שות די השב· רבי דוד בונאן
אורח חיים · סימן יד
על מה שנוהגים לשחוט בהמות של קצב גוי ביו"ט כדי שיקנה ממנו ישראל אי אסור או לא.
הנה הרב שב יעקב בתשו' חא"ח סי' כ"א קרא תגר ע"ז עש"ב והרשב"א בתשו' ח"א סי' תרפ"א מתבאר בהדיא מדבריו דמותר על מי ששחט ביו"ט א' אחר יציאת הקהל ממנחה על סמך שיתן כזית לאחד מהנערים והשיב לשחוט הבהמות אחר הסעודה אסור ולא התירו אלא במסוכנת וכ"ש בהמתן של גוים הקצבי' שמכונין מלאכתן להיות להם בשר שחוטה ליום אחר עש"ב דמתבאר מתשו' הרשב"א הלזו דמותר לשחוט לקצב גוי כדי שיקנה ממנו ישראל:
ומה שהביא ראיה ה' שב יעקב מההיא דאמרינן בפ"ב דביצה בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחט' ביו"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמ' דאי הוה כולו של גוי אף שרוצה לאכול ישראל ממנה מה שקוני' אח"כ ממנה בשר אסור ע"ש לא מכרעא דכי דייקי' הא של גוי אסור ה"ד היכא שרוצה לשחוט לצורך גוי ואי' ישראל לוקח ממנו כלום אמנם היכא שרוצה ישראל ליקח ממנו אפי' הבהמה כולה של גוי אה"נ דשרי דהו"ל כשוחט בהמת ישראל. גם הראיה שהביא מההיא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט משום דכהנים משולחן גבוה קזכו והרי התם דודאי הכהנים אוכלי' חזה ושוק והבעלים שאר הבשר ואפ"ה אסור לשחוט וה"ה הכא כיון דבשעת שחיט' עדיין לא זכו אסו' לשחוט מטעם דלכם ולא לגוי עש"ב הא נמי לא מכרעא דשאני נו"נ דעיקר השחיט' אינה אלא לצורך גבוה וכהנים כי קזכו משולחן גבוה קזכו וזה שדקדק רש"י וכתב משולחן גבוה קזכו וכו' כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לצורך גבוה משא"כ הכא דעיקר השחיטה אינה אלא בשביל ישראל הקונים ואי משום דאיכא למיחש שמא הגוי יחזור בו ולא ימכור לישראל וכמ"ש ה' הנז' ע"ש הא ודאי חששות דחוקות הן ומלתא דלא שכיחא ליכא למיחש ולא מידי ושרי':
ויש לנו להביא ראיה לזה מדאמרי' בגמ' דביצ' שם בעו מני' מר"ה הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו לאפותה ביו"ט א"ל חזינא אי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי כל חד וחד חזיא לינוקא ושרי ופרכי' והתניא מעשה בשמעון התימני וכו' ז"ל בולשת באה לעירנו ושחטנו להם עגל והאכלנום וכו' והא חזי למיכל מני' אר"י עגל טריפה הואי וכתבו התוס' שם בד"ה חזי' דהכא מיירי שהיה קמח לבני חילא אלא שטורח האפיה רמי אבני באגא וכו' וכן בעגל דבסמוך לא שייך למיפלגי' שנתנו משלהם ומשו"ה אם היו לוקחים ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבישול וכו' ע"ש וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יו"ט והסכים עליו הראב"ד ואמר יפה אמר ע"ש הרי הכא שהקמח והעגל הם של בני חילא ואפ"ה בשביל מה שיתנו לתינוק אח"כ מעט מן הבישול שרי' להו וכ"ש וק"ו בכה"ג דנדון דידן דעיקר השחיט' היא בשביל ישראל דשרי לשחוט וגם רש"י י"ל דמודה לדעת התוס' לענין דינא אלא דהסוגיא הכריחתו לפ' דמיירי שהיה של ישראל וכן משמ' מדברי הר"ן דאע"ג דס"ל להרי"ף כדעת רש"י מ"מ מודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כל העיסה. שרי דבדידי' קא טרח ע"ש:
אך קשה דלפ"ז היכי שרי ר"ה לאפות כיון דבשעת אפיה של העיסה היא של בני חילא ולאחר אפי' הוא דמצו למיהב מינה לינוקא וכן גבי עגל היכי שרי לשחוט על סמך זה דמאי שנא מנדרים ונדבות דאע"ג דיש חלק לכהנים ולבעלים אח"כ אפ"ה כיון דעיקר השחיט' בשביל גבוה ובעלי' משולחן גבוה קזכו ואסיר ביו"ט משום דלכם ולא לגבוה ה"נ כיון דלא מצו למיהב לינוקא אלא בתר אפיה הו"ל כנדרים ונדבות דמאי שנא וכבר עמד בקושיא זו ה' שרשי הים ח"א דנ"ו ע"ג והצ"ע ע"ש ולק"מ דנדרים ונדבות שאני דעיקר השחיט' היא לשם גבוה אלא שהכהנים והבעלים זוכים אח"כ משולחן גבוה משא"כ הכא דבשעת שחיט' ואפיה הם שוחטין ואופין ג"כ בשביל ישראל: