שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן רעח
ע"ד שוכר שכלה הזמן שכירותו אי הוי ש"ש על הדבר המושכר לו:
נראה דהנה איתא בב"מ (ד' צ"ח) ע"ב בעי ראב"י שאלה בבעלים וכו' שכירות ושאלה מישך שייכא וכו'. ע' פירש"י שפי' דכל חיובי שוכר ישנם בשואל ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור ע"ש. והוא צ"ע טובא דאיך שייך לומר שהחיוב ממשיכה ראשונה כיון שכבר נשלמה שאילתו וה"ז כקנין חדש וכפי' רש"י בד"ה מי אמרינן ע"ש. ומצאתי בשטמ"ק שהרגישו הראשונים בזה ופירש שם דאיירי שלא כלה זמן השאלה עדיין ועדיין הוא דחוק לענ"ד דמ"מ חיוב חדש הוא. ובאמת צ"ע דהא מצינו כה"ג לעיל (דף ל"ד) דמהני משיכה ראשונה לקנותה אח"כ כשתגנב וישלם ע"ש. ונראה הכוונה שהשומר כשמושך הדבר הנשמר הוא מושך על דעת כל דיני שמירה. ומהם ג"כ שכשיגנב וישלם קנוי לו הכפל. ומועלת המשיכה בכלל לכל פרטי דיני שמירה וכן הלוקח במקחו ודומיהם. וא"כ הכא שכבר כלה זמן השאלה לא שייך כלל לומר דחיובו נמשך ממשיכה ראשונה. דהא לא משך רק על זמן זה. ונראה בכוונת רש"י דבאמת הא קיי"ל דשואל אחר זמן שאילתו כשנשאר עוד ת"י הוי כש"ש וחייב בגניבה ואבידה כדאיתא לעיל (ד' פ"א ע"א). וא"כ זה מכלל דיני שאלה שאחר הזמן הוי ש"ש כנ"ל. ונמשך חיוב זה משעת משיכה ראשונה שמשך על דעת כל דיני שואל כמש"ל. וא"כ נראה לפ"ז שאם שאל בבעלים אף לאחר הזמן ג"כ פטור כיון שחיובו נמשך ממשיכה ראשונה והיא היתה בבעלים. והיינו דקאמרינן דשכירות בשאלה מישך שייכא. פי' דכיון שאם היה נשאר ברשותו ממילא בלא רשות בעלים ג"כ היה נמשך עליו חיוב גניבה ואבידה ממשיכה ראשונה כנ"ל. ורק דבבעלים פטור. א"כ כשנשאר ת"י ברשות בעלים שהשכירו לו ג"כ לא נוסף עליו חיוב טפי מאלו נשאר ת"י ממילא. וזהו שדקדק רש"י לפרש דכל חיובי שוכר ישנם בשואל. והיינו כנ"ל. והדר קמיבעיא ליה להיפוך בשכרה ושאלה שניתוסף חיוב אונסין. אי נימא דכיון דחיוב גניבה ואבידה עומד במקומו לענין אם נשאר ת"י אחר זמן שכירותו כנ"ל. וכשהיה בבעלים פטור כנ"ל. אם כן גם באונסין פטור. דלא שייך לחלק ביניהם לגבי שואל. או נימא דהוי קנין חדש ושלא בבעלים. זהו כוונת רש"י למדקדק בלשונו שם. שזולת זה אין ביאור כלל לסברת צדדי הבעיא. ע"ש. ולכאורה יש לדקדק מזה דרש"י ס"ל דאף שוכר לאחר זמן שכירותו הוי ש"ש ודלא כהמחבר בח"מ סי' ש"ד, וסי' שמ"ג שכ' דהוי שומר חנם. וס"ל כהריטב"א הובא בקצה"ח סי' שמ"ג דס"ל דהוי ש"ש כ"ז שלא אמר טול את שלך. אבל באמת כבר כ' השושנת יעקב דט"ס הוא בשטמ"ק וגם הריטב"א ס"ל דהוי ש"ח. והמחנה אפרים סי' י"ט האריך להוכיח דאף שומר לא ליהוי. וא"כ קשה מסוגיין ופירש"י כנ"ל:
והנראה לחדש בזה דהנה, בש"ש מצינו בש"ס (דף פ"א) דקאמר ליה טול את שלך. והיינו כ' בש"ש התחייב רק לשמרו עד כלות הזמן וא"כ כשכלה הזמן אין חיוב עליו להחזירו לבעלים. ורק שהבעלים יקחוהו בעצמם ממנו. דמהיכי תיתי לחייבו בשמירה ואדרבא י"ל שגם ש"ח אינו וכמ"ש המח"א כנ"ל. משא"כ בשוכר שנראה הסברא שמחוייב להחזירה לבעלים בעצמו וכמו דמשמע בשואל במתניתין (דף צ"ח ע"ב). וכמו דאיתא בב"ק (דף קי"ח) שצריך להשיב לרשותו. וא"כ כשלא החזירה הוא עומד במקום הבעלים לענין חיוב גניבה ואבידה כ"א היה מחזיר היה בעליו משמרו. ולזה בשוכר שפיר הוי ש"ש אף שכלה הזמן:
אלא דלפ"ז תקשה ל"ל לעיל (דף פ"א) טעמא בשואל דהוי ש"ש הואיל ונהנה מהנה. תיפוק ליה דחייב ממילא מצד שמחויב להחזיר ולא החזיר עדיין. אבל לכאורה תיקשי טפי דהו"ל להתחייב אף באונסין כיון דאכתי בחיוביה קאי כ"ז שלא החזיר. אכן באמת ז"א דכיון שעיקר חיובו הוא מצד שאם היה מחזירו היה בעליו משמרו כנ"ל. זה שייך רק בגניבה ואבידה ולא באונסין. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. וגם שארי אונסין י"ל דבעליו ג"כ היה נאנס בזה ונראה דגם חיוב דש"ש לא שייך רק כשעיכב הדבר אצלו איזה זמן. אבל אם שלחה תיכף אחר זמנו להמשכיר. לא שייך לומר למה לא שלחת לי קודם והייתי שומרה בעצמי. דהא אכתי היה בתוך הזמן. וכן בשואל כששלחה תיכף ככלות הזמן לא שייך לומר דליהוי ש"ש מטעם זה כנ"ל. ולזה אצטריך לטעמא דכיון שנהנה מהנה דשם איירי לענין כששלחה אחר זמנו. ע"ש. ובעיקר דין זה עדיין צ"ע בהא דב"ק (דף קי"ח) ובח"מ סי' רצ"ג לענין מקום השבת פקדון ע"ש. וע' גיטין (דף י"ג) שחייב באחריות הפקדון. וצ"ל דהוי תוך זמן או בלא שום זמן. ואין הפנאי מסכים להאריך בזה:
ואגב אזכיר מה שנתחדש לי בהא דאיתא בב"מ (דף קי"א ע"ב) להקדים עני לעשיר וכו' ופירש"י וכשאין בידו ליתן אלא לאחד מהם. והוא דין מחודש דבבעל חוב לא מצינו זה שיקדים עני לעשיר. ועל כגון זה נאמר ודל לא תהדר. וצ"ל דבשכר שכיר שאליו נושא נפשו עני קודם. וצל"ע אם הוא קודם אף כשאין לו רק לשלם לאחד. או דין קדימה הוא רק כשאין לו כעת מעות מזומן לשניהם ולמחר וליומא אוחרא ישלם גם לשני. ואין תועלת בקדימתו רק במה שלא יצטרך לתבוע עוד ולהמתין על שכרו. אבל כשאין לו כדי שילום שניהם. אז י"ל שדינן שוה כשני בע"ח דעלמא שחולקין כדאיתא בכתובות (דף צ"ג). ונלע"ד להכריע דרק ביש לו שייך דין קדימה. דגוף דין קדימה חידוש הוא ועדיף למעט בחידוש. וכעין זה חילקו הת"ו בשבת (ד' כ"ג ע"ב) דהיכי דאפשר למיעבד תרווייהו תדיר קודם. והיכי דא"א רק חדא. פרסומי ניסא עדיף. וכעין זה כתבו התו' ביומא (דף ל"ג) ד"ה אין מעבירין. ואכמ"ל בזה. וכ"נ להוכיח ממאי דקאמרינן הכא דעני קודם לאביון משום דאביון לא כסיף למיתבעיה. ואי איירי באין לו יותר. א"כ מה בצע במה דלא כסיף לתובעו כיון שידוע שאין לו לשלם. ועכצ"ל דאיירי בגוונא דאית ליה רק שאין לו כסף מזומן כעת. ולפלא בעיני על הפוסקים שהשמיטו דין זה. ובספרי פ' תצא פיסקא רע"ח איתא א"כ למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע ע"י עני ואביון יותר מכל אדם, ולפ"ז אפשר שהפוס' פירשו כן בש"ס ג"כ שאין הכוונה להקדים לפירעון השכר רק לפירעון עונש אם לא ישלם. אבל בכ"ז הו"ל לאתויי דעת רש"י בפוס'. וגם דבאמת א"א לפרש כן בש"ס הצריכותא וגם דמצריך תרי קראי להקדים עני לעשיר ועני לאביון. דלענין למהר ליפרע העונש סגי בקרא דעני ואביון שהוא להקדימם לעשיר וכמובן. ולפ"ז י"ל דהספרי לא ס"ל צריכותא דהש"ס ודריש קרא דעני הוא להקדים ועני ואביון ליפרע. או דס"ל כריב"י בש"ס דליכא רק חד קרא. ועכ"פ לדידן דאיכא תרי קראי דקיי"ל כסתם משנה. קשה ל"ל הביאו הפוסקים דין זה: