"ו כ' דלית דחש למהר"ם מפדואה דס"ל דהחרם הוי מדרבנן דיחיד הוא אצל כל הנך רבוות' ועוד דאפי' לפי סברתו ספק חרם להחמיר שהרי הוא רצה להוכיח דספק חרם להקל מתשו' הרמב"ן סי' רס"ג ומסורת בידינו דתשו' להרמב"ן מתורתו של הרשב"א הם ואלו היה רואה מהר"ם מפדואה שהרשב"א בתשו' סי' תקצ"א סובר ס' חרם להחמיר לא היה מוכיח מתשו' הרמב"ן דס' להקל ואם נפשך שהיה מפרש' כשהורגלו לומר משביעי' ומחרימי' וכו' הא ליתא דבסי' ש' כ' הרשב"א דס' חרם להחמיר ולא הוזכר שם לישנא דארור אלא חרם לבד ע"ש ולא ידענא מה יענה לתשו' הרשב"א שהביא הר"ם מפדואה דסי' רס"ג שכ' בהדיא דמדרבנן הוי הנידוי ואפש' לומר דיש לחלק בין נידוי לחרם רנידוי ה"נ דס"ל להרשב"א דהוי מדרבנן אבל החרם הוי דאוריי' וכן מצאנו למהריב"ל ח"א סי' ל"ה שכ' לרעת הרי"ף דנידוי מדרבנן וספק' לקולא וחרם מדאורייתא וצ"ע שהרי הרשב"א בתשו' המיחסו' תלה הדבר בפ' זה דאורו ארור ובפ' אלו מגלחין די"ו ע"א ילפי' לשמת' וחרם מהך קרא דאורו ארור ושמת היינו נידוי כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהת"ת וז"ל וכיצד הוא הנידוי אומ' פ' יהא בשמת' ע"ש וא"כ כיון דס"ל להרשב"א דחרם הוי דאורייתא א"כ ה"ה נמי הנידוי ועוד ק' דברי הרשב"א הנז' נראה דס"ל דחרם הוי מדאורייתא וכמ"ש הכנה"ג ע"ש:
אשר ע"כ צריכים אנו לומ' דההיא תשו' הרשב"א דסי' ש' שכ' כיון דיש חרם בדבר הולכים להחמיר היינו מטעמ' כיון דהויא תקנת ציבור מסתמ' יש שבועה עם החרם ולפ"ז נתיישבו הנך תשו' הרשב"א שהביא הרשב"ש ושהביא מהר"ם מפדואה דהנך לא איירי אלא בחרם דאין בו שבוע' וס"ל דחרם דאין בו שבוע' אינו אלא מדרבנן ושו"ר למהריב"ל ח"א דקמ"ח ע"ד שדקדק מתשו' הרשב"א דסי' תקצ"א דהחרם אינו אלא ד"ת לדון בספקו לחומרא אלא מטעם דהרגילו לומר משביעי' אנו ומחרימי' ועוד כ' שם לצדד ולומ' דאע"ג דלא אמרו משביעי' אנו אלא מחרימי' אנו לחוד אפ"ה הוא ד"ת משום דאמרי' בשלהי ש"ה ארור יש בו משום שבוע' אלא שדחה לזה דבגמ' מפיק מקר' דארור יש בו נידוי ושבוע' וכו' ושבוע' מדכתי' ויואל שאול את העם וכיון דכן נראה דדוקא לישנא דארור הוא דאיבא בי' כל הני משום דאשכחן ארור בכל הני בקראי אבל לישנא דחרם דדומה לארור דמ"מ מה בכך ואפשר לומר דהוו מורגלים נמי לומ' אנו משביעי' ומחרימי' ומאררים לזה כ' הרשב"א כי גם ארור יש בו שבוע' את"ד וכן מתבאר בהדיא בתשו' הרשב"א הביאה מרן הב"י בח"מ סי' ל"ד שכ' וז"ל והעובר על החרם כבר הורגלו שאומרי' בכלל החרם משביעי' אנו ומחרימי' וכיון שכן הו"ל כחרם ושבוע' ולפיכך העובר על גזירת ציבור שגוזרי' בחרם חשוב כעובר על השבוע' ועוד שהם מסיימים בו וכל העובר ארור וארור בו שבוע' ע"כ הרי שכ' להדיא דה"ט דארור בו שבוע' משום שהורגלו נמי לומ' וכל העובר ארור הרי מדברי מהריב"ל הללו נר' שדעתו נוטה יותר לומר לדעת הרשב"א דהחרם הוא מדרבנן ולא החמיר הרשב"א אלא משום שהורגלו לומ' עם החרם שבוע' וארור א"ק טובא שהרי מהריב"ל עצמו בח"א סי' ל"ו כתב בשם תשו' הרשב"א דנידוי הוי מדרבנן אבל חרם הוי מדאורייתא וכל ספק שיסתפק בו דנין להחמיר כספק' דאורייתא לחומרא ע"ש:
והרב כנה"ג בסי' הנז' פי' בכונת הרשב"א דאפי' במקום שנוהגי' שלא להזכיר שבועה אלא מחרימי' ספקו לחומרא מפני שכשאומרים ומרים אנו מחרימי' מתכווני' לחרם יהושע של יריחו וכו' שנאמ' בהם לשון ארור ותניא בפ' ש"ה דארור יש בו שבוע' וכלל הדברים הוא דכונתו של הרשב"א דלשון חרם נכנס בו ארור וכיון שנכנס בו ארור יש בו שבוע' ע"ש ותשו' הרשב"א שהביא מרן ב"י בח"מ שכתבנו לעיל הויא תיובתיה דמבואר בהדיא דה"ט דארור יש בו שבוע' משום שהם מסיימי' בו כל העובר ארור וכו' אמנם חרם לבד לא נכנס בו שבוע' גם מ"ש שכשאומרי' אנו מחרימי' מתכווני' לחרם יהושע וכו' הם דברי' שלא נזכרו בדברי הרשב"א. איך שיהיה דעת הכנה"ג לדעת הרשב"א דחרם הוי דאוריית' ותשו' הרשב"א שהביא מהריב"ל ח"א הויא סייעתי' שכ' בהדיא דחרם הוי דאורייתא וכן מתבאר עוד מתשו' הרשב"א הביאו מרן בי"ד סי' רל"ח שכ' נידוי ואיסו' חל על השבוע' ע"ש והובאה ובאה בארוכה בתשו' הראנ"ח סי' נ"ח מתשו' הרשב"א והיה ענין השאלה על קהל שהסכימו בשבוע' לפסוק המס בכל שנה ושנה ומפני גזירת המלך נתפשרו עם אלמנה א' וב' בניה להמשיך להם פסק א' כל ימי חייהם ושאם יעברו על זה יהיו בנידוי ואחר כך נתחרטו הקהל והיו רוצים לחדש פסק האלמנה בכל שנה וכו' והשיב הרשב"א דאפי' היתה שבוע' לחדש פסק בכל שנה היה חל הנידוי עליהם דדוקא אין שבועה חלה על שבוע' אמרו אבל נידוי ואיסו' חל על השבוע' ע"ש הרי דס"ל דאפי' נידוי הוי דאוריית' דא"א דהוי דרבנן איך הוא חל על השבוע' וכ"ש חרם וצ"ע מתשו' הרשב"א שהביא מהריב"ל שכ' דנידוי הוי מדרבנן:
באופן דלדעת רוב הפוסקי' דחרם הוי מדאוריית' וכן פסק מרן בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה וז"ל העובר על השבועה א' שבוע' שוא וכו' פסול ואפי' עבר על חרם שהחרימו הקהל וכו' ע"ש ומשמ' אפי' היכא שלא היה אלא חרם סתם בלא שבוע' אפ"ה פסול דומיא דעובר על השבועה:
והנה ראה ראינו למורינו הרב בס' עה"ש ח"מ סי' ל"ד אות י"ב שכ' דהמוכר בשר מבני ק"ק פורטוגיזי"ס לא' מבני ק"ק תוונסא דנלכד באיסו' לאו דלפ"ע לת"מ מדאורייתא דחרם דאורייתא הוא וכו' ואל תטעה לומר דהמוכר לא עבר אל"ע משום דבלא"ה זה יכול ליקח הבשר ע"י אחר מק"ק פורטוגי' כמ"ש הכנה"ג גבי לוה ברבית דלא עבר אל"ע אם ימצא המלוה להלוות לישראל אחר כמו מושיט כוס יין לנזיר דלא עבר אל"ע אלא כי קאי בתרי עברי דנהרא וכן חי' ה' פ"מ דכבר דחו האחרונים סבר' זו דשאני ההי' דנזי' דאיסו' ל"ע לא היה נעשה כלל אבל גבי רבית דהלוה האחר היה עובר בשביל שלוה זה לא נפטר מל"ע והביאו ראיה לדבר כמו שהאריך ה' ברכ"י בח"מ סי' ט' אות ג' ע"ש ונר' דבכה"ג דהכא ליכא משום ל"ע שהרי יכול לקנות הבשר ע"י קטן מקטני ק"ק פורטוגי' או ע"י גוי באופן שישמור אותו הישראל שרוצה לקנות שלא יהא בשר שנתעלם מן העין וא"כ חשיב שפיר בדלא קאי בתרי עברי דנהרא ובהכי יש לדחות גם מ"ש מורינו הרב שם וז"ל ועוד דנר' פשוט דה"ד אם מצא לוה אחר שרוצה ללות אבל כל דלא חזי' מן הסתם לכ"ע עובר זה אל"ע דבל ישראל בחזקת כשרים הם ומסתמ' אמרי' דלא ימצא אחר שמכשילו ע"ש ולפי האמור הא נמי לא מכרע' דאכתי ימצא אחרים לקנות על ידן כגון קטן או גוי וכמו שכתבנו מיהו אכתי י"ל דאפי' אם ימצא אחר אע"ג דלא עבר זה מדאוריית' איסור דרבנן מיהא איכא כמ"ש התו' והרא"ש בריש שבת והר"ן כמ"ש מו"ר שם ע"ש ויש לתמוה על הרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' תקל"ה וז"ל מי שנשבע שלא יתעשה מוכס ועבר על שבועתו מותר לאחר לעשות שותף עמו ואין בזה משום ל"ע כיון שהוא יכול לעשותו וראיה מלא יושיט כוס יין לנזיר אי קאי בתרי עברי דנהר' דאינו יכול לעבור אבל אם יכול ליקח בידו ויהבי' נהלי' לא עבר ע"כ וצ"ע דאפי' לא קאי בתרי עברי דנהר' אכתי איסור' דרבנן מיהא איכא וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והיותר תימ' דהרדב"ז עצמו בתשו' ד' ויניציא סי' תשצ"ו הזכיר דעת התו' והר"ן הלזו ע"ש:
איברא דה' אמונת שמואל בתשוב' סי' י"ד הובאו דבריו בפוסקים האחרונים על ההיא דמושיט אבר מן החי לב"נ דעובר אלפ"ע אם היה אבמ"ה דטמאה אף דלגוי אין חייבים בין טמאה לטהורה מ"מ כיון דטמאה לישראל שרי מותר להושיטו לב"נ ואין בזה משום ל"ע ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דדעת הרדב"ז דהבא שאני כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא וגם לדידי' שרי אין כאן איסור אפי' מדרבנן ופליג מיהת על ה' אמונת שמואל דס"ל דאפי' קאי בתרי עברי דנהרא כיון דאבמ"ה דטמאה לישראל שרי מותר להושיטו לב"נ אבל דעת הרדב"ז כל דקאי בתרי עברי דנהרא אפי' לדידיה שרי אסור להושיט אבל כי לא קאי בתרי עברי דנהרא ולדידיה שרי אפי' איסור' דרבנן ליכא וכיון דבנדון הרדב"ז זה השותף אינו באיסור זה דשבוע' וגם לא קאי בתרי עברי דנהרא מש"ה התיר להשתתף עמו ואם כן הכא בנדון דידן כיון דלא קאי בתרי עברי דנהר' דהא יכול לקנות ע"י אחרים כמו שכתבנו וגם דלמוכר שרי אין כאן אפי' איסור' דרבנן:
איברא דהרב אמונת שמואל שם כ' דאע"ג דמושיט כוס יין לנזיר עבר לפ"ע ואע"פ שהמושיט אינו חי' שאני התם משום דאיתיה בנזיר ושייך ביה איסור זה אם יקבל עליו נזי' ע"ש וא"כ לכאור' ה"נ אף על גב דלדידי' הבשר שרי מ"מ הא איתי' נמי באיסור זה אם המוכר עצמו יקבל עליו בחרם שלא יאכל בשר זה ודמי למושיט כוס יין לנזיר דאע"ג דלדידי' שרי כיון דשייך ביה נזירות חשבי' ליה דלדידי' נמי אסו' ה"נ לא שנא אמנם הא ודאי ליתא דשאני נזירות דהויא מ"מ דאוריי' שפיר י"ל כן דאיתי' נמי בנזיר אבל הכא מהי תיתי להחרים שלא יאכל בשר זה דמה הנאה יש לו מזה וכי בשופטני עסקי' לצער עצמו שלא יאכל בשר זה בריות ולא בצמצום וידחוק עצמו לאכול בשר ממ"א בדוחק ובצער ואפי' אם ימצא איש לאסור איסר על נפשו שלא לאכול בשר ז בטל הוא במיעוטו וכן י"ל נמי בנדון הרדב"ז דאע"ג דהשותף שייך בי' נמי שבוע' ה"נ י"ל דמהי תיתי לישבע וכי בשופטני עסקי' שהרי בידו שלא ליקח בלא שבועה ול"ד לנזי' דהוי מצוה כמ"ש:
והנה ראינו לה' מחזיק ברכה בי"ד סי' ס"ב שהק' על אמונת שמואל ממ"ש מהר"ם בתשובות הארוכו' סי' ע"ז במי שעושה ב' ימים יה"כ וחל יום ב' בע"ש אם מותר לאכול בשבת עד שיבשלו אחרי' לצורך עצמם ואפי' מכירו דהא דאסרי' במכירו ה"מ בעכו"ם דלא קפיד אל"ע אבל בישראל המכשיל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דאל"ע לא עבר הרי שכ' דבישראל דקפיד אל"ע לא חיישינן שמא ירבה בשבילו אע"ג דלישר' אחר מותר בכל המון ישראל דלא עבדי בי' אלא חד יומא יה"כ ויום ב' שהוא ע"ש חול גמור הוא וזה שעושה ב' ימים חומר' גדולה ובטל במיעוטו ואפ"ה שרי במכירו ישראל דאינו מרבה בשבילו דעבר אל"ע את"ד ע"ש ונר' דלא מכרע' דהתם נמי בידו לקבל על עצמו לעשות ב' ימים יה"כ דהא אשכחן בפ"ק דר"ה דכ"א דרבא הוה רגיל דיתיב בתענית' תרי יומי וא"כ לא נפלאת היא שכל אד נמי יכול לקבל ע"ע לעשות ב' ימים יה"כ אך יש לדחות דשאני רבא דעשה כן משום ספיק' דיומא ובכה"ג אה"ן שכל אדם שמקבל על עצמו ב' ימים יה"כ משום ספיק דיומא תבא עליו ברכה אבל בזה"ז דידעי' בקבוע' דירח' הא ודאי דמי שעושה ב' ימים יה"כ חומר' יתירה היא זו ובטל במיעוטו כמ"ש המחב"ר:
ומ"מ לא מכרע' דאפי' בזה"ז מי שרוצה להתחסד לקבל עליו לעשות ב' ימים יה"כ ה"ז משובח ולא בטל במיעוטו ודמיא שפיר למושיט כוס יין לנזי'. גם מה שהק' ה' המחב"ר שם על ה' אמונת שמואל מדברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות ע"ש י"ל דהתם שאני דהוי מאכילו איסו' בידים וכמ"ש מהרח"א הביאו הרב המחב"ר שם ע"ש וכ"כ מו"ה בס' עה"ש בי"ד סי' ס"ב אות ב' עש"ב ומעתה בנ"ד דלדידי' שרי וגם לא חשיב כדקאי בתרי עברי דנהר' כיון שיכול ליקח ע"י אחרים דהיינו קטן או גוי א"כ מלתא דפשיטא דאפי' איסורא דרבנן ליכא. ולרווחא דמלת' אמינא דבנ"ד יש להקל עוד מטעמי אחריני והוא דמעשים בכל יום שיש הרבה בני אדם מק"ק תוונסא יצ"ו שלוקחים בשר מבית המטבחים של ק"ק פורטו' בשליחו' א' מבני עמנו ק"ק פורטו' וא"כ זה הקונה שבא לקנות אינו ידוע אם לעצמו הוא קונה או בשליחו' לא' מבני ק"ק פורטו' ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' דכל ישראל בחזקת כשרי' ויש לתלות דלאו הם קוני' אפי' את"ל דמידי ספק' לא נפיק דשמא לעצמו הוא קונה כבר כ' הרדב"ז בתשו' הביאה הכנה"ג חא"ח בהגהות כ"מ פי"ב מה' רוצח דאספק דלפני עור לא מפקדי' ע"ש וכן נר' מדברי התו' בפ"ק דע"א ד"ו ע"ב בד"ה מנין ע"ש ודוק ומה גם בנ"ד יש לתלות דשמא נתן לו א' מבני ק"ק פורטו' בתורת מתנה כדי לקנות בשר לעצמו ובכה"ג כל שניתן לו במתנה שרי ולא היה זה בכלל התקנה ומעשים בכל יום דאפי' הרבנים שבהם הם אוכלי' בשר שניתן להם במתנה דע"ז לא תיקנו כנ"ל: