אור ברסלב
שות די השב יורה דעה › סימן ז

שות די השב· רבי דוד בונאן

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

שאלה עובדא הוה באשה פנויה שהלכה מעירה אל עיר אחרת עם איש א' ובבואם לשם זאת אומרת שהיא מקודשת והוא ג"כ היה אומר כן שהיא מקודשת לו באופן שיחדו להם מקום לשבת יחדיו כדרך איש ואשה ואחר ימים נסע האיש לבדו משם ובהיותו בדרך שאלו אותו למה הנחת את האשה אשר לקחת והשיב שלא קידשה מעולם וגם היא אמרה שלא נתקדש' לו ואמרו לה למה אמרת בתחלה מקודשת לו אף היא תשיב אמריה ונתנה אמתלא לדבריה שכן צוה לה לאמר לאחרי' שהיא מקודש' לו והבטיחה ונתן לה דיבור ע"ז שיקדש אות' ותהי' לו לאשה ועוד אמרה אמתלא אחרת יען שבעיר ההיא כשהיא אומרת שהיא פנויה היא נחשבת בכלל הזונות ובושה היא לכך תלת' עצמה לאיש זה כדי שלא יחשבוה לזונה ועתה רוצה אשה לקבל קידושי' מאיש אחר וקצת מהמורים עכבו עליה עד שיורו ב"ד הנה כי כן באה האשה מן המקום אשר הית' שמה ושאלה אשה כדת מה לעשות אם מותרת היא לינשא לאחר:

תשובה הנה עיקרא דהאי מלת' באומרת מקודש' סתם כנ"ד שלא אמרה מקודש' בפני ב' עדים מחלוקת הראשונים הנה מרן הב"י בא"ה ס"ס מ"ז הביא תשו' הרא"ש ריש כלל ל"ב שכ' אם יש עדים ששמעו מפי האשה שאמרה קדשני ר' בפני ב' עדים והלכו למ"ה נאסרת בקרובי ראו' ע"פ דיבורה אבל אם אמרה קרשני בסתם ולא אמרה בפני ב' עדים אין בדיבורה כלום דקידושי' שלא בפני עדי' לאו קידושי' נינהו ע"כ והנה הנר' דראיית הרא"ש היא מדאמ' בפ' האומ' דס"א ע"א אמתני' דהאומ' לאשה קדשתי' והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו' ופריך עלה אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ואי דליכא עדים אמאי הוא אסו' בקרובותיה ומשני הב"ע כגון דא"ל קידשתי' בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה ע"ש משמ' דכל שלא אמ' בפי' שהקידושי' היו בפני ב' עדים לא חשיבי קידושי' דאל"כ מאי פריך דאימא דמיירי באומ' שקידש' סתם ואפ"ה אסור בקרובותיה אשר מזה יליף לה הרא"ש דבאומרת קדשתני סתם לא הוו קידושי' כלל דקידושי' שלא בפני עדים לאו קידושי' נינהו ונר' שלזה כיון מרן בב"ה ר"ס מ"ח שאחר שהביא סוגיית הגמ' הלזו כתב עלה ועיין בתשו' הרא"ש שכתבתי בס"ס שקודם זה ע"ש:

אמנם נר' דלא מכרעא דע"כ לא קאמ' תלמודא הכי אלא היכא שטועני' זה על זה זו אומרת קדשתני וזה אומ' לא קדשתי' א"נ אפכא זה אומ' קדשתי' וזו מכחישתו ואומרת לא קדשתני דע"ז פריך תלמודא אי דאיכא עדים וכו' דכיון דהיא מכחישתו ובאו לב"ד יד ע"כ דשיילי' לי' אי דאיכא עדים ואי דאיכא עדים פשיט' דגם היא נאסרת בקרוביו ואי דליכא עדים כיון דהאשה מכחישתו ולא מצא עדים כלל אע"ג דאמ' קדשתני עכ"ל קדשתי' בלא עדים קאמ' דהענין מוכיח ורגלים לדבר שהרי לא מצא עדים ואמרי' דאדם זה אינו יודע דין זה דאין קידושי' בלא עדים וכיוצא בזה כ' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ו עש"ב וא"כ אמאי מתסר בקרובותיה ומסיק דאמ' קדשתי' בפני עדים והלכו למ"ה דלפי דבריו הו"ל קידושי' בעדים ולכך נאסר בקרובותי' דשוי אנפשי' חתיכה דאיסורא והיא מותרת כיון דמכחישתו ואין העדים מצויין אמנם בדעלמ' כל דאמרה קדשני סתם וליכא מאן דמכחיש לה הו"ל כמו אמרה קדשני בפני עדים והלכו להם למ"ה דמן הסתם אמרי' אדם יודע דאין קידושי' בלא עדים:

ומן האמור י"ל שזוהי דעת הרשב"א ושאר פוסקי' שהביא מהריב"ל ח"ג סי' פ"ה דאפי' נשי הך דינא גמירי דאין קידושי' בלא עדים ואין חוששי' לקידושי' וכתב עלה מהריב"ל דנר' לכאור' דפליגי על תשו' הרא"ש ע"ש ודברי הרשב"א הללו הביאם הרב שם ס"ס פ"ו דלדבריהם צריך ליישב הסוגייא כמו שכתבנו. ויש להביא ראיה לרעת הרשב"א מאות' שאמרו בפ"ב דכתובות דכ"ב מעשה באשה אחת שהית' גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה וא"ל מקודשת אני לימים עמדה וקידש' את עצמה א"ל חכמים מה ראית לעשות כן א"ל בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודש' אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים קדשתי את עצמי וזו הלכה העלה ראש"ה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אלמ' אע"ג דלא אמרה אלא מקודש' ס' ולא אמרה בפני עדים אפ"ה בעינן אמתלא. ולדעת הרא"ש צ"ל דמיירי בדאמרה מקודש' בפני ב' עדים דנאסרה דומיא דריש' דקתני א"א אני דע"כ א"א היינו בעדים גמורים:

והנה ראינו לה' חלקת מחוקק סי' מ"ח שכ' וז"ל האומר לאשה קדשתי' בטור כתב קדשתי בפני פ' ופ' משמ' אם אמ' סתם יכול לפ' דבריו שלא בעדים וכן כ' הרא"ש על פלגש ראו' שאמרה קדשני ראו' אין בדיבורה כלום עד שתאמ' קדשני ראו' בפני ב' עדים א"ד ע"ש. והן דברים תמוהים דמשמע מדבריו דדוקא היכא דפי' דבריו אח"כ שהוא בלא עדים אמנם כל שלא פי' דבריו ואמ' קדשתיך סתם מידי ספקא לא נפק' והויא ס' מקודש' ואלו מדברי הרא"ש דמייתי מבואר להדיא דכל שאמרה סתם קדשני אין בדיבורה כלום ואפש' דט"ס נפל בדברי הח"מ וצ"ל ולא כ"כ הרא"ש ועיין לה' ב"ש שם שאחר שכ' דברי הח"מ דאם אמ' סתם יכול לפרש דבריו שקידש בלא עדים סיים עלה ועיין תשו' הרא"ש וכו' נר' דכונתו דתשו' הרא"ש היא הפך זה. מיהו אעיקר' צ"ע מהיכא משמ' מדברי הטור כן שהרי י"ל אפכא דדוקא היכא דאמ' קדשתי' בפני פ' ופ' הוא דשוי' נפש' ח"ד הא אם אמ' סתם קדשתי' אין בדבריו כלום וכמ"ש הרא"ש. באופן דלדעת הרא"ש אם אמר קדשתי' סתם אין בדבריו כלום אבל דעת הרשב"א אפי' היכא דאמר סתם ואפי' נשי ידעי דאין קידושי' בלא ערים:

ומצאנו בס' בשמים ראש סי' ל' שכתוב שם תשו' הרא"ש שבכלל ל"ב ובסוף דבריו כ' וז"ל ואפי' אמרה אז קדשני סתם אינה נאמנת תו לומ' שלא בעדים או בעד א' היה וחשבתי שזה די דסתם קידושי' בפני עדים והכל יודעים וכו' ע"ש הרי מבואר כדעת הרשב"א וכבר המגיה שם רמז תשו' הרא"ש שבכלל ל"ב ע"ש וא"כ לענין דינא נר' דלא קי"ל כהך תשוב' דהרא"ש שבכלל ל"ב כיון דהרשב"א והך תשו' דבשמים ראש חלקו עליו ואע"ג דמרן בב"י הביא תשו' הרא"ש דכלל ל"ב ופסק' בש"ע י"ל דלא שמיע לי' דעת הרשב"א ותשו' בשמי' ראש ואלו הוה שמיע לי' לא היה פוסק כן. ושו"ר דמרן גופי' בב"י סי' מ"ב הביא דברי הרשב"א אלו מעתה ק על מרן שכ' דברי הרא"ש בסתם ולא כ' שהרשב"א חלוק עליו ועיין לה' כנה"ג בסי' מ"ב הגב"י אות ל"ג ולה' יד אהרן אות כ"ט עש"ב. אשר על כן י"ל דלא כתב הרא"ש בן אלא בפלגש דמיירי בה דיש לתלות דמשום כיסופ' אמרה הכי אבל באשה דעלמ' אפילו באומ' קדשני סתם גם הרא"ש מודה דהויא מקודש' ובמ"ש ה' המגיה בכסא דהרסנא שם בסוף דבריו ע"ש. מיהו מדברי מרן הב"י ס"ס מ"ז נר' דלא ס"ל חילוק זה שהרי העתיק תשו' הרא"ש באשה סתם ולא כ' פלגש משמ' דס"ל דדין זה דהרא"ש הוא בכל אשה דעלמ' ולאו דוק' בפלגש ואדרב' יש לצדד ולומ' להפך דגבי פלגש כיון שהיתה יושבת עמו זמן רב י"ל דקידש' קידושי' גמורי' משא"כ באשה דעלמ' ואפ"ה אשמועי' הרא"ש דאפי' גבי פלגש לא חיישי' לה וכ"ש בשאר נשים דעלמא ואפשר שלזה העתיק מרן בש"ע סי' ט"ו תשו' הרא"ש הנז' במי שהיתה לו פלגש ולא כתב אשה דעלמא דלרבותא נקט פלגש כמו שכתבנו:

ואגב אורחין ראינו בתשו' בשמים ראש הנ"ל שאחר שכתב דפלגש אביו מותרת כ' וז"ל ומאי דאמ' במד' על אחיתופל דזה התיר ג"ע לא עריות ממש אלא גנאי של ערוה וכו' ואפשר נמי דהמד' סבר כר"י דאוסר אנוסת אביו ע"ש הנה הרד"ק בשמואל ב' סי' י"ב גבי קרא הנני מקים עליך רעה מביתך ושכב עם נשיך לעיני השמש שכ' וז"ל ויש לשאול היאך גזר ה' על אבשלום שיחטא וישכב עם נשי אביו וכו' וכ' כי לא היה חטא גדול כיון שפלגשי אביו היו ומפותת האב מותרת לבן אלא לפי שפלגשי אביו מלך היו אסורות וכ"ש לבנו כי מכוער הדבר שיבא אל פלגשי אביו וכו' ע"ש וצ"ע דאכתי מה יענה הרד"ק לר"י דס"ל דאנוסת אביו אסורה איך גזר ה' על אבשלום שיבא על פלגשי אביו ואפשר לומר דר"י ס"ל דהני פלגשי' שיבא עליהם אבשלום עדיין לא בא עליהם דוד המלך ע"ה אלא שיחדם לו ומ"מ מכוער הדבר כיון שכבר היו מיוחדו' לאביו אך ק' על הרא"ש שכ' דהמדרש שאמ' על אחיתופל שזה התיר ג"ע סבר כר"י והדבר ק' שהרי זו גזירת ה' היא ואם היה דבר איסור לא היה ב"ה גוזר כן וכמ"ש הרד"ק וצ"ע ועיין למהרש"ל בפ"ב דיבמות סי' י"א ובתשו' הרדב"ז הנ"מ נק' דברי דוד סי' ל"ג הק' דלמ"ד פלגש דוקא בקידושין א"כ היך התיר אחיתופל לבוא אל פלגשי אביו וכ' ליישב כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשי' בלא כתובה ובלא קידושי' ועליהם יעץ לאבשלו' אע"פ שיש קצת דוחק שלקח דוד פלגשי' בלא קידושין אפש' בלא קידושי' נמי הוי פלגש ומותרת למלך אבל לא קי"ל הכי ע"ש והן דברי תימה דאיך אפשר לומר דדוד המלך ע"ה עשה שלא כדין במקום שאמרו וה' עמו שהלכה כמותו. עוד הק' הרדב"ז שם למ"ד פלגש בקידושי' מאדוניה ששאל אבישג דהא ודאי אסורה לאדוניה ובמה שתירצנו לעיל ניחא דדוד היה סובר דפלגש בלא קידושי' ע"ש וצ"ע שהרי בפ"ב דסנהדרין דכ"ב אמרי' ארשב"א בא וראה כמה קשי' גירושי' שהרי דוד המ' התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש וא"א דהית' אבישג אצלו בתורת פלגש א"כ היה מותר לדוד להתייחד עמה כמו שאר פלגשי' שהי"ל ודו"ק:

באופן דלענין נ"ד באשה זו שאמרה מקודשת לזה אף לדעת הסוברים דמקודש' גמורה י"ל דה"ד היכא דאמרה מקודש' אני סתם שהתפיסה עצמה באיסור אבל באומרת זה קדשני דהוי סיפור מעשה אף הרשב"א יודה דלא הויא מקודש' כמ"ש ה' כסא דהרסנא שם ע"ש. ועוד נר' דיש להקל בנ"ד משום די"ל דמשום כיסופא שהיא מתיחדת עמו כמו אשה עם בעלה אמרה כן והיא ג"כ מטעם זה אמ' כן כדי שלא יאמרו העולם שהיא עמו בזנות ולכ"ע בכה"ג לא הוו קידושין ובר מן דין יש להתיר בנ"ד ע"פ מ"ש בכתובו' דכ"ב דאפי' אמרה מקודש' אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ופסקה מרן ס"ס מ"ז וה"נ בנ"ד הרי נתנה אמתלא לדבריה ואמר' האשה כי כן ציוה לה האיש ההוא שהיה עמה לומר כן שהיא מקודש' לו והבטיחה ליש' אות' והיא ג"כ אמרה כן לשמוע בקול דברו ע"פ הבטחתו ועיד בה שנתנה אמתלא אחרת יען כשהיא אומרת שהיא פנויה היא נחשבת לזונה בכלל הזונות ויש לה בושה גדולה בזה ולכך תלתה עצמה בזה האיש מקודש' לו ומש"ה נאמנת היא לומ' שלא קידש' ע"י אמתלאות אלו כי יש בדבריה ממש ודברי טעם הם כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' אישות וז"ל אמרה מקודשת אני וכו' אם נתנה אמתלא לדבריה וכו' וראינו בדבריה ממש ה"ז מותרת ע"ש. אלא דלכאורה י"ל דדוקא היכא דהויא אמתלא במלתא דהתירא כההיא דכתובות אבל הכא בנ"ד דהני אמתלאות הויין במלתא דאיסורא מה שהיא מתיחדת עמו בזנות למלאת תאותם ולהשביע יצרם אפש' דלא חשיבי אמתלאות משום דע"י אמתלאות אלו קמשויא נפש' רשיע' וכמ"ש מהריב"ל ח"א סי' מ"א בתשו' דבני פרובינצא במעש' שהיה על איש א' שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה ונשבע שקידש' לפ' ואח"כ עמד' זאת האשה ונשאת לאחר והיו אוסרים מטעם שנשבע ולא יועיל אמתלא לשוויי נפשי' עבריינא וכך עלתה הסכמה ביניהם ע"ש וכ"כ מהרנא"ח בתשו' ח"א סי' ל"ז על א' שקיבל חרם על נזירותו ואח"כ נתן אמתלא לדבריו דאינו נאמן מהך טעמ' דלא משוי נפשיה רשיעא לעבור על החרם ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דאינה נאמנת באמתלא זו לשוויי נפשה עבריינה:

אמנם נר' דהא ודאי ליתא דהכא לא ע"י אמתלא של עכשיו הוא דקא משויא נפשה רשיעה דהא אפילו נימא דמה שאמרה מקודשת אמת הוא מ"מ הרי היא הפקירה עצמה להתיחד עמו בלא כתובה וגם היא בנדות' ודעת התו' בפ"ד דסנהדרין דל"ז ע"א בד"ה התורה העידה דאיסור יחוד דנדה הוא מדאוריית' ודוק' באשתו נדה הוא מותר להתייחד עמה וע"ש במהר"ם מלובלין הא ודאי דבושה היא לטבול כיון שאינה נשואה בכתובה ומטעם זה אסרו חכמים פלגש להדיוט משום דבושה היא לטבול כמ"ש הרדב"ז בתשו' בס' דברי דוד שזכרנו לעיל ע"ש וא"כ ע"י אמתלא זו לא הוסיפה על חטאתה פשע וכיוצא בזה כ' ה' חוות יאיר בתשו' סימן קל"ח דחשיבא אמתלא דמ"מ מפני חמדת הממון והנאת הגוף מקרי אמתלא מקובלת ע"ש:

איברא דחזינא לה' ט"ז בי"ד סי' קפ"ה שכ' בשם מהר"ל מפראג דהוחזק' נדה בשכנותיה ה"ט דלא מהני אמתלא משו' דלאו כ"ע ידעי מן האמתל' וא"כ על מה סמכה להחזיק עצמה נגד כ"ע משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני אפשר שסמכ' עצמה שאח"כ תאמר לו האמתלא ותי' נכון הוא ע"ש וא"כ לפ"ז הכא בנ"ד שאמרה כן לפני רבים לא מהניא אמתלא כמו הוחזקה נדה. אמנם ה' חוות יאיר שם שדי ביה נרגא בחי' זה מההיא דאמ' בכתובו' מעשה באשה אחת שקפצו עליה בני אדם וא"ל מקודש' אני ואח"כ עמדה וקידשה עצמה וכו' ואמרו חכמים נאמנת אף שהיו בני אדם הקופצים רבים ע"ש ואפש' לומר דשאני ההיא דכתובות דהוי ענין קידושי' דמסור לב"ד ועשויים ב"ד לחקור בדבר וכההיא עובדא דכתובות ששמעו חכמים וא"ל מה ראית לעשות כן ונתנה אמתלא לדבריה וכ"ע ידעי דקיימי רבנן עלה דמלת' שאם לא נתנה אמתלא לדבריה לא היו מניחי' אותה לינשא משא"כ בנדה שאין הדבר מסור לב"ד אלא בינה לבין עצמה ולאו כ"ע ידעי אמתלא ומש"ה אף בנתנה אמתלא אינה נאמנת. וא"כ לענין קידושי' אפי' אמרה בפני רבים מהני אמתלא:

אך אמנם אע"ג דחשיב' אמתלא הרי כ' הר"ן בשם הרא"ה וז"ל דאי אמרה מקודש' אני לפ' לא מהימני' לה בשום מגו אא"כ מודה בדבר וכו' ופסקו מור"ם בהגה ס"ס מ"ז וכ' ה' ח"מ וז"ל מפשט הלשון משמ' בין בתכ"ד בין לאחר כ"ד באמתלא וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה דלא מהימני' לה בשום מגו ולא ידעתי למה אינה נאמנת בתכ"ד הא קי"ל בכל התורה כולה תכ"ד כדיבור דעי וכו' ע"ש והנה מאי דמשמ' לי' מדברי הרא"ה דאפי' בתכ"ד לא מהני היינו מדכתב דלא מהימני' לה בשום מגו ולא כ' בשום אמתלא והמגו לא מהני אלא בתכ"ד כמבואר בדברי התו' שם בד"ה מנין וכו' ע"ש ומ"מ י"ל דהרא"ה ס"ל דבכה"ג דאמרה מתחלה מקודש' אני וחזרה בה ואמרה פנויה אני לא מהני המגו משום דסתרה דבריה הראשונים וכמ"ש ה' ח"ה שם בדברי התו' דדוק' באומרת א"א הייתי וכו' דמהימנא במגו אבל היכא דסתרה דבריה דמעיקר' אמרה א"א אני בעי' אמתלא אפי' תכ"ד ע"ש אמנם יש לעמוד בזה דא"כ לפ"ז הא דתני סיפ' אם יש עדים שהית' א"א והיא אומרת גרושה אני דאינה נאמנת ליפלוג וליתני בדידה בד"א שאמרה א"א הייתי וכו' אבל אמרה א"א אני וגרושה אני אינה נאמנת דהוי רבותא טפי דאע"פ שלא הוחזקה אלא מפיה אפ"ה אינה נאמנת לומ' גרושה אני כיון דסתרה דבריה הראשוני' אלא ודאי משמ' דאפי' באומרת א"א אני וגרושה אני נאמנת במגו. ומ"מ אכתי יש לדקדק דא"כ הא דתני רישא א"א הייתי וכו' ליתני א"א אני. וכו' דהוי רבותא טפי ולזה י"ל דלפי סברא זו אין לחלק בין א"א הייתי לא"א אני דשניה' שוין דכך לי א"א הייתי כמו א"א אני ועיין לה"ה רפי"ב מה' גירושין ודו"ק:

והנה ה"ה שם כתב דלא מצא מי שכ' בביאור דמתני' בא"א הייתי שאפי' לאחר כ"ד הוא ע"ש ואנו מצאנו שזוהי דעת התוס' שם בכתובו' בד"ה מנין וכו' וע"ש להח"ה. וה' מהר"י הלוי בתשו' סי' ל"ג כ' שמצא כן בדברי רש"י בפ' בתרא דכתובות דק"ט ע"ב גבי ההיא דא"ר יוחנן אם טען ואמ' חזרתי ולקחתיו ממך נאמן שכ' דנאמן מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דיראה דאפי' לאחר כ"ד אמרינן הפה שאסר וכו' וכ"כ הפר"ח בס' מ"ח בליקוטי הרמב"ם ע"ש והנה בש"מ שם הביא בשם הרמב"ם בפי' לסנהדרי' וז"ל ואמר ר"י הלוי כך דייני' בכל יום בענין מגו דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק אבל הפסיק לאו מגו הוא כגון מי שמוציא בגד וכו' הרי שהרמב"ם ס"ל דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו הפך ממ"ש ה"ה ומעתה הדרא השגת הרמ"ך לדוכתה שהי"ל להרמב"ם לפ' דדוקא שאומרת בתכ"ד אבל לאחר זמן לא מהימנא. אשר ע"כ י"ל לדעת הרמב"ם כמ"ש ה"ה בסוף דבריו בשם רבינו יחיאל שהאומרת א"א הייתי ולאח"ז אמרה פנויה אני א"צ אמתלא ונאמנת דא"א הייתי משמ' דעכשיו פנוי' היא ע"ש וכ"ד הרא"ה והביאו בש"מ שם וז"ל אין ספק דהאומ' לחברו שדה זו כבר היה ומן מתחלה שהיא של אביך שאין זו הודאה של כלום כיון שהוא אומ' לו בלשון הזה שיש במשמעו שכבר היה זמן שהיא של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם ע"ש וזהו כדברי הר' יחיאל דא"א הייתי משמ' דעכשיו פנויה היא. אבל דעת ה"ה שהעיקר תלוי כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר עצמו מצד אחר מהני חזרה אפי' לאחר כ"ד וכבר כתבנו שזה הפך דעת הרמב"ם עצמו:

ונחזור לדברי הרא"ה במה שכתב דלא מהימני' בשום מגו ויש לדקדק דבכה"ג ליכא אלא חד מגו דהיינו אי בעיא אמר' לא נתקדשתי כלל ואי משום מגו דאי בעיא אמרה גרשתני ליתא דהא ס"ל להר"ן דהאומרת גרשתני אינה נאמנת לישא אחר וכמ"ש הרב ב"ש שם דעת הר"ן ע"ש ופשיטא ודאי דאפי' באמרה גרשתני בתכ"ד דאסו' ג"כ לינשא לאחר דבהא אין לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד. על כן נר' דלאו דוקא נקט לישנא דמגו דכונתו היא על אמתלא ושו"ר שכ"ה בש"מ בשם הרא"ה וז"ל ואפשר דמקודש' אני לפ' לא סמכי' באמתלא שכבר הודית ולאו כל הימנה לחוב לו ע"ש וכ"ה בחי' הרא"ה ע"ש. ומעתה בנ"ד לכאור' י"ל דכיון דהודית דנתקדש' לפ' לאו כל הימנה לחוב לו ולומ' שלא נתקדש' להפקיע עצמה ממנו. אמנם לפי מה שבא בשאלה שהבעל ג"כ חזר ואמ' שלא קידש' א"כ מהניא. שפיר האמתלא שהרי גם הבעל הודה לדבריה שלא קידשה והגם שלא היתה הודאתו לפניה מ"מ הרי הוא ג"כ הודה שלא קידש' ונמצאו דבריהם מכוונים א' האיש וא' האשה. ובר מן דין דברי הרא"ה הללו אינם מוסכמים ורבי' הם החולקי' עליו כמ"ש מהריב"ל ח"א סי' מ"א ע"ש:

אך אכתי לכאורה יש לגמגם בשריות' דהך אתתא מדקי"ל בש"ע י"ד סי' קפ"ה דין ג' אבל אם ראוה שלובשת בגדים מיוחדים לימי נדות' ואח"כ אמרה טהור' אני אעפ"י שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת והטור הק' וכי עדיף הוחזק' נדה מאומרת בפי' טמאה אני דמהני שם נתינת אמתלא ותי' הרשב"א דמשום בושת ואונס מקרי שאומרת טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת לפיכך לא מהני שם אח"כ אמתלא ע"ש והנה הט"ז בי"ד בס"ס א' הק' על תי' זה שהרי כ' מרן הב"י בס"ס א' בשם הרשב"ץ על טבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שהוא נראה שהוא טריפה וגם היה אומר שהוא טריפ' ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמ' כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו שיקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן הרי אע"ג שעשה זה השוחט סי' בראש הכבש מהני אמתלא ע"ש והב"ח כ' בתי' קושי' זו דש"ה דלא היה אפשר לו בע"א אבל הכא אפשר שתאמר טמאה אני ולא הי"ל ללבוש בגדי נדה ע"ש והן דברי תימה דגבי טבח נמי היה אפש' ע"י אמירה שיאמר טריפה הוא כמ"ש מרן שם שעשה סי' וגם היה אומ' שהוא טריפה ע"ש ולעיקר הקושי' נר' דל"ק דשאני נדה שלובשת בגדי נדות דחשיב מעשה היינו משום דמסתמא אין אשה מנולת עצמה בהן דמאוסי' הם וגם טמאי' הם בעיניה וכיון שעשת' מעשה רב כזה עד שניולה את עצמה מש"ה לא מהני אמתלא משא"כ בההיא דטבח ושפיר יש לחלק בין מעש' רב למעשה זוטא. ועי"ל דשאני נדה שעשת' מעש' בגופ' שלבשה בגדי נדות משא"כ בטבח שהמעש' לא היה אלא בראש הכבש דהוי חוץ מגופו ולא חשיב מעשה. ועי"ל ע"פ מ"ש בשלה"ג בפ"י יוחסין וז"ל והחזקה היא ע"פ המנהג וההרגל שרואי' אותה העולם שנוהגת בהן כדרך בן וכן נדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה וע"פ עצמה מוחזקת בכך אבל אם לא הוחזקה ע"פ המנהג אין עונשי' אות' ע"פ עצמה ע"ש הרי דההיא דלבשה בגדי נדה מיירי בשיש שם ראיה וחזקה דהיינו שלבשה בגדי נדה ונוהגת ג"כ כדרך נדה משא"כ בההיא דטבח דליכא אלא חזקת מעש' שעשה סי' בראשו של כבש אבל ראיה ליכא ולכך אם נתן אמתלא לדבריו נאמן:

איברא דמלשון הרמב"ם בפ"א מה' א"ב וש"ע סי' לא משמ' כן שהרי כתבו מי שהוחזק בשאר בשר וכו' דנין ע"פ חזקה זו אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכו' ובי"ד סי' קפ"ה כ' אם הוחזק' נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדות' חשיבא בודאי טמאה ע"ש הרי מבואר מדבריהם דלא בעי' ראיה עם החזק' אלא דבחזקה לחוד סגי ועיין לה' ב"ש סימן י"ט שהביא מ"ש מהר"י קולון בתשו' סי' פ"ז דבענין מלקות אזלי' בתר חזקה בלא ראיה אבל בד"נ בעי' ראיה עם החזקה כגון שנוהג עמה כדין איש עם אשתו או בנה כרוך אחריה וכתב עליו דלא משמ' כן מדברי הרמב"ם והטור ע"ש נמצא לפ"ז דג' מחלוקות בדבר דלדעת הרמב"ם והטור אפי' לענין ד"נ סגי בחזקה לבד ולדעת מהרי"ק יש חילוק בין מיתה למלקו' ולדעת שלה"ג אפי' לענין מלקות בעי' ראיה וחזקה:

והנה כי כן בנ"ד לכאורה נר' דאיכא הכא מעשה וראיה מה שהיתה מתיחדת עמו ואפי' לדעת השלה"ג יש לאסור הכא. אמנם נר' דהא ודאי לית' דמה שהיתה מתיחדת עמו לא חשיב מעשה כלל כיון שלא עשת' שום מעש' כמו לבישת בגדי נדה וזה א"צ לפנים וכן מבואר דעת ה' חוות יאיר דבכה"ג לא חשיב מעש' כמו שיתבאר מדבריו ע"ש ולא חשיב מעש' אלא היכא שהיו נוהגים האיש והאשה זה עם זה ככל דרך איש עם אשתו לכל דבר כמ"ש מהר"י קולון שו' פ"ז ע"ש:

אך אכתי פש גבן מה שבא בשאלה איך שאחר כמה ימים נסע האיש לבדו משם ולא פורש כמה ימים ישבה עמו וא"כ נחזי אנן שאם הוחזקה שזו ארוסתו נאסרה וכדאמ' בפ"י יוחסי' מלקי' על החזקות וסוקלי' ושורפי' על החזקות ופסק' הרמב"ם ספ"א מה' א"ב וש' ראיה לדין זה מה שדנה התורה מכה אביו ומקלל אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזק' וכו' ע"ש והוא מהירוש' שם כמ"ש ה"ה וצ"ע שהרי בחולין די"א יליף מהכא דאזלי' בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ומנ"ל למילף מהכא דאזלי' בתר חזקה ואין לומר דהירוש' סבר דאין ראיה מהכא דאזלי' בתר רובא דדלמ' כשהיו חבושי' בבית האסורי' ואע"ג דבגמ' התם דחי דאין אפוטרופו' לעריו' אפשר דהירוש' פליג וס"ל דיש אפוטרופו' לעריו' דא"כ לענין חזק' נמי לא מצית למילף די"ל דקרא מיירי כשהיו חכושי' וידעי' בודאי שהוא אביו ומנ"ל דאזלי' בתר חזקה. ותו ק' אתלמוד' דידן דיליף דאולי' בתר רובא ממכה אביו דלמ' דשאני הכא דאיכא כמי חזקה אבל היכא דליכא חזקה בהדי רובא אכתי לא ילפי' דאזלי' בתר רובא. ושו"ר לה' קרבן העדה שהק' על הירוש' וז"ל תימא ודלמא התם ה"ט משום דאיכא נמי רובא דרו"ב כדאמ' בבבלי בפ"ק דחולין אבל בחזקה דליכא רובא מנ"ל דהורגי' עכ"ל ויש לתמוה עליו דתקשי לי' הכי נמי אגמ' דידן וכמ"ש:

והנה התו' שם בד"ה כגון שהיו א"ו חבושי' כתבו וז"ל ועוד ה"מ למידק ודלמ' משום דאזלי' בתר חזקה דהעמד האם בחזק' צדקת וכו' ע"ש וכונתם מבוארת דלמאי דמשני אין אפוטרופו' לעריות לית' נמי להך חזק' דהעמד האם בחזקת צדקת כמ"ש מהרש"א ע"ש ומהר"ם מלובלין הק' על התו' דתקשי להו גדולה מזו דדלמ' דש"ה משו' דאזלי' בתר חזקה דזה בנו דמינה ילפי' בירושלמי דסוקלי' ושורפי' על החזקות דליכא למימר כשהיו חבושים דהא אין אפוטרופו' לעריו' ואכתי אימא לך דאינו אלא מטעם חזקה ולא משום רובא. ולפ"ז כיון דאשה זו הוחזק' למקודש' צריכה גט:

אמנם הרמב"ם שם פסק דשיעור החזקה הוא שלשים יום והוא מהירוש' בסוף קידושי' שם ופסקו מרן בא"ה סי' י"ט דאם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגי' עליה ונר' פשוט דבכה"ג שהוחזק' ל' תו לא מהני אמתלא כמו בהוחזק' נדה שכתבו הפוסקי' דלא מהני אמתלא ואע"ג דהתם אפי' בתוך ל' לא מהני אמתלא היינו משו' דעשת' מעשה בלבישת בגדי נדותה אבל הכא דליכא מעשה חזקת ל"י הויא כמו מעשה ולא מהניא אמתלא והיינו דקאמ' ר"י בפ"י יוחסי' מלקי' על החזקות וסוקלי' ושורפי' על החזקו' משמע דכי הדדי נינהו דכי היכי דגבי נדה דהיינו מלקות אם הוחזק' נדה לא מהייא אמתלא ה"נ לענין סוקלי' ושורפי' היכא דהוחזק' לא מהניא אמתלא ובר מן דין אי הוה מהני אמתלא לא היינו הורגים על החזקה דמסתמא דבקל יכול למצוא אמתלא ועוד דבנ"ד והצילו העדה כתיב ורחוק הדבר שלא ימצאו הב"ד שום אמתלא ובהכי ניחא מה שיש לדקדק דאמאי פלגינהו לתרי מילי מלקי' על החזקות וסוקלי' ושורפי' על החזקות ואמאי לא עירב ותני להו בחד' מחת' מלקי' וסוקלי' ושורפי' על החזקות אכן לפמ"ש ניחא משום דהחזקות אינן שוין משו' דההיא דמלקי' דהיינו בהוחזק' נדה כדאמ' בגמ' לא בעי' שהוחזקה שלשים יום אלא כל שהוחזקה בלבישת בגדי נדה אפי' בתוך שלשים יום לוקה משא"כ בסוקלי' ושורפי' על החזקות לא חשיבא חזקה אלא בשלשים יום. ובהכי ניחא נמי מאי דאיכא למידק עוד דלמה הוצרך ר"י לומ' מלקי' על החזקות דהא מק"ו דסוקלי' ושורפי' על החזקו' נפק' שאם בד"נ סמכי' על החזק' כ"ש לענין מלקות ולפי האמור ניחא דמלקי' על החזקו' היינו אפי' בדליכא שלשים יום כגון שלבשה בגדי נדה משא"כ בההיא דשורפי' וסוקלי' על החזקות בעי' הוחזקו שלשים יום ומש"ה הוצרך לאשמועי' נמי מלקות:

והנה ראינו למהריק"ו שו' פ"ז שעמד בדקדוקים אלו וכ' דיש לחלק בין מיתה למלקות דלענין מיתה לא מיקרי חזקה אלא היכא שיש עמה מעשה גמור המעיד עליה כההיא דפ"י יוחסי' וכו' דהתם יש מעשה גדול המעיד על החזק' שהרי היא עמו כאשה עם בעל' לכל דבר וכן תינוק כרוך אחר אמו כדאיתא התם דודאי גבי ד"נ צריך חזקה גדולה טרם נהרוג אותו אבל לענין אחר אפי' להלקותו פשיטא דגם בזה בעי' ראיה גדולה קודם שנלקהו מ"מ לא בעי' כולי האי אלא מכיון שאנו מוחזקי' שכן הוא כלומ' שזו אשתו של פ' או שזו ארוסת פ' פשיט' דמלקי' על חזקה זו ולא בעי' מעשה מוכיח כמו בד"נ את"ד עש"ב ונר' מדבריו דס"ל דמלקי' על החזקות דקאמר היינו בא"א וארוסת איש היכא דליכא. ראיה גמורה אלא חזק' בעלמא דליכא בכה"ג מית' ואיכא מלקות והן דברי תימה דלא מצינו בא"א וארוסה דליכא מיתה ואיכא מלקות דהא חייבי מיתות ב"ד הן וחייבי מיתות ב"ד ליכא בהו מלקו' וכדאמ' בכמה דוכתי דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקי' עליו ופסקו הרמב"ם בפי"ח מה' סנהדרין הלכ' ב' ע"ש במרן הכ"מ ואעיקר' מאי דאמרי' מלקי' על החזקות בגמ' שם אוקמו' בשהוחזק' נדה וכל כה"ג דהיינו שהוחזק לדבר דשייך בי' מלקות דה"ז לוקה:

באופן שאם הוחזק' ל"י שהיא אשתו הורגי' עליה וה"נ בנ"ד שאם הוחזק שהיא ארוסתו ל"י צריכה הימנו גט אך אם לא הוחזק' עמו ל"י לא הויא חזקה ומהניא אמתלא וא"צ ממנו גט. איברא דהב"ח בסי' י"ט כ' וז"ל דהא דבעי' חזקה דל"י גבי איש ואשתו אינו אלא לגבי אחרים אבל האשה ודאי נהרגת ע"פ חזקה זו אפי' תוך ל"י דהודאת בע"ד כק' עדים דמי והכי מוכח מדאמרי' בגמ' דהוחזק' נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה אלמ' דלא מיירי הכא בחזק' דל"י אלא במה שאנו מחזיקים שכך הוא משא"כ באיש ואשה שבאו ממ"ה דלגבי אחר שיהא נהרג עליה בעי' ל"י את"ד ע"ש ומבואר מדבריו דכל לגבי דידה אע"ג דלא הוחזקה ל"י אסורה לינשא לאחר ולא מהני בה אמתלא כמו בהוחזקה ל' יום דשניהם שוין דכל לגבי דידה תוך שלשים הוי כלאחר שלשים וכי היכי דלא מהני אמתלא לאחר שלשים יום ה"נ לא מהני אמתלא בתוך שלשים לדידה וא"כ לפ"ז בנ"ד אע"ג דלא הוחזקה ל"י אסו' לינשא בלא גט ולא מהני. אמתלא. אך אעיקרא דברי הב"ח צ"ע שהרי כ' הרמב"ם ספ"א מה' א"ב וז"ל וכן האשה שאמרה מקודש' אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדי' או תוחזק ע"כ וענין החזקה כבר כתבה הרמב"ם בדין כ"א שהיא ל' יום הרי דאפי' לגבי דידה נמי אינה נהרגת אלא עד שתוחזק דהיינו שלשים יום אבל בתוך שלשים אינה נהרגת ונר דע"כ לא כ' הב"ח דנהרגת ע"פ עצמה אפי' בתוך. ל' יום אינו אלא דוקא באיש ואשה שבאו ממ"ה דזה אומ' זו אשתי וזאת אומרת זה בעלי דכל לגבי דידהו חשיב כאלו הוחזקו ל"י כיון דשניהם יחד הודו בדבר זה ולא מהני אמתלא אבל באומרת מקודש' אני לא הוחזקה אלא לאחר שלשים יום אבל בתוך שלשים יום לא חשיבא הוחזק' כלל אפי' לגבי דידה ומהני אמתלא והיינו עובד' דמייתי בגמ' בההיא אתתא דאמרה מקודש' אני ולימי' עמדה וקידש' את עצמה ואמרו חכמים אם נתנה אמתלא נאמנת וצ"ל הא דקאמ' לימים אינו אלא בתוך שלשים יום. אך אכתי ק' על הב"ח דמה דמות יערוך לההיא דהוחזק' נדה דהתם שאני משום דעשתה מעש' בלכישת בגדי נדה ומש"ה לא מהני אמתלא אפי' בתוך שלשים יום אבל כל היכא דליכא מעשה בעי' חזקת שלשים יום וכל שהוא בתוך שלשים יום מהני אמתלא וכבר הט"ז והח"מ והב"ש השיגו על הב"ח וכתבו דכל שהוא בתוך שלשים יום מהני אמתלא ע"ש וכן מבואר דעת ה' חוות יאיר סי' קל"ח ע"ש:

ומן האמור ומבואר יש לתמוה על הרב מהר"י הלוי בתשו' סי' ל"ג על א' שהוחזק לכהן זה ט"ו שנים והיה נושא את כפיו וקורא ראשון ואח"כ רצה לישא גרושה וכחש בכהונתו ואמ' שאינו כהן דשקו"ט הרב שם דכיון שאינו אומ' שום אמתלא לדבריו דאינו יכול לחזור בו עש"ב והדבר תמוה דכיון דהוחזק כמה שנים בכהונה אפי' נותן אמתלא אינו נאמן דהא אפילו בל"י הוי חזקה וכן ראינו לה' באר שבע בתשו' סי' ע"ה שכ"כ על הנדון הנז' עצמו ע"ש:

איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש הרמב"ם ספ"ט מה' אישו' וז"ל אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידש' עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה וכו' ה"ז מותרת וכו' ע"ש ומדכתב לאחר זמן סתמא משמ' דאפי' לאח"ז רב קאמ' ואלו מדבריו ספ"ה מה' א"ב שכתבנו מבוא' דאם הוחזק' ל' יום דהרי היא נהרגת על פיה וממילא דתו לא מהני לה אמתלא וכמו שביארנו וצ"ע ועיין בתשובת מור"ם סי' ב' שדבריו מגומגמים וצ"ע:

באופן דהעולה לנ"ד דאם הוחזקו בעיר ל' יום תו לא מהני אמתלא וצריכה הימנו גט ולפי מה ששמענו שהיא רוצה לחזור לבעלה הראשון כיון דצריכה גט מזה השני נאסרה לחזור לבעלה הא'. אך אמנם סמוך לחתימה כאן נמצאת האשה הנז' שאנו דנין עליה ואמרה האשה שלא ישבה עמו אלא ימים אחדים שלא הגיעו אפי' ימים וכאשר הדבר גלוי ומפורסם לבני העיר ההיא ואם אמת היה הדבר שדבריה כן הוא מעתה אתתא זו שריא למהך לאתנסובי לכל גבר דתצבי. ונר' דיש להאמינה במה שאמרה שלא היתה עמו אלא ימים אחדים דהא קי"ל בפ"ה דבכורות דל"ו ע"ב דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה אינשי וכ"ש הכא דאתתא דייק' ומנסבא כמ"ש התוס' שם בד"ה והלכת' וכו'. איברא דיש לעמוד בדבריהם שכתבו וז"ל אע"ג דהכא פסקי' דמלת' דעבידא לגלויי לא משקרי מ"מ לא הימני' לעד א' אלא משום דדייק' ומנסבא וכו' ור"ל דהתם ביבמות דצ"ג ע"ב איבעיא לן עד א' ביבמה מהו טעמ' משום דמלתא דעביד' לגלויי וכו' א"ד טעמ' דעד א' משום דהיא דייקא ומנסבא והשתא קשיא להו להתו' דמאי קמבעי' לי' דהא הכא קי"ל דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה אינשי ואהא תי' דש"ה משו' דהו"ל עדות וכיון דהוי משום עדות בעי' ב' עדים ואהא מבעיא לי' אי מהני הך עדות דעד א' מהך טעמ' דמלתא דעבידא לגלויי אבל הכא מאי דאמרי' נאמן אינו משום עדות אלא דאמרי' דנאמן מה"ט דמלתא דעבידא לגלויי וה' חק נתן ז"ל הגיה בדברי ה' וז"ל מ"מ לא הימני' לעד שישאנה כיון דרחים לא דייק ולמ"ד הכא וכו' כצ"ל והשאר נמחק ור"ל דקשיא להו כיון דאמרי' מלתא דעביד' לגלויי לא משקרי א"כ לא הימני' לעד א' גבי מת הרגתיו הרגנוהו שישא את אשתו כדאיתא ביבמות דכ"ה ע"א ותי' דלמ' כיון דרחים לה לא דייק לומ' דמלתא דעבידא לגלויי היא עכ"ד ואח"ה א"צ להגיה כן שדבריהם מבוארים כמ"ש וכ"ה בש"מ ע"ש ובר מן דין ליתא דלפ"ז מה תי' כיון דרחים לה לא דייק בזה דה"נ הכא כיון דלהנאתו הוא חשוד לשקר כמ"ש התו' עור שם ולמ"ד וכו' דיש לחלק בין האי כהן לעד. והנה הר"ב במקובצת תי' לקו' התו' וז"ל ואור"י דאיכא למי' דש"ה כיון דמרחמ' לי' וסניא לבעל היכא דאיכא קטטה משקר' ודבריו תמוהים דמאי דאמרי' בגמ' היכא דמרחמ' לי' וכו' הוא נפקות' דעביד הגמ' דנ"מ לב' הטעמי' דלטעמא דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי נאמן ואפי' היכא דרחמ' לי' אבל לטעמא דאתתא דייקא ומנסב' היכא דרחמ' לי' לא דייקא וצ"ע. עוד כתבו התו' ולמ"ד הכא אינו נאמן יש לחלק וכולי ועוד דדייק' ומנסב' וצ"ע דהא מאי דאמרי' דדייק' ומנסב' הוא לפי הצד דלא אמרי' דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה אינשי וקושיתם היא להך מ"ד דלא אמרי' דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי בה אינשי דאיך קאמ' התם לצד הראשון דעד א' נאמן משום דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי. ואפשר דכונתם היא דאפי' למאן דקאמ' התם דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי בה אינשי מ"מ לאו מה"ט לחודי' הוא אלא דמצרפי' נמי לטעמא דאתתא דייק' ומנסבא ומש"ה אע"ג דלא אמרי' מלתא דעביד' לגלויי לא משקרי אפ"ה לגבי עדות אשה אמרי' דלא משקרי כיון דאתתא נמי דייקא ולפי הצד ב' האי טעמ' לחודי' סגי להאמין עד א' ונ"מ היכא דרחמא לי' וכו' וכן מבואר בדברי התו' ביבמות דצ"ג ע"ב בד"ה עד א' וכו' ע"ש ועיין בל"מ פי"ג מה' יבום דין ה' ועיין להר"ב במקובצת שתי' דהתם שאני דלא משקרי משום איסור אשת איש דהוי דאורייתא ע"ש:

באופן דלענין דינא קי"ל דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה וכ"ש כשהיא עצמה אומרת מת בעלי דנאמנת משום דלא סמכא אעד כמ"ש התוס' שם וא"כ הכא בנ"ד שאמרה שלא ישבה עמו אלא ימים אחדים נאמנת דהוי מלתא דעביד' לגלויי ועוד דדייק' ומנסבא הנלע"ד כתבנו לענין הלכה ולמעשה צריכים אנו למודעי עד שיסכים עמנו אור עינינו מופת דורנו מאור הגולה תפארת גדולה ועטרת ישו'עה מלכא לעלמין חיי מפיו אנו חיים לכל אשר יאמר כי הוא זה והיה זה שלום מאת אדון השלום.

הצעיר יאודה הלוי ס"ט הצעיר דוד בונאן ס"ט

ראיתי את השאלה על דבר האשה שהיתה אומרת שהיא מקודשת לפ' והוא ג"כ אף הוא היה מתכוין לומר שהיא מקודשת לו וכמו שבא בשאלה. וגם ראיתי מה שנגזר עליה משני צנתרות הזהב הרבנים הבאים על החיתום הנ"ל שהאריכו למעניתם ועל"ו בהס'כמה בשריותא דהאי אתתא למהך ולהתנסבא לכל גבר דתצביין מכמה טעמי תריצי ומפני חומר שבה הנה כי כן שלחו אלי לחוות דעתי ולעשות רצונם חפצתי ועמדתי ע"כ דבריהם אחת לאחת וראיתי שהדין דין אמת שהאשה הזאת שרייא להתנסבא לכל גבר.

הצעיר ישועה בסים ס"ט

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה