שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן א
במאי דקי"ל בהמה שנשחטה בחזק' היתר עומדת צריכין אנו לברר אי אמרי' הכי אפי' אם אירע ספק טרפות או דלמ' ה"ד מסתמ' כגון שאבדה הריאה ויתבארו עוד איזה פרטים בזה בס"ד:
בריש כל מראין ראה ראינו לעמוד עמ"ש מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"ו בעכו"ם שהיה מתעסק בהוצאת הפרש במקולין של ישראל ואמ' שמצא משמר תחוב בכרס והראה מקומו בענין שלא היתה הבהמה נטרפת אם היה כך והשיב דאין לסמוך על דברי העכו"ם אלא לאסור דכיון דאם היה בא ישראל קודם שהוציא העכו"ם המחט לא היינו מתירי' אותן כי אם לאחר הבדיקה אם ניקבה המחט לחוץ או לא וכיון דעתה א"א לבדוק אין אנו יכולים להתירה והביא מתשו' הרשב"א סי' כ"ג על מחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שנבדקה אם נקובה מב' צדדים אם לא ניטלה ממנה והשיב דודאי צריכה בדיקה וכו' עש"ב ואח"ה לא דמיא דש"ה דנמצא המחט תחוב והרי ריעותא לפנינו מש"ה כיון שא"א לבדוק טריפה משא"כ הכא דלא הוחזקה ריעותא לפנינו ומ"ש שם בסוף התשו' וכ"ת א"כ אין אנו צריכים להאמין לעכו"ם שמצא המחט תחובה נה אינו דלא גרע מקטן שאמ' שמצא מחט ונטלו משם עד שלא הספיק לבדוק אם היה נקוב מב' צדדים דפ' הרשב"א שם סי' כ"ד לאסור ע"פ הקטן אם קטן בקי וחריף לידע דברים אלו וכו' עש"ב הא נמי לא מכרעא דש"ה דמ"מ הרי הקטן עצמו אמ' מתחלה שמצאו תחוב בכרס במקום שאם ניקבה עושה אותה טריפה וא"כ אם נאמין דברי הקטן נשאר לנו להסתפק אם ניקבה או לא אבל הכא מעיקרא לפי דברי העכו"ם המסמר מונח במקום שאין עושה אותה טריפה ואין מקום בזה להחמיר:
והרב ט"ז בי"ד סי' מ"ח ס"ק י"ט הק' למה שהעלה מהר"ם להחמיר בעכו"ם בס' כל שלא נבדק וז"ל ולא אאמין שיצא פי' זה מפי הגאון דודאי אין כאן חשש טריפות דאם אין אתה מאמין לו במקום תחיבת המסמר לא תאמין במציאת המחט לגמרי דהפה שאסר הפה שהתיר וכו' ע"ש ונראה דלא סיימוה קמי' תשו' מהר"ם דהוכיח כן מתשו' הרשב"א בקטן שמצא מחט ונטלו משם עד שלא הספיק לבדוק דפ' להחמיר משום דכל שנמצא המחט רגלים יש לדבר וכעין גילוי מלתא בעלמא הוא דה"נ בנ"ד הואיל ובא ישראל בעוד שהעכו"ם עדיין מתעסק בהוצאת הפרש רגלים יש לדבר ודברי העכו"ם אינן אלא כגילוי מלתא בעלמא ע"ש הרי דמהר"ם עצמו הרגיש בזה ולא החמיר אלא מכח דהוי גילוי מלתא:
והנה מור"ם בהגה סי' ל"א וסי' ן' כתב כ"מ שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טריפה שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כס' טריפה ואוסרין אותה ולא אמרי' נשחט' הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים וכתב בספרו ד"מ וכן משמ' בתו' פ"ד אחין והק' מהר"ם שם דאדרבה התו' דחו חי' זה מההיא דפ"ד אחין דקאמר ואלו ס' קרוב לו ס' קרוב לה לא קתני ומסקנת התו' דאפי' היכא דנעשה ריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר וטעמא דס' דרוס' הוא משום דדרוס' שכיח' את"ד עש"ב וה' ש"ך שם בסי' ן' סק"ג כ' ליישב דעת הרב כ"כ לרבה דאמר אשה זו בחזקת היתר עומדת אבל אביי אקשי לרבה התם ומסקו אביי ורבא דלא מוקמי' אשה זו בחזקתה את"ד ע"ש אבל בפיסקי תו' שם מוכח דהתו' למסקנא דמלתא שכ' וז"ל אחי יבם זרק ס' גירושין ומת צרתה מותרת לשוק נולד בדבר ס' איסור הותר אח"כ כשהיה בחזקת היתר ס' דרוסה חיישי' ע"כ הרי דס"ל למסקנא דהלכה כרבה איברא דפיסקי התו' הללו הפך כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור דכולהו פסקו כאביי ורבא בזרק ס' גירושין דחולצת עיין שם:
והרב בית יעקב בתשו' סי' פ"ד כ' לתרץ דברי רמ"א דדוקא היכא דחזי' ריעותא לפנינו וצריך בדיקה הוא דלא אמרי' נשחט' הותרה אא"כ נעשה אחר שחיטה אבל בשלא ראינו ריעותא לפנינו לאחר שחיטה אם נמצא אח"כ טריפו' מס' אמרי' נשחט' הותר' אפי' כשנעשה מחיים כיון שלא ראינו ריעותא לפנינו את"ד ע"ש מבוא' מדבריו דלא כ"כ רמ"א שלא היכא דנודע הריעותא מחיים לפנינו אבל היכא דלא נודעה הריעותא אלא לאחר שחיטה אע"ג דעיקר הריעותא נעשית מחיים כיון דלא נודע אלא לאחר שחיט' אמרי' נשחט' הותרה ק' דהרי כ' רמ"א עצמו בד"מ סס"י ל"א והביאו הש"ך ריש סי' ן' וה' הנז' עצמו שם סמוך ונר' וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הדבר חתכו הגלגלת לשנים ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחט' הותרה וכו' ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכ"מ מתו' בפ"ד אחין א"ד ע"ש הרי דאע"ג דלא אתידע הריעותא אלא לאחר שחיטה כיון דברור הוא דהוי מחיים אסרה רמ"א מדברי התוס' דפד"א והדרא לה קושית מהר"ם מלובלין לדוכתה ועוד ק' לדבריו מהא דגרסי' התם בחולין דמ"ג ע"ב אמר עולא ישב לה קוץ בהושט אין חוששין שמה הבריא ולעולא מ"ש מס' דרוסה קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה והשתא לפי דברי ה' בית יעקב מאי ק' דאימא דעולא מיירי שלא נודע האי ריעותא אלא אחר שחיט' מש"ה אין חוששין וכ"נ מדברי רש"י שכ' ישב לה קוץ כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בו בפנים ע"כ הרי דלאחר שחיטה מיירי עולא אבל בס' דרוסה דחיישי' איירי שנודע מחיים ואיכא ריעותא מש"ה חיישי' בדשמואל כדמוכח' סוגייא דהתם דנ"ג דמיירי דידעינן מחיים ומיהו לזה י"ל דסתמות דברי עולא דאמ' ישב לה קוץ בוושט משמ' דאפי' מחיים ומ"ש רש"י וקורט דם אין בו בפנים ר"ל אחר שנשחט ונבדק מש"ה פריך לעולא מס' דרוסה:
אך ק"ט דמאי ק"ל להתו' שם ד"ה קסבר וכו' וא"ת אמאי נימא נשחטה הותרה וכו' וכ"ת שאני הכא שנולדה ספק' מחיים האמרי' פד"א ואלו גבי גירושין ס' קרוב לה ס' קרוב לו לא קתני וכו' ומאי טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואלו תאסרנה מס' אלמא השתא דמת בעלה מוקמי' לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה וה"נ כי נשחטה נעמידנה וכו' וי"ל דש"ה דדרוסה שכיח' וכו' ע"ש והשתא לדעת ה' בית יעקב דס"ל להתוס' דבשאר ספיקות נמי היכא דנודע מחיים אה"נ דלא אמרי' נשחט' הותרה והדבר קשה דהרי התוס' מיירו בדרוסה מחיי' כמ"ש דלקמן פסקי' דחיישי' לספק דרוסה והתם מיירי בדרוס' מחיי' כמ"ש ואפ"ה כתבו דדוקא בספק דרוסה דשכיח וכו' משמ' דבשאר ספיקות אע"ג דנודע מחיים לא מחמרי' דאל"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתה מההיא דיבמות. איברא דבדברי התוס' דיבמות יש ליישב דהתו' בקושיתם כתבו וז"ל וא"ת דהכא וכו' ובפ"ק דחולין אמרי' בגמ' נשחט' וכו' ומשמ' דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיט' הויא בחזקת היתר כגון בא זאב וכו' אבל אם נולד הספק מחייה כגון ספק דרוסה ולא משום דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסו' ויכול להיות דכונתם דאע"ג דלא אתידע אלא לאחר שחיט' מ"מ הרי עיקר הספק הוא משהיתה בחיים וע"ז תי' דשאני ספק דרוסה משום דשכיח' וכו' אבל בשאר ספיקו' לא מחמרי' אלא היכא דאתיידע מחיים וא"ת דא"כ הדרא לה קושיא מההיא דיבמות דאע"ג דאתידע הספק מחיי' ואפ"ה אמרי' נעמידנה בחזק' היתר וי"ל דשאני התם דהספק שהיה מחיים אינו מעלה ואינו מוריד ולא חשיב אתידע מחיים משא"כ בספק טריפות אי אתידע מחיים מעלה ומוריד כגון בהמה לחלבה ותרנגולת לביצתה משו"ה אי אתידע הספק מחיים והוחזק' ריעותא לא אמרי' נשחט' הותרה אבל בדברי התוס' מן ההיא דחולין אין ליישב כן כמובן:
ובר מן דין אעיקרא מ"ש ה' בית יעקב ליישב דברי מור"ם הוא הפך מ"ש מור"ם עצמו כד"מ סי' ל"א והביאו הש"ך בסי' ן' וה' בית יעקב עצמו שם סמוך ונרא' כתב וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמ' שהיה בו מום וקודם שידעו הדבר חתכו הגולגלת לב' ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דתניא נשחט' הותרה וכו' ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמ' מתוס' פד"א א"ד ע"ש הרי דאע"ג דלא אתידע ריעותא אלא אחר שחיט' כיון דברור הוא דהוי מחיים אסרה רמ"א מדברי התוס' דפד"א והדרא לה קושי' ה' מהר"ם מלובלין לדוכתה:
והנה מהר"ם מלובלי' בתשו' הנז' אחר שדחה דברי מור"ם העלה כמסקנת התוס' דאפי' היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזק' היתר וטעמ' דס' דרוס' הוא משו' דדרוס' שכיח וכתב ע"ז דכרי ספר התרומ' והסמ"ק וה"ג שכתבו כל ספיקות שיבואו להחכם או יש ריעותא בצומת הגידין ולא ידע וכו' או נשמט הירך ולא ידע אי איעכול ניבין וכן אם נשבר העצם ולא ידע אם מחיי' יצא לחוץ שיש להחמי' בספיקו ולא נאמר נשחט' הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר כגון שנטל הזאב בני מעים דיש לתלות הנקב בזאב ויש קצת רגלים לדבר שנעש' לאחר שחיט' אבל היכא דאין רגלים לדבר כלל לא תלי' וכל הדברים אלו נוטים לסברתנו שכתבנו למעל' את"ד והדבר תמוה דמדברי כל הפוסקי' הללו מוכח דעיקר טעמייהו הוא משום דכל היכא דאיכא למתלי לא להיתר ולא לאיסו' תלי' לחומרא ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' וכבר תמה בזה הש"ך ע"ש וה' בית יעקב כתב שדברי מהר"ם נכונים דאע"ג דלא שכיחא שישבור העצם מ"מ אם נשבר העצם שכיח שיצא לחוץ וכן גבי בוקא דאטמא דאע"ג דלא שכיחא שיהא שף מדוכתי' שכיח' שיעקול ניבי' וכן אם אירע ריעותא בצומת הגידים שכיח שיפסקו הגידין וכן כולן ומ"ש דאיכא רגלים לדבר וכו' היינו דלא שכיח ואיכא רגלים להיתר את"ד ע"ש ואכתי ק' דברי מור"ם עצמו לעיל מזה הוק' לו מהא דאמרי' בפ' א"ט דף נ' אמר רשב"ח מקיפי' בבני מעים ופירש"י אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעים אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' משמ' מדברי הפוסקים דאם אנו יכולים לעמוד על הדבר יש להטריף מספק אע"ג דלא שכיחי נקבים בבני מעים וניחא לי' דלא שייך לתלות ולומ' עתה אחר שחיט' נעשה אלא כשנעשה בבהמה איזה מעשה כגון בא זאב וכו' אבל בלא שום מעשה אין לתלות ולומר דעתה לאחר שחיט' ניקבו והשתא ק' דהא הכא לא שכיחי נקבי' בבני מעים ואפ"ה מחמירי' מספק וע"כ הטעם משום דכל היכא דאיכא למתלי באיסור יותר תלי לאיסור דדוקא בזאב הוא דתלי' בהיתר משום שנעש' בו מעשה כמ"ש מהר"ם ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' ונמצאו דבריו סתרא"י נינהו וצ"ע. ומ"ש עוד מהר"ם שם על תשו' הרשב"א דס"ל דריאה בכלל בני מעים עמדנו בפרט זה בסי' שאחר זה בס"ד: