שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן רפ
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מנחם מענדל נ"י מו"צ בווישקאווי.
ע"ד שהוציא אחד על חבירו שני שטרות שחתום בכל אחד שני עדים. והעדים העידו על ענין אחד והכחישו זה את זה. ועתה חתום אחד מכל כת על שטר האחד והשני מכל כת על השטר השני ויש מי שדן לפסול שני השטרות דהא בכל שטר יש אחד פסול ובטלה כל העדות. וכת"ר דן עפמ"ש התו' בסנהדרין (דף ל"א ע"א) דהיכא שאין ידוע מי הוא הפסול לא בטלה עדות השני. וא"כ יש לחייבו עכ"פ על סכום של שטר אחד משני השטרות. והנה אני גולה ממקומי ומחוסר ספרים וג"כ הייתי קצת חולה ל"ע. לזאת אשיבנו בקוצר:
הנה לכאורה אין מקום לסברת כת"ר דהא יש שם בתו' עוד תירוצים אלמא דלא פשיטא להו סברא זו. ובתו' ב"ב (דף מ"א ע"ב) לא הביאו כלל סברא זו. וגם בטוש"ע לא הובאה סברא זו להלכה. אכן במראות הצובאות סי' י"ז ס"ט בהגהה נראה דס"ל סברא זו להלכה ע"ש והנה צריך להבין סברא זו דכיון דילפינן במכות (דף ה' ע"ב) מקרא דנמצא א' קא"פ עדותן בטילה. א"כ מה נ"מ אם פסולו ידוע או לא דהא להעד השני ידוע פסולו שהרי הוא יודע שחבירו העיד שקר. לזה נלע"ד כוונת התו' בסנהדרין (דף ל"א) שכת הכשירה לא ידעה אז בפסול השנית אם היא העידה ראשונה. ובספק הרי קיי"ל כר"ה דס"ל דמוקמינן על חזקת כשרותם. ואף דב"ש ס"ל נחלקה עדותם. מ"מ י"ל דס"ל דבספק לא מיקרי נמצא קא"פ. או הכוונה דהא עכ"פ בשעת ראיית הדבר לא היו עדיין פסולים. ולפמ"ש צ"ל דהתו' בתירוצם זה ס"ל כהפוסקים בח"מ סי' ל"ו ס"ב שצריך שידע הכשר בפסולו של השני. ומיושב בזה קושיית המה"צ. דהא דר"ס ל"א איירי שכבר העיד בשקר. והשני יודע פסולו כיון שאחד מכת שכנגדו מעיד עמו. ומוכח ממ"ש כל הפוסקים ר"ס ל"א שא"צ לישבע נגד עד הכשר. דס"ל כמש"ל. ודלא כהמה"צ. וכ"נ בפוסקים בח"מ סי' ל' ע"ש בתומים סק"ח. וממילא בנ"ד שיודע האחד שהשני העיד שקר. ודאי שפסולים השטרות משום שאחד מהעדים פסול:
ועפמ"ש יש לבאר למה לא הביאו התו' בב"ב (דף מ"א) תירוצם שאין הפסול ידוע. דהנה בסנהדרין שם גרסינן בברייתא כת אחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה יש בכלל מאתים מנה. משמע שתופסים הגדת העדים שהעידו מאתים. רק דמ"מ כיון שהעידו האחרים מנה נותן רק מנה. ולזה יפה תירצו שהכת שהעידו מאתים לא ידעו עדיין שיבואו השניים ויאמרו מנה. וא"כ לא ידעו בפסולם. אבל האומרים מנה כבר ידעו שהראשונים אמרו שקר ונתבטלה עדותם ורק מ"מ מחייבים מנה מפני דעכ"פ ישנה בכלל מאתים. ובכ"ז א"א לחייבו מאתים כיון שמה שאנו מבטלים לעדות שהעידו מנה הוא מפני שידעו שעדותם על מאתים הוא שקר. א"כ אין לחייבו מאתים אבל מנה חייב ממ"נ. אכן בב"ב שם הגירסא אחת אומרת מנה ואחת מאתים. וא"כ עדים השניים כבר ידעו בפסול הראשונים. וא"כ בטלה עדותם ואין שייך לחייבו בשביל שיש בכלל מאתים מנה. ולזה לא תירצו התו' תירוץ שאין הפסול נודע. ותירצו תירוצים אחרים דא"ש בכל גוונא. ואף שיש בזה לפקפק קצת. אבל הפירוש בדברי התו' נלע"ד שהוא כן: