שות די השב· רבי דוד בונאן
אורח חיים · סימן ג
בענין ברכות דק"ש אם מעכבות בק"ש או לא
הנה התוס' בר"פ היה קורא בתורה עלה דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא כתבו וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות דאף על פי שלא אמר ב' לפניה וכו' יצא דאל"כ תקשה מאי מהני כיון לבו וכו' וא"ת והא בפ"ק מסקי' דסדר ברכות אינן מעכבות הא ברכות מעכבות וי"ל דהתם מיירי בציבור וכו' ע"ש וראינו להב"ח סי' ס' שהק' וז"ל מאי מייתו התוס' מההיא דפ"ק דסדר ברכות אין מעכבות להך דירוש' דאיכא למי' שהברכות מעכבות זא"ז אבל ק"ש בלא ברכות אימא דיצא י"ח ק"ש ע"ש ואח"ה נראה דלא קשי' דהנה בגמ' שם לעיל קאמר ארשב"ל ז"א ברכות אין מעכבות זא"ז ופירש"י שאם בירך הא' ולא הב' נפיק י"ח בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת' וכו' ע"ש דמשמע דאע"ג דאין ברכות מעכבות זא"ז מ"מ חד ברכה מיהא צריך לברך לק"ש והיינו דקתני א"ל הממונה ברכו ברכה א' דמשמע דאין יוצאין י"ח ק"ש אלא עד שיברכו לפחות ברכה א' ומה גם דברכת יוצר אור לא נתקנה לק"ש אלא משום שהוא זמן יציאת המאורות דהוי זמן ק"ש והשתא קשה כיון דעיקר ברכת אה"ר שהיא נתקנה עיקר לק"ש לא אמרי' לה כל עיקר כמבואר מפירש"י שכתבנו א"כ מהי תיתי לברך ברכת יוצר אור ועוד שהרי ברכת יוצר אור אפשר דאמרי לה אח"כ וכדקאמר בגמ' שם משא"כ ברכת אה"ר דלא אמרי לה כל עיקר אלמא משמע דברכה א' מיהא צריך לברך לק"ש וא"כ לפ"ז למאי דמסיק דברכות מעכבות זא"ז היינו דמעכבות לק"ש וע"ז מקשי' התוס' מהירושלמי דקאמר ז"א ברכות אין מעכבות וע"כ דאין ברכות מעכבות לק"ש קאמר שהרי קתני היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא משמע דאפי' לא בירך כלל יצא י"ח ק"ש:
והנה ראינו להפר"ח ז"ל שכתב על קושי' הב"ח וז"ל ולי לק"מ דבירוש' מוכח דר' בא דדחה ז"א דרשב"ל קאמר איהו גופי' אמתני' דר"פ ה"ק ז"א דאין הברכות מעכבות דמשמע דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה רשב"ל ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע ע"ש ונראה שנתכוון למ"ש דמדקאמ' ברכות אין מעכבו' זא"ז משמע דברכה א' מיהא מעכבת לק"ש וכיון דר' בא עצמו דדחה ז"א דרשב"ג דייק איהו גופיה אמתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח דכונתו דאין ברכות מעכבות זא"ז אבל ברכה א' מיהא מעכבת. וה' לשון לימודים תמה עליו דמשמע מתוך דבריו דהא דקאמר בירוש' אמתני' דא"ל הממונה בשם ר"ל ז"א שאין הברכות מעכבות ר"ל זא"ז והא ליתא מדקאמר בתר הכי א"ר בא אין מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת הדברות הן הן גופא של שמע ומאי קאמר דס"ס ליכא אלא ברכה א' ע"ש ונראה דהפר"ח ס"ל בפי' הירושלמי דה"ק רשב"ל ז"א דאין ברכות מעכבות היינו דאין ברכו' מעכבות זא"ז וכדקאמר ר"ל גופי' בגמרין ומשמע ליה לר' בא אליבא דרשב"ל דאין אומרים אלא יוצר אור ולא אה"ר משום דס"ל דעשרת הדברות הוי הפסק וא"כ אי הוה אמרי' אה"ר הוי הפסק משא"כ ברכת יוצר אור שאין עיקרה נתקנה משום ק"ש לא חשי' עשרת הדברות הפסק וא"כ אי הוו אמרי אה"ר הוי עשרת הדברות הפסק ור' בא דחה דלעולם אה"ר הוא דאמרי ולא יוצר אור דכי מטא זמנה אמרי לה ועשרת הדברו' לא הוי הפסק דהן הן גופא של שמע וכיון דר' בא עצמו דדחה לההיא דרשב"ל דייק איהו גופי' ממתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח לומר דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה ר"ל אין ראיה מהכא מוכח דאין ברכו' מעכבו' זא"ז ויברך א' מהן שיודע ולפי דרך זה של הפר"ח צ"ל דמשמ' להו להתוס' דמאי דאמרי' דסדר ברכות אין מעכב הא ברכו' מעכבות ר"ל דשניהם מעכבי לק"ש ולאפוקי ממאי דהוה ס"ל מעיקרא בדעת ר"ל דברכו' אינן מעכבו' זא"ז הא ברכה א' מעכבת וע"ש דדחי דדילמא שניהם מעכבי' לק"ש ודוקא אנשי משמר כיון דלא מטא זמנא דיוצר אור אמרי לה בתר הכי ואהא ק"ל להתוס' שהרי בירוש' קאמ' דברכו' אינן מעכבות זא"ז וחדא מיהא סגי לברך ותי' דהתם ביחיד והכא בציבור נמצא לפ"ז דמסקנת התוס' דאפי' ביחיד חדא מיהא צריך לברך ומעכבא לק"ש. אך צ"ע לפ"ז מ"ש התוס' בתחי' דבריהם וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות וכו' דאל"כ תקשה מאי מהני אם כיון לבי הרי לא בירך תחי' וכו' הרי דפשיטא להו להתוס' דמשמעו' הירוש' שלא בירך כלל דאי אמרי' דמברך א' ה"נ נימא דמיירי בבירך ב' סוף דבר שדברי הפר"ח הללו צ"ע:
וראינו לה' צל"ח שכתב על דברי התוס' וז"ל דכיון דאין הסדר ברכו' מעכב א"כ הי"ל להניח גם ברכת אה"ר עד אחר העבודה לומ' אותה אחר יוצר אור שתהא ברכה הסמוכה לחברתה א"ו שא"א לקרות ק"ש בלי ברכה שלפניה וצריך עכ"פ ברכה א' לפניה וכאן בירוש' משמ' שיוצא בלא שום ברכה לפניה ולכך הוצרכו לחלק בין ציבור ליחיד א"ד ע"ש אשר עפ"ז נחה שקטה קושי' הב"ח כמבואר:
ודע שראינו להרשב"א ז"ל בחי' שהביא קושי' התוס' ותי' רבי' האיי דהכא בציבור כתב ויש מקצת מן הגאונים שכתבו דבין ביחיד ובין בציבור אין מעכבו' וכו' וכן נראה בעיני כדבריה' וכו' ומיהו לענין פי' הירוש' דדייק מהתם דאין ברכות מעכבו' יש לי לפרש דמאי דאין מעכבות להקדים לקריאתן אבל חוזר ומברך אותה לאחר מכאן (בלא כצ"ל) ק"ש וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטא זמנא מימר אמרי עכ"ד והנה יש לדקדק בדבריו דכיון דס"ל דההיא היינו לענין ק"ש אבל הברכות לא יצא י"ח וצריך לקרות' לאח"כ א"כ לפ"ז אעיקרא ל"ק קושית התוס' שהרי י"ל דההי' דלעי' נמי דאמר סדר ברכות אין מעכבו' הא ברכות מעכבות ה"ד לענין הברכות עצמן דמעכבות דצריך לברך אותה לאח"כ וכמו שהק' הב"ח ותו דלפ"ז אין אנו צריכים גם למ"ש בשם קצת גאונים דההיא דלענין דרך דחייה היא ולא קושטא דמלתא דאפי' נימא דלקושטא דמלת' קאמ' כן מ"מ אינו אלא לענין דמעכבות דצריך לקרותן אח"כ ולא דמעכבו' לק"ש והנראה דה"נ כונת הרשב"א דלפ"ז ל"ק קושי' התוס' וגם אין אנו צריכים לדברי מקצת הגאונים וכן נראה דעת מרן בש"ע סי' ס' ס"ב שפסק קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכו' בלא ק"ש ובס"ג כתב דסדר הברכו' אינו מעכב שאם הקדים א' לב' יצא י"ח הברכו' ע"ש ולכאורה קשה דהוו תרתי דסתרן דממ"ש דסדר ברכו' אינו מעכב משמע הא ברכות מעכבו' ואיך כתב לעי' דקרא ק"ש בלא ברכה יצא וכו' ואולם לפמ"ש בדעת הרשב"א ניחא ופסק מרן כדעת הרשב"א דגם מ"ש בגמ' דסדר ברכות אינו מעכב דמשמ' הא ברכו' מעכבו' אינו אלא לענין הברכות עצמן ומשו"ה השמיט מרן חילוק התוס' דמשמ' לי' כדעת הרשב"א ז"ל ודלא כהפר"ח ע"ש:
ומן האמור ליתא למ"ש ה' לשון לימודים שם ע"ד הרשב"א אלו וז"ל ונראה פשוט דאפי' נימא דהתוס' נמי הכי ס"ל דחוזר וקורא מ"מ שפיר ק"ל דמשמ' בירוש' דברכו' אין מעכבו' לק"ש אע"פ שלא בירך לפניה ולאחריה דאל"כ מאי אם כיון לבו הרי לא בירך תחי' אלא דחוזר וקורא לצאת ידי ברכות ע"כ ולפמ"ש ליתא שהרי י"ל דההיא דלענין נמי דמשמ' דסדר ברכות אינו מעכב הא ברכו' מעכבות היינו לענין הברכות עצמן דמעכבות דלא יצא ידי ברכות אלא ער שמברך אותן ואפי' מברך אותן לאח"כ וכדקשיתיה להב"ח ז"ל:
איברא דיש לדקדק בדברי הרשב"א דכיון דאין חילוק בין יחיד לציבור כמו שהסכים הוא ז"ל וכן נראה בעיני כדבריהם א"כ למה במקדש מברכי' אפי' ברכה א' וכ"ש לדעת שמואל דאמ' אה"ר שהיא ברכה הסמוכה דאינה פותחת בברוך ולמה לא הניחו שניהם לאחר ק"ש ואפש' לומ' דמ"מ הם היו רוצים לברך מיהא ברכה א' קודם עבודה. אך יש לעיין בדברי הרשב"א הללו דאיך יתכן שמברך אות' לאחר מכאן שהרי בכל הברכות הנהנין וברכות המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואינו יכול לברך לאחר מכאן. גם מה שהביא ראיה מברכת יוצר אור לכאורה נר' דלא מכרעא דשאני יוצר אור דלא נתקנה אלא על יצירת המאורות ולא אק"ש ומשו"ה מצי אמרי לה אבל ברכת אה"ר דנתקנה לק"ש כמ"ש ה' מהר"ר אליהו בפי' הירוש' ע"ש מנ"ל דיכול לאומרה אח"כ ושו"ר בתשו' הרשב"א ח"א סימן שי"ט שכתב וז"ל ומיהו מסתברא שחוזר ואומ' ברכות בפ"ע בלא ק"ש שכבר יצא ואע"פ שברכות לפני קריאת' נתקנו לאו ברכות של ק"ש וכו' וכן הסכימו הגאונים שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע וכו' לפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה ידי ברכות לא יצא וחוזר וקורא ברכות בפ"ע ע"ש. אך אכתי איכא למידק דלפ"ז כי קאמ' בגמ' דא"א בשלמא דיוצר אור הוו אמרי היינו דברכות אין מעכבות זא"ז דלא קאמרי אה"ר וכו' משמע דאה"ר אין אומרים אותה כלל אפי' לאח"כ וכדמשמ' מפירש"י וכמ"ש לעיל ואלו אי הוו אמרי אה"ר הוו אמרי יוצר אור לאח"כ וע"ש. ותו קשה דאעיקרא מנ"ל לרשב"ל לומר דיוצר אור הוו אמרי וממילא שמעי' דברכו' אין מעכבו' זא"ז דילמא אה"ר הוו אמרי ולא תידוק דברכות אין מעכבות זא"ז וי"ל ע"פ מ"ש הרשב"א בתשו' שם סי' שי"ז דברכת אה"ר אינה סמוכה אלא מעיקר מטבען כך נתקנו ושם בסי' שי"ח כתב דההיא דירוש' שאמר דברכת אה"ר סמוכה ההיא כמ"ד מאי ברכה א' יוצר המאורות ואית לי' דרשב"ל ז"א ברכות אין מעכבו' זא"ז ע"ש ומעתה י"ל דבהא פליגי שמואל ורשב"ל דשמואל דאמ' אה"ר ס"ל דברכת אה"ר אינה סמוכה אלא מעיקרא כך נתקנה ולכך הוו מצי אמרו לה לחודה בלא ברכת יוצר אור ומ"מ בחרו בה יותר מיוצר אור משום שהיא שייכא טפי לק"ש יותר מיוצר אור שלא נתקנה אלא משו' יציאת המאורות אבל ר"ל ס"ל כמ"ד בירושלמי דסמוכה היא משו"ה לא מצו אמרי לה לחודה ולא לאחר ק"ש וע"כ דיוצר אור הוו אמרי וממילא משמע דברכו' אין מעכבו' זא"ז ועיין למרן הכ"מ בפ"א מה' ק"ש דין ח' מה שהק' ומ"מ יש לתמוה וכו' ע"ש ודו"ק: