שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן ח
המאכיל לחברו דבר איסור אי חייב עליו או לא.
הנה רש"י בפי' החומש בפ' שמיני על פ' לא יאכלו שקץ הם כ' וז"ל לא יאכלו לחייב את המאכילן לקטני' אא"א לאוסרן בהנא' ת"ל לא תאכלו' וכו' וכ' הרא"ם ובמקצת ספרים של ת"כ כתוב לא תאכלום והיא הנוסח' הנכונה משום דקרא לא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וגו' ומייתי שפיר ראיה מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכל' גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ע"ש ונר' פשוט דכונתו דאין מביאין ראיה משרצים לעופות טמאים משום דאיכא למפר' מה לשרצי' שכן אסורי' בכל שהו כדאיתא בפ' חרש דקי"ד ומייתי לה הרא"ם לקמי'. אך יש לעמוד בזה דבפ' כ"ש דכ"ג ע"א פרכי' והרי שרצים דרחמ' אמ' שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם וכו' ומשני ש"ה דא"ק לכם וכו' אי הכי אפילו לכתחי' ש"ה דא"ק יהיו בהוייתן יהו וכו' ע"ש הרי דמיעק' פריך משרצי' ומייתי מקר' דשקץ הוא לא יאכל דכתי' גבי שרצים ופריך ממתני' דציידי חיה ועופות גם בשינויא דגמ' דש"ה דא"ק לכם האי לכם כתיב' בעופות ובדגים גם בשינויא ומשני ש"ת דא"ק יהיו מיירי בשרץ המים הרי מבואר דס"ל לתלמודא דהני כולהו כי הדדי נינהו:
וד כ' הרא"ם אבל בפ' חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואעפ"כ אין זה אלא לאיסור בעלמא וכ"כ הרמב"ם בה' מ"א אבל רבי' ישעיה כ' שאם האכיל לקטנים לוקה אבל הר' אברהם זעירא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל עוף טמא לבר ישראל חברי' בחזק' עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל וכו' כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור בעלמא את"ד ועיין לה' ק"א מה שהכריח קיים דברי הר' אברהם זעירא ע"ש וצ"ע דאכתי ק' לדעת הרא"ז למה השמיט הרמב"ם דין זה דמאכיל לחברו ויותר ק' דבסוף הלכות כלאים פ' הרמב"ם דהמלביש לחברו כלאים וכו' אם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. וכ"כ בפ"ג מה' אבל דין ה' לענין טומא' כהן היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד ה"ז שטימאו לוקה וכ' ה' קדושת י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א דהרמב"ם למד דיני' אלו מההיא דת"כ דאמרי' לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל לפי פי' הרא"ז שהביא הרא"ם עש"ב והדבר ק' דעיקר הדין דמאכיל כאוכל השמיטו הרמב"ם וכ' הדינים הנלמדים ממנו וצ"ע:
והנה ראינו לה' ק"א שם שכ' וז"ל דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקו' ועובר בלאו כיון שהקטן בעצמו כשאכל אינו לוקה דלאו בר עונשי' וכו' וזהו דדייק ואמר לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו האוכל אלו אבל הוא מעצמו וכו' עש"ב וצ"ע שהרי בנזי' דנ"ז ע"ב אמרי' אר"ה המקיף את הקטן חייב וכתבו התוס' שם בד"ה המקיף את הקטן וז"ל דכי כתי' לא תקיפו פאת אף אפיאו' דקטן אזהר ע"ש הרי דאע"ג דקטן אם הקיף הוא את עצמו לאו בר חיובא הוא אפ"ה אי מקיף ליה גדול חייב משום דקרא סתמא כתיב לא תקיפו אף אפיאות רקטן אזהר וכן פסקו כל הפוסקים כר"ה ה"נ לא יאכלו סתמא כתיב ואפי' מאכיל לקטנים חייב ולפ"ז י"ל דה"נ מאי דתני בברייתא לחייב את המאכיל כאוכל היינו לחייב את המאכיל אפי' לקטן כאוכל הוא עצמו דהיינו דכמו שאם אכל הוא עצמו חייב ה"נ אם האכיל אפי' לקטן חייב והכי מפרש ר' ישעיה שהביא הרא"ם שכ' שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכל הוא ר"ל כאלו אכל הוא עצמו. אמנם ראב"א התם דפליג אר"ה התם וס"ל דגדול המקיף את הקטן פטור ואמרי' התם דאתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב והאי קטן הואיל ואיהו גופי' לאו בר עונשי' הוא דמחייב מקיף נמי לא מחייב ופירש"י ראב"א סבד כי אמר רחמנא לא תקיפו א' הניקף וא' המקיף במשמ' ולהא מלת' אתקש ניקף למקיף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב ונר' דכונת רש"י לומ דאין באן הקש גמור אלא כיון דאמר רחמנא לא תקיפו לשון רבים דמשמ' דקאי אתרוייהו אניקף והמקיף הו"ל כמו דאיתקש מקיש לניקף ולפ"ז י"ל דלראב"א ס"ל הא דקתני לחייב המאכיל כאוכל ר"ל מה שנחייב למאכיל הוא מה שיתחייב האוכל אלו אכל הוא מעצמו וא"כ דוקא אם האכיל לגדול הוא דחייב משום דהוי בר חיובא דה"נ נימא כי אמר רחמנא לא יאכלו א' האוכל וא' המאכיל במשמ' ואתקש מאכיל לאוכל דכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב. באופן דנר' דהאי מלתא דמאכיל לקטן דברים האסורים בפלוגתא דר"ה וראב"א דלר"ה לוקה ולראב"א אינו לוקה הואיל והוא גופי' לא מחייב אבל במאכיל לגדול לכ"ע לוקה:
איברא דהתם בת"כ פי"ב גבי שרצים אחר שדרשו לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל שם בסמוך סוף ברייתא ב' קתני לא תאכלו יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו ע"ש הרי מבואר דדרשא זו לחייב. את המאכיל כאוכל לא קאי במאכיל לקטני' אלא במאכיל לגדולים ומעתה צ"ל דר"ה ס"ל דאף ממאי דדרשי' אח"כ יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו היינו נמי לחייב מאכיל לקטנים בלאו כמו מאכיל לגדול שהרי תרוייהו נפקי מלא יאכלו אמנם לראב"א ס"ל דמאי דקתני יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו אינו אלא לענין אזהרה בלבד אבל לא לענין מלקות שהרי מלא יאכלו נמי שמעי' להקיש מאכיל לאוכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב לאפוקי קטן דאיהו גופי' לאו בר חיובא הוא וכמו שכתבנו לעיל ודייקא נמי דלא קתני לחייב מאכיל לקטנים כדקתני רישא לחייב מאכיל וכו' אך ראינו בפסיקתא פ' שרצים שדרשו לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וכו' לא תאכלום לא תאכילום לקטנים ע"כ וצ"ע ומן האמור יש לעמוד בדברי הרמב"ם שפסק בה' עכו"ם פי"ב כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב ואלו בסוף ה' מ"א פ' שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור' בעלמא ולפי מה שכתבנו ה"נ לדעת ה"ה דגדול שהאכיל את הקטן מחייב וצ"ע.
ודע דבת"כ פ' אחרי מות ס"פ יו"ד איתא התם גבי דם ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים יכול יהיו נכרתי' על ידיהם ת"ל האוכלת וכו' יכול לא יהיו נכרתי' ע"י הקטני' שאין הקטני' נכרתי' ע"י עצמן ת"ל כל אוכליו יכרת אינן נכרתים לא ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ע"כ ומכאן יש לתמוה עוד על ה' ק"א שכ' דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקות כיון שהקטן עצמו שאכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא ומאי דתני לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו. האוכל אלו אכל הוא בעצמו דלפ"ז אמאי אצט' קרא הכא גבי דם למעט גדול שהאכיל קטן מכרת דהא פשיטא דכיון דקטן עצמו לאו בר חיובא הוא גם גדו' שהאכילו פטור אלמא משמ' דאי לאו מיעוט' הוה מחייבים לגדול שהאכיל את הקטן וליכא למימר דמהכא הוא דשמעי' בעלמא דלא מחייב. גדול ע"י קטן מה"ט גופיה דקטן לאו בר חיובא הוא דליתא שהרי התם קושטא הוא דאמעיט אפילו גדול ע"י גדול וא"כ ע"כ מאי דאמעיט קטן לאו מהך טעמא דלאו בר חיובא הוא:
האמנם לפי מ"ש ה' ק"א שם בפי' ברייתא זו יש ליישב שכ' וז"ל פירש"י דקרא יתירא הוא וכו' ולדעתי דרשוהו ז"ל מדלא אמר ע"כ אמרתי לא תאכלו דם וכו' אבל באומרו כל נפש מכם יר' כל שיהיה מכם לא תעשה אותו שיאכל דם וזהו להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש וכן נר' מדברי רש"י בחומש על פסוק זה ע"ש ומעתה י"ל דש"ה דכתיב כל נפש דמשמ' אפי קטן והיינו להזהיר גדולים על הקטנים ולכך אצטריך מיעוטא. ואין להקשות דלא נכתוב כל נפש ולא אצט' מיעוטא די"ל דמ"מ אצט' כל נפש להזהיר גדולים על הקטנים. והנה מברייתא זו יראה דלא אמעיט מאכיל לקטן אלא מכרת אמנם עדיין עובר עליו בלאו דומיא מאי דאמעיט בגדול שהאכיל לגדול דנ' פשוט דלא אימעיט אלא מכרת אבל בלאו איתי' ה"נ דומיא דידיה מאכיל לקטן דדוקא מכרת הוא דאימעיט ולא מלאו וכמו שכתבנו לעיל לפי מאי דס"ל לר"ה דמקיף לקטן חייב:
עוד ראינו להרא"ם שכ' דהך ברייתא אליבא דחזקיה בפ' כ"ש דאמר מנין לחמץ שאסו' בהנאה שנא' לא יאכל חמץ וכו' אבל זה דבר תימה כיון דשני קרא בחד דוכתא וכת' לא יאכלו תו לא צריך למכת' הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אע"ג דכתי' בי' לא תאכל מ"מ כיון דשני קרא בלישני' וכו' וכ' לא יאכל למדנו שהחמץ אסו' בהנאה וכו' ע"ש ויש לתמוה שהרי שם בת"כ לעיל מזה על פסוק ושקץ יהיו לכם לכם מותרים הם בהנאה והכי אמרי' בפרק כל שעה דכ"ג ע"א דפריך לחזקיה משרצי' דכתי' בהו לא יאכל ותנן ציידי חיה וכו' מותרים למוכרם ומשני ש"ה דא"ק לכם שלכם יהא ע"ש הרי דבפי' התירה התורה הנאה. ולפ"ז נר' פשוט דמאי דמפיק לה תנא דברייתא מלא תאכלו סמיך אדרשא דלעיל דדרשי' לה מלכם:
והנה הרא"ם ז"ל תי' לקושיתו דגבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסו' המאכיל חמץ לקטנים דת"ל במה מצינו מדם ושרצים וטומאה וכו' ע"ש וצ"ע דא"כ למה אצטריך קרא דלא יאכל בעופות להזהיר גדולים על קטנים שהרי עופות נמי מצי למילף בו האי דרש' דלהזהיר גדולים במה מצינו מדם ושרצים וטומאה כדילפי' חמץ וכבר ראינו לה' ק"א שם שעמד בזה וכ' אמנם למה שכתבנו בפי' ברייתא זו דחיוב זה אינו כחיוב שרצים שהוא אזהרת גדולים על הקטנים כי זה הוא לחייב המאכיל לגדולים כגון שתחבו בפיו כחיוב המאכיל והוא ללקות עליו וכו' הוה א"ש דדרש' זו לית לן מקום אחר ללמוד אות' אלא מזה מדם וטומאה ושרצים דפשטי' דקרא לא משמ' על המאכיל אלא מיתורא דקרא דרשי' לי' לית לן לחייב מלקו' ולזה מוקמי' ליה אקטנים וכו' אבל הכא פשטי' דקרא משמ' דלא יאכל לאחרים א"כ הלאו על המאכיל מוקמי' במאכיל לגדולים ובהכי כיון דאית לן מה למדרש בקרא נאמר דקרא לא תאכלו בא להתירו מאיסור הנאה את"ד ע"ש וצ"ע שהרי בשרצים נמי דרשי' התם בת"כ פי"ב לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל יכול יאכילנו לקטנים ת"ל לא יאכל וע"כ לחייב המאכיל כאוכל היינו לחייב המאכיל לגדולים וכמו דכתבנו לעיל ודומיא נמי לההיא דעופו' דדרשי' לחייב את המאכיל כאוכל ופי' במאכיל לגדולים וא"כ למ"ל קרא בעופו' לחיוב זה שהרי דין זה עצמו בשרץ העוף יכולים ללמוד אותו משרצים ולא יאכל לא אתא אלא לאיסור הנאה. וליכא למימר דלא מצי' למילף עופו' משרצים משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' במשהו דליתא דאכתי ק' דנילף שרצים משרץ העוף להא מלתא ולא יאכל דשרצים לא אתא אלא לאיסו' הנאה. ובר מן דין לפי מה שכתבנו לעיל דמהך ברייתא דדם מוכח דלא אמעיט מאכיל לגדול אלא מכרת אבל בלאו איתי' א"כ שרץ העוף אתיא מבינייא מדם ושרצים דכי פרכת מה לדם שכן בכרת שרצים יוכיחו וכי פרכת מה לשרצים שכן בכל שהו דם יוכיח לא ראי זה וכו' הצד השוה וכו' וכדאמ' בפ' חרש ומייתי לה הרא"ם:
איברא דאעיקר' בדברי הרא"ם שכ' גבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאיסו' מאכיל חמץ לקטנים משום דת"ל במ"מ מדם ושרצים וטומאה וכו' יש להק' דמה ראית ללמוד חמץ מדם וכו' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל לאסו' חמץ בהנאה ולמה לא ילפי' שרצי' במ"מ מחמץ וטומאה להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל דשרצים לאיסו' הנאה דכי פרכת מה לחמץ שכן כרת טומאה תוכיח וכי פרכת מה לטומא' שכן ריבה בהן מצות יתירות חמץ יוכיח וחזר הדין וכו' וליכא למימר דסבר' הוא דילפי' חמץ במ"מ מדם ושרצי' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ומוקמי' קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה כיון דחמץ החמיר' בו תורה לחייב עליו בבל יראה ובב"י מש"ה סברא הוא לאוקומי קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה דליתא דגבי שרצים נמי מצינו שהחמירה בו תורה מכל שאר איסו' דאסורי' בכל שהוא וי"ל דהא ילפי' שרצים מחמץ ודם וטומאה משום דליכא למפר' מה לכולהו שכן בכרת דבטומאה נמי יש בה צד כרת לענין טמא שאכל קדש או שנכנס למקדש דמלתא דאתיא מבינייא פרכינן פרכ' כל דהו ושו"ר דהרא"ם ע"כ לא ס"ל תירוץ זה שהרי הרא"ם גופי' ופי' בר"פ אמור הק' על ההיא סוגיא דפ' חרש דליכתו' רחמנא טומא' ודם וליתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים וכו' הצד השוה וכו' אף שרצים וכו' והניח' בצ"ע ע"ש וא"א למה שכתבנו הא ל"ק וכ"כ ה' מהרש"א בח"ה שם לקו' הרא"ם הלזו ע"ש:
והנה יש לדקדק אגופה דשמעתי' דפ' חרש דקאמ' וצריך דאי אשמועי' שרצים משום דאיסור' במשהו וכו' וק' דאכתי אמאי לא יליף משרץ העוף דהוי איסורו בכזית כמו שאר איסורי' דבשרץ העוף נמי תניא הכי לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים כדמייתי לה רש"י וצ"ע:
ודע דבמכילת' פ' בא פי"ז דרשו לא יאכל חמץ לעשו' את המאכיל כאוכל אא"א לאוסרו בהנאה כשה"א לא תאכל עליו למדנו שאסו' בהנאה הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר א"צ ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל וכו' הא מת"ל ולא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ע"כ והנה מה שאמ' ר' יצחק ומה אם שרצים קלים וכו' לכאורה צ"ע דהא איכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' בכל שהו כדפרכי' בגמ' ואפשר לומר דמשרצים דעוף טמא קאמ' דאיסור' בכזית ככל שאר איסור' ודרשי' נמי בהו לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל דהשתא ליכא למפרך מידי עי"ל דסמיך אבינייא דשרצים ודם טומא' וכההיא דפ' חרש והיינו כמ"ש הרא"ם דאייתר קרא דחמץ לאיסו' הנאה משום דילפי' לחמץ דמאכיל כאוכל דהיא גופ' להזהיר גדולים על הקטנים לדעת הרא"ם מהנך ויש לתמוה על הרא"ם שלא הזכיר ברייתא דמכילתא הלזו דהויא סייעתי':
והנה בירוש' פ"ג דערלה מייתי ברייתא הלזו אפלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל דכל מקום שנא' לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה ור"י ס"ל דכ"מ שנא' לא תאכל וכו' דוקא איסור אכילה אבל לא יאכל איסור הנאה נמי משמע וקאמר עלה מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"י לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל וכו' כשה"א לא תאכל עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנאה וכו' רי"א א"צ וכו' ומת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה בגין כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום והא מסייע' לר"י ע"כ וראינו לה' שרה יהושע שם שכ' דט"ס הוא דאיך יאמר דמתני' מסייעא לר"י והרי הדא אמרה דלא תאכל הוא איסו' הנאה במשמע ור"י סבר דלית להנאה במשמעו והגיה שכצ"ל כשה"א לא תאכל עליו חמץ למדנו שאינו אסור בהנאה דלא תאכל אכילה משמ' ולא הנאה וזוהי גי' נכונה והכי גריס מהרש"ס א"כ הרי רישא דקאמר שאינו אסור בהנאה כר"י וסיפא דאמ' אסור בהנאה הוא כר"א את"ד ע"ש וצ"ע דהאי ברייתא דמייתי לה הירוש' היא במכילתא ובכל ספרי המכילתא שלפנינו כך היא כתובה למדנו שאסור בהנאה ועוד ק' הא דקאמר אסיפא דמלת' בגין דכתי' לא יאכל וכו' והדא מסייע' לר"י והרי כבר אמר ברישא מתני' מסייע' לר"י ולמה חזר עוד לומר והדא מסייע' לר"י ועוד דלפ"ז היכי מסייע' סיפ' לר"א שהרי קתני להדיא הא מת"ל לא יאכל לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ודייק עלה בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום דמשמע דמלא יאכל הוא דדייק איסור הנאה והיינו אסיפא וע"כ לא אתייא אלא כר"י ואעיקרא דמלת' לא ראה הסוגייא דירוש' בפ' כ"ש דאית' נמי כל הסוגייא דהכא והכי אית' התם מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"א לא יאכל חמץ וכו' ר"י אומ' וכו' בגין כך כתי' וכו' והדא מסייע' הרי בהדי' דמוקי רישא כר"א וסיפא כר"י וע"כ דבסוגיי' דירוש' דערלה יש קצת ט"ס דבתחלת ה הסוגייא צ"ל מתני' מסייע' לר"א וכן פי' ה' מהרש"א שם ע"ש:
העולה ממה שכתבנו לנ"ד במאכיל לחברו דבר איסור דתליא בפלוגתא דרבוותא וכבר נתבאר דדעת הרמב"ם כדעת הר' אברהם זעיר' דס"ל דהמאכיל לחברו דבר איסור ה"ז המאכיל חייב ואפי' לסבר' זו דהמאכיל חייב ה"ד היכא שתחב האיסור לתוך פיו כדתרגמי' ה' ק"א וכתבנו לשונו לעיל דאלו הניח לפניו וא"ל בדיבור בעלמא לאכול אע"פ שאכל ע"פ דיבורו לא מחייב מלקות דאינו עובר אלא בלאו דלפני עור שאין בו מלקות וכן העלה ה' קדוש' י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א עש"ב: