שות די השב· רבי דוד בונאן
אורח חיים · סימן ט
בא"ח סי' רפ"ה בענין קריאת הפרשה שמו"ת:
בהא דקי"ל דחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור שמו"ת אם כיון לבו מהש"ץ בעת קריאת התורה אם יצא י"ח קריאת פעם א' ושוב אינו מחוייב לקרות אלא פעם אחת מקרא וא' תרגום:
הנה מדברי הרמב"ם בפי"ג דתפלה נראה דלא מהני בכה"ג שהרי כתב וז"ל אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת חייב לקרות לעצמו בכל שבוע בסדר אותה הפרשה שמו"ת ע"כ הרי מבואר דעתו שאע"פ ששמ' מפי הש"ץ חייב לקרות שמו"ת וכן נראה מדברי הגמי"י שם משום דדילמא לא יכוין דעתו ע"ש ומיהו אפשר לומר שדעת הרמב"ם דמהני ולא כתב שאע"פ שאדם שומע כל התורה וכו' דחייב לקרות כל שבוע שמו"ת אלא לאפוקי מסברת ראכב"ן שהביא בהגמי"י שם וז"ל דאם הוא בעיר שיש בה מנין ושומע הפ' מפי הש"ץ שוב אין צריך להשלים הפ' ע"ש ולאפוקי מסברא זו כתב הרמב"ם אע"פ שאדם שומע בל התורה כולה וכו' חייב לקרות לעצמו שמו"ת ואה"נ דס"ל דאם כיון לבו לש"ץ יצא ידי קריאת פ"א מקרא ושוב אין צריך לקרות אלא פעם א' מקרא וא' תרגום. ועוי"ל דה"ד לכתחילה הוא דס"ל להרמב"ם דחייב לקרות לעצמו שמו"ת דשמא לא כיון לבו יפה וכ"כ ה' ל"ח בפ"ק דברכות דלא כה' הלבוש שכתב דאפי' לכתחי' שפיר דמי למעבד הכי ע"ש:
והנה ראה ראינו לה' מהר"י מברונא ז"ל בתשו' סי' ק"ג שכתב וז"ל ששאל מהר"ר בנדי"ט למהר"י ווי"ל השומע מן הקורא קריאת התורה בבה"כ אם יוצא בזה פ"א ידי מקרא וכו' והשיב דלא קיימא בה"כ רק לשמיעה ולא לקריאה ונ"ל דראייה דידיה מדאמרי' בפ' ח"ה דמ"ג ע"א דשאני ס"ת כיון דלשמיעה קיימא ולא מסלק נפשיה עכ"ד ולא ידענא מה זו ראייה דאע"ג דלשמיעה קיימא ולא מצי מסלק נפשיה מ"מ מאן לימא לן דלא יצא ידי קריאת פ"א בשמיע' הש"ץ ואי משום דלא קרא הוא עצמו הא קי"ל דשומע כעונה וכמו שהאריך בזה דף ל"ח ע"ש:
ודע דמסוגיית דפ' ח"ה הלזו ק"ל עמ"ש התוספות בפ"ק דברכות דף ח' ע"א בד"ה כ"ש מהדר אפיה וגריס וא"ת והא אמרי' בסוטה וכו' דאסו' לספר אפי' בדבר הלכה וי"ל התם איירי בקול רם וכו' והכא מיירי בנחת וכו' ע"ש ותר"י תי' עוד לקושי' זו בשם רבו שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא מותר ואפי' לכל אדם דכיון שכבר התחיל וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת וכו' ע"ש והשתא קשה לכל הני תי' דא"כ היכי קאמר בגמ' דפ' חזקת שאני ס"ת דלשמיע' קיימא ולא מצי לסלק נפשיה שהרי יכולים לפטו' עצמם מחיוב שמיעת ס"ת ע"י שילמוד בנחת א"נ שקודם שנפתח הס"ת יחזור פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע כמ"ש התר"י בשם רבו ובשלמא לתי' בה"ג שכתבו התוס' שם דהא דאסו' לספר דוקא כשאין שם עשרה כי אם עמו וכו' י"ל דההיא דפ' חזקת איכא לאוקמא בכה"ג דבין הכל ליכא אלא עשרה וכן לתי' הרי"ף שכתבו התוס' שם דשאני ר"ש שתורתו אומנותו הוא ע"ש י"ל נמי דאיכא לאוקמא לההיא דפ' חזקת בדליכא התם באותה העיר מי שתורתו אומנותו. אך לתי' התוס' ותר"י ק' ולכאורה י"ל דלהנך תי' נמי צריכים אנו לומ' דלעולם בעי' עשרה. בלא הוא דאז מותר ללמוד בנחת לדעת התוס' וא"נ בדמהדר אפייה קודם שנפתח הס"ת לדעת התר"י בעי' עשרה בלא הוא דכיון דקריאת ס"ת בעי עשרה ואם א' מהם אינו מכוין לבו אין כאן עשרה ואנן בעי' קריאת ס"ת בעשרה אמנם לדעת בה"ג היכא דאיכא עשרה בלא הוא בכל גוונא שרי וכן נראה מדברי הג"א שעל מ"ש הרא"ש תי' א' של התוס' דלא אסור אלא בקול רם אבל בלחש שפיר דמי כתב וז"ל אם יש עשרה השומעים קריאת התורה אבל אם אין שם כי אם עשרה אסור להיות מהדר אפייה שצריך שיהיו עשרה שומעי' קריאת ס"ת ע"כ ולפ"ז ל"ק מההיא דפ' חזקת די"ל דמיירי בדליכא עשרה בלא הם:
ומיהו אינו מוכרח דאיכא למי' שפיר דלהני תי' ס"ל דאע"ג דליכא עשרה דלא הוא אפ"ה שרי דלא גרע ממה שפסק מרן בא"ח סי' נ"ה ס"ו דאם התחיל א' מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמהם ע"ש ואע"ג דבדין ישן מקהו ביה אקהייתא הט"ז והפר"ח שם ע"ש מ"מ י"ל דבכה"ג דהכא ליכא למאן דפליג דכיון דיכול לכוין דעתו הא קי"ל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ודברי הג"א י"ל שאין כונתו אלא להביא תי' אחר והוא תי' בה"ג שהביאו התוס' וכן הבין בפשיטו' מרן הב"י בס' קמ"ו ע"ש ומעתה הדרא קושי' לדוכתה מההיא דפ' חזקת דהיכי קאמ' דשאני ס"ת דלשמיע' ולא מצי לסלק נפשיה. איברא דבתה"ד סי' כ"ד הביא מא"ז שכתב וז"ל דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ודוקא בקול רם אבל בלחש שרי אם יש שם עשרה ששומעי' קריאת התורה ע"ש הרי מבואר דמאי דכתב אם יש שם עשרה קאי אתירוצא דדוקא בקול רם אבל בלחש שרי ועלה קאי אם יש עשרה כמו שכתבנו וכ"מ בהגמי"י פי"ב מה' תפלה הלכה ט' ע"ש. ואפשר עוד לומר כלפי מ"ש שם מרן בב"י ופסקו בש"ע וז"ל וכל מיני היתרות לו שכתבו המפרשי' להקל בשמיעת התורה אינו ענין לפ' זכור שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא"ש וכו' והתוס' בפ' היה קורא כתבו דפ' זכור ופ' פרה הוו דאורייתא ע"ש והשתא ניחא ההיא דפ' חזקת דאע"ג דבשאר ימות השנה יכול לפטור עצמו משמיעת ס"ת מ"מ פ' זכור ופ' פרה לא סגי בלא"ה דצריך לשמו' משו"ה קאמר שפיר דלשמיעא קיימא לא מצי מסלק נפשיה:
איברא שדעת רש"י בפ"ב דמגילה די"ז ע"ב דקריאת התורה בכל השנה הויא דאוריית' כמ"ש התוס' שם בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה וז"ל פ"ה שניתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בס"ת וק' שהרי קריאת התורה אינה אלא מדרבנן בנן לבד מפ' זכור דהוי דאורייתא ונראה דה"פ כל קריאה שבתורה כגון מצית חליצה ופ' ע"ע וידוי מעשר וביכורים וכל הני המנויין בפ' ואלו נאמרים עכ"ל מבואר מדברי ה' דס"ל דלדעת רש"י קריאת ס"ת הוי מה"ת. אך ק"ק כיון דהתוס' מודו דקריאת פ' זכור הוי דאורייתא א"כ אמאי דחו פירש"י דהא י"ל דרש"י כונתו על פ' זכור דהוי דאורייתא. אבל התוס' ברפ"ב דברכות בד"ה בלה"ק נאמרה כתבו וז"ל פירש"י לקרות בתורה ולא נהירא דהא עזרה תיקן קריא' התורה וי"ל דמיירי בפ' המחוייבו' לקרות בתורה כגון פ' זכור א"נ מקרא ביכורים וכו' נראה מדבריהם דתי' א' שכתבו התוס' דמיירי בפ' המחוייבות לקרוא וכו' הוא ליישב פירש"י וכ"ב הרשב"א בחי' ברכות וז"ל ורש"י פי' בפ"ב דמגילה לקרות בס"ת והק' עליו שלא מצינו שתהא קס"ת מה"ת אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפ' כגון פ' פרה ופ' זכור וכיוצא בהן מה"ת והנכון שנאמר דהיינו כל הקריאות שאדם חייב לקרות כגון מקו ביכורים וכו' ע"ש ויש ליישב דעת התוס' דמגילה דמשמ' להו מדברי רש"י דקאי על כל קריאות שבתורה וכן דעת הריטב"א זל בחי' למגילה שם דרש"י הכי ס"ל בקס"ת בשבתו' וימי' טובי' הוי מה"ת ע"ש וא"כ לדעת רש"י אין חילוק בין קריאת ספר תורה בכל השנה לקריאת פ' זכור ופ' פרה דכולהו הוו דאוריית' ע"ש והנה תי' א' שכתבו התוס' דהא דאסו' לספר היינו בקול רש וכו' אבל בלחש שרי וכו' תי' זה כתבו הטור בסו' קע"ו בשם רש"י ע"ש וא"כ לדעת רש"י אפי' בחיוב דאורייתא מצי ללמוד בנחת בעת קס"ת ולפ"ז ה"ה נמי בפ' זכור ופ' פרה אע"ג דהוו דאורייתא מצי ללמוד בנחת דכי הדדי נינהו וא"כ הדרא קושיין מההיא דפ' חזקת הבתים דהיכי קאמר שאני ס"ת דלשמיע' קיימ' ולא מצי מסלק נפשיה שהרי יכולים לסלק עצמם ע"י שילמדו בעת קריאת התורה בנחת וצ"ע:
ותו דהיא גופה ק' על מרן הב"י שכתב דכל מיני היתרות חלו שכ' המפרשים להקל בשמיעת התורה אינם ענין לע' זכור וכו' והוא תימה שהרי ראש המפרשים שהקל הוא רש"י שהביא הטור שם והרי לדעת התוס' דמגילה והרשב"א והריטב"א דרש"י ס"ל דקריאת התורה בכל השנה נמי הוי דאורייתא וכיון שהקל בקס"ת בכל השנה דהוי דאורייתא ה"נ יש להקל בפ' זכור ובפ' פרה דשוין הם. גם הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קס"ג נשאל על מי שנשבע שלא לעבור לפני התיבה וכתב וז"ל ונראה שהיא מ"ע מן התורה שהרי לעבור לפני התיבה אינה להוציא את הרבים י"ח בדברי' שבקדושה ובקריאת התורה ושתיהן מה"ת וכו' ודין קריאת התורה היא מ"ע מן התורה וכו' ע"ש ולפי סברתו ע"כ ליישב ההיא דר"ש דמהדר אפיה וכו' בא' מן התי' שכתבו המפרשים וא"כ כיון שיש להקל בשמיע' התורה אע"ג דהויא דאורייתא ה"ה והוא הטעם דיש להקל נמי בקריאת פ' זכור ופרה:
איברא שדברו הרשב"ץ אלו הם הפך מ"ש הרשב"ץ עצמו שם בסי' רס"א דקריאת התורה בציבור אינה אלא תקנת סופרים ושבועה חלה על מצות דרבנן וכבר ראינו לה' ברכ"י ז"ל בסי' קל"ה שעמד בסתירת דברי הרשב"ץ הללו ונראה שלזה כיון המגיה להרשב"ץ שם בסי' קס"ג שכתב וז"ל עיין לקמן סי' רס"א דכונתו לומר שהמעיין שם יראה שיש סתירה בדברי הרב. ומ"ש ה' ברכ"י שם שכן משמ' מדברי הרשב"ש בנו בתשו' סי' כ"ב שכתב דהנשבע שלא יכנס לבה"כ לאו מצוה דאורייתא היא וכו' ותו דיכול להתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים ע"ש משמ' דאף שלא שמעו קריאת התורה לא אכפת דתקנתא דרבנן היא ע"ש ולא מכרעא דאפי' דקריאת התורה בציבור דאורייתא היא אפ"ה השבועה חיילא בכולל דהוי כנשבע שלא לאכול מצה בכל השנה דחיילא שבועה בכולל ואסור לאכול אפי' בליל פסח כדאיתא בירוש' וה"נ הכא י"ל מגו דחיילא שבועתו אשאר ימים שאין בהם ס"ת חיילא נמי אימים שיש בהם ס"ת. איברא דמדברי הרשב"ש סי' כ"ח וסי' מ"ה מבואר להדיא דס"ל דהוי מדרבנן מתקנת נביאים ע"ש:
עוד ראינו לה' ברכ"י שם שתמה עמ"ש הרשב"ץ וז"ל דין קריאת התורה מ"ע מן התורה הוא שאף ברכת התורה לפניה מה"ת דאמרי' מנין לברכת התורה שנאמר כי שם ה' אקרא והרמב"ן הכניסה במנין המצות וכו' ותמה עליו הרב זל דמוכח מדבריו דקריאת התורה בציבור היא מן התורה ולא ידעתי איך הויא מה"ת והלא היא תקנת נביאים וכו' ע"ש ואח"ה לק"מ דכבר כתבנו לעיל דדעת התוס' פ"ב דמגילה והרשב"א והריטב"א כולהו ס"ל בדעת רש"י דס"ל דהוי מה"ת. גם מה שהק' ה' שם עמ"ש הרשב"ץ שאף ברכת התורה לפניה היא מדאורייתא והרמב"ן הכניסה במנין המצות דהא ודאי מאן דסבר דברכת התורה לפניה מדאורייתא היינו על ברכת התורה דמברכים בצפרא על ת"ת אבל לא כיוונו על ברכה שמברך העולה לקרות בתורה דההיא ודאי מדרבנן היא ע"ש ואח"ה ליתא דהא בפ"ב דברכות דף כ"א ע"א אמרי' מנין לברכת התורה לפניה מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא ולאחריה מק"ו מברכת המזון וכו' והא ודאי דברכת התורה לאחריה לא שייכא אלא בקריאת הס"ת כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י בסי' מ"ז וע"ש למרן שכתב וז"ל ולי נראה דכיון דמצות הגיית התורה כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך אחריה ע"ש וכן כתב הריטב"א בחי' למגי' די"ז וזל ורש"י פי' לענין לקרות בתורה והק' עליו דהא קריאה בתורה תקנת משה ועזרא היא וי"ל דקריאה בתורה בציבור מן התורה בשבתות וי"ט דהא אמרי' בברכות שלמדנו מה"ת ברכה לאחריה מק"ו דברכת המזון ולא שייך ברכה לאחריה למצות והגית בו יומם ולילה שאין לקריאה זו שיעור דהא כל היום וכל הלילה הוא חייב ואין בכיוצא בזה ברכה לאחריה ואין ברכה לאחריה אלא לקריאה בציבור שיש לה שיעור את"ד ע"ש וא"כ מאי דאמר נמי מנין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו' אברכת ס"ת קאי כיון דבתר הכי קאמ' לאחריה מנין וע"כ דאס"ת קאמר ה"נ לפניה קאי אברכ' ס"ת ומעתה י"ל שזה נמי דעת הרמב"ן ז"ל ולדעת הרמב"ם ושאר פוסקי' דס"ל דקריאת התורה בציבור אינה אלא מתקנת נביאים א"כ הוא הדין לברכת התורה דאינה אלא מדרבנן צ"ל דס"ל דהא דדרשי' לברכת התורה מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמ"ש הרב מגילת אסתר ע"ד הרמב"ן בעשין סי' ט"ו ע"ש:
היא העו' לה מכל מ"ש דאם קרא עם הש"ץ קריאת התורה מלה במלה יצא ידי קריאת התורה פעם א' וכדעת הלבוש וכן הל"ח גם דעת הרמב"ם ע"ש אמנם אם לא קרא מלה במלה עם הש"ץ אלא שכיון דעתו למה שאומר הש"ץ דלא יצא משום דדילמא לא כיון דעתו יפה וכמ"ש הל"ח ע"ש:
והנה ראה ראינו לה' בית יעקב בתשו' סי' קל"ז שתמה עמ"ש התר"י בפ"ק דברכות גבי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת ואפי' עטרות ודיבון וכו' י"מ דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום וכו' וזה אינו נראה שהרי מצינו הרבה פסוקים שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים ואחרי' הרבה ולמה לא הזכירם וכו' ע"ש והק' הרב ז"ל שהרי פסוקים של ברכת כהנים יש להם תרגום אונקלוס וניחא ליה דסובר התר"י כדעת הפוסקים דאם שומע מפי הש"ץ נחשב א' מן המקרא ולפ"ז בימיהם שהיו נוהגים לתרגם כל פסוק בשעת קריאת התורה ודאי יוצא ידי א' תרגום וא"כ ברכת כהנים דתנן במגילה. דכ"ה נקראים ולא מתרגמי' א"כ כל דבר שאין צריך המתרגם לקרות התרגום גם היחיד אין צריך לקרות שמו"ת א"ד ע"ש ואח"ה ליתא דהא דתנן דנקראים ולא מתרגמים אינו אלא דוקא בציבור אבל כל יחיד הקורא חייב לתרגם כמו שנראה מפירש"י שם וז"ל נקרא בבה"כ וכו' ע"ש וכן נראה מדברי כל הפוסקים וכ"כ המאירי שם במגילה וז"ל ענין המתרגם ר"ל בבה"כ שהוא הפרסום הגדול הא כל א' בביתו אין לך דבר שאינו מתרגם ע"ש וא"כ פסוקי דברכת כהנים אע"ג דאינן מתרגמים בציבור היחיד חייב לתרגם:
ודע דבתשו' הרשב"א ח"א סי' ר"ו הביאו מרן הב"י בסי' קמ"ו שנשאל מי שהשלים את הפ' שמו"ת אם מותר לספר בעוד שהס"ת פתוח או לא. תשו' כל שנפתח הס"ת אסור לספר אלא מי שתורתו אומנותו שמותר לספר בהלכותיו כדרי"ש וכו' וסתמא דמלתא איהו נמי משלים פרשיותיו ואפ"ה איהו דוקא שתורתו אומנותו ע"ש ויש לעמוד בדברי הרשב"א הללו דמאי ס"ד דהשואל להתיר לספר בעוד שהס"ת פתוח ומה ענין השלים הפ' שמו"ת לפוטרו משמיעת הס"ת. ונראה שדעת השואל היא כדעת ראב"ן שכתב הגמי"י בפי"ג מה' תפלה הביאו מרן הב"י סי' רכ"ה דהא דאמרינן לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור איירי ביחיד הדר בכפר שאין לו מנין לקרות בתורה דצריך לכוין השעה שהציבור קורין בבה"כ יקרא גם הוא ביחי' שמו"ת אבל אם הוא בעיר שיש בה מנין ושומע הפ' מהש"ץ שוב אין צריך להשלים וכו' ע"ש הרי דס"ל דכל עיקר השמו"ת שחיי' לקרות הוא כנגד מה שחיי' לשמוע קריא' התורה בציבור וא"כ כל שכבר קרא שמו"ת נפטר מקריאת אותה פרשה ואינו חיי' עוד לשומעה בציבור וזהו דעת השואל מה שנסתפק כיון דכבר השלים הפ' אינו חיי' עוד לשומעה בציבור א"כ יכול לספר: