אור ברסלב
שות די השב אורח חיים › סימן א

שות די השב· רבי דוד בונאן

אורח חיים · סימן א

אורח חיים

כתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' ח' אם שנים או ג' מתעטפי' בטלית כאחד כולן מברכים ואם רצו א' מברך וכו' והוא מא"ח הביאו הב"י סי' כ"ב וה' שיירי כנה"ג הבין דר"ל דשניהם מתעטפי' בטלית א' וכו' ע"ש וכבר האריך בזה ה' ברכ"י ע"ש והנה מזה רצה לדון השכנה"ג בחתן וכלה כשלובשי' הטלית בשעת ז' ברכות שיברך על הטלית מדכתב בא"ח אם שנים מתעטפי' בטלית כא' דמברכי' וראיה מפורשת. ממ"ש (בסנהדרין דף כ') בדורו של ריב"א היו מתכסי' ו' בטלית א' ועוסקי' בתורה ופשיטא שאותם החכמי' דלא היו מברכי' כיון שלא היו מחוייבי' ומה שהיו לובשים אותו הוא משו' חיבוב מצוה. ובר מן דין י"ל דטלית דקאמר אינו טלית ממש אלא בגד בעלמא ומפני שהיו עניים כמו שפירש"י שם היו לובשין אותו כדי להתחמם בו וכיוצא בזה מצינו בריש מציעא שנים אוחזים בטלית ושם דקי"ב הנותן טליתו לאומן וכו' ע"ש וע"כ דלאו טלית ממש קאמר. וגדולה מזו יש לתמוה על ה' מג"א שם בסי' ח' סק"ג עמ"ש מרן ונכון שיכסה ראשו בטלית כתב וז"ל משמע בקידושין דכ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפי' הוא ת"ח ובד"ח איתא דמי שאינו ת"ח אפי' הוא נשוי לא היה מכסה ראשו ע"ש והן דברי תימה דהתם לאו בטלית מיירי אלא בסודר שהיו רגילין לכסות ראשו בסודר דהא אפי' היכא דקאמ' טלית אפ"ה הוי פי' בגד ולאו טלית ממש קאמ' וכמ"ש וכ"ש היכא דקאמ' בהדיא סודרא הא ודאי דלא מיירי בטלית כלל ועוד ק' על המג"א דהתם בקידושין משמע דמי שהוא בחור לא הי"ל סודר כלל דקאמ' התם משתבח לי' ר"ח לר"ה בדר"ה וכו' כי אתא חזייה דלא פריס סודרא וכו' משמע דלא הו"ל סודר כלל וכן ההי' דר"ח קאמר דר"ב שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמ' לדידי חזי לי ה' סלעים אר"א לא אמרן אלא כגון ר"ב דגברא רבא הוא ומבע"ל סודרא ארישי' אבל כ"ע לא וכו' וא"א דלכ"ע נמי לובשי' סודרא אלא דת"ח פרסי לה ארישייהו א"כ לכ"ע נמי חזי ומאי שנא ת"ח א"ו דכ"ע אינם לובשי' סודר זה כלל וסודר זה מיוחד דוקא לת"ח הנשואים:

עוד כתב ה' שכנה"ג על הראיה שהביא מההי' דדורו של ריב"א ואין לחלק ולומ' דהתם שאני שכל המתעטפי' בני חיובא נינהו אבל כאן שהכלה לאו בת חיובא היא לא יברך ג"כ החתן דאין בזה נ"ט ע"ש ונר' דאדרבה נהפוך הוא דהתם דכולהו בני חיובא נינהו אדרבה י"ל דאינם יכולים לברך משום דלגבי כל א' וא' לא הוי עטיפא מעלייא משא"כ הכא כיון דאשה לאו בת חיובא היא הוי עטיפ' החתן עטיפ' מעלייא דמה שנותנו על הכלה הוי כמעשה קוף בעלמא דהעיקר הוא לבישת החתן ושפיר מצי לברך:

ובעיקר דברי מרן הנה מור"ם והט"ז הבינו דהכונה בזה דכל א' מתעטף בטלי' שלו וראינו לה' ברכ"י בקונט' שיורי ברכה שכתב בשם ס' הפרדס כ"י לרבי' אשר בר חיים וז"ל היכא דבירך הש"צ לגמור ההלל אין הקהל צריכין לחזור ולברך וראיה מהתוספת' (פ"ו דברכות) דקתני עשרה שעשו מצוה א' א' מברך לכולן ועשרה עשר מצות כל א' מברך לעצמו ופי' התוספת' הכי הוי עשרה שעשו מצוה א' כגון עשרה שקורין הלל ועשרה שעשו מעקה א' א' מברך לכולן ועשרה שעשו עשרה מצות הוא כגון שמניח כל א' תפלין בראשו או שמתעטפי' בציצית או שמנענעי' הלולב כל א' מברך לעצמו וראיתי מי שטעה ופי' עשרה שעשו מצוה א' כגון אם עשרה מניחי' תפלי' א' מברך לכולן כיון שכולן עושי' מצוה א' וכו' ועשרה שעשו עשר מצות כגון שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וכו' כל א' מברך לעצמו וזה טעות גדול דאיך אפש' שאני מניח תפלין ואחר מברך עליה וכן עשרה שעשו עשר מצות שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וכו' היאך יעלה בלב שום אדם שיברך א' על התפלין ויפטור אחר שמנענע הלולב וכו' ע"ש והנה מ"ש דהוא טעות דאיך אפש' שא' מניח תפלין וא' מברך כבר ה' שיורי ברכה השיגו דגם בברכת המצות שכולן עושין המצוה דא' מברך לכולן וזהו דעת מור"ם בד"מ והט"ז שכתבנו לעיל. גם מה שהק' אסיפא דעושין עשר מצות חלוקות פשיטא ע"ש מה שנדחק ה' הנז' בישוב קושי' זו ונר' דהתוספת' אתי לאפוקי שלא יברך ברכה כוללת לכל המצות והיא אקב"ו על המצות וכדאיתא בפ' לולב וערבה דמ"ו ע"א ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומ' אקב"ה על המצות רי"א מברך על כל א' וא' בפ"ע ואפסיק' התם הלכה כר"י ואהא קתני בתוספתא אבל עשרה שעשו עשר מצות כל א' מברך לעצמו ושו"ר לה' חסדי דוד בפי' התוספת' שפי' כן והנה בעת'ה ראינו שכבר פי' כן המבי"ט בתשו' ח"א סי' קי"ז וע"ש בסי' ק"פ:

והנה בסיפא דהך תוספת' תניא יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך ע"כ א' וא' ונראה דה"נ מתפרש' יחיד שהיה עושה עשר מצות חלוקות שהיה מוכן לעשות עשר מצות בזה אח"ז כגון מעקה ומזוזה וכיוצא בהן צריך לברך ע"כ א' וא' ואינו יוצא בברכת אקב"ו על המצות שהיא כוללת על המצות וכ"כ המבי"ט שם ע"ש והא נמי לאפוקי מדרבנן דר"י ואע"ג דכבר תני לה רישא עשרה שעשו עשר מצות כל א' מברך לעצמו תני נמי סיפא ביחיד דהו"א דדוקא בעשרה הוא דלא יברך א' לכולן משום דהמברך לא שייך באותן המצות שעושים האחרי' אבל ביחיד דאיהו גופי' בעי למעבד כל הנך מצות הו"א דשפיר דמי לברך ברכה א' לכולן והיא אקב"ו על המצות הכוללת לכולן קמ"ל דאפ"ה לא מהני אבל לפי' ס' הפרדס קשה דלפ"ד צ"ל דהך סיפא נמי ע"כ דמיירי ביחיד העושה עשר מצות בענין א' כגון עשר מזוזות או לשחוט עשר בהמות או עופות וכיוצא אפ"ה צריך לברך ע"כ א' וא' והדבר קשה דאתיא דלא כמאן דבפ' כ"ה דפ"ו ע"ב אמתני' דשחט מאה חיות וכו' אר"ח מודה ר"י לענין ברכה דאינו מברך אלא ברכה א' וכן פסקו כל הפוסקי' ע"ש:

עוד כתב בס' הפרדס וז"ל עשרה שעושין כולן מצוה א' שקורין הלל א' קובעין מזוזה וכו' שכולן עושי' מצוה א' א' מברך לכולן אבל עשרה שכל א' מניח תפלין לעצמו או שכל א' מתעטף בטליתו וכו' אף שכולן עושי' מצוה א' כל א' מברך לעצמו וכו' וא"ת קשיא ספירת העומר שכולן עושי' מצוה א' ודין היה לברך א' לכולן וי"ל דשאני ספירה שהכתוב אומר וספרתם לכם כלומ' כל א' וא' חיי' לספור וכו' ע"ש וה' שיורי ברכה שם הק' עליו דמאי דקשיתיה ספי' העומר לק"מ לדידי' כיון שכל א' מקיים המצוה אין חבירו יכול לברך עליו לפירושו בתוספת' ע"ש ולק"מ דה' הפרדס לשיטתו שכ' דעשרה שקורי' הלל חשי' כולן עושי' מצוה א' וא' מברך לכולן כמו עשרה שקובעי' מזוזה א' או מעקה א' שכולן עושי' מצוה א' וע"ז הק' מספי' העומר דדמי לקריאת ההלל דכולן עושי' מצוה א' ודין היה דא' מברך לכולן אבל אי קשי' אעיקרא בקריאת ההלל דהיכי חשי' דכולן עושי' מצוה א' ומאי שנא מעשרה שכל א' מתעטף בטליתו שכל א' מברך לעצמו. אשר ע"כ נראה דס"ל לה' ז"ל דשנייא מצוה שנעשי' ע"י מעשה מהמצות הנעשי' ע"י קריאה דמצות הנעשו' ע"י מעשה לא יתכן שא' לובש תפלין וא' מברך עליו כיון דלבישת תפלין אין אחר יכול להוציאו ממנה משא"כ מצות שע"י קריאה כיון דשומע כעונה א"כ יכול לצאת בקריאת חבי' ומשו"ה בקריאת ההלל חשי' לה עושי' מצוה א' ואהא קשיתי' לה' ז"ל מספירת העומר דהוי נמי ע"י קריאה ובשמיעת חבי' יצא אמנם מה שתי' דשאני ספירה וכו' יפה השיגו ה' שיורי ברכה שם דקרא דוספרתם לכם דאמרו שיהא כל א' סופר לעצמו הוי לאפוקי שלא יספרו ב"ד ע"ש ובהכי ניחא הא דדרשי' בסוכה דמ"א ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא' והק' ה' מהר"ם ן' חביב בס' כפו"ת דאמאי אצטריך קרא בלשון רבים לומ' לך שתהא לקיחה ביד כל א' והלא במצוה שבגופו של אדם כגון תפלין וכו' לא מצי איניש למעבד שליח וכו' ע"ש ולפי האמור לק"מ דהאי ולקחתם אצטריך לאפוקי שלא תהא הלקיח' בב"ד דוקא כההיא דספירת היובל דאינה אלא בב"ד דוקא מדכתיב וספרת לך בל' יחיד ועיין לה' המבי"ט ח"א סי' ק"פ מה שתי' בענין ספירת העומר:

עוד כתב ה' שיורי ברכה וז"ל ומ"ש ה' הנז' דהוא טעות דהיאך אפש' שא' מניח תפלין וא' יברך הנה ה' איירי דגם כשהעשרה כולם לובשי' תפלי' וקרי טעות אם א' מברך לכולם ועמו הסליח' דריהטא דסוגי' דפ' ראב"ד משמ' דגם ברכת המצות א' מוציא לחבי' וכשכולם עושי' המצוה הסכמת האחרונים בדין זה דעשרה שמתעטפי' כל א' בטליתו א' מברך לכולן וכו' עש"ב ויש לתמוה דאיך לא זכר שר דהטור בסס"י תל"ב הזכיר תוספת' הלזו גבי בדיקת חמץ שכ' שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומות שבבית יעמיד א' מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שבירך בע"ה שעשרה שעושי' מצוה א' א' מברך לכולם וכ' מרן הב"י שם פשוט בתוספת' דברכו' ע"ש הדי שהטור הבין בפי' התוספת' הלזו דעשרה שעשו מצוה א' דא' מברך היינו אפי' היכא שכל א' מהם עושה מצות בדיקה דהוי דומיא דעשרה לובשי' כל א' מהם טלית או תפלין דאפ"ה א' מבר' לכולם שלא כדעת רבי' אשר ב"ח ז"ל:

איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש הטור עצמו בסי' רמ"ג וז"ל וראיתי כתוב על שם הגאוני' מי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשי' אחרים אינו מקדש להם ואני תמה אם כתבו הגאוני' כן ובה"ג חולק אם בא אצל אחרי' שאין יודעי' לקדש מקדש להם אבל אם יודעי' לקדש אינו מקדש להם ע"ש ומבואר שכן דעת הטור שהרי הביא סברת בה"ג באחרונה משמע דהכי ס"ל לדינא וכן פסק מרן בש"ע ע"ש הרי מבואר דס"ל להטור דבברכת המצות אין א' יכול להוציא את חבי' אא"כ אינו בקי והשתא ק' מההיא דסי' תל"ב דגבי בדיקת חמץ שכתבנו לעיל דמבואר דס"ל דמוציא בברכ' הבדיקה אפי' למי שהוא בקי מדסתם ולא חילק בין בקי לשאינו בקי וכן מבואר במהרשד"ם חא"ח סי' א' שהבין כן בדברי הטור ע"ש. וכמו כן יש לתמוה על מרן דבסי' רע"ג פסק כדעת הטור שאינו מוציא אלא לשאינו בקי ואלו בסי' ח' פסק דאם שנים או ג' מתעטפי' בטלית כולם מברכי' ואם רצו א' מברך וכו' ולפי מה שהבינו מור"ם בד"מ והט"ז דמיירי דכל א' מתעטף בטלית שלו וכן בסי' תל"ב גבי בדיקה פסק דא' מברך והשאר בודקין בברכתו ע"ש א"כ גם דברי מרן סתרא'י נינהו. כי ע"כ י"ל דע"כ לא כתב הטור בסי' תל"ב גבי בדיקה דמוציא אחרים. בברכתו אינו אלא דוקא היכא שאם הוא מוציא עצמו באותה ברכה דהשתא י"ל דכיון שמוציא את עצמו מוציא גם אחרים עמו משא"כ ההיא דסי' רע"ג דמיירי בשכבר קידש לאנשי ביתו ויצא הוא י"ח עמהם משו"ה כתב דאינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל אם הוא בקי אינו מוציאו כיון שכבר יצא הוא עצמו והכי דייקי דברי הטור דסי' רע"ג שכתב מתחי' מי שקידש לאנשי ביתו וכו' כמ"ש הב"ח שם ע"ש. ובהכי ניחא גם דברי מרן דסי' ח' דמיירי שגם הוא מוציא את עצמו וכן דעת הר' אשר והריא"ג הביא דבריהם ה' א"ח בה' שבת בדיני קידוש היום אות ט"ז שכתב וז"ל וכתב הר' אשר שאם קידש והבדיל לעצמו לא יקדש אלא לאשה ולשאינו בקי דהא דאמרי' דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ה"מ להוציא את שאינו בקי אבל לבקי לא וכו' והכי חיבר הריא"ג בה' הבדלה א"ד ע"ש:

אך עדיין ק' לדעת מרן דבסי' תקפ"ה עמ"ש הטור גבי תוקע ואפי' אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת הב' וכתב מרן דלא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת הב' כגון שהלך לו וכו' ולא היתה ברכתו לבטלה וכ' הב"ח דדעת הב"י דכיון דקי"ל דכל הברכות שהם חובה אע"פ שיצא מוציא כדאיתא בס"פ ראב"ד א"כ ה"נ זה שבירך ולא תקע ואפי' יצא והלך לו וכו' לא הוי ברכה לבטלה ע"ש הרי דס"ל למרן דאפי' יצא מוציא אפי' לבקי הפך מה שכתבנו לדעת מרן ויותר יש לתמוה דמרן עצמו שם כאותו סי' לעיל מזה כתב בשם תה"ד סי' ק"מ מי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבי' דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך ע"ש אשר ע"כ נרא' דקושט' הוא דס"ל למרן דאם יצא אינו מוציא לבקי אלא דהכא גבי תקיע' שאני דכיון דמתחילה כשבירך דעתו היה לצאת איהו גופי' ולהוציא גם אחרי' עמו אע"פ שאח"כ כשלא יכול לתקוע יצא והלך לו שפיר י"ל דלא הוי ברכתו לבטלה ויוציא אפי' הבקי בברכתו כיון דמתחי' דעתו נמי לצאת גם הוא אמנם היכא דכבר יצא מודה מרן דאינו מוציא לבקי. אך יש לעמוד בזה דהרא"ש בברכות בפ' ג"ש סי' ט"ו כתב וז"ל אבל קידוש יכול להוציא אע"פ שיצא כבר ע"ש מבואר דעת הרא"ש דס"ל דבברכ' המצות אע"פ שיצא מוציא אף לבקי כדעת הג"א הפך דעת הטור וצ"ע:

באופן דמחלוקת הפוסקי' בזה דלדעת הג"א בפ' ראב"ד והרא"ש בפ' ג"ש שכתבנו ס"ל דאם א' מתעטף בציצי' אף אם הוא בקי חבירו מברך אף שהוא אינו עוסק עתה באותה מצוה ולדעת הטור ומרן לפי מה שביארנו דדוקא היכא שעוסק במצוה יכול להוציא את חבירו אפי' אם הוא בקי ולדעת הר' אשר ב"ח ס"ל דבכל מצוה שיש בה עשיה אע"פ שהוא עצמי עוסק במצוה כדי לצאת י"ח עצמו אפ"ה אינו מוציא אחרים בכרכתו אם הוא בקי ומצאנו לו חבר בסברא זו בס' א"ח כ"י (שיש בו תוספת מרובה שהשמיטו בא"ח הנדפס) שכתב בה' ספירת העומר וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם שהש"צ אומר ספי' העומר בקול רם מפני שש"ץ מוציא את השומע מפני ששומע כעונה וכו' ובכלל זה כל המצות המתוקנות בציבור כתקיע' שופר ולולב ומגילה דש"צ מוציאם חוץ מק"ש וקפלה וב"המז כמו שביארנו (ותשו' הרשב"א הלזו היא בח"א סי' תנ"ו) וכתב הר' שם טוב ז"ל ויראה לי שאין בכלל זה לולב שהרי כל א' חיי' ליטלו ולקיים בו מצות נענוע ואין א' מברך לחבי' אפי' ש"צ אלא מי שנוטל מברך כטעם המוזכר בירוש' בברהמ"ז דמי שאוכל מברך עכ"ל ונראה פשוט שדעתו דכל מצוה שיש בה עשיה חיי' לברך הוא עצמו ולא מהני ברכת אחר שיברך עליו ולולב דנקט לאו דוקא דה"נ בשאר כל המצות שהם ע"י עשיה כגון ציצית ותפלין וכיוצא בהם שכל א' חיי' לעשותם ולקיים המצוה אין אחר יכול לברך לחבירו ולולב דנקט הוא משום דהרשב"א כייליה ללולב בהדי שופר ומגילה לכך נקט הר' ש"ט לולב וה"ה לכל המצות דכותיה דאית בהו עשיה דכולהו חד טעמא אית להו כלולב הרי דס"ל כדעת הר' אשר ב"ח דכל מצוה שיש בה עשיה כל א' מברך לעצמו ואין אחר מוציאו:

ויש להסתפק היכא דיכול לצאת בברכת חבירו אם הוא רשאי לברך לעצמו או לא ולכאורה נראה דכיון דיכול לצאת בברכת חבירו הו"ל כמו ברכה לבטלה והנה היכא דמברכי' כולם כא' נרא' פשוט דיכולי' לברך ולא הוי ברכה לבטלה וזה מתבאר ממ"ש מרן בסי' ח' אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כא' כולן מברכי ואם רצה א' מברך לכולם הרי דאע"ג דיכולי' ליפטר בברכ' א' מהם אפ"ה אם לא רצו לצאת בברכ' א' מהם מברכי' כולם כא' דחשי' כמו שמברך כל א' בביתו. אמנם אכתי יש להסתפק דאפשר דדוקא בבה"כ דכולן מברכי' כא' דעדיין אין מקום לצאת בברכתו של חבירו והשתא מיהא כולהו בני חיובא נינהו משו"ה רשאים לברך כיחד אבל היכא דאין הב' מברך עד שישמע הברכה מפי הא' ויענה אמן יש לספק אם רשאי לברך לעצמו אחר שענה אמן על ברכת חבירו דלכאורה נראה דכיון דבידו לצאת אמן של חבי' הו"ל ברכה לבטלה. והנה מהרשד"ם ז"ל בחא"ח סי' עמד בזה וקרא ערער על אנשי' שמתקבצי' בתפלת השחר ואומ' א' מהם ברכות של שחר וכולן עונין אמן ואח"כ מברך הב' ועוני' כולן אמן וכ' דלאו שפיר עבדי דכיון דכולן יכולי' לצאת בברכ' הא' אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקי' למצוא טעם על המנהג שנהגו לומ' אותם בבה"כ שהיה ראוי לומר אותם במקומם וכדאמ' בפ' הרואה כד מתער משינתי' לימא וכו' ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבה"כ משו' ע"ש ולא די לנו זה אלא שנכניס עצמנו בברכה שא"ץ את"ד עש"ב. והנה מ"ש ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג הוא הטור בסי' מ"ו שכ' לפי סדר הגמ' היה ראוי לברך ע"כ א' וא' בשעת' וכו' וגם מפני שרבי' ע"ה שאין יודעי' אותם תיקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריה' ויצאו י"ח אבל ודאי חובה היא ע"כ יחיד ויחיד לברך אותם וכתב מרן הב"י בשם מהרי"א דרמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו ע"ש הרי דפשיטא לי' דאע"ג דיכול לפטו' עצמו בברכתו של חבי' מ"מ יכול הוא לכוין שלא לצאת בברכתו ויברך הוא עצמו וגדולה מזו כתב הב"ח וז"ל ומ"ש אבל ודאי חובה וכו' כלומ' לא יסמוך כל אדם על עניית אמן ולא יברך בעצמו וכו' דפשיטא דחובה היא ע"כ יחיד ויחיד והביא מה שהשיב רב נטרונאי וכו' להורות שיהיו נזהרין לברך אותם ויסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת מאה ישראל בכל יום וכו' דלא מהני עניית אמן אלא לע"ה שאינם יודעים לכרך אבל היודע צריך לברך את"ד ע"ש הרי דס"ל דברכות אלו אם היה יודע לברך לא מהני עניית אמן על ברכת אחרים. ועיין לה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ:

אך ק"ט על הב"ח דהא ברכת המוציא היא מכלל הק' ברכות כמו שכתב מרן שם ואפ"ה קי"ל בסי' קס"ז דא' בוצע לכל המסובי' ויוצאין כולן בברכתו וכן ברכת המזון היכא דאיכא זימון א' מברך ואחרי' יוצאין בברכתו ועכ"ל דהעונה אמן נמי הוי כמברך ולא בציר לי' מהק' ברכות וצ"ע:

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה