אור ברסלב
שות די השב חשן משפט › סימן ל

שות די השב· רבי דוד בונאן

חשן משפט · סימן ל

סימן כט

שאלה בדינא דגוד או איגוד אם הא' תובע דינא דגאו"א ונתבע לא כי אלא שהוא רוצה בשכירות דהיינו שהוא אומר שכור ממני חלקי בכו"כ או תשכיר חלקך בכו"כ א"נ שהוא אומר לחלוק בזמנים למי שומעים אם לתובע או לנתבע. גם יש לחקור בדין חלוקת זמנים ושכירות אי מנייהו עדיפ' ונ"מ אם הא' תובע חלוקת זמנים והא' תובע שכירות למי שומעים. גם יש לחקור במאי דקי"ל בש"ע ס"ס קע"א דאין עושים גאו"א ביתומים קטנים משום דאין האפוטרופוס רשאי למכור חלקם ע"ש אם בקטנים שאינן יתומים אם שייך בהו דינא דגאו"א או לא ואת"ל דקטן לאו בר חיובא הוא אכתי יש לנו לדע' אם נתכוון הגדול להבריח מדינא דגאוא"ג ונתן חלקו לקטן במתנ' גמורה אי מהנו מעשיו או לא. גם יש לחקור אם עבדינן גבי קטנים גאאו"ג בשכירות לומר שכור ממני חלקי או לשכור חלקך או שחולקים אותו בזמנים שנהבשנה ושכמ"ה:

תשובה הנה ה' בני חיי בח"מ סימן קע"א נשאל בנדון זה עצמו בא' שתבע לחברו גא"א וחברו אינו רוצה לא ליקח ולא למכור אלא ישתמש כל אחד זמן מה והשיב מדאמרי' בפ"ק דב"ב די"ג אין בו כדי לזה וכדי לזה מאי ר"י אמר אית דינא דגא"א ר"ן אמר לית דינא דגא"א ואסיקנא אמ' אמימר הלכת' אית דינא דגא"א ומסיק הרב שאם בנ"ד אין בו דין חלוקה יכול כל אחד לכוף לחברו בדין גא"א ע"ש והנה מאי דפשיטא ליה לה' מסוגייא דשמעתי' דדינא דגא"א היינו אפי' שכנגדו תובע חלוקת זמנים דאין שומעים לו אלא דייני' לי' בדין גא"א ולכאו' נראה דאין כאן שום משמעו' מפשט' דסוגיין דדינ' דגא"א קודם לחלוק' זמנים דאפשר לומר דע"כ לא נחלקו אלא אית דינא דגא"א בעולם או לא אבל היכא דא' תבע גא"א וא' תבע חלוקת זמנים אפשר דלזה שומעים שיאר כל א' בנחלתו:

איברא דמחלוקת הפוסקים היא דה"ה בפ"א מה' שכנים דין ב' עמ"ש הרמב"ם ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנים בה שנה שנה וכ' ה"ה בגמ' מאן דלית ליה דינא דגא"א אית ליה חלוק' בזמנים וכ' הר"י ן' מיגש אע"פ שהלכה כדברי האומר דין גאא"ג בזמן שאין א' מן השותפים אומרים כן יש לנו חלוקת זמנים ומבוא' מדברי' דלמאן דאית ליה גאא"ג אין לו דין חלוקה בזמנים וא"כ אם תבע א' דינא דגאא"ג וא' תובע חלוקה בזמנים אין שומעין לו אלא דנין דין גאא"ג. אמנם הרשב"א מסופק בזה שכ' בחי' הובא בש"מ וז"ל לפי פי' זה שחלוקת ימים מחלוקת רבא ור"ן ומחלוקתן תלויה בדין גאא"ג והלכך אנן דקי"ל כר"י ורבא אפשר דקי"ל נמי דחלוקת ימים אינה חלוקה ושוב כ' ומיהו מסתברא דבהא הלכה כר"ן ודינא דגאא"נ לא תליא בהא דהיכא דלא רצו לחלוק מימים הא' כופה את חברו בדינ' דגאא"ג ומיהו היכא דא"ל אידך לא בעינא אלא חלוקת ימים שומעי' לו ע"ש הרי דמספק' ליה להרשב"א דהיכא דא' תבע דינא דגאא"ג וא' אמ' לחלוק בימי' אי מנייהו עדיף אלא דהרשב"א עצמו שם בסמוך עלה דתנן א' עני וא' עשיר שהניח להם אביהם מרחץ אם עשאן לשכר השכר לאמצע וכו' כ' וז"ל לאו למימרא שאם רצה העשיר לומ' גאא"ג שאינו רשאי אלא כל כמה דלא אמר הכי השכר לאמצע תדע דהא מתני' קתני נמי מרחץ ובית הבד וכולה מתני' קאמ' ר"י אין בהם כדי לזה וכו' אית דינא דגאא"ג ואפי' עשאן לשכר ולפ"ז כ"ש בחלוקת ימים שאם אמר הא' לחלוק בימי' והב' אינו רוצה אלא דאמ' גאא"ג שומעי' לו כסבר' ראשונה שכתבתי למעלה והר"י בן מיגש העלה דבר זה בס' עכ"ל הרי דמסיק דדינא דגאא"ג קודם אם הא' תובע חלוקת ימים אך מ"ש דמהר"י בן מיגש נסתפק בזה לכאורה ק' שהרי מדברי מהר"י בן מיגש שכתבנו מבואר בהדיא דס"ל דדינא דגאא"ג קודם לחלוק' זמני' כמ"ש לעיל:

והנראה פשוט דמ"ש הרשב"א דמהר"י בן מיגש נסתפק בזה היינו בההיא דמרחץ שעשאו לשכר אי אית ביה דגאא"ג או לא כמ"ש מהר"י בן מיגש שם וז"ל איכא לפרושי דרין קצוב הוא דכל מידי דעביד מעיקרא למיגר כגון מרחץ וכו' כיון דמוגרי לי' תרוייהו לית ביה דינא דגאא"ג וכו' ואיכא לפרושי דהאי עשאן לשכר נמי דקתני במתני' דוקא עני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא אבל שניהם עשירים א"נ עני ועשיר וקאמר ליה עשיר לעני גאא"ג אפי' דבר העשוי לשכר נמי כייפי' לי' לנתבע למיגד או לאוגודי והדבר צ"ע עכ"ל הרי דלא נסתפק הר"י בן מיגש אלא בההיא דמרחץ דכיון דאביה' עשאו לשכר אית לן למימר דשבקי' להו כדמעיקרא דחולקי' לשכר ואהא כ' הרשב"א דהר"י בן מיגש נסתפק בזה ור"ל וא"כ אין מכאן ראיה לומר דמי שתובע גאא"ג וחברו תובע חלוק' ימים דשומעי' לתובע גאא"ג אבל קושטא דהר"י בן מיגש גופי' אע"פ שאין מכאן ראיה מצד הסברא ס"ל דדגאא"ג קודם כמו שהוכחנו מלשונו לעיל:

והנה בדברי הרשב"א איכא למידק דמתחלת דבריו מתבאר דלסבר' ראשונה דלדידן דקי"ל כרבא ור"י א"כ חלוקת ימי' אינה חלוקה כלל שהרי כתב אליבא דרבא דחלוקת ימים א"א שאין חלוקת ימים כלל ע"ש ומשמע דאפ' לא תבע א' מהן אלא חלוקת ימים אפ"ה לא עבדי' משום דלא חשיב' חלוקה כלל אבל לפי הסברא שכתב דקי"ל נמי כר"ן ואם טען הא' גאא"ג והב' תבע חלוקת זמנים שומעין לו משום דחלוקת ימים נמי חשיב' חלוק' ואלו בסוף דברי הרשב"א שהסכים לסבר' ראשונה. משמע דלפי סברא א' נמי חלוקת ימים חשיב' חלוקה אלא שאם תבע הא' גאא"ג והב' חלוק' ימים דנין בדינא דגאא"ג אבל אם לא תבע א' מהן גאא"ג חולקים להם בחלוקת ימים ע"כ נראה דמ"ש הרשב"א בתחלת דבריו דאליבא דרבא דחלוק' ימים אינה חלוקה כלל היינו לגבי גאא"ג א"נ לגבי שכירות ונ"מ דאם הא' תבע גאא"ג א"נ שכירות והא' תבע חלוקת ימים אין שומעין לו משום דלא חשיב' חלוקה לגבי גאא"ג ואפי' לגבי שכירות אבל אם אי אפשר בחלוקת גאא"ג או בחלוקת שכירות אה"ן דחולקים להם בחלוקת ימים וכההיא מתני' דמי שחציו עבד וחב"ח דקתני עובד לזה יום א' ולזה יום א' מה שאין כן לסברא ב' דהרשב"א דקי"ל נמי כר"ן א"כ חלוקת ימים שוה לשאר חלוקות ואם תבע הא' דינא דגאא"ג או שכירות והא' תבע חלוקת ימים שומעין לו וחולקים לימים כל היכא דליכא הפסד:

ולפי האמור ממה שמתבאר מדברי הרשב"א שכתבנו יש לתמוה עמ"ש הריב"ש בסי' רכ"ז שמחלוקת לראשונים איזה יותר ראויה חלוקת או חלוקת השכירות כי יש מהן אומרים שחלוקת הזמנים חלוקה ראויה כיון שהדבר בעצמו אין בו דין חלוקה גם אין חולקין אותו לזמנים אלא שמשכירין אותו וחולקין השכר לאמצע וכו' ויש סמך לזה מה שהקשה רבא לר"ן לדידך דאמרת לית דינא דגאא"ג וכו' משמע דרבא פשיט' ליה שלעולם אין חולקין לימים אלא לשכר וכו' הנה מכאן שלדעת שניהם אין חולקין לימים אלא לשכר ואף אם אפי' בעלמא קאמר חולקין לימים משמע דלא קי"ל הכי דלדידן דקי"ל דאית דדגאא"ג נקטי' כרבא דאין חולקין. לימים אלא לשכר ודעת ר"ת דחלוקת ימים עדיפא ואין חולקין לשכר אלא כגון מרחץ וכולי העשויים לשכר ובשאר דברים חולקים לימים ואף רבא סבירא ליה הכי כשהשותפים חלקם שוה וכן דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל את"ד עש"ב הרי דס"ל דלדעת הרשב"א אפי' רבא מודה דחלוקת ימים עדיפא משכירות ולפמ"ש מתבאר דעת הרשב"א דס"ל דלרבא לעולם ס"ל דחלוקת ימים אינה חלוקת כלל כדעת י"א קמא שכ' הריב"ש ולעולם חלוק' שכירות עדיפא מחלוקת ימים. אך מ"ש הריב"ש שכן דעת הרמב"ם כן הוא מבואר מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שכני' שכ' אם היה המקום עשוי לשכר שוכרי' אותו וחולקי' שכרו ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכני' בה שנה שנה וכו' מבואר מדבריו דאם אינו עשוי לשכר חולקי' אותו לזמני' ואין יכול לכופו כדי להשכירו וה"ה נמי דאין א' מהן יכול לכוף לחברו לומר שכור אתה או אשכור אני דכמו שאינו כופהו להשכיר לאחרי' ה"נ אינו יכול לכופו שישכור א' מהם כנדון דהריב"ש וכ"פ מור"ם בהג"ה בשם הריב"ש ע"ש:

ונראה להביא ראיה לדעת הרמב"ם ור"ת דס"ל דחלוקת שכירות אינה חלוקה מדפריך ליה רבא לר"ן לדידך דאמרת לית דינא דגאא"ג בכור ופשוט היכי עבדי ומאי פריך ואמאי לא ניחא לי' למימ' דבכור ופשוט משכירי' אותו וחולקי' השכר והבכור נוטל ב' חלקי' ופשוט נוטל חלק א' דהא לדעת ר"ת לא ס"ל דשכירות חשיב ראוי וכנר' מדברי התוס' וכ"ה מבואר מדברי הרמב"ן בחי' ע"ש ומדלא ניחא ליה לרבא הכי ש"מ דס"ל דחלוקת שכירות לא חשיב' חלוק' כלל והטעם מבואר משום דכל א' רוצה להשתמש בחלקו ובשלמא בחלוק' ימים הרי כל א' משתמש בחלקו אבל בשכירו' כל א' אינו רוצה ומש"ה ק"ל לרבא אליבא דר"ן בכור ופשוט כיצד עושי' משום דבחלוקת ימים מפסיד הפשוט:

והנה הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קמ"א הביא ראיה עוד לזה מדתנן בפ' השותפי' שנדרו הנאה זה מזה אסורי' ליכנס לחצר ראב"י אומ' זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואסיקנא בגמ' דבחצר שאין בה דין חלוק' פליגי ופי' בב"ק טעמ' דראב"י משו' ברירה וכו' אבל בחצר שיש בה דין חלוק' אע"פ שלא חלקו כיון דאפשר להם לחלוק ושלא יהא לזה רשות ליכנס לתוך חלקו של זה מעתה אסורי' וכו' וא"א הא בחצר שאין בה דין חלוקה לא נימא בה ברירה דאלו רצה זה מסלק את חברו מן החצר לגמרי עד זמן ידוע ואע"פ שיש לחברו עדיין בגופו של חצר וכו' מ"מ אלו חלקו בכך בלי ספק היה יכול זה לאסו' על א' מן השוק כל אותו זמן וכו' ואפי' השתא נמי יהא אסור דהואיל ואפשר להם בחלוק' זו אמאי אמרי' דשעבד חלקו לחברו והוברר הדבר אלא משמע לכאורה שא"א לחלוק לזמני' וכו' ואי ק' לך א"כ לותיב מינה למאן דאית ליה חלוקת זמנים לא היא דדלמ' מוקי לה בחצר שיש בה דין חלוק' כדמוקי לה רבא התם וכו' ע"ש ולכאור' יש לתמוה דהיכי מצי' לאוקומה כאידך אוקמת' דר"פ דמחלוק' בחצר שיש בה דין חלוקה אבל בחצר שאין בה דין חלוקה ד"ה מותר וק' דא"כ מ"ט דרבנן דמתירי' בשלמא לראב"י איכא למימר דס"ל דיש ברירה דאפי' בשיש בה דין חלוק' מתיר מה"ט משום דיש ברירה אבל לרבנן דלית להו ברירה אמאי מותר והא יש בה חלוקת זמנים ותו ק' דהא הך אוקמתא מותיב עלה רב יוסף הרי בה"כ דכמי שאין לו בה דין חלוק' דמי ותנן וכו' ואי דחיא ליה הך אוקמתא ומה יענה ר"ן בהך פרכא ואפשר דכונת רשב"א לומר דר"נ מוקי לה דפליגי בתרתי דהיינו בין בחצר שיש בה דין חלוקה בין בחצר שאין בה דין חלוקה וראב"י מתיר בתרוייהו מטעם בריר' וחכמים אוסרים בחצר שיש בה דין חלוקה ואפי' בחצר שאין בה דין חלוקה נמי אסרי מהך טעמא משום דיש בה חלוקת זמנים:

ודע דמדברי הרשב"א בתשו' הלזו שכ' דביש לו בה דין חלוקה אע"פ שלא חלקו כלומ' לא מבעיא היכא דחלקו דאסור לא' ליכנס לתוך חלק חברו אלא אפי' בלא חלקו נמי אסור ליכנס אע"ג דלא נתברר כל א' חלקו מעת' אסור משמע דפשיטא ליה דבחלקו מותר ליכנס כל א' לתוך שלו וזה הפך ממ"ש הרשב"א גופי' בחי' והביאו הר"ן שם דאפי' אחר שחלקו אסור ליכנס אפי' כל א' לתוך שלו ע"ש וצ"ע:

ותו איכא למידק בדברי הרשב"א במה שהכריח שא"א לחלוק לזמני' ולפיכך אי אפשר לו לאסור אפילו על א' מן השוק וכו' דדברי הרשב"א לא אתיין אלא לפי הסברא ראשונה דדין חלוק' זמני' ליתא כלל אבל לפי הסבר' דאי לא עביד גאא"ג יכולי' לחלוק חלוקת זמני' הדרא קושיא לדוכת' דאפי' בשאין בו דין חלוק' הרי יכול לעשות חלוק' זמני' ואפשר לומר דכונת הרשב"א היא דכיון דדגאא"ג הוא קודם ואם טען א' חלוקת זמנים ושכנגדו טעין גאא"ג לזה שומעי' שאמ' כהלכ' וא"כ אפי' את"ל דאיכא חלוקת זמני' מ"מ חיישי' שמא אידך תובע גאא"ג וכיון דבדינא דגאא"ג י"ל דדילמא איהו מסתלק ולא חברי' לא חשיב דין חלוק' וכמו שכ' הרשב"א שם בסוף דבריו ע"ש:

והנה מדברי הרשב"א הללו תשו' מוצאת למ"ש ה' כנה"ג בסי' קע"א אות כ"ז שהביא ראיה לדע' הרא"ש דס"ל דבחצר שאין בה דין חלוק' לא שייך דינא דגאא"ג מסוגייא דפ' השותפי' דמסקי' מחלוקת בשאין בה דין חלוקה אבל כשיש בה דין חלוקה ד"ה אסור וכי לית בה דין חלוקה מאי הוי הא אית בה דינא דגאא"ג אלא כיון דמתני' מיירי בחצר ל"ק וכו' ומיהו אין זו ראיה דאפשר דס"ל דכל שאין בה דין חלוק' שיכול לכופו לחלוק אע"פ שיכולים לעשות בדין גאא"ג אין בה דין חלוק' מקרי ומותר לראב"י וכמו שנר' מדברי הר"ן וכו' ע"ש ולפי דברי הרשב"א הא לא מכרע' דהכא אע"ג דאיכא גאא"ג לא חשיב דין חלוקה משום דלא ידעי' הי מנייהו מוגיד גם מ"ש להביא ראיה לדעת הרא"ש עיין למהר"ם די בוטון סי' נ"ד שכ"כ. גם מ"ש ומיהו אין זו ראיה דאפשר דס"ל דכל שאין בה דין חלוקה שיכול לכופו אע"פ שיכולי' לעשות בדין גאא"ג אין בה דין חלוקה מקרי וכו' וכמו שנראה מדברי הר"ן אפשר דכונתו לחלק דדוקא בשיש בו דין חלוקה הוא דאיכא למימר דמתחל' כשקנאוה מידע ידעי דלחלוק' היא עומדת מש"ה אע"פ שעדיין לא חלקו הו"ל כאלו כבר חולק' משא"כ כשאין בה דין חלוק' הרי מתחלה קנאוה להשתמש בת שניהם כא' וכל שלא עשו חלוק' לא חשבי' לה כחלוק' משום דכל א' הקנה לחברו ההיא שעת' להשתמש בה וכמ"ש הר"ן ע"ש:

ודע שמדברי הרא"ש הללו שכתב דבחצר שאין בה דין חלוקה לא שייך דינא דגאא"ג הק' ה' בני חיי שם בשם הר"ש הלוי עמ"ש הב"י שם בסי' קע"א ס"ד בשם הנ"י ובכל דבר שאנו אומרי' שהוא כדי לזה וכדי לזה ובלבד שיוכל להשתמש בחלקו בכל מה שהיה משתמ' בכולו כגון שהיה בכולו ב"א ופורני וכן הסכים הרא"ש ושאר רבותינו ע"ש וצ"ע מ"ש הנ"י בשם הרא"ש עמ"ש הטור בסי' י"ח וה' הנזכר תי' דאין מקום לתמיהא זו דהנ"י לא הזכיר בדבריו דין גאא"ג אלא בדין חלוקה קעסיק דהא דאמרי' שיהא כדי לזה וכדי לזה צריך ג"כ שיהיו כל התשמישי' שוין לכל חלק וחלק ואז יכול לכופו שיחלוק אבל אה"ן שאם יש בבתים דין חלוק' אף על פי שבחצר אין בה דין חלוקה לא שייך דין דגאא"ג אלא משתמשי' בחצר בשותפות וכו' ע"ש ולכאו' נר' דמשמ' ליה להר"ש הלוי כן מדהביא מרן דין זה דהנ"י עמ"ש הטור בשם הרמ"ה שאם באים לחלוק בית או חצר וכו' אין בו דין חלוקה אלא דני' בו דין גאא"ג וכו' לומר דגם בכה"ג שאינו יכול להשתמש בכולו וכו' דאין בו דין חלוק' וממילא דנין בו גאא"ג ומש"ה קשיתיה למהר"ש הלוי ממ"ש הטור בשם הרא"ש דבחצר לית בה דינא דגאא"ג מ"מ י"ל דלדעת הנ"י ס"ל דאין דנין בחצר דינא דגאא"ג כסברת הרא"ש אלא דמרן הביא דברי הנ"י הללו לומר דבכה"ג כגון שהיה בכולו ב"ה ופורני וכו' חשיב אית ביה דין חלוק' ולדעת הרמ"ה עושי' גאא"נ אבל לדעת הנ"י אה"ן דאין בו דינא דגאא"ג אלא ישארו בשותפות ובר מן דין א' הרואה דודאי הכי ס"ל להנ"י כדעת הרא"ש דליכא בחצר דינא דגאא"ג אלא בדין חלוקה קעסיק כמ"ש ה' בני חיי שהרי א' הרואה לה' הנ"י שכתב אח"ך בשם הר' יונה שאם היה חצר שאין בה כדי לזה וכדי לזה גם דינא דגאא"ג לית בה וכו' ע"ש ואם מ"ש לעיל מזה בשם הרא"ש לענין גאא"ג א"כ ק' דברי הנ"י אהדדי:

והנה הריב"ש בתשוב' סי' רכ"ז כ' כי י"א דחלוקת זמנים אינה חלוקה ראויה וכו' אלא שמשכירים אות' וחולקים השכר לאמצע וכו' ויש סמך לזה בגמרא ממה שהק' רבא לר"ן לדידך וכו' בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד יעשו ומאי ק"ל לרבא ואמאי לא אסיק אדעתיה שעובד לזה יום א' ולזה יום א' אלא משמע דרבא פשיט' ליה שלעולם אין חולקים לימים אלא לשכר ולזה הק' כיצד יעשו שהרי לימים אין חולקים ובדמי השכירות אין לו חלק בכורה דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (ר"ל דאע"פ שהבהמה היא מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר הו"ל ראוי כמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ש וכו') ומשני ליה ר"ן שאני אומר עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים כלומר אע"פ שאין חולקים לימים בעלמא אלא לשכר גבי בכור ופשוט כדי שלא יפסיד הבכור חולקים לימים וכו' ע"ש ויש לעמוד בזה דא"כ לרבא דס"ל דלא אמרינן חלוקת ימים היכי מתוקמ' ליה מתניתין דמי שחציו עבד וחב"ח דעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד דמוכח דעבד' חלוקת ימים וכ"ת דשאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא כדמסיק וכיון דליכא חלוקה אחרת ע"כ למעבד חלוקת ימים א"כ מאי פריך רבא לר"ן בכור ופשוט היכי עבדי הא כיון דליכא חלוקה אחרת לר"ן דלית ליה דינא דגאא"ג ע"כ למעבד חלוקת ימים:

העולה מכל האמור דדינא דגאא"ג קודם לחלוקת זמנים דאם אחד מהן תובע גאא"ג ואחד תבע חלוק' זמנים דנין גאא"ג וכן מתבא' מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שכנים שכ' דבמרחץ העומד לשכר אם תבע גאא"ג הדין עמו ע"ש וכמו שכתבנו לעיל דעת הרשב"א בחי' ובתשו' ח"ב סי' קמ"א ע"ש וכן דעת ה' בני חיי שם וה' קול אליהו ח"א חח"מ סי' ולענין חלוק' זמנים ושכירו' הי מינייהו עדיפ' מבואר מדברי הריב"ש שכתבנו לעיל שדעת רבינו תם והרמב"ם והרשב"א דחלוקת ימים עדיפ' וכבר כתבנו לעיל משמעות דברי הרמב"ם וכן נראה דעת מר"ן שהעתיק לשון הרמב"ם משמע דהכי ס"ל דחלוקת ימים עדיפ' מחלוקת שכירות:

איבו השתא נבא לבאר אם שייך דין גאא"ג בקטנים והנה הטור בס"ס קע"א כ' תשו' רבינו האיי היכא שאין בו דין חלוקה ויש שם יתומים גדולים וקטנים וגדולים רוצים לחלוק ב"ד מעמידים להם אפוטרופוס ודנין להם גאא"ג וא"א כתב בתשו' דלא שייך ביתומים גאא"ג שאין אפוטרופוס רשאי למכור חלקם וכ"כ ר"ת ע"כ וקי"ל כדעת הרא"ש כמו שנראה מדברי מרן בש"ע שכ' דעת הרא"ש בי"א בתרא וכ"כ מהרשד"ם בחח"מ סי' רל"ו דהלכה למעשה יש לנו לעשות כהרא"ש דבתרא הוא וכ"ד מהראנ"ח בתשו' סי' ט"ז ע"ש וכ' הרב כנ"הג הגה"ט אות נ"ז דלטעם הרא"ש שמעינן דכל שיכול האפוטרופוס למכור כגון במטלטלים או אפילו שדעת וכו' להאכיל ולא להניח אית בהו דינא דגאא"ג ואפשר שבזה דיבר הגאון ואינו חולק עם הרא"ש ז"ל וכו' ע"ש אבל מדברי הריב"ש בתשו' סי' תפ"ג שכתב וז"ל אמנם יתומים קטנים וכו' אינו יכול לסלקם משום דדב"מ אלא ישאר הקרקע ליתומים בשיתוף עם הלוקח וכו' ואם אין בה דין חלוקה אית דינא דגאא"ג ויכול לכוף זה את זה למכור חלקו לחברו וכו' ע"ש מתבאר מדבריו דבכל גוונא אפי' להניח ס"ל דאפי' ביתומים שייך דינא דגאא"ג ואפשר ליישב כלפי מ"ש מהרש"ך ח"א סי' קמ"ח הביאו ה' כנה"ג בסי' ר"ץ בהגה"ט אות ס"ו עמ"ש הטור אבל לא ימכור להניח דדוקא עבדים ושפחות ושדות שקנאם אביהם אבל אם קנאם האפוטרופוס יכול למכור אפילו להניח ע"ש וה"נ בנדון דהריב"ש שהיתה קנויה מחדש בכה"ג יכולים למכור ולמיקם בדינא דגאא"ג ומה גם למ"ש מהרש"א עוד שם וז"ל דאפילו את"ל דל"ש קרקע שקנה האפוטרופוס לקרקע שהניח להם אביהם מ"מ היינו דוק' כשקנה קרקע בכוונ' המכוין לתועל' היתומים א"כ דין הוא שלא יהא רשאי למוכרו דהוי חוב ליתומים וכיון שזכו זכו אבל בהך עובד דנ"ד דלא קנתה האלמנה הזאת חזקות מדעתה ורצונה רק מחמת ההכרח שיהו ממושכנות אצלה ע"ש ה"נ בנדון דהריב"ש דמיירי שהיתומים באו לטרוף זה החלק שיש ביד הלוקח משום דמשועבד לאביהם מש"ה ס"ל להריב"ש דבכה"ג דאית ביה דינא דגאא"ג:

ומיהו אפשר לדחות דדוקא בנדון דידיה דמיירי שהיתומים באו לטרוף זה החלק שיש ביד הלוקח משום דמשועבד לאביהם ומש"ה ס"ל להריב"ש דאית בי דינא דגאא"ג משום דחלק קרקע זה לא היה מעולם של היתומים אלא שהם רוצים לזכות בו עכשיו מכח שעבוד אבוהון אבל בקרקע שהוא שלהם אפשר דמודה להרא"ש:

איברא דבעיקר חי' זה שכ' מהרש"ך דהיכא דקנה אפוטרופוס קרקע ליתומים דיכול למוכרו אפי' להניח הנה הרמ"ה והביאו הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"ס והביאה מרן הב"י בסי צ"ט שכ' וז"ל שאף ע"פ שב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים כשהגדולים באים לחלוק עמהם מ"מ בגאא"ג לא מוקמי' ומיהו איניש דעלמא דאקני נכסים לקטן כדי להבריח מדין גאא"ג בהא מוקמי' אפי' לגאא"ג והרשב"א שם הסכים לדברי הרמ"ה הללו והביא ראיה לדבריו ע"ש נרא' מדבריו דלא ס"ל כדעת מהרש"ך דאם איתא למ"ל טעמא באיניש דעלמ' דאקני נכסי' לקטן כדי להבריח וכו' ות"ל דאפילו בלא הברחת' אלא באמת אקני לקטן אית ביה דינ' דגאא"ג כיון שקנאם מחדש ולא היו אחוזת אבותיו אלא משמע דאפילו בכה"ג שקנה לית ביה דינא דגאא"ג משום שאין מוכרים נכסי קטן ודוקא היכא דאיכא ערמה דמברחת' הוא דקנסי' לדון בגאא"ג. ומיהו אפשר דע"כ לא כתב מהרש"ך דיכולים למכור בנכסי קטן אלא דוקא במה שקנה אבל במה שזכה הקטן בתורת מתנה אין יכולי' למכור לטעם ב' שכ' רש"י בפ' הנזקי' דנ"ב דמשו' שבח בית אביהם דשבח ונוי הוא להם האי טעמא נמי שייך במתנה. כמ"ש מרן הב"י בסי' קע"ה בטעמא דמתנה לית בה דינא דב"מ ע"ש וה"נ לגבי דינא דגאא"ג לא עבדי' לקטן דאין מוכרי' קרקע של קטן שניתן לו במתנ' משום דשבח ונוי הוא לו להיות לו לשם שקרקע זו ניתן לו במתנה ומש"ה כ' הרמ"ה דהיכא דאיכא הערמה דהברח' קנסי' ליה ודנין לו דינא דגאא"ג אבל בלא"ה אין נזקקי' לקטן כדין גאא"ג בקרקע שניתן לו במתנה:

והנה עיקר תשו' הרא"ש שכתב הטור היא בכלל פ"ה ס"ד וכ' הטעם דהאפוטרו' אינו רשאי למכור חלק היתומים משום דחיישי' שמא יגנבו המעות ויאבדו ולא שייך ביתומים לומר גאא"ג ע"ש ורש"י בגיטין בפ' הנזקין דנ"ב עלה ההיא דמוכרי' להם בתים ושדות להאכיל אבל לא להניח כ' שמא יגנבו א"נ משום שבח בית אביהם נוי וכבוד להם ע"ש ולפי ב' הטעמים הללו נר' לומ' דע"כ לא נחלקו רבי' האיי והרא"ש אלא דוקא לענין מכירה בגאא"ג אבל לענין שכירות וחלוק' זמני' לכ"ע מעמידי' להם אפוטרו' ודנין להם גאא"ג בשכירו' או בחלוקת זמני' דכל א' מהם יכול לכוף לחברו לומר שכור ממני חלקי או אשכור חלקך או שיחלוקו אותו לזמני':

ובעיקר דעת הרא"ש הלזו דס"ל דביתומי' לא שייך דינא דגאא"ג הק' הרב מחנה יהודה ז"ל דא"כ כי פריך ליה רבא לר"ן בפ' השותפי' לדידך דאמרת לית דינא דגאא"ג בכור ופשוט שהניח להם אביה' עבד ובהמה טמאה כיצד עושי' דא"כ לדידי' נמי תקשי ליה בכור ופשוט יתומים קטני' היכי פלגי דהא לא שייך בהו גאא"ג עכת"ק ואפשר ליישב כלפי מ"ש ה' כנה"ג סי' ר"ץ הגה"ט אות ע"ב בשם מהר"י בי רב על ההיא דפ' הנזקי' דאין מוכרי' עבדי' ושפחו' שדות וכו' דאם יש הפסד בקרקע יכול למכור וכו' ע"ש ומש"ה לא ק"ל לדידיה ביתומים קטנים היכא דאיכא פסיד' מוכרי' וה"נ כיון דכל אחד ואחד רוצה שישאר בחלקו אי לא עבדי' גאא"ג איכא פסיד' בין בחלוקת שכירות בין בחלוקת ימים איכא פסיד' לפשוט כמ"ש התוספות בד"ה בכור וכו' שאם יש עיר רחוקה מהלך יום א' שמשתכרי' בה הרבה וכו' ופשוט שאין לו שהות אלא יום א' לא יוכל לילך לשם והבכור יש לו ב' ימי' יכול לילך שם ומשתכר יותר הרבה מפשוט וכן בשכירות כתבו שם בשר"י דהוי השכר לאמצע משו' דאמרי בפ' מי שהיה נשוי שור לחריש' ועומד לחריש' דכ"ע השכר לאמצע אע"פ שאין לזה כי אם מנה ולזה מאתים ולהכי פריך כיצד יעשו דעכשיו אין הבכור נוטל פי שנים וכו' ע"ש וא"כ בחלוקת שכירות איכא פסידא דבכור ומש"ה לדידיה דאית ליה גאא"ג ניחא דבכה"ג דאיכא פסיד' אפי' ביתומים קטנים עבדי' דינא דגקא"ג אבל לר"ן קשי' לי' שפיר:

והנה התו' כתבו עוד לפיר"י ומשני דעובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ול"ד לשור לחריש' ועומד לחריש' דהתם הוי השכר לאמצע משום דמעיקר' אדעת' דהכי נשתתפו אבל גבי בכור ופשוט דלא שייך ה"ט כל א' נוטל לפי חלקו עכ"ל ע"ש וק' כיון דכתבו דבבכור ופשוט לא שייך טעמא דאדעתא דהכי נשתתפו א"כ אפי' כשהשכירוהו נמי נוטל כל א' כפי חלקו ואכתי אמאי אצטריך ליה לר"ן למימר שאני אומר עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ואפשר לומר דס"ל לקושט' בבכור ופשוט דאפי' השכירו לאחרים זה נוטל ב' חלקים וזה נוטל חלק א' דל"ד לשותפי' דאדעת' דהכי נשתתפו משא"כ בבכור ופשוט דליכא למימר דאדעת' דהכי נשתתפו דהא לא נשתתפו לרצונם אלא דהתורה שתפתם והתורה אמרה על הבכור פי שנים בכל אשר ימצא לו כמ"ש הרשב"א בתשו' בס' בשמים ראש סי' ש"ה ומש"ה בכל ענין נוטל הבכור ב' חלקים:

ולענין מה שעמד השותף והקנה חלקו לקטן כדי להבריח מדין גאא"ג נראה דלא מהנו מעשיו כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"ס והביאה מרן הב"י בסי' צ"ט מחודשין ה' על ראובן שהיה חייב לשמעון מנה והקנה כל נכסיו לקטן כדי להבריחם מב"ח וכתבת בשם הרמ"ה אע"פ שב"ד מעמידי' אפוטרו' לקטנים כשהגדולים באים לחלוק עמהם מ"מ לגוד או איגוד לא מוקמי' ומיהו איניש דעלמא דאקני נכסי' לקטן כד להבריחם מדין גאא"ג בהא מוקמי' אפי' לגאא"ג תשו' ב"ד יפה ראוי ליזקק לזה שאין אלו אלא הברחות של עושי' שלא כהוגן וכבר אמרו בפ' השולח גבי ההוא עובד' דבי תרי מוקמי' ליה אפוטרו' לקטן וכו' אלא שאין הנדון דומה לראיה לגמרי דהתם הוא דידעי' קושטא דמלתא ואין בה ספק' אלא שהקטן אינו בר כפייה ולפיכך מוקמי' לי' דהא על דיני' קמא מוקמי' ואף אותה שכתבת משמו של ר"מ דכוות' והיא היא שהביא הוא לראיה אבל כאן יש דבר אחר שאנו חוששי' שמא שובר וכו' ע"ש הרי דכיון דאיכוון להברח' מוקמי' לי' אפוטרו' לקטן ולא מהנו מעשה האב שהבריח מיהו לכאורה יש לדחות דלא כ"כ הרשב"א אלא דוקא בשנתן בערמה ואין כונתו למתנה גמורה אלא דוקא להבריח בכה"ג הוא דמוקמי' אפוטרו' וכו' אבל כשכוונתו ליתן במתנה גמורה אע"ג דעיקר המתנה הוא להבריח מ"מ כיון שיהא מתנה גמורה מוקמי' לה בחזקת הקטן כמ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן שם ופסק' מור"ם וז"ל מיהו אם נר' לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שהיתה כונתו להבריח וכו' ע"ש:

איברא דמאותה דפ' השולח ד"מ דמייתי הרמ"ה ראיה לדבריו מבואר דקנייה גמורה היתה דגרסי' התם ההוא עובדא דבי תרי קם חד מנייהו שחררי' לפלגיה אמר אידך השת' שמעי בי רבנן ומפסדו לי מנאי אזל אקניי' לבנו קטן שלח' רב יוסף לקמי' דר"פ שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו וכו' אנן קי"ל בינוק' דמקרב' דעתי' לגבי זוזי מוקמי' לי' אפוטרו' ומקדקים ליה זוזי וכתיב ליה גיט' דחירות' על שמי' ומשמע דאקניי' לקטן קניי' גמורה דאי לאו קנייה גמורה לא הוו צריכי לכל זה אלא שיהיו כופי' את האב אלא ודאי דקניי' גמורה הואי ואפ"ה אמרי' כאשר עשה כן יעשה לו וכו' ומינה הביא ראיה הרמ"ה לדין גאא"ג אלמא דאע"ג דאקניי' לקטן קניי' גמורה מ"מ כיון דעשה כן להבריח לא מהנו מעשיו ומוקמי' אפוטרו' לינוק' וכו' ועביד בהדיא דין גוד או איגוד אלא דאכתי ק' דמאי שנא מאות' שכתב הרשב"א דאם נר' לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שהיתה כוונתו להבריח וה"נ אמאי עבדי' ליה דינא דגאא"ג ואפשר לומר דש"ת דאנו באים להפסיד את המקבל מתנה וליתנה לב"ח ומש"ה טועני' למקבל מתנה שמא שובר וכו' וכמ"ש הרשב"א ומש"ה כל שנתברר לב"ד דלמתנה גמורה איכוון אע"ג שהיתה כונתו להבריח קנה המקבל מתנה משא"כ בדינא דגאא"ג דאין אנו באים להפסיד המקבל מתנה שום דבר שהרי נוטל דמיו בשלימות מש"ה כל שעשה להבריח מדין גאא"ג כאשר עשה כן יעשה לו וכו' ומוקמי' לי' אדיני דגאא"ג כההוא עובדא דההוא עבד' דפ' השולח דמוקמי' לי' אדיני' ומבואר שם מדברי התו' לב' הפירושי' שכתב בשם רשב"ם ור"ת דהטעם הוא משום שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן להפקיע מתקנת חכמים וכ"כ הטור בי"ד סי' רא"ז ועיין למהרש"ל ביש"ש ה"נ כיון דנתכוון להפקיע תקנת חכמים מדינא דגאא"ג לא מהנו מעשיו:

איברא דמדברי הרשב"א בחי' בפ' השולח משמע דס"ל דהטעם הוא משום ביטול פריה ורביה דעבד דכיון דחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא ב"ח ומש"ה עבדינן הך תקנתא אבל אי לאו הך טעמא דביטול פריה ורביה לא הוה מוקמי' אפוטרופוס וא"כ ק' מאי ראיה מייתי הרמ"ה מההיא לדינא דגאא"ג דהאיכא למימר דש"ה משום ביטול פריה ורביה והרשב"א גופיה הסכים עם הרמ"ה בדין זה ואפשר לומר דלא כ"כ הרשב"א הך טעמא דביטול פריה ורביה אלא לדעת רשב"ם דס"ל דמדין הפקר נגעו בה וכולי האי עבדי רבנן להפקיר ממונו ולא הניחו עד שיגדל הקטן משום הך טעמא דביטול פריה ורביה אבל לדעת ר"ת שהביא שם הרשב"א דדינא הוא דעבדי' ליה דמוקמי' ליה אפוטרופוס וכו' מעתה אין אנו צריכין לטעמא דביטול פריה ורביה אלא משום שעשה שלא כהוגן להפקיע תקנת חכמים ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרשב"א בפ' השולח דמ"ב בד"ה נגחו שור וכו' וז"ל אלא דאיכא לאוקמ' אפי' למשנה אחרונה ובעבד של קטן כיון דלאו בר כפייה הוא וכגון דנפל קמיה בירוש' דלית ביה הערמה כעובד' דלעיל דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אפילו למשנה אחרונה וכו' ע"ש וא"א דס"ל לקושטא דעיקר הטעם הוא משום ביטול פריה ורביה א"כ אפילו בכה"ג דנפל קמיה בירושה הו"ל לתקן להעמיד אפוטרופוס לינוקא משום ביטול פריה ורביה אלא משמע דס"ל להרשב"א לקושטא דמלתא כדעת ר"ת דלאו מטעמא דביטול פריה ורביה נגעו בה אלא משום דכיון דעשה שלא כהוגן להפקיע תקנת חכמים העמידו חכמים הדבר על ד"ת ולדעת רשב"ם י"ל דמוקי לה לההיא דנגחו שור וכו' במשנה ראשונה א"נ בשפחה וכו' כמ"ש התו' והרשב"א שם ע"ש. עוד אפשר לומר דאפילו לדעת רשב"ם דס"ל דטעמא משום ביטול פריה ורביה אפ"ה י"ל דדוקא היכא דהערים האב להפקיע תקנת חכמים שקדו חכמים משום ביטול פריה ורביה אבל היכא דמן השמים הי"ל לעבד זה ומזלו גרם כן דמת האדון ונפל קמי קטן לא הוצרכו חכמים לשקוד על תקנת העבד משום ביטול פריה ורביה ודלא כהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ט ע"ש:

באופן דבנ"ד שנתברר לב"ד שנתכוון להבריח מדין גאא"ג אע"ג דהויא מתנה גמורה מ"מ כן יעשה לו וכו' ומוקמי' ליה אפוטרופוס לקטן ועביד דינא דגאא"ג וגדולה מזו יש לומר דאפי' בלא ענין זה דהברח' שייך גאא"ג אפי' בקטן שהרי כתב הטור בס"ס קע"א תשובה לרבינו האיי שאין בו דין חלוקה ויש שם יתומים גדולים וקטנים והגדולים רוצים לחלוק ב"ד מעמידין להם האפוטרופוס ודנין להם דין גאא"ג וא"א כ' בתשוב' דלא שייך ביתומי' דין גאא"ג שאין אפוטרופוס רשאי למכור חלקם וכ"כ ר"ת ע"ש ומדלא נחלקו רבינו האיי והרא"ש אלא ביתומים משמע דדוקא ביתומים משום דאין הפוטרופוס רשאי למכור חלקם אבל בשאר קטנים שאין יתומים יש בהם דין גאא"ג וכיוצא בזה כ' ה"ה פי"ב מה' שכנים דין י"ג עמ"ש הרמב"ם המוכר ליתומים קטנים אם אינן יתומים דין בין המצר יש להם ע"ש וכ"כ הריב"ש בסי' תק"א הביאו מרן הב"י בסימן קע"א ע"ש וא"כ ה"נ לגבי גאא"ג מדנקטו הפוסקים דבריהם ביתומים קטנים משמ' דאם אינן יתומי' שייך בהו דין גאא"ג ובלא"ה נראה הדבר מוכרח מצד עצמו לפי סברא זו שכתבו ה"ה והריב"ש דדב"מ שייך אפילו בקטנים אתיא במכ"ש לדינא דגאא"ג שהרי מצינו לגבי דינא דב"מ דאשה עדיפ' מקטן שאינו יתום שהרי המוכר לאשה לית בה דדב"מ כמו שפסקו הרמב"ם והטור שם ואלו המוכר לקטן שאינו יתום אית ביה דדב"מ וכיון דבדינא דגאא"ג קי"ל אפי' באשה שייך דינא דצאא"ג א"כ כ"ש דשייך נמי גבי קטן ועוד יש ללמוד דין זה במכ"ש מדדב"מ שהרי לגבי מתנה כ' שם הרמב"ם ריש פי"ג מה' שכני' והטור בסי' קע"ה ספ"ו מתנה לית בה דדב"מ ע"ש ואלו לגבי דינא דגאא"ג קי"ל דשייך דינא דגאא"ג במתנה כמ"ש הטור בסי' קע"ה סל"ג וע"ש במרן ב"י מ"ש בשם הרשב"א וכיון דלגבי דדב"מ ס"ל לה"ה והריב"ש דשייך אפי' בקטן שאינו יתום א"כ כ"ש בדינא דגאא"ג דאלים טפי. ועוד נראה דיש להכריח כן מדברי הרא"ש הביא דבריו הריב"ש סי' שס"ט דכי אמרי' אשה לית בה דינא דב"מ ה"מ אשה דומיא דיתומי' דחשש כחה דהיינו אלמנה וגרושה אבל נשואה לא ע"ש וא"כ כ"ש בקטנים שיש להם אביהם ויכול לטרוח בעדם עדיפי מאשה. ולכאורה י"ל דבקטנים איכא טעמא אחרינא משום דלאו בני מעבד מצוה נינהו כמ"ש הריב"ש שם וז"ל ומיהו אין נר' הטעם משום תשיאות כח הוא אלא משום דכיון דדב"מ אינו שורת הדין אלא משום ועשית הישר והטוב וללוקח אזהר רחמנא וכו' יתמי לאו בני מעבד הטוב והישר נינהו דביתומים קטני' עסקי' ואפי' אית להו מאן דטרח להו כגון שיש להם אפוטרו' לאו בני מעבד הטוב והישר נינהו וכו' ע"ש ולפ"ז ה"ה לקטנים:

והרב נתיבו' משפט דף ן' רמי ומקשה דברי הריב"ש בסי' תק"א דמדנקט יתומים קטנים משמע דקטנים שאינן יתומים לא וצ"ע למה ע"ש ואפשר לומר דס"ל להריב"ש דיש לחלק בין יתומי' לקטן שיש לו אב דאפוטרו' אינו דומה לאב דאב לבנו עדיף מהאפוטרו' דאביו כגופו ממש ומש"ה יש לנו לומ' דדב"מ שייך לגבי קטן דהישר והטוב רמי על אביו לעשותו משא"כ גבי יתומי' ולפ"ז מתבאר דדוקא ביתומי' קטני' הוא דלית בהו דדב"מ אבל בקטני' שאינן יתומי' אית בהו דדב"מ ועוד שהרי הטור כ' הטעם ג"כ גבי יתומים דלית בהו דדב"מ מהך טעמא דאינן יכולי' לחזר וכו' ע"ש משמע הא בשאינן יתומים כיון שיש להם אב שיכול לחזר. אית בהו דדב"מ וגבי אשה נמי כתב הטור טעם זה כיון שאינ' יכולה לחזר ע"ש ומסתמא ס"ל להטור כדעת אביו הרא"ש דבאשה שיש לה בעל אית בה דדב"מ וה"ה נמי בקטן שאינו יתום כיון שיש לו אב. ואפי' למ"ד דבאשה אפי' שיש לה בעל ואפ"ה לית בה דינא דב"מ כבר כתב הריב"ש שם הטעם וז"ל דאע"ג דאית לה בעל אין דעת' סומכת שיטרח ויקנה לה בעלה כמו אם היתה היא עצמה רגילה לטרוח וע"כ לא חייבוה חכמים בדין זה ע"ש והרי"ף בתשו' הביאה הרב במקובצת כחי' מציעא כ' הטעם שהאשה שיש לה בעל רוצה היא לקנות קרקע כדי שלא יצאו המעות ביד בעלה ע"ש מ"מ בקטן שיש לו אביו דליכא הני תרי טעמי כל אפייא שוין דשייך ביה דדב"מ דהא לגבי אב ליכא הני טעמי וא"כ ה"ה והוא הטעם לגבי דינא דגאא"ג דדוקא לגבי יתומי' קטנים הוא שכ' הרא"ש דלא שייך דינא דגאא"ג משום שאין האפוטרו' רשאי למכור חלקם משא"כ בקטן שיש לו אב לא שייך האי טעמא:

בתר דנא חזינא עיקר דברי הרמ"ה שהביא הרשב"א בתשו' בחי' הרמ"ה על בתרא בפ"ק סי' קע"ג שכ' וז"ל והיכא דאברחי' נתבע לחולקי' ביני ביני לאיניש אחרינא לא מבעיא לגדול וכו' אלא אפי' דאקניי' לקטן דלאו בר חיובא הוא ה"מ במידי דנפיל ליה בירוש' א"נ דזבין לי' אפוטרו' דידיה בשותפות דמידע ידע שותפי' דקטן לאו בר חיוב' הוא ואדעת' דמיטר לי' עד דגדיל הוא דאשתתף בהדיה אבל במידי דנפיל ליה במתנה דמוכח' מלת' ההוא דיהבא נהליה לאישתמוטי מדינא דגאא"ג דיהיב ליה מוקמי' לי' אפוטרו' ובריר לי' לקטן ההוא אנפא דעדיף לי' או למיגר או לאוגודי מידי דהוה אההוא עבד' דבי תרי דמפ' בפרק השולח תדע נמי דהא גבי דינא דב"מ כגדול חשבי' ליה לסלוקי מדאמרי' לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו דדב"מ וכו' וטעמ' דיתמי הא לאו יתמי אית בה משום דדב"מ וכו' וה"ה בדינא דגאא"ג וכו' את"ד ע"ש הנה מתבאר מדברי הרמ"ה הללו דס"ל דבקטן דוקא היכא דאברחי' נתבע נהלי' הוא דאיכא למיקם בהדיה בדינא דגאא"ג אבל בקטן שקנה בשותפו' בהדיה או שנפלה לו בירוש' לית ביה דינא דגאא"ג משום דקטן לאו בר חיובא הוא אמנם צריך להבין דלפי מה שכתבנו נר' דבקטן נמי איכא דינא דגאא"ג דילפי' לה מדינא דב"מ דדא ודא חדא היא ובמכ"ש אתיא וכמו שכתבנו לעיל וצ"ע:

ותו איכא למידק בדברי הרמ"ה הללו במ"ש א"נ דזבין לי' אפוטרו' וכו' דמידע ידעי שותפי' דקטן לאו בר חיובא הוא ואדעתא דהכי נשתתף בהדיה וכו' משמע דס"ל דדוקא בקטן הוא דאיכא למימר הכי אבל בשותפי' גדולים אע"ג דקנו ביחד אדעתא דשותפות אפ"ה מצו תבעי דינא דגאא"ג כדעת הרמב"ם והרא"ש ודעימייהו ואלו שם בס"ס הנז' מתבאר מדברי הרמ"ה דס"ל כדעת מהר"י בן מיגש והראב"ד ודעימייהו דבשותפי' שקנו קרקע אדעת' שיהיו שניהם שותפי' בה ולא שייך בהו דינא דגא"ג ע"ש וצ"ע העולה מכל מה שנתבאר לעיל דהיכא שנתברר לב"ד שנתן הגדול מתנה לקטן כדי להבריח מדין גאא"ג לא מהנו מעשיו וכאשר עשה כן יעשה לו ומוקמי' לי' אפוטרו' כדי שיברר לקטן הטוב והישר למיגד או לאוגודי הנלע"ד כתבנו ולמעשה עד אשר יסכימו עמנו מורי ההוראה יושבי על מדין ה' עליהם יחיו כיר"א:

הצעיר יאודה הלוי ס"ט הצעיר דוד בונאן ס"ט

בתר חתימה ראינו להרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סי' קל"ט כ' וז"ל בשותף השואל מחברו דינא דגאא"ג בבית א' והנתבע אין החלק שלו אלא לילדים קטנים אם יהיה הדין שוה ויהיה חיוב לקטנים בדינא דגאא"ג או לא וכו' תשובה אם הוא ערער קודם שישאל בב"ד לא יתחייבו הקטנים בדינא דגאא"ג ואם שאל לב"ד ואח"ך ערער כדי לברוח מן הדין אז ישימו ב"ד אפוטרו' לקטנים וישאל דינא דגאא"ג וכו' ע"ש ונר' דכונתו דאם נתן במתנה לקטנים קודם שיעמוד בב"ד לא תלינן דעשה הדבר להבריח ולא יתחייבו הקטנים בדינא דגאא"ג אבל אם עשה כן אחר עמיד' בב"ד דמוכח' מלת' דעשה כן להבריח מדין גאא"ג אז ישימו ב"ד אפוטרו' וכו' ואפש' לומר דמודה הרמב"ם דאפי' בשלא עמד בדין כל שנתבר' לב"ד שהיה הענין כדי להבריח דמוקי' אפוטרו' לקטנים כההיא דפ' השולח ומיהו יש לדחות דהתם נמי כיון דאמ' השתא שמעי בי' רבנן ומפסדי ליה מנאי אין לך הוכחה גדולה מזו דכונתו להבריח ולא מוקמי' אפוטרו' לקטני'. והרדב"ז בח"ב סי' קט"ו כ' בשם הרמב"ם וז"ל ולענין דינא דגאא"ג כ' הרב שאין דין זה נוהג בקטנים ולמד אותם בק"ו מהחוב הברור דקי"ל אין נזקקי' יתומי' עד שיגדילו כ"ש שאין אומרי' להם גוד אא"ג ואפי' שיש ליתומים אפוטרו' ע"ש ומדברי הרדב"ז הללו נראה דלא אמרה הרמב"ם אלא ביתומי' אבל בשאינן יתומי' עבדי' להו דין גאא"ג וכדעת הרמ"ה ושו"ר לה' מטה שמעון עיין שם:

כתב הרשב"ש בתשו' סי' פ"א שאם א' מן השותפי' אינו דר בחצר אינו יכול לכופו בדין גאא"ג דכל טענת גאא"ג אינו אלא משום היזק ראיה וכשאין היזק אין כאן טענת גאא"ג ע"ש וכן הסכים מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סי' ט' ע"ש:

תם ונשלם חלק חשן משפט. בעזר ה' אוהב משפט:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה