שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן רסד
ב"ה י"ב אד"ש תרל"ה באדקי.
כבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה יחיאל נ"י אבד"ק מילייציץ.
ע"ד עגלים הנקחים מעכו"ם ויש בהם סימנים. וע"א שמע מהעכו"ם בעל העגל קודם המכירה שהוא עדיין בתוך ז' ללידתו דמהימן כמבואר ביו"ד בסי' ט"ז לענין או"ב ובסי' קכ"ז. ובוודאי אין בסימנים הרופפים להכחישו ויצא באיסור ואח"כ בא ע"א שידע שהוא אחר ז' ונסתפק כ"ת אם יוחזר להיתר כיון שהעדים אינם מוכחשים בגוף העדות. ונשאר מיגו דבידו ביד העכו"ם ומה לי לשקר כחזקה או כעדים דמי והנני להשיבו כפי מסת הפנאי:
הנה ביבמות (דף קכ"ב) תניא עכו"ם שאמר פירות הללו של ערלה וכו' לא אמר כלום שלהשביח מקחו אומר כן ומשמע דאי לאו להשביח מקחו היה נאמן. שבתוספתא דדמאי פליג עלה רבי וס"ל דנאמן לאסור אף בכה"ג ופסק הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט כרבי. ורק שכתב בשם הר"מ דזה דווקא כשהפירות היו שלו. אבל לא בשל אחר שהוחזקו בהיתר ובש"ך סי' ט"ז סקכ"ג הביא בשם תשובת הרשב"א לפסוק כרשב"ג וע' בתבו"ש שהשיג עליו ואין ת"י תשובת הרשב"א. אבל מדברי כולם נלמוד דהיכי דבידו נאמן העכו"ם מטעם דאי בעי לא מזבין לה כמ"ש הש"ך שם ולמד מזה בסי' ט"ז לענין או"ב שנאמן וכן בסי' קכ"ז סקי"ט. ורק שהרא"ש ס"ל דאף אם י"ל שאומר להשביח נאמן לאסור:
והנה בטעם הא דכל שבידו נאמן שיטת רש"י ותו' בגיטין (דף נ"ד) מטעם שבידו לנסכם ולטמאם. והרא"ש הקשה שם דמה מיגו הוא זה דהא יצטרך לשלם. ולזה כתב שהכוונה דהוי כבעלים. והנה סברת רש"י ותו' באמת צריך ביאור דהיכן מצינו שיהא ע"א נאמן מטעם מיגו. וביותר תמוה טעם רבא שם שנאמן אף לאחר שיצא מתחת ידו והא הוי מיגו למפרע. וזה לא אמרינן כמ"ש התו' בב"ב (דף ל') ובכ"מ. ועוד דלפ"ז תיקשי טובא על אביי מהא דקדושין (דף ע"ד) נאמן דיין לומר לזה זכיתי אף שכבר אינו בידו כמבואר בש"ס שם. ורש"י פי' שם הסברא דרמיא עליה למידכר. ועדיין לא ידענו דמ"מ למה נאמינו בזה. וכן שם גבי נאמן המוכר לומר לזה מכרתי שיטת רש"י שם שאם קיבל המעות רק מאחד נאמן אפילו כשאין מקחו בידו ע"ש. וצ"ל דיש לו מיגו על המעות וכשאין עדים ממי קיבל. וא"כ אכתי תיקשי מאי משני דנקט מתרווייהו. דמ"מ יש לו מיגו על המעות. ועכצ"ל או דמיירי בעדים ע' במלחמות שם. או דלא מהני מיגו על המעות להחפץ הנקנה. ובעיקר הטעם פירש"י דמידק דייק משום מי שפרע ורק כשמקחו בידו. והקשו התו' למה נאמן אח"כ. וכן קשה לרבא דס"ל דאף אח"כ נאמן. ולהפוסקים דכשבע"ד מכחישו אינו נאמן א"ש. אבל התוס' וש"פ כתבו דאף במכחישו נאמן וא"כ קשה כנ"ל:
שוב ראיתי דמהא דמקח הרגיש הש"ך ג"כ בסי' קכ"ז סק"ג. אבל תמה אני שלא הקשה מזה לרבא כמש"ל וכן יש להקשות מהא דב"ב (דף קל"ד ע"ב) בסוגיא דגרשתי את אשתי דאמרינן דלמפרע אינו נאמן. וכן פסקו כל הפוסקים. והא לא גרע מהא דרבא שאף אחר שכבר יצא מת"י נאמן וכ"ש זה שעתה בידו. וכן מוכח בסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) דפריך אהא דתניא באומר טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן וביום פלוני אין נאמן ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופליגי עלה אביי ורבא. ולפ"ז לא תיקשי מידי דלמפרע אינו יכול לומר שנטמאו כיון שכבר עברה העת. וא"ל דמשמע להו דאף להבא אינו נאמן. דהא בב"ב שם איכא פלוגתא אי פלגינן דיבורא. וכן פירש"י שם דהא דביום פלוני בעי דווקא שיצא כבר מתחת ידו. וכן סתמו כל הפוסקים. וביותר קשה לי דאמרינן שם דהוי ספיקא דקאמר חוש לה. ורשב"ם פי' שם משום דאם גירשה קלא אית לה כדאיתא פ' האשה שנתארמלה. ותמהני דאדרבא שם (דף צ"ג ע"א) איתא דמגרשי בצינעא. וכן בח"מ סי' ק"נ אמרינן דאף דמיגו במקום קול לא אמרינן אבל אם טוען נגד הקול שפיר הוי טענה. וא"כ כ"ש כאן שיש לו מיגו דבוודאי יהא נאמן אף שהקול מכחישו. ובפרט שכאן הוא רק מניעת הקול. ואפשר כוונת הרשב"ם כמו דאמרינן בכתובות שם שלא תנשא באומרים לא ראינוה. וכן הכא אבל ז"א דהא כאן פסקו כל הפוסקים באה"ע סי' קנ"ב דהוי ספק גמור:
ב) וצ"ל שהרשב"ם לא רמז רק לסברא דקלא אית ליה וממילא אנו צריכים להחילוק שכתבו הפוסקים בזה דשאני התם דאיכא עדים ולא מהני קול להכחיש העדים. אבל עדיין צ"ע דמ"מ למה יגרע כיון דמהימן מה"ת כעדים. ובפוסקים מבואר דהוי ספק גמור ע"ש. ובזה ק"ל על הר"ן בכתובות שם שהקשה בע"א אומר נתגרשה דליהמניה במיגו דאי בעי שתק והשתא הא הוי מיגו במקום קול. ואף דתניא אם נשאת תצא. הא וודאי תצא כיון דהוי ספק גירושין. וצ"ל משום דסתם אף אם נשאת לעד עצמו דאז לא מפקינן. (ועדיין צ"ע בזה) וגם דבעי לשנויי אף למ"ד בב"ב שם דנאמן. וגם י"ל דבעי לשנויי דאף דאיכא קול שנתגרשה מ"מ אינו נאמן ובאמת צ"ע למה סתמו הפוסקים בבעל אי איכא דליהמניה. וצ"ל דלאו דווקא קלא הוי אלא היו יודעים עדים מזה וע"ש בב"ב (דף קל"ה) ואכמ"ל בזה. עכ"פ קשה מהכא לההיא דגיטין (דף נ"ד) שהזכרנו. והנה מצינו נאמנות כעין זה בקדושין (דף ע"ג) גבי אם וחיה שנאמנין על הולד. וכן שם גבי פוטרת שבדקה עצמה ומצאה טמאה. והר"ן והרשב"א כתבו שם הטעם דהוי תקנת חכמים מפני שעל הרוב א"א לידע בלעדה והימנוה רבנן. וכ"כ הרשב"א הטעם גבי בעל המקח. וזה צ"ע לענ"ד דהא אמרינן בעלמא כל שבידו נאמן וגם דהא גבי חיה כ' שם הר"ן דע"א מכחישה וגבי מוכר כתב הרשב"א דאף שני עדים אין מכחישים אותו. וע"א לכ"ע לא. וע' ח"מ סי' רכ"ב. ובבכורות (ד' ל"א) אמרינן דרואה מעשרותיו דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה וכן בהקדש אי בעי מיתשל. ומבואר מזה דמיגו לעשות איסור שיטיל עכשיו מום ויאמר שהיה מקודם או שנעשה מעצמו לא אמרינן. דהא בישראל עסקינן. וכן פירש"י דבעי מיגו דהתירא. וא"כ מ"מ הא עכשיו אינו בידו ואיך אמרינן מיגו למפרע. ומזה קשה גם על הרא"ש דהטעם משום בעלים דא"כ שפיר הוא נאמן בלא"ה אף דלית ליה מיגו דהתירא וכקו' הרא"ש בהא דניסוך אך שם י"ל משום חשדא וכמו בדן את הדין ולזה בעי מיגו דהתירא:
אבל עדיין קשה לי דהא קיי"ל שם (דף ל"ה ע"ב) דבעלים מעידין עליו וכ"פ בי"ד סי' שי"ד. וקאמר שם משום דישראל לא חשידי ובעי לאתויי ראיה ממעשר ודחי דיש לו מיגו ומסיק שנאמן אף בלא מיגו. ועוק"ל דהא הך דאין רואה בכורות עצמו פסקינן כן ברמב"ם פ"ג מה"ב וטוש"ע י"ד סי' שי"ב ואף בזמן הזה ואמאי הא בזה"ז היה לו מיגו להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם כדאיתא בתמורה ר"פ כיצד. ורק בזמן הבית אסור לכתחילה. ואדרבא אמרינן בבכורות (דף נ"ג) דהטלת מום בבכור עדיפא מהטלת מום בכוליה עדריה דמעשר ובפרט שעיקר חשדא הוא רק בזה"ז שבכור תם אינו ראוי להקרבה משא"כ בזמן הבית וכ"כ המהרי"ט אלגאזי. והנה רש"י (דף ל"א) שם פי' דאיירי בכהן. ונראה דעתו דרק כהן חשוד ולא ישראל. אבל דבריו צ"ע דהא מתניתין היא בנגעים ושם עיקר הדין שאין אדם רואה דבר השייך לו. ולא איירי מדין חשדי כהונה. דזה לא אצטריך התם לאשמועינן. וכ"כ כל הפוסקים סתמא דאף ישראל שיש לו בכור מאבי אמו כהן או ספק בכור אסור לראותו. וכבר חילק הר"ש בנגעים שם בין אתחזק איסורא ללא אתחזק. אבל צ"ע דכיון דבדבר שהוא שלו הוא נאמן א"כ מאי שנא ומכ"ש בבכור דאית ליה מיגו. ובאמת בכל ההוראות כן:
ג) ואפשר שזהו טעם הרא"ש שהשמיט בבכורות דין זה ותמה עליו שם במעד"מ ולפמ"ש א"ש. וכ"נ בתו' יומא (דף ע"ח) דמוקי לה הך דכל הבכורות בכהן ע"ש. אבל הדבר צ"ע וכמ"ש. ומכ"ש דתיקשי לרב חסדא אר"ק שם (דף ל"ה ע"ב) דס"ל דאף בישראל בעי שני עדים על מומו ולהרמב"ם יש בזה שיטה אחרת בהא דספק בכור ואכ"מ ואפשר למצוא חילוק בין בכור למעשר כגון שבא הבכור לידו אח"כ. וא"כ לא היה בידו מקודם. אך דא"כ בכה"ג גם במעשר לא יהא נאמן. ועוד דתיקשי לפמ"ש הש"ך ר"ס קכ"ז דלשיטת הרא"ש אף ביין מבושל אף שלא היה בידו מעולם ע"ש. ובאמת נראה לחלק בין הוראה לשאר נאמנות. כי נאמנות הוא על דבר שאירע אצלו. ובזה יסורו דברי הד"ח ס"פ עד כמה והתב"ש סי' י"ח סקל"ט וע"ש בט"ג ופרמ"ג. ועת"ו ס"פ עד כמה שנשארו בקושיא מכל ומבדיקת סכין. וע' בבכ"ש שכ' דקושייתם מיו"ט. והוא קשה דהא אף שהיה מקודם בידו נאמן כמו במעשר בהמה וכנ"ל. ומ"ש שעיקר קושיית תו' מביצה (דף כ"ח) דקאמר ביו"ט ת"ח רואה לעצמו. לענ"ד הא מסיק ומשאילה לאחרים. וא"כ יש לפרש דבאמת אינו שוחט לעצמו רק שמשאילה לאחרים. וגם מ"ש מתו' פסחים (דף ו') דשחיטה מיקרי בידו. לענ"ד אין זה כוונת התו' דהא כתבו זה על אשה ועבד שמאמינים אותם בכל יום על שחיטה וניקור. וזה וודאי לא שייך דהא קיי"ל בי"ד סי' א' שלא ראינו נשים שישחטו. ומסתמא היה מנהג זה מדור דור ומכ"ש עבדים יעו"ש ביו"ד סי' א' בב"י ובט"ז וש"ך. אבל לענ"ד כוונת התו' שמאמינים אותם שהם מוליכים לשוחט לשחוט ואומרים שנשחט כדין. וזה ברור. ואף שבתו' עירובין (דף נ"ט ע"א) ד"ה ותחומין הלשון בידה לשחוט. מ"מ גם שם הכוונה לשחוט ע"י אחרים שהרי יש שוחט בעיר, וקושיית התו' נראה שהיא אף לפי תירוץ הר"ש דאתחזק איסורא שאני דמ"מ תיקשי מסכין שנפגם וכקושיית הט"ז גבי שחיטה דהויא אתחזק איסורא. ומכ"ש לפמ"ש הבכו"ש שם דגם בסכין מיקרי גופיה אתחזק ע"ש. ובאמת תירוץ הט"ז שם צ"ע קצת שתירץ דהוי רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. דמה יועיל זה לענין לכתחילה דזה שייך לומר אחר השחיטה להתיר לאחרים לאכול משחיטתו שנסמוך על הרוב. אבל מה שאין לו נאמנות לכתחילה מה שייך לסמוך על הרוב. ולשחוט לעצמו דאף בידוע בוודאי שהוא מומחה אסור וכדמוקי בבכורות (דף ל"א) למתניתין ביחיד מומחה:
ועוד יש לעורר מההיא דיבמות (דף מ"ז) דפליגי ר"י ורבנן אם נאמן לומר נתגיירתי ע"ש ואמאי הא הוי בידו שהיה יכול להתגייר וגם עכשיו הוא בידו ולכל הפחות יהא נאמן מכאן ולהבא וכמו בגרשתי את אשתי. ולשיטת הפוסקים דבעי בגר ג' מומחין י"ל דלא מיקרי בידו וכדאמרינן בשבת (דף מ"ו ע"ב) דרק היכי דסגי בג' הדיוטות מיקרי בידו. וכ"כ הנ"י ביבמות ר"פ האשה רבה להדיא לענין הא דנאמן בהקדש משום דמצי לאיתשולי (וצ"ע על הנ"י שם שלא הזכיר כלל שמבואר כן בסוגיא דשבת הנ"ל) אבל ז"א דהא לכל הפוסקים עבדינן השתא בגרים שליחותייהו ואף בהדיוטות. ובחי' הארכתי בזה בע"ה ומכ"ש שהרבה פוסקים ס"ל שאין מעכב כלל שלשה. וכ"ה בתו' ב"ב (דף ע"ט ע"ב) דמיקרי בידו וע' קידושין (דף ס"ג) ובב"מ (דף ל"ג ע"ב). ע"ש ברי"ף ומרדכי. ובנ"י שם כתב דגר נאמן דהוי מילתא דעבידא לאגלויי. וצ"ע בזה. וצ"ל דזה דווקא בדלא אתחזק שהיה עכו"ם וכ"כ התו' שם. וע' ח"מ ס"ס ל' שיטת הריב"ש דלא מהימן אף במילתא דעבידא לאגלויי והיה מסתייע זה מסברא זו דלהוציא ממון הוי חזקה ואינו נאמן. וכן היה מיושב קושיית הבני שמואל על הריב"ש מהא דסי' מ"ט ע"ש בקצה"ח סי' מ"ט סק"ב. ומ"ש דרק בדרבנן צע"ג ואכמ"ל בזה. וכן היה מיושב קושיית התומים בסי' ל' שם מהא דב"מ (דף ל"ח) גבי שמעו בו שמת דהתם לא מפקינן מחזקתיה כלל. רק שי"ל דשם הוי חזקת חי. אך ז"א דחזקת ממון דווקא מתנגדת. וכן אתחזק איסורא. שוב ראיתי בתשב"ץ סי' פ"ג פ"ד שעיקר פלפולו הוא בסוגיא זו ותימא על התומים שלא ראה מקור הדברים ואכמ"ל בזה:
ד) ועפמ"ש יש לישב דברי הרמב"ם פי"ג מהא"ב ה"י התמוהים שכ' דלא הוי רק מעלה ביוחסין והיינו משום מיגו שיכול להתגייר אך אכ"מ וע' פנ"י קידושין (דף ע"ג ע"ב) גבי חיה ולאינך פוסקים אפשר דזה לא הוי מיגו טוב. שאינו רוצה להתגייר ולקבל עליו עול מצות. ויש לפקפק בזה מהא דמי לא טבל לקירויו ואקצר ולכאורה אפשר לומר כי כיון שאנו דנין שהוא עכו"ם א"כ אף במיגו אינו נאמן ואף כשבידו היכא די"ל שאומר לטובתו כמו בההיא דלהשביח מקחו שהזכרנו. רק שעדיין תיקשי לדעת הרא"ש ודעימיה שאף בכה"ג נאמן. אך ז"א דהא מסיים שם בתוספתא. נאמן להחמיר אבל לא להקל ע"ש ברא"ש פא"מ. אבל עדיין תיקשי דהא כתבו התו' ביבמות וריש פסחים וכל הראשונים שנאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני. אלמא שמאמינים לו במיגו בכה"ג. ואפשר לומר דהיכי שלא הוחזק בעכו"ם שפיר נאמן במיגו. אבל כשהוחזק בעכו"ם אינו נאמן במיגו זה מפני שלא ניתנה נאמנות זו לו להקל וכנ"ל. ודחוק. וגם היא גופא בעי טעמא כיון דשייך ביה דין דבידו א"כ למה לא יהא נאמן אף להקל. ובשלמא בלהשביח מקחו יש מקום לחלק כמובן אבל בסתמא קשה. וזה וודאי שאין עכו"ם נאמן להקל באתחזק איסורא בדבר שבידו:
ה) ובסנהדרין (דף ל' ע"א) איתא בראה שהטמין בשידה תו"מ אינו נאמן לומר מעשר הם ובשדה נאמן מפני שיכול ליטלן. משמע דווקא שיכול ליטלם בשעת מעשה ולא מקודם והא לרבא בהיה יכול ליטלם מקודם הי"ל להיות נאמן. וע' ר"ן פ"ג דקדושין שכתב דלהכי אינו נאמן משום דאמרינן שעשה זה שלא להשביע א"ע משא"כ ביכול ליטלן. והרמב"ן חולק ע"ש. והנ"י פ' ז"ב דעתו כהרמב"ן ע"ש. ומהפרישה ובסמ"ע סי' רנ"ה נראה שנעלמו ממנו דברי הר"ן הנ"ל וכן מהנתיבות שם. וע"פ הר"ן מבואר מאוד לשון וכן שברמב"ם וטור שם ע"ש והפרישה נדחק בזה. ובאמת דברי הרמב"ן קצ"ע דמה אפוקי ממונא הוא במעשר דהא ברשותיה קאי רק שצריך לאכלו בירושלים. וא"כ נתנסך יינך מיקרי טפי אפוקי ממונא שצריך לשפכו לגמרי. וכן שם גבי אשתו. ועוד ק"ל דאי מיקרי אפוקי ממונא. א"כ הו"ל מיגו להוציא ואף אם בידו ליטלן לא ניהמניה. דהא מ"מ כל היכי דמנחי ברשותייהו קאי. וגם דוודאי איירי בשדה שלהם. רק שיכול ליטלן משם, ואטו כל מי שיוכל לגנוב חפץ משל חבירו בנקל. יהא נאמן לומר שלי הוא במיגו שאם היה רוצה היה נוטלו בעצמו. וזה קשה בלא"ה בהא דקאמר של פלוני הם. ואף לשיטת הרשב"א דאף בדבר שבידו היכא שהוא לטובתו אינו נאמן א"כ יש לחלק בין ליטול לעצמו. כמ"כ יהא נאמן לומר של פלוני. ול"ל לצייר בעובדא שראה שהטמין ובאב ובן:
ו) עכ"פ יש מבוכות רבות בשיטות הפוסקים בהא דבידו ואין הפנאי מסכים לברר הענין כלבבי. וכן הסוגיא דיבמות (דף פ"ח) אין לה ביאור דמייתי מקודם מחלב ושומן ופירש"י דמקשה מסברא שאין לך אדם שיאכל משל חבירו ומדחה דלא אתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים וק"ל דאדרבא שם שהדבר ידו והוא בעליו עדיפא. ובשלמא לשיטת רש"י ור"ת מצד מיגו כנ"ל י"ל. אבל לדעת הרא"ש הנ"ל ודעימיה קשה. ופירש"י מוכרח דאלת"ה מהיכי פשיטא ליה דנאמן. וכן פירש"י בעצמו בגיטין הטעם בשחיטה דבידו. ורק דלטעמיה אזיל משום מיגו. וגם הא דמשני מדבר שבערוה צ"ע דל"ל הא. לימא כפשוטו דהכא אתחזק איסורא. ובגיטין (דף ב' ע"ב) הרגישו התו' בזה וכ' משום דבעי למילף ביבמות מטבל ואינך אף באתחזק ע"ש. וא"כ קשה ביבמות כיון דמקדים הא דאין דבר שבערוה א"כ מאי פריך מטבל. כיון שבשביל זה הקדים סברא זו וצ"ל שעיקר קושיית המקשה ע"פ סברת התו' ביבמות שם, ד"ה מידי דהוה ע"ש. אבל הוא דחוק שחסר עיקר הקושיא. ומצאתי בפנ"י ריש גיטין שדיבר בזה. ובתו' ד"ה ברי לי כתבו די"מ דגמרינן מנדה דכ' וספרה לה והקשו א"כ אפילו אתחזק ותירצו דלא מיקרי אתחזק. ולכאורה תמוה עדיין דשאני התם שעל עצמה נאמנת וכהא דרבא. וצ"ל דלטעמייהו אזלי משום מיגו. ואף שגם לה יש מיגו שלא לומר כלל שראתה. וצ"ל דמשמע להו אף שהוחזקה רואה. אך שצ"ע דהא מ"מ אינה אסורה מה"ת רק בהרגישה. וא"כ יכולה לומר שלא הרגישה ואיך נקרא זה אתחזק ובגיטין (דף ב' ע"ב) הקשו מנ"ל דע"א נאמן באיסורין ותרצו מוספרה לה. והקשו ג"כ ותירצו כנ"ל והוסיפו שבידה לטבול (שם בתו' מפורש כמש"ל דנאמנים על השחיטה דבידם ללמוד ולשחוט או להשכיר אחרים ע"ש) ובד"ה הוי הקשו ל"ל קרא דוספרה אי נאמן אף באתחזק ותירצו דהו"א דבר שבערוה הוא ע"ש. (ובתו' שם מפורש סברתינו לעיל דאף שהיה רק מעיקרא בידו נאמן והיינו כרבא דגיטין (דף נ"ד). וגם כתבו דנאמנין אף דליכא רוב מצויין. וזה דלא כהט"ז ביו"ד ס"ס י"ח שהזכרנו. אך דברי התו' צע"ק ואכ"מ). ודבריהם צ"ע דהא זה ודאי דע"א נאמן באיסורין היכי דלא אתחזיק איסורא אף שאינו בידו היכי שאינו מכחישו וכמבואר בסוגיין ובסוגיא דקדושין (דף ס"ו). וא"כ ל"ל קרא דוספרה לה. ומה זה כתבו דמהכא ילפינן ע"א נאמן באיסורים. דמשמע דכן הוא לפי האמת. גם מ"ש בידה לטבול צל"ע דאטו איירינן בנאמנותה אם כבר טבלה. הא עיקר נאמנותה כתיב גבי ספירתה היינו שנאמנת לומר שהגיע זמנה לטבול. וממילא ילפינן נאמנות גם לענין טבילה. גם מ"ש הפוסקים דשאני גבי נדה דלא אפשר צ"ע דאטו משום לא אפשר נקל באיסור דאורייתא. ואין זה שייך להא דאין דנין אפשר משאי אפשר כמובן. וכעין זה כ' התו' בחולין (דף י"ב ע"א) דרק בדרבנן שייך לחלק בין אפשר ללא אפשר:
ז) וע' כריתות (דף י"ב ע"א) גבי טומאה חדשה וטומאה ישינה. ובכריתות (דף י"ב ע"א) איתא בפלוגתא דר"מ ורבנן בשנים א"ל אכלת חלב והוא אמר ל"א. דאיבעיא להו אי טעמא משום מיגו או אדם נאמן על עצמו יותר ממאה. ולכאורה הוא סברות התו' והרא"ש שהזכרנו דהתו' ס"ל משום מיגו. והרא"ש ס"ל משום דהוא כבעלים. אך תמהני דהיכן מצינו שיהא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. דא"כ לא יועילו עדים בכ"מ. ורש"י הרגיש בזה ופ' בדברים שיש בהם כפרה. ועדיין צריך להבין הסברא וע"ש בתוד"ה או. וגם בהא דמיגו צ"ע דהא הוי מיגו במקום עדים וכבר הרגישו התו' שם בזה ונדחקו הרבה ע"ש. וגם דקשה טובא מסוגיא דב"מ (דף ג' ע"ב) וכמו שהקשו בד"ה ומודים ונשארו בקושיא. ובב"מ (דף כ') דאתיא כלישנא דנאמן על עצמו וזה צ"ע דהא הכא מסיק כהאי לישנא דמיגו. וגם מ"ש התו' דמתרץ דיבוריה. צ"ע בלשון המשנה. וגם דהא מסיק לקמן מודה ר"מ בשפחה חרופה ואינך. ומ"ט התם דאכתי הוי מיגו במקום עדים:
ח) והנראה בזה דלכאורה קשה למה לא נאמין ע"א באיסור הא שנים כתיב רק בממון ודבר ערוה דילפינן דבר דבר וכן בדיני נפשות. אבל באיסורים לא מצינו שיצטרכו שני עדים. והרי ע"א קם לשבועה ונראה הסברא מפני שבממון יש שני דברים מה שמחסר חבירו ואיסור גזל. והנה בממון בעי שנים להוציא. אבל לענין האיסור י"ל דנאמן. רק דא"א לתקן האיסור רק ע"י הוצאת הממון. ולזה חייב שבועה שהוא בירור על האיסור. ועפ"ז מיושב הקושיא מחשיד אממונא חשיד אשבועתא ע' תו' ב"מ (דף ג' ע"ב) ומפרשים שם. וגם דרק בממון שהוא מכחישו דהא באינו מכחישו ואומר איני יודע באמת משלם וכדיין מחוייב שבועה ואיל"מ. ופח"מ סי' ע"ב אי בעי הו"ל למידע. אלא שבספרי פ' שופטים איתא דילפינן מלכל חטאת שאף לקרבנות צריך שני עדים. וא"כ קשה ממ"נ במה איירי דאי במכחישו הא אף שנים אין נאמנים ללישנא דנאמן על עצמו. ואי אין מכחישו אף בממון ע"א נאמן. וגם צ"ע מהא דיליף מאו הודע בכריתות (דף י"א בע"א) ואינו מכחישו. ומכ"ש למאי דקאמר ביבמות דאיירי בשותק ושתיקה כהודאה דל"ל קרא. והיה נראה שעיקר הסברא דהו"א שלא יביא קרבן רק כשנתוודע מעצמו ומתחרט על חטאתו. אבל לא כשהודיעוהו אחרים והוא אינו יודע דאינו שב בתשובה שלימה בשעת קרבנו. ולהכי אצטריך קרא. אך דא"כ מנ"ל לע"א דאימא לא אתרבי רק שני עדים. ובהדיא קאמר בכריתות שם תרי ואין מכחישין קרא בעי. וצ"ל דכיון שהעידו שנים הו"ל כדבר ברור ויביא קרבנו בלב שלם. משא"כ באחד. וא"כ קשה ל"ל קרא דלכל חטאת דהא במכחישו יליף בכריתות שם שאינו נאמן. וע"ש מהודע ולא שיודיעוהו. ובאינו מכחישו ג"כ הא ידעינן מההוא קרא כנ"ל. וגם תיקשי דנילף מקרא דהודע דאף בשנים אינם נאמנין במכחישו. ותקשי לר"מ וגם ק"ו שלו לא שייך די"ל בקרבן שאני:
שוב מצאתי בספרא פ' ויקרא דיבורא דחובה פי' דממעט מאו הודע אף שנים. ור"מ קאמר אם הביאוהו א"ר יהודה האיך א"ל עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי. רק שם איתא דבנדר והכחישם ואח"כ אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ע"ש וכ"ה בר"ש בטהרות פ"ה מ"ט מתוספתא. וצ"ע דבכריתות שם אמרינן דנאמן אף להכחישם. ושם בטהרות גבי שנים אמרו נטמאת וכו' משמע דה"ה אף היכא דלא הוי לענין קרבן וכן שם בר"ש מתוספתא. שוב ראיתי בראב"ד בתו"כ שם שהרגיש בסתירת התו"כ לסוגיא דכריתות ותירץ ע"ש וגם בדעתי עלה לתרץ כן אך יש לי פקפוק בזה ואכ"מ:
רק מש"ש לישב מה דלא ס"ל לר"מ המיגו גבי מזיד הייתי ואינך משום דשאני נזיר שבידו לישאל ועיקר הנדר מעיקרו. ק"ל דהא גבי שפחה חרופה וכן בעדות לא שייכא סברא זו. ורש"י פי' שם באופן אחר דלא ניחא ליה למימר מזיד הייתי. ועדיין יקשה מטומאה. ואפשר משום דזה לא הוי בגוף המעשה בעיקרו כמו מזיד הייתי שלא בא מעולם לכלל קרבן. והרמב"ם פסק בפ"ט מה' נזירות דאף במכחישו נאמן על עצמו. ובפ"ו מה' שגגות גבי שפחה חרופה פסק דדווקא שיפרש דבריו ע"ש וכן בפי"א מה' שגגות כתב דאינו נאמן רק במתרץ דבריו. וזוהי בפשטות התו"כ שהזכרנו ובנזירות צריך לחלק מ"ש הראב"ד שהזכרנו. וצ"ע דבש"ס מדמי להו להדדי. וכן בירושלמי פ"ח דנזיר מפורש דדמיין להדדי. ובפי"א מה"ש שם כבר האריכו הכ"מ והח"מ ולא העלו דבר ברור בדעתו ז"ל. והחילוק בין נזירות לש"ד צ"ל דהכא הוי בידו ונאמן אף כנגד עדים וכהא דס"פ עד כמה וכמו במוכר בשעה שמקחו בידו משא"כ באינך דאינו בידו. רק בתורת מיגו אתינן עלה:
י) [והך דאיתא שם בכריתות שהעידו שיודע עדות לא הובא כלל לדינא. וצ"ע לעה"פ. וגם עיקר הדין דקאמר לא נתכוונתי צ"ע דהא קיי"ל בח"מ סי' ל"ו דלא בעי כוונה וכ"מ במכות (דף ו') והיה נלע"ד לפרש הכוונה שלא נתכוון להעיד ולזה שכח דהוי מילתא דלא רמיא וכדאיתא בח"מ סי' ל"ד שיכול לומר שכחתי. אבל התו' בכריתות שם כתבו דבעי כוונה. שוב מצאתי במהרי"ט ח"א סי' י"ד ובשער משפט סי' צ"ב סק"א שפירשו בפשיטות כמ"ש דיאמר שכחתי. רק שלא הביאו דברי התו' הנ"ל שכתבו להיפוך. ובאמת הוא דחוק לומר שכחתי, דא"כ מאי קאמר לא נתכוונתי ת"ל דאינה הכחשה. וזה שמכחישם הוא מפני ששכח. אבל לדעת התו' א"ש די"ל שהעדים מעידים שהוא יודע עכשיו בעדות. וכ"ה לשון הש"ס. יודע אתה וכו'. וכשהוא אומר שאינו יודע הוא מכחישם. ורק שיש לו מיגו לומר שהוא יודע רק שפסול מצד שלא נתכוין להעיד וכדעת התו' הנ"ל. ואם יעידו עליו שנתכוין וגם שיודע. בוודאי יתחייב. ויש מקום לישב עפמ"ש התו' במכות שם ובסנהדרין ובב"ב דמי שלא נתכוין להעיד. הוא נקרא עד בשעת הגדה בב"ד. אבל אם לא בא לב"ד. אינו נכלל כלל בשם עד ע"ש. וע' סי' ל"ו בש"ך באורך בזה. והנה בשבועות (דף ל') פליגי ר"מ ורבנן במושבע מפי עצמו אי בעי שישבע בב"ד וס"ל לר"מ דאף שלא בפני ב"ד סגי והנלע"ד דע"כ ס"ל לר"מ דסגי חוץ לב"ד רק בנתכוין להעיד והוקבע עליו שם עדות ולזה מהני השבעתו חוץ לב"ד. משא"כ בשלא נתכוין להעיד בעי דווקא שישבע בב"ד ששם המקום שאם יגיד יהיה עליו שם עדות. וכמו במפי אחרים דבעי מקום שאם יגיד יועיל. וכיון דמפקדון גמר לה י"ל דדווקא כמו שם שכבר בא לידו החפץ. ויש להאריך בזה. עכ"פ מיושב עפ"ז הכל דרק שם בכריתות דאיירי אליבא דר"מ דלא בעי מפי עצמו שישבע בב"ד. ולזה כשנשבע חוץ לב"ד יש לו מיגו דלא נתכוונתי ובעי שישבע בב"ד. אבל לדידן לא שייך דין זה. ומיושב הכל בס"ד. ולשון רש"י. והוא השביעו י"ל שצוה לו שישבע. ועכ"פ לדעת הפוסקים והרמב"ם א"ש. ומה שלא הביא הרמב"ם הך דעדות בלא"ה א"ש דהא לדידן א"ש בפשוטו לפמ"ש התו' בשבועות (דף ל"א ע"ב) ד"ה ואין חייבין ובאשר אני כותב בחפזה אקצר. ויש לבאר עוד באופן אחר. ואכ"מ. וגם צ"ע מהא דכתובות (דף ל"ג ע"א) דאמרי אשתליין ע"ש]:
יא) ובקדושין (דף ס"ג) איתא באומר קדשתי בתי וא"י למי ואחד אמר אני קדשתיה פליגי רב ור"א אי נאמן לכנוס ופסקינן דנאמן. ולפטור לכ"ע נאמן דא"א חוטא ולא לו. וענין נאמנות זו צריכה ביאור ואי משום חזקה דא"א חוטא ומירתת כפירש"י שם. א"כ בכ"מ נאמין בענין כזה ע"א משום א"א חוטא ולא לו. ומכ"ש הכא דהוי נוגע. וגם שם בשנים א' מגרש וא' כונס. הא עכ"פ מכחישים זא"ז. וגם בעדות אשה בא' אומר מת וא' אומר נהרג יש מחלוקת הפו' בסי' י"ז ומכ"ש כאן. וע' ח"מ סי' רכ"ב באומר מכרתי שדי. שוב מצאתי במקנה שהביא מזה להא דא' אומר מת. אך באמת כתב הר"ן שנאמן מפני שלא הוחזקה א"א והוא בירושלמי שם ע"ש. ונראה הכוונה שאף שהוחזקה ע"פ האב. מ"מ נגד זה לא הוחזקה כיון שאומר שהוא קידשה. וגם האב אינו אומר ברי שלא קידשה. ושוב כ"א אין מוציאה מחזקתה. משא"כ שם דאיכא חזקת א"א:
ושוב ראיתי במקנה שיישב על פי זה קושיית הפנ"י למה נאמן דהא עד אחד אינו נאמן באתחזק איסורא. ושם הקשה דל"ל חיישינן בוספרה לה שיצרה תקפה. ותירץ דהאי חששא רק דרבנן. והוא חידוש דין. וגם עיקר יסודו קשה דהיכי נאמר ע"א נאמן בזה דלפי דבריו הוא בעל דבר ונוגע ואיך יהא נאמן. ובאמת צ"ע אם יהא נאמן לכופה לינשא לו ומכ"ש לענין מעשי ידיה וכדומה. ואכ"מ אבל עכ"פ אין לך נוגע גדול מזה. ולא דמי לנדה שהיא מעידה על עצמה שטהורה היא. וממילא מותר בעלה בה. משא"כ הכא שמעיד על האשה. וביותר צל"ע הא דקאמר התם שאין סוקלין על ידו דהא קיי"ל בירושלמי פ"ח דנזיר וכ"פ הרמב"ם בה' שגגות וסנהדרין דע"א שאמר שהוא חלב ואח"כ אכלו אחר חייב מלקות וקרבן. שוב מצאתי בפנ"י שנתקשה בזה ולא העלה דבר ברור וגם לא הרגיש שדברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי שם. והמקנה תירץ דבעי שיעיד בפני ב"ד. ודבריו תמוהים דהיכן מצינו בעדות כזה שיהא צריך ב"ד. וכ"ה הלשון ברמב"ם ובירושלמי שם אמר לו ע"ש. וז"ב. ומה שהביא מרמב"ם מהא"ב או שתוחזק. תמוה דמטונך דהא קיי"ל הוחזקה נדה בשכינותיה לוקה וא"צ כלל הוחזק בב"ד. ולמש"ל להביא ראיה להרא"ש נלע"ד לדחות בפשיטות דהא הא דע"א נאמן קיי"ל דהיכא דבע"ד מכחישו אינו נאמן. וא"כ הכא בקדושין. כ"א לפי דבריו הוא בע"ד. ואין עדותו של שני כלום נגדו. משא"כ בהא דמת ונהרג. וזה נכון בע"ה אלא דהיא גופא טעמא בעי וכמש"ל]. ושם בקדושין (דף ס"ד) גבי קדשתיה וגרשתיה קאמר דהאב נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה וקאמר דקדושין התורה האמינתו מאת בתי נתתי לאיש הזה. אבל בידו לא מיקרי דיהא נאמן משום מיגו דהא תלוי בדעת אחרים. ע"ש. ובתו' כתובות (דף כ"ב) כ' דכשהיא גדולה אינו נאמן. וג"ז צ"ע מהא דגיטין (דף נ"ד) מהא דבידו [ועח"מ ס"ס ל"ז שנראה שלא ראה דברי התו' הנ"ל] דנאמן אף לאחר שיצא מת"י ואי אינו בידו א"כ מה נ"מ בזה. וגבי נשבית ופדיתיה הקשה הר"ן דיליהמניה במיגו דגרשתיה ונדחק בזה. ובפנ"י והפלאה הביאו תירוץ הריטב"א דעד אינו נאמן במיגו. ובפנ"י פקפק ע"ז ובאמת הוא תמוה כיון דבידו לפוסלה אמרינן מיגו כדאיתא בגיטין שם ובכ"מ. וצ"ל דאמירה שאני:
אבל לענ"ד תמוה קושייתם דהא קיי"ל מיגו במקום קול לא אמרינן כמבואר בח"מ סי' ק"נ וכ"ש כאן דאף בטוען גרשתיה אינו נאמן לחד מ"ד משום אם איתא דגירשה קלא הו"ל. וכ"ש, שאין לומר מיגו בזה וכמש"ל שיותר אין לומר מיגו ממה שאין מאמינים אותו בגוף הטענה וכמבואר בכמה דוכתי. ובאמת בהא דקדשתיה וגרשתיה צ"ע למה נאמן דהא בעל אינו נאמן. אך ז"א דשם הוי פה שאסר הוא הפה שהתיר. וכהא דא"א הייתי וגרושה אני. ועדיף ממיגו משא"כ הכא מיגו ל"א. ואף דגבי בעל הוי ספק וכמש"ל. היינו דשם הטענה עצמה נגד חזקה דקלא משא"כ מיגו ל"א. וכן גבי המקדש בע"א (דף ס"ה) דקאמר דלא יליף מממון לענין הודאת בע"ד משום דמחייב לאחריני ע"ש ואין לזה ביאור לכאורה דלמה גרע משאר איסורים שאוסר על כל העולם ומכ"ש בהא דבידם לקדשה כיון ששניהם מודים. וע' בחי' הרשב"א שהאריך בזה ודבריו צ"ע ואקצר. וע' יבמות (דף ק"ד) גבי חליצה דפריך מנא ידעינן וקאמר בעדים רואים. ופי' הנ"י דהוי דבר שבערוה ומקשה מבעל שאמר גרשתי את אשתי. וזה צ"ע דשם בידו משא"כ כאן תלוי בדידה. ועכצ"ל כיון שגם היא מודה מיקרי בידה. ומה שקשה דמאי מקשה דהא גם בבעל צ"ל גרשתי בפני עדים. כבר הרגישו המחברים וע"ש בכתונת פסים. שוב ראיתי בנתיבות ס"ס ל"ו כ"כ וע"ש. ועוד מצינו שנאמן ע"א גבי סוטה וכן גבי עגלה ערופה ויליף לה מקרא דלא נודע מי הכהו שילהי סוטה. וקשה ל"ל קרא לזה. ובמקנה כתב דשם נאמן משום קורבה דמוכח. ודבריו נפלאים דאטו צריך שיעיד מאיזה עיר היה ההורג. הא אינו מעיד רק שראה אותו. ואדרבא ק"ל להיפוך ל"ל קרא וכמש"ל:
יב) אבל הנראה בעקרי דברים אלו כי שני טעמים יש להא דע"א אינו נאמן. או משום דאמר בדדמי. או משום חשש שקר כגון ששוכרים אותו וכדומה. כ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז וסי' פ"ג פ"ד וע' קצה"ח ונתיבות ר"ס ל"א והנה באדם על עצמו יש ג"כ שני מיני פסולים. כי קרוב פסול להעיד והוא פסול עצמיי כדאיתא בסנהדרין דאפילו משה ואהרן פסולים. ועוד חשש שקר וכמו נוגע בדבר שבממון ועס"י ל"ז בש"ך. והנה לכאורה לא היה לנו להאמין שום אדם על איסורים וכמו לאכול אצלו בשר שאולי לא נמלח כראוי וכדומה ובשלמא דברים שיש להם חזקת היתר א"ש דמספק אין לחוש אבל בש"ד קשה. וא"ל שנסמוך על חזקת כשרות של האיש. ז"א דא"כ בכל ע"א נימא הכי. והא חזינן דע"א אין נאמן בממון אף כשאין הבע"ד מכחישו. וכגון במקום דלא הו"ל למידע לדעת הרבה פוסקים וכדומה, לזה נראה דילפינן לה מקרא דוספרה לה שהתורה האמינה לכל אדם על דבר המסור תחת ידו שבוודאי יזהר כראוי. בדדמי לא חיישינן כפירש"י קדושין (דף ע"ד) גבי מוכר דמידק דייק. וכן לשיקרא אינו נחשד כיון שהוא איסור שמוטל להנהגת הבית. וחזקה זו חזקה אלימתא היא. ולענין זה אהני לן קרא דוספרה. ובמקנה (דף ס"ה ע"ב) כ' בשם התו' ריש גיטין דנדה הוי דבר שבערוה ובנה ע"ז בנין. ותמהני דהא לא כ' שם רק דס"ד הכי, וכן מבואר בפוסקים דנדה לא מקרי ערוה וע' ס' הישר לר"ת סי' ע"ג באורך בזה] ולזה כ"א על שלו נאמן כשני עדים ולזה הא דנאמן בעל המקח כשמקחו בידו דווקא. ואף שצריך לקבל מי שפרע נגד השני וכפירש"י שם לדעת הפוסקים שיש לו מש"פ על תנאי בהכחשה. ועוד יש לימוד מושחט את בן הבקר כפירש"י חולין וגיטין ונראה משום דמוספרה לא הוי כ"כ אתחזק איסורא כמ"ש התו' ביבמות (דף פ"ח). וגם כי משם ילפינן אף שאינו בעצם שלו רק שניתן תחת ידו דקרבנות הכהנים שוחטים של אחרים. ובאמת צ"ע דהא בשחיטה אפשר שאחרים עומדים על גבו:
יג) ועדיין לא ידענו רק בדבר שהוא כולו שלו בעצם. אבל באב את בתו אף שברשותו היא מ"מ הא קדושיה נוגעים לקרוביה ג"כ לענין קרובי האיש וכדומה וכן אף בקדושי עצמה. ולא דמי לאומר שהוא חלב שג"כ נאסר לשאר העולם. דכיון שהוא שלו אם ירצה לא יתננו לאחר ואין רשות ליטלו בלעדו. ועוד נראה לחלק דהכא אינה ברשותו רק לזמן. והו"א דלא יהא נאמן לאוסרה לעולם אף לאחר שתצא מרשותו. ולזה אצטריך קרא באב שנאמן לאסור את בתו אף שהיא בחזקת היתר. ומזה נלמוד לכל דבר שנמסר ת"י אדם אף לזמן קצר מיקרי באותה שעה בעלים ע"ז ונאמן. וכמו כהנים בפיגול כדאיתא בגיטין שם ושליש שמבואר בגיטין (דף ס"ד) שנאמן לענין גירושין. אך זה רק כשהיה ת"י ברשות:
יד) אך בפרט אחד יש חילוק בין מה שניתן ת"י מדעת הבעלים ובין נאמנות אב על בתו. דכשנותן הדבר ת"י א"כ הרי על אותה שעה משימן ע"ז כבעלים וידו כידו וא"כ אף לאחר שיצא מת"י נאמן לומר מה שנעשה בעוד שהוא ת"י כיון שאז הימניה כבעלים והוי כקבל עליו קרוב או פסול. ומבואר דין זה בח"מ סי' נ"ו בש"ך ואחרונים והוא סברת רבא בגיטין (דף נ"ד). ורק באשכחיה ולא א"ל יש רגלים שאח"כ הוא משקר. משא"כ כשהיה עליו בעלים מקודם. וכן באב על בתו שלא קיבלתו הבת על עצמה ורק התורה האמינתו. ולזה אין לו נאמנות רק בשעת שהוא ברשותו ולא אח"כ. והאב אינו נאמן כשהיא גדולה. ומצאתי במקנה שנתקשה בזה ודבריו צ"ע ולפמ"ש א"ש בס"ד. וזהו החילוק בין דיין לבעל המקח. שבעל המקח שהוא בידו מקודם ולא האמינוהו על עצמם אינו נאמן רק כשהמקח ת"י ולא אח"כ. משא"כ בדיין שבאו לפניו לדון נאמן עליהם אף לאחר הדין. ורק כשיצאו מלפניו אינו נאמן משום דהוי כאשכחיה ולא א"ל. ובש"ע ר"ס קכ"ז פסק דאף שהבעל דין מכחישו נאמן והש"ך השיג ע"ז. ולפמ"ש א"ש דהוי כמו שליש ומ"ש הפוס' דאינו נאמן בהכחשת הבע"ד. היינו משום דלענין איסור לא האמינו רק שיהא כבעלים. אבל מ"מ לא הפקיעו מרשותו שהוא לא יהא נאמן כלל. משא"כ בהך דמקח שהוא בעלים עליו מתחילה ואין תלוי בדעת הקונים. נאמן אף בהכחשה וכן בדיין שהאמיניהו עליהם יותר מהם עצמם שקבלו כל מה שיאמר. וכמו בשליש שלענין השלישות הוציאו מרשותם ונאמן אף בהכחשה. משא"כ כשיש דו"ד בעצם הדבר בין שליש לבע"ד שבזה אין נאמנות להשליש. ועח"מ סי' רכ"ב. ולזה כשטוען שעשה קנין גמור אינו נאמן ויש לצדד בזה וע"ש בנתיבות. ובשליש שאין נאמן אחר שיצא מת"י היינו משום דחיישינן שמא יצא מידו ע"י נפילה ופקדון וכדומה ולזה הוא נוגע כמבואר בסי' נ"ו באחרונים בזה. אבל כאן הוא נאמן בעצם מצד שהוא כבעלים:
טו) עכ"פ מהא דאב נאמן על בתו למדנו שאף דרק שלעת הזאת היא ברשותו נאמן. וממילא נלמוד לענין חיה שנאמנת לאלתר ולענין אמו כל שבעה שכל העת ההיא הדבר ברשותם והרי הם כבעלים. ואין נאמנות זה מטעם מיגו. וגם למדנו שבכגון זה הוכשרו קרובים ופסולי עדות מחמת קורבה ונשים. ומזה הצד היה לנו להאמין בעל לומר גרשתי כיון שהיא ברשותו לענין זה. אלא משום שיש כאן נגיעה בדבר שבממון שחייב לה שאר כסות ועונה וע' כתובות (דף פ"ט ע"ב) בתו'. ובגיטין (דף י"ז ע"א) כ' התו' דבמכחישתו אינו נאמן. ולכאורה תמוה דמה בכך דהא מ"מ מיגו איכא וכן תמה במקנה. אך באמת לא שייך לומר שהדבר ברשותו רק בדומם או בקטון וקטנה שאין בהם דעת להיות ברשות עצמה. אבל האשה לענין איסור והיתר היא נאמנת על עצמה מקרא דוספרה לה. א"כ אין להבעל יותר נאמנות ממנה. ומזה הטעם אשה שאמרה גרשתני נאמנת וכשבאה לתבוע כתובתה אינה נאמנת. והיינו משום דלענין איסורא יש לה נאמנות ולא לענין ממון דחזקת ממון עדיפא וגם דהוי נוגע וכמש"ל. ומכל מקום כיון שיש בזה מה שמפקעת עצמה מרשות בעלה הוצרכו לחזקה דאינה מ"י כשהבעל מסייעה אין כאן חזקה. ולזה אמרו שנאמן משום מיגו והכוונה ששניהם ביחד הם לענין זה כבעלים. אבל למפרע אינו נאמן דממ"נ אם הנ"מ רק לדברים שבינו לבינה. וודאי נאמן. ואם נ"מ לענין אחרים כגון שזינתה וכדומה. הוי זה לענין אחרים כדבר שאינו ברשותו ואינו נאמן. וכמו אם אכל אחד חלב ואח"כ באו הבעלים ואמרו שהיה זה שומן. בוודאי אינו נאמן אם אתחזק. אבל מקודם היה נאמן. ובאמת בפשוטו ניחא דכיון שהוא אומר גרשתיה. א"כ לדבריו אינו בעלים על דבר זה ואין לו נאמנות וכמש"ל. ורק בדבר שבידו עכשיו לעשותו הרי הוא בעלים עליו. ולזה נאמן רק להבא. וכאמרם ביבמות (דף מ"ז) לדבריך עכו"ם אתה וכו' והיינו פלוגתא דפלגינן דיבורא שם. וגם י"ל דגט שאני דהוי דבר שבערוה. אך ז"א וכנ"ל וגם דגט קיל מקדושין כמ"ש הרשב"א בקדושין (דף ס"ה) ובנ"י יבמות (דף ל"א):
טז) והנה יש עוד ענין נאמנות והוא ע"א בעלמא דילפינן לה מהודע אליו בכריתות (דף י"א) דבאיסורין ע"א נאמן. ונראה בטעם הדבר דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולזה לא חשדינן ליה למשקר. ולא דמי לממון דחזקת ממון אלימא. וגם דבממון שייך לחוש כמ"ש התשב"ץ שם אבל כאן אין לחוש. ורק החשש משום בדדמי. ולזה גילתה לנו התורה דהיכא דליכא חזקת איסור לא נחוש לזה. ובסוטה אף דאתחזק בהיתר מ"מ כיון שיש רגלים לדבר אין לחוש לבדדמי. ומ"מ אצטריך קרא. וכן למשקר. ובעגלה ערופה נמי דהרי הם בחזקת מחוייבים להביא ע"ע. ומ"מ הימניה רחמנא משום דלא הוי רק גילוי מילתא וע"ש בתשב"ץ מ"ש בזה. וגם שם גלי לן קרא בהודע דאף אשה ועבד נאמנים בזה וכדאיתא בכריתות שם ובתו"כ פ' ויקרא:
והנה הש"ך בסי' קכ"ז הקשה על הרא"ש שכ' דע"א נאמן היכא דיש ספק והקשה דבלא"ה אסור. ותירץ שמועל דמשוי לה כוודאי. והאחרונים חלקו עליו. ועכ"פ בארנו שענין קדושין שהאב נאמן היא חוב לכל העולם ואין דומה לשאר איסורים. רק מ"מ האמינתו תורה. וע"כ לא מצינו שנאמן רק לענין איסור שכיון שהיא עתה ברשותו נאמן עליה לאסרה על כל העולם. אבל לענין עונשים שהוא להוציא מאחרים שזה עדיף מחזקת ממון בוודאי אינו נאמן. וכמו כל ע"א דאינו נאמן בכגון זה. ובאומר אני קדשתיה לזה. נאמן משום דכיון שכבר נאסרה לכל העולם מצד אמירת האב וא"כ שוב הו"ל כע"א באיסורים. ורק רב ס"ל דחיישינן ליצרו תקפו כיון דעיקר נאמנות ע"א משום חזקה. ולק"מ מה שהקשה המקנה מוספרה לה. דשאני התם דהיא בעלים על עצמה דחזקה אלימתא היא כמש"ל דאף באתחזק איסורא נאמנת. והך דסוקלין עדיין אינו מבורר וגם צ"ע טובא מהא דסוקלין על החזקות שילהי קדושין. ונראה הטעם משום דבאב שהוא נוגע בדבר מהני אמתלא לחזור ורק בחזקה ל"מ אמתלא וכן בעד ל"מ לחזור בו שאינו חוזר ומגיד. וע' בחוו"ד סי' קפ"ה. והנה אין שייך ללמוד מוספרה לה רק דבר שתלוי במעשה אבל בדברים התלוים בשיקול הדעת כמו הוראה אינו נלמד מוספרה שזה אינו נוגע לדברים שברשותו מצד שהוא בעליו וכמש"ל. ולזה אמרו כל הבכורות אדם רואה וכו' מצד שהוא נוגע יש לחוש למשקר. ולזה כשיש לו מיגו אין לחוש ובאמת מה שנאמן חכם לאסור ולהתיר אף היכא דאתחזק איסורא לפמ"ש הפנ"י דהיכא דאיתרע חזקתו נאמן ע"א. א"ש בפשיטות דהא ע"כ איתרע כיון שבא לשאול. אך בלא"ה נראה שזה נלמד מקרא דאל השופט אשר יהיה בימים ההם. דלענין הוראה נאמן אף חכם אחד. ועפ"ז יש לבאר הא דחכם שאסר וכו' ואכ"מ. ולזה לא חיישינן שאמר בדדמי. ויש לעיין בזה מהא דפלוני חכם בכתובות (דף ע"ב) וע' ביו"ד סי' קפ"ה. וגבי בכור דלא אמרינן מיגו שהיה מטיל מום קודם שיצא. דהא ע"כ איירי בישראל כמש"ל. דכהן בלא"ה אינו נאמן. וישראל מה יועיל לו הטלת מום כיון שצריך לתנו לכהן. ואי כשנפל מאבי אמו ישראל. א"כ לא היה לו מיגו זה. ואם נאמר הטעם משום חשדא יתבאר יותר ואקצר. וע' תו' קדושין (דף ס"ה ע"ב) שמפורש כדברינו וע' פנ"י גיטין (דף נ"ד) וחי"ד סי' קכ"ז:
ובזה מבואר סוגיא דכריתות בהא דאדם נאמן על עצמו וטעם מיגו. וכן בהא דקאמר מודה ר"מ בשפחה חרופה ואינך. והיינו משום דלענין איסור כל אדם נאמן על עצמו. ורק ששני עדים נאמנים יותר. וכן קיי"ל בח"מ סי' נ"ו בשליש דאף בעדים מכחישים אם אפשר לתרץ דבריו ולומר שנתחדש אח"כ וכדומה שפיר מהמנינן ליה ע"ש בסעיף ב'. וה"נ דינו על שלו כמו שליש כמש"ל:
יז) ויותר נראה הכוונה שם דכיון שאפשר שלא גמר ביאתו וכן שנשאל על נזירתו מיקרי עדותם חצי עדות ולא הוי עדות. ומצאתי בתו' ישינים שם שפירשו כן. ובאמת זה צ"ע דהא קיי"ל דלא בעי רק שיראו כדרך המנאפים. ודוחק לחלק דאין חזקה רק שהערה ולא שגמר. דאטו נתת דבריך לשיעורים והא גם בהעראה גופה יש חלוקים כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) וע' נו"ב חאה"ע סי' כ"ג. וע"כ שחזקה שגמר. ויש להוכיח זה מיבמות (דף נ"ה ע"ב) משכבת זרע דגבי א"א ואכמ"ל. ולענין אונס ורצון כתב הנ"י בפ"ב דיבמות בסוגיא דרוכל שאנו מעמידין בחזקת שזינתה ברצון אבל לפמ"ש א"ש דרק הכא דהוי לענין איסורא דכפרת קרבן שהתורה האמינתו ע"ז. ורק שעדים מכחישין אותו. ולזה כל שיש מקום לקיים דבריו מקיימים כדין שליש. ואם היה אומר לא גמרתי וכדומה היה נאמן. ואף אי לא טעין טענינן ליה כמבואר בח"מ שם. ואם כן אף כשמכחישם לגמרי אין עדותם שלימה. וכהא דכתובות (דף ל"ג ע"א). ולזה האומר נתגיירתי אינו נאמן דלא שייך בזה מיגו וגם מה שהוא נאמן על עצמו. דלעכו"ם לא ניתן נאמנות. ואין לו נאמנות רק על שבע מצות שלו. ולזה נראה דאינו נאמן אף לענין עצמו לנהוג באיסור שנכוף אותו כדין שוי נפשיה חד"א. דבעכו"ם לא שייך זה. וזהו מ"ש בתו' ביבמות (דף מ"ז) ד"ה נאמן דהייני במילי דמשוי נפשיה חד"א. הכוונה כנ"ל מה ששייך בעכו"ם שאסור עליו [וכ"כ בנתיבות ס"ס ל"ה במקום שנאמנים נשים ופסולים שעכו"ם אינו נאמן. ומקורו י"ל מכאן וע' בפיה"מ להרמב"ם פ"ק דב"ק]. ורק במסל"ת יש מקומות שהאמינוהו וכבר הכריע הש"ך בסי' צ"ח ובכ"מ שאינו נאמן באיסורים לא לאיסור ולא להיתר ויותר מזה דעת הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח דאף באשה שמסל"ת נאמן. מ"מ אין עכו"ם אחר יכול להכחישו דדווקא להתיר הימנוהו רבנן. אבל לאו כל כמיניה לאסור בשיחה בעלמא. ואף ששם אין הדין כן מצד שגם המתיר הוא מסל"ת כמבואר באה"ע סי' י"ז. אבל כאן בוודאי אין לנו טעם לאסרו ע"פ דבריו אף אי הוי מסל"ת. ועיקר נראה כמ"ש הש"ך משום דאיכא למיקם עלה דמילתא. ובמילתא דעבידא לאגלויי נאמן. וכמו גבי עדות אשה. וע"ש בכרו"פ. ודברי הט"ז שם צ"ע וכן בחוו"ד שם. וראיה דבתו"כ מרבה גבי הודע עבד ושפחה ולא אשמועינן רבותא דעכו"ם נאמן. ועכ"פ כל הפלפול שם לענין להתיר איסור דרבנן ע"ש. וגם מש"ש הש"ך בפשיטות דבאיסור דרבנן נאמן צ"ע דהא גם בשבויה שהקילו בב"ק (דף קי"ד) במסל"ת זה רק באשה וקטן ולא בעכו"ם וכמ"ש הרא"ש בתשובה בכלל ל"ב וכ"ה ברמ"א באה"ע ס"ז. רק שיש חולקין דרק בשבויה הקילו שאינו רק חשד וגם דהיא עצמה אומרת כן. וגם דמנוולא נפשה כמבואר בפוסקים. וכן גבי נחיל של דבורים וגבי תרומה דרבנן לא נזכר רק קטן ואשה ושפחה אבל לא עכו"ם וע' טוח"מ ס"י ש"ע, ועכ"פ הך נאמנות דבידו אף להפוסקים דעכו"ם נאמן במסל"ת באיסור. מ"מ לענין בידו לא שייך להאמינו כיון שעיקר הנאמנות הוא מכח חזקת כשרות וכהא דוספרה לה וכבר מבואר בפוסקים דלאסור ולהתיר אחד הוא. וגם לא שייך מיגו דאי בעי קלייה דאין עד נאמן במיגו כמש"ל בשם הריטב"א. כיון שבעצמותו אין לו דין נאמנות:
יח) וביותר יש לתמוה על הרא"ש פא"מ דמשמע דהיכא דבידו אף היכא דלהשביח מקחו נאמן וכן הבין הרשב"א בפלוגתא דרבי ורשב"ג וזה תמוה דכיון דאיכא אמתלא שהוא משקר איך נאמינו. והרי יותר מזה כתב הרשב"א במיוחסות סי' קל"ג דאף באומר שראה שזינתה אשתו אם יש רגלים לדבר שמחמת שנאה אומר כן כופין אותו לדור עמה. והרי בשוי אנפשיה חד"א נאמן לכ"ע. וכ"כ הרא"ש בכלל ל"ב רק שכ' דבעי שיתן אמתלא. וק"ו כאן שאמתלאתו לפנינו שאמר כן להשביח מקחו. ואף שיש לחלק דשאני התם שרוצה לגרש אשתו ולהוציאה. משא"כ כאן שאמר על שלו אך ז"א דעיקר שויה חד"א הוא מצד שנאמן על עצמו וגם תמהני על הרשב"א שהרי דעתי בחי' לקדושין כדעת הראב"ד והרמב"ן והובא דעתם בר"ן בקדושין שם דלא ס"ל סברא דבידו נאמן טפי ואדרבא עוד גרע משום שקיבל על עצמו לשמור ובגיטין פ' הניזקין ג"כ כ' הר"ן כשיטה זו ע"ש וברא"ש שם נראה שלא הרגיש בשיטה זו] וא"כ לדידהו לא שייך להאמין לעכו"ם ואיך כתב הרשב"א בתשובה גבי או"ב שבידו עדיף ויש להאמין אף לעכו"ם כיון דאף בישראל לא עדיף בידו. ובלא"ה אין לעכו"ם שום נאמנות לכ"ע וכנ"ל:
יט) ובתוס' בכורות (דף כ"א ע"ב) כתבו אהא דקאמר דאשתבוחי הוי משתבח ופירש"י משום סכנה והוכיחו מזה דעכו"ם אינו נאמן דלהשביח אומר כן וכ"כ הרא"ש שם. משמע מזה דאל"ה היה נאמן שבכרה במסל"ת. והוא תמוה שהרי אין לעכו"ם נאמנות להקל ומכ"ש באיסור דאורייתא וכמ"ש בעצמו בפא"מ שאין נאמן להקל. וא"ל דרק משום להשביח אין נאמן להקל. ז"א דהא גם באבילות דחה הראיה משום קולא ע"ש. וגם דכיון דבידו נאמן בכל גוונא א"כ מה נ"מ. וראייתו שם מעדות אשה אינה מועלת רק לא לאבילות דהוי מילתא דעבידא לאגלויי וגם דשם דייקא ומינסבא ונראה עיקר ראיתו משום לא פלוג. עכ"פ צ"ע בזה. ובאמת בש"ע סי' שט"ז פסקינן דלא מהני מסל"ת אף באינו משביח ע"ש בט"ז בשם פסקי מהרא"י והביאו בסי' צ"ח ג"כ. ובגיטין (דף י') איתא דשטרות בערכאות כשרים נראה מזה שיש עדות לעכו"ם. אבל ז"א וכבר כתבו כל הראשונים שזה מצד חזקה דלא מרעי ומדרבנן וע' בב"י ח"מ סי' ס"ח ובתשב"ץ סי' ע"ח ופ"ג ופ"ד. ועיקר הסברא נלע"ד דבכ"מ דאיכא חזקה אלימתא הוי כאלו אנן סהדי על דבר זה ובפרט בד"מ שנידון בידיעה בלי ראיה ע' שבועות (דף ל"ד). וכ"נ דעת התשב"ץ שם. וכן משמע בכתובות (דף כ"ח ע"ב) שאין לעכו"ם נאמנות. וע' יש"ש סוף יבמות וצ"ע. ומ"ש המרדכי שיטת סה"ח דעכו"ם כשר לעדות כבר השיג ע"ז בתשב"ץ שם וע' קצה"ח סי' ס"ח שכ' שכן דעת רש"י משום שמצווין על דינין וזה צ"ע דהא אין בהם דיני עדות וגם איסור לא תענה לא שייך בהם. ולדבריו יהיו נאמנים בדיני ערוה כיון שמצווים על לא תנאף. עכ"פ זהו מוסכם שבאיסורים אין שום עדות לעכו"ם. והרי י"א שלא להשביע ע"פ עכו"ם עח"מ סי' קמ"ט וסי' קע"ו:
כ) וביותר תמהני דבתוספתא פ"ה דדמאי הגירסא להיפוך ממה שהביאה הרא"ש שם. דשם הגי' עכו"ם שהיה וכו' כמשבח מקחו אבל אם א"ל מאיש פלוני כותי לקחתים מאיש פלוני עכו"ם לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי רשבג"א א"נ שדברי העו"ג לא מעלין ולא מורידין וכן הביאה הרא"ש בעצמו בפ"ק דקדושין סי' ס"ב רק שנראה שם שלא היה גורס הא דמשלי הבאתים. וכ"ה הגירסא בירושלמי פ"ו דדמאי הל"ח רק במקום רשב"ג איתא חכמים. ומחלוקתם מבוארת דרבי ס"ל דנאמן לומר מאיש פלוני משום דהויא מילתא דעבידא לאגלויי. ומ"מ א"נ להקל דאמרינן שלח ואחוי וכמ"ש התו' בקדושין (דף ס"ו) ונראה שגם הא דקאמר. נאמן להחמיר היינו לחקור ולדרוש. אלא שצ"ע בזה אם ישאלו להעכו"ם אם נאמן להכחישו וכההיא דפלוני טיהר לי את הכתם בכתובות (דף ע"ב) ועי"ד סי' קפ"ה ובקצה"ח סי' כ"ג ובאה"ע סי' י"ז. ועכ"פ מבואר דברישא כ"ע מודו דאינו נאמן. ובירושלמי שם איתא עוד ר"י בעי היה צווח לפי תומו ר"י בעי הדא דתימא כותי כגוי דאיתפלגין וכו' והמפרש פי' שם דלפי תומו וודאי מהימן בעכו"ם אלא דמיבע"ל בכותי אי מהימן לפ"ת. ודבריו תמוהים דמהיכן פשוט לו שנאמן מסל"ת לאיסור דמעדות אשה אין ראיה דדייקא ומינסבא. וגם דלענין מסל"ת מאי גרע כותי מעכו"ם וכמבואר ברי"ף סוף יבמות ובאה"ע סי' י"ז. אבל נלע"ד לגרוס בירושלמי כגירסת התוספתא שהזכרנו דאיכא תרי בבי מאיש פלוני כותי. ואיש פלוני עכו"ם. ומקשה ר' יודן מעיקרא היה צווח לפ"ת. דאף לפי תומו אינו נאמן. או הכוונה דמיבעיא ליה איך הדין. אלא שלשון הירושלמי בהרבה מקומות כן על קושיא כידוע לרגיל בו. ואח"כ מקשה עוד דהדא דתימא כותי כגוי מדנקטה. מאיש פלוני כותי. והא מסיים בסיפא דברי רבי ולזה מייתי הברייתא ס"ל דכותי אינו כגוי ולפ"ז מפורש דין זה בירושלמי:
כא) הנה צריכין אנו לידע מה טיבן של פירות אלו ולכאורה משמע דאיירי בח"ל או בסוריא שיש קנין לעכו"ם לכ"ע ופטור ממעשר. וגם לספק ערלה אין לחוש בח"ל ואף בא"י אזלינן בתר רוב פירות שאינם ערלה וכן נטע רבעי. וגם להמפרשים של עזיקה הוא מן המשומר בשביעית בוודאי אין לחוש מס' דבעכו"ם ליכא שביעית. וכ"כ בנ"י סוף יבמות הטעם דאזלינן בתר רובא. ושם פי' עזיקה לשון חפירה שנעבדה הקרקע בשביעית ושל ישראל היא וכדאמרינן הנוטע בשביעית יעקור וכגון שאמר העכו"ם שהוא משדה ישראל שעזקו ישראל או עכו"ם בשליחותו. והדבר תמוה דהיכן מצינו שיהא אסור בהנאה דהא לא קנסו רק לדידיה שיעקור אבל לא שיהא הפירות אסורים לכל העולם. ודומיא דשבת קתני לה בפ"ב דתרומות. וביותר צ"ע מ"ש בשליחות עכו"ם דקנסוהו דהא אין שליחות לעכו"ם [ואין שייך לחלק לענין זה בין שליח לפועל כמו גבי קנין ועס"י קפ"ח בנתיבות] וגם מ"ש שם מא"י שלקח מישראל וחייב מעשר. והיינו למ"ד יש קנין לעכו"ם. וא"כ צ"ל הא דקתני סיפא מגוי פלוני הוא לענין ערלה. וא"כ מוכח דשייך ערלה בשל עכו"ם וראית הרא"ש בפ"ק בקדושין יש לדחות דשאני בסיפא דמפרש ממי קנה. וכן צ"ל לדעת הנ"י הנ"ל. והיה נראה להשוות דברי הרא"ש בפא"מ לפ"ק דקדושין דבאמת גי' הרא"ש בתוס' כדמייתי בקדושין. ומייתי מסיפא דמהימן מגוי פלוני דהויא מילתא דעבידא לאיגלויי. וה"נ שפיר מהימן באבילות דהויא מילתא דעבידא לאגלויי כדאיתא בב"מ (דף ל"ח). ודחה הר"מ דשאני התם דלא אתחזק התירא ורק מצד הרוב אנו דנין עליו כנ"ל. והנה רוב עכו"ם משקרים ומיעוטים אינם משקרים. ותרי מעוטי הו"ל כפלגא ופלגא ואסור. והא דשל ערלה ע"כ בא"י מיירי דבח"ל הא שרי בלבד שלא יראנו לוקט כדתנן בפ"ג דערלה ובקדושין (דף ל"ח ע"ב) וע"ש בתו' (דף ל"ו ע"ב) ובר"ן שם וברא"ש שיש בזה מחלוקת הרמב"ם ורש"י עם תו' והרא"ש וע' י"ד סי' רצ"ד ס"ט ובש"ך וט"ז בזה. ואף אי נימא דמיעוט עם חזקה לא מצטרף. מ"מ תרי מיעוטי מצטרפי. וגם מיעוט וחזקה מצטרפי מדרבנן וע' חולין (דף פ"ו) ויבמות (דף קי"ט) ונדה (דף י"ח). וכ"כ הרשב"א בחי' ריש האשה בתרא והובא קצתו בנ"י שם דתרי מיעוטי הו"ל פלגא ופלגא והוזכר בקדושין (דף ע"ג ע"א):
ועפ"ז מדוקדקים דברי הר"מ שם שהוצרך לסברא שמוחזקים בהיתר ע"ש. דאם החילוק משום שאינו בידו א"כ ל"ל זה. ובאמת במרדכי שם סי' תתקכ"ה ליתא כלל לדיחוי זה. רק בהג"מ פ"ז דאבל איתא משום דבידו משלו שאני. רק הגירסא דרבי ורשב"ג מהופך. [ומש"ש בהג"מ מקודם לחלק בלהקל ולהחמיר. צל"ע דמנ"ל זה ואדרבא כתב הרא"ש ובמרדכי שם דלהקל טפי מסתבר להאמין. וגם ראייתו מב"ק צ"ע ואקצר] ובאו"ז סי' תשנ"ד האריך לבאר שאין שום נאמנות לעכו"ם. והביא ג"כ מהא דיבמות דמשמע דאי לא להשביח נאמן. ודוחה דפירותיו שאני. וקרוב ללשון הרא"ש בפא"מ. ובאמת קשה על הרא"ש למה הוצרך לאריכות ולא הוכיח בפשוטו מדאצטריך טעמא דלהשביח:
כב) ועפמ"ש דעכו"ם שמעיד הוי כמיעוטא יש לישב דברי התו' והרא"ש דפ"ג דבכורות שהזכרנו דבאמת הא גבי בכור איכא רובא להתירא רק אינו רוב משום דתלי במעשה. והכוונה דהוי ספק השקול אם נעשה המעשה או לא וע"ש בתו'. וא"כ כשמצטרף מיעוט דעדות העכו"ם הו"ל רובא. ולזה הוצרכו התו' והרא"ש לסברא דלהשביח את מקחו. דבלא"ה מהימן. אך ז"א דא"כ בכל ספק השקול יהיו עכו"ם נאמנים להכריע. ויותר נראה דעיקר טעמא דלהשביח מקחו אינו שמשום זה אין מאמינים אותו. אלא שיש לנו למצוא אמתלא לשקרו. דאי לא ל"ל נאמינו. וכ"כ הסמ"ג בל"ת קל"ז שכל שאנו מוצאים איזה אמתלא א"נ. והביא ראיה מהך דיבמות. ועוד נראה דהתו' והרא"ש לאו דווקא נקטו הך טעמא. שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי בכורות (דף ס"ג) שכ"כ. ונראה שמ"ש הרשב"א בתשובה דאי בעי מיקלי קלי לה. הכוונה דכיון שאין לנו במה לתלות אמירתו. יש לנו להאמינו. דלמה יעשה כן דהא יכול לשורפו. ובשלמא על אחרים אינו נאמן כיון דמתורת עדות אתינן עלה. אבל כאן שפיר נאמן וה"ז כחזקה דאנן סהדי שאמת הוא כן וכמ"ש המהרי"ט חאה"ע ס"י ואין זה מכח מיגו. ולפז"נ דלא שייך רק במעיד שהוא של איסור. אבל במסל"ת לא שייך זה וכ"כ התב"ש ס"ס ט"ז. וא"כ הדרן לדינא שאין עדות לעכו"ם. ובזה גרע מסל"ת ממתכוין. ונראה שזוהי בעיית הירושלמי דדמאי שהזכרנו לענין מסל"ת. וממילא אם י"ל שלהשביח אומר בוודאי תלינן דלא כהתב"ש שם. וגם דעת הרא"ש במ"ק כבר בארנו דס"ל הכי ודלא כמ"ש הש"ך בדעתו. וא"כ עלה בידינו לנ"ד כיון שהסימנים אינם רק ע"ד הרוב כמ"ש החתם סופר. א"כ הוי תרי רובי:
כג) והנה בע"א נגד הרוב רצה הפנ"י בקדושין (דף ס"ג ע"ב) לומר דלא מהימן דהא עדיפא מחזקה. ונתקשה מזה בקדשתי את בתי ע"ש. ושוב כתב דגם חזקה היכא דאיתרע מהימן וה"נ רוב ומיעוט. וסברתו תמוהה דהא מ"מ רוב עדיף מחזקה גמורה. אבל קושייתו מקדשתי בתי לק"מ דשם ע"כ אחד קדשה ולא כל העולם וא"כ אין עדותו מתנגדת אל הרוב כלל. וכסברת הרשב"א בס"פ האשה בתרא ובנ"י שם לחלק בין מיעוט המתנגד אל הרוב למיעוט המסתלק מן הרוב. וה"נ בע"א המתנגד אל הרוב אין עדותו כלום דרוב עדיף מחזקה. וגם מה שנתקשה הפנ"י שם ממה שלוקחין במקולין בשר. דבריו תמוהים דהא כל אחד נאמן על שלו וכמ"ש וכפירש"י ביבמות ובגיטין וכמש"ל. ונראה שנעלמו ממנו דברי הנ"י ר"פ האשה שביאר בזה סברא אחרת בטעם הדבר. עכ"פ בנ"ד כיון דרוב שיש בהם סימנים הוי בני ז"י ע"א אינו נאמן בזה אפילו ישראל. ומכ"ש עכו"ם. וא"ל דשאני הכא דאתחזק איסורא דהא כתב הנו"ב סי' ו' דלא מיקרי אתחזק כיון שהחזקה נגד הרוב. וגם לענין הימים אין שייך חזקה כיון שעשוי להשתנות וכמ"ש התו' ביבמות (דף פ"ח) גבי וספרה (דף ס"ח ע"א) ד"ה רישא. רק ששם הצריכו שיהא עכשיו בן תשע וצ"ע בזה מסוגיא דקדושין (דף ע"ט ע"א) ע"ש בפירש"י ותו'. והפרמ"ג כתב ס"ס ט"ו דמיקרי אתחזק איסורא וי"ל שכוונתו רק על חזקת נפל ולא חזקת פחות מן ז'. אך ז"א ע"ש:
וזה כמה נתקשיתי למה החמירו בבהמה יותר מאדם דבאדם מותר בדיעבד כדאיתא ביבמות (דף ל"ו). ומצאתי בדגמ"ר ותב"ש שדיברו בזה וכ' שם הדגמ"ר דאתחזק איסורא. וסותר דבריו בנו"ב שם. וצ"ל דחזקה דאינה זבוחה שאני. נלע"ד דזה דהא במעי אמו לא שייך חזקה זו. ותיכף כשיצא לאויר אנו דנין עליו. וא"כ לא חלה החזקה קודם הספק,. ובפרט למ"ש בעצמו שם דהרוב נגד החזקה ואי השתא לא ס"ל סברא זו. א"כ גם באשה יש חזקה דנפל כדעת המקשה שם. ונראה יותר לפמש"ש המקשה לאוקמא בחזקת נפל ודחה הנו"ב דהא י"ל שנתעברה מקודם. רק דאוקמא בחזקת אינה מעוברת. ונראה דזה שייך רק בבהמה דתלי במעשה כדאיתא רפ"ג דבכורות אבל באדם דאתי ממילא כמ"ש התו' שם וביבמות (דף קי"ט) אין חזקה זו. ועדיין צ"ע לחד תירוץ התוס' ביבמות (דף קי"ט) דגזר בהמה אטו אדם איך נחמיר בבהמה יותר מבאדם:
כד) ובב"מ (דף כ"ח) איתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתיה דמי. ונחלקו הפוסקים אם צריך לישבע נגד העד. וסימנים וע"א לחוד לא נזכר כלל. וקשה ל"ל נזכר דין זה. ובשלמא להפוסקים דמשביעו י"ל דרק הכא אשמועינן דאינו מכריע לתת לו. אבל לאינך קשה. ובאמת גם בע"א לחודיה נראה דלאו כלום הוא. והכא אשמועינן דאף שבועה א"צ. אבל נראה דבאמת סברת סימנים הוא מכח רוב דרוב בנ"א אינם יודעים סימני חבירו. ולזה נותנים לו דבאבידה אזלינן בתר רובא כמ"ש התו' בכתובות (דף ט"ו) ולזה ע"א לאו כלום הוא שמתנגד אל הרוב משא"כ בסימנים וסימנים דאיתרע רובא הו"א שיהא נאמן. ובסברא זו נלע"ד לבאר יסוד הסברא אי סימנים דרבנן או דאורייתא דהא איכא רוב שאינו גמור כמ"ש התו' בנדה (דף י"ח) וקדושין (דף פ') וחולין (דף פ"ו) ורבנן עשאוהו כרוב. ויש רוב גמור שהוא כוודאי מן התורה ע"ש בתו' שכ"כ וכן בסימנים תלוי בזה אי הוי רוב גמור או רוב שאינו גמור. ולזה כתבו האחרונים ששני סימנים הוי סימן גמור. דהיינו דמצטרפי לרוב גמור:
ועפ"ז נדחה מ"ש הנוב"ק בחאה"ע סי' מ"ג להוכיח דאי סימנים דרבנן אזלינן בדרבנן בתרייהו מהא דהקשה הרא"ש על הרמב"ם שפסק בטמא וטמא דהוי דרבנן מהא דחולין (דף ע"ט). ולפמש"ל י"ל דהא כתבו התו' דברוב שאינו גמור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש. והנה במש"ל דאסור מדרבנן. ממילא יש כאן חזקת איסור א"א. ואף שרוב הנטבעים מתנגד לה. מ"מ הא כבר גזרו חכמים בה ונשארה החזקה. וא"כ שוב לא מהני סימנים. משא"כ בהך דחולין דליכא חזקה דאיסורא. ואף דשם אתחזק איסורא. מ"מ אין זה חזקה עצמית שיהא שייך לומר סמוך מיעוטא כמובן. ולזה מהני רוב שאינו גמור. וכ"כ התו' בנדה (דף י"ח) ד"ה אחר הרוב שהוצרכו לחזקה אחרת ולא במה דאיתחזק איסורא. והרמב"ם י"ל דס"ל דכיון דאתחזק איסורא לא מהני אף רוב שאינו גמור. ודווקא באבידה מהני משום דליכא חזקת איסור וגם יש כאן חזקה דמירתת שמא יבורר וכמו הך דקדושין (דף ס"ג)]. וגם לא גרע מהא דסי' רכ"ב באומר א"י למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתי שנאמן והוא בירו' פ"ג דקדושין. וביאר בהג"מ הטעם דממ"נ אינו שלך. ונראה שא"צ אף לסברא דמירתת כמו בקדושין. אלא דבאבידה גלי קרא עד דרוש. ובאמת צ"ע שם דלא גרע מאבידה. וצ"ל דמצטרף סברת מירתת רק שהוצרכו לסברא הנ"ל משום חזקת ממון. ובזה נדחה קושיית הש"ך שם מהא דסי' קמ"ו ס"ט. דשאני התם שאין המחזיק יודע ולא היה לו שום ידיעה של מי הוא וליכא חזקה דמירתת, וכן ראיית הג"א מפ' המפקיד שם ג"כ י"ל שיודע שאין מכירים אחיהם שיצא בלא חתימת זקן כדאיתא התם. ושוב מצאתי שכ"כ בשושנת יעקב. ונלע"ד שי"ל דהתם הם מוחזקים בנכסים דיכולים לומר לו שמא אינך אחינו. ואחינו כבר מת. וא"כ הם שלהם. משא"כ בקרקע דמ"מ אינו שלו. וכן גבי אשה אם היא אינה רוצה א"י לכופה לינשא לו. ולפ"ז אם ברור להמוכר שהקונה היה גר רק א"י איזה ובא גר אחד ואומר אני הוא. י"ל שא"צ לתת לו כי יאמר שמא מת הגר והחזקתי בה לעצמי ואיכא בזה חזקת ממון. רק גבי אח י"ל דאיירי בכל גוונא אף שידוע שעדיין חי:
ובשוש"י שם הביא הפנ"י בכתובות (דף י"ב ע"ב) שהקשה למ"ד ברי עדיף א"כ למה צריך סימנים באבידה ומכ"ש דשם ליכא חזקת ממון ותירץ דאזלינן בתר רובא דעלמא והוא תמוה דהא מ"מ לא נאבד רק מאחד ומבורר עתה שהוא האחד. ואטו הוא אינו מרובא דעלמא. וגם הא רב יהודה קאמר לה ובב"ק (דף מ"ו) משמע דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. אך ז"א דהכא ליכא חזקת ממון וע"ש בפנ"י אבל לפמ"ש י"ל דשאני מוצא אבידה דהא י"ל שהוא של עכו"ם וגם שמא נתיאש כבר בעל האבידה ויש לו בה זכות לעצמו. ואף היכא דרובא ישראל מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב. רק בסימנים שפיר מוציא דבזה אין לו חזקת ממון. ואפילו למ"ד ברי עדיף אף בחזקת ממון. נלע"ד דשאני באבידה שאין המוצא בע"ד שלו רק התורה עשאתו שליח לזכות בעד מי שהדבר שלו. וא"כ אין שייך לומר שהוא ברי ושמא כיון שאין כאן בע"ד. אבל הסברא ברורה דשם הספק אם הוא שלו או של עצמו. וכיון שמשלם לו כבר יצא ידי ספיקו. משא"כ כאן הספק הוא שמא הוא של אחר. ואותו אחר אם היה לפנינו היה ג"כ טוען ברי. וכן גבי שנים שהפקידו וגזל מחמשה לא אמרינן ברי עדיף מהאי טעמא. ועוד יש לדון בזה מצד שצריך לקיים מצות השבה ואקצר. ובסברא דסימנים הוי מצד רובא. יש לדחות קושיית השואל בנו"ב תס"י ס"ו חאה"ע על המ"ב מהא דחולין (דף צ"ו) פלניא דהאי סימניה וכו' קטל נפשא והנו"ב הודה לו דבסימן מובהק וודאי קטלינן ליה וכ"כ במ"ק חאה"ע סי' נ"א. ולענ"ד ז"א דסתמא קאמר הש"ס ולא מחלק בין מובהק לאינו מובהק. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת כל הורג נפש הוא מכח רוב כדאיתא בחולין (דף י"א) ומכות (דף ז') דדילמא טריפה הוי. וא"כ כשאין עדים רק סימנים מצטרפי תרי מיעוטי והו"ל פלגא ופלגא. וגם דמצטרף חזקת כשרותו. וסברת הנו"ב שם לענין טענת ברי שטוען לא הרגתי צ"ע טובא מהא דב"ב (דף מ"ו) ובתו' שם וב"מ (דף ע') וכתובות (דף פ"ה) ועח"מ סי' רצ"ז:
אך בלא"ה קשה דלפי דבריו אם מודה שהרג שפיר קטלינן ליה או לכה"פ דקאמר איני זוכר. ולענ"ד לא קטלינן ליה ע"פ עצמו. והוי כחצי עדות ואין כאן עדות ברורה ולא מהניא הודאתו או שתיקתו. וכן מבואר בתו' בחולין שם שכ' לבסוף סברא דסימנים לא מהני להוציא מחזקתו. ומ"מ מקודם כתבו דגבי הנשאת ע"פ סימנים שאינה נהרגת ע"ש. אף דשם ליכא ברי כנגד הסימנים. ובנו"ב נדחק לומר שכיון שתלוי בהודאתו אין כאן התראה דלא כהתו'. ובאמת לדעתו לא הוצרך לזה דהומ"ל בפשיטות שהרי הוא מוחזק בגופו וכסברת התו' שם:
ועפ"ז י"ל מה שתמהנו למעלה בהא דקדושין (דף ס"ג ע"ב) למה אין סוקלין ע"י. ולא עלתה ארוכה כראוי עדיין. ועתה י"ל דהא שם אם אמר האב אח"כ נזכרתי ומכיר אני שאינו זה שכנסה עכשיו ודאי נאמן ע' אה"ע סי' ל"ז ובאחרונים שם. וא"כ לא מצינן למקטל שאין כאן התראה שלימה כיון שעדיין תלוי בדעת האב או בדעתה. משא"כ בע"א אומר חלב שאין להשיב אחר שהוחזק. וזה כעין סברת אמתלא שהזכרנו שם:
כה) עכ"פ כיון דסימנים הוי מכח רובא א"כ אין להעכו"ם נאמנות נגד הרוב כמש"ל. רק שאם היה מתכוין להעיד ואין שום אמתלא לתלות שמשקר בשבילה. אז יש להאמינו מטעם שבידו לשיטת הפוסקים שהזכרנו בזה. אך כ"ז שייך אם שמענו מן העכו"ם בפירוש. אבל כיון שע"א אמר ששמע ממנו א"כ לא עדיף מע"א דעלמא שאינו נאמן נגד הרוב כמש"ל. אלא שמ"מ אין לסמוך ע"ז להתיר דהא כתבו האחרונים שהסימנים אינם מבוררים כ"כ וצ"ל דהוי רוב שאינו גמור וכ"כ הח"ס לצרף לזה מסל"ת ע"ש:
ונראה ראיה לדבריו מהא דחולין (דף ס"ד) וע"ז (דף ל"ט) ובי"ד סי' פ"ג ופ"ו לענין סימני בנים וקרבי דגים שכשהעכו"ם אומר מעוף פלוני או מאיש פלוני ויש סימנים נאמן יע"ש שבעכו"ם יש מחלוקת הפוסקים. ויש לעיין בזה מתוספתא דדמאי נאמן להחמיר ולא להקל שהזכרנו אבל לדעתי א"א שיאמר העכו"ם בפירוש לכוין לאסור בלא אמתלא לתלות שמשקר. ואם היה מסל"ת כבר בארנו שאין בדבריו כלום. רק דעכ"פ אין על מה לסמוך. אבל כשע"א מכחישו שיש לנו על מה לסמוך. בוודאי שרי. ועוד דאף אם היו מעידים עד כנגד עד היתה מותרת. דהסימנים מכריעים להיתר. ומ"ש דכיון דהאמינוהו כשנים. זה לא שייך באיסור דהא לא אסרו מחמת שהוא כשנים דאף באחד היינו אוסרים. והא שיטת הנ"י בשם הריטב"א הובא בש"ך סי' קכ"ז דבאיסורים לא שייך הך סברא דיצאה בהיתר כיון דלא בעינן תרי. וע' תומים סי' פ"ז וב"א סי' ל"ט ס"ק קע"ה. ועוד נראה שזה רק אם אנו צריכים לומר שהעד הראשון שיקר בדבר. אבל כאן אנו אומרים שאמת הגיד רק שתולין שהעכו"ם היתה לו איזה אמתלא ששיקר בשבילה. כגון שלא רצה למכור לו וכדומה. והעד לא הרגיש בזה. וגם הא הרבה פוסקים ס"ל דהא דע"א נאמן באיסורים הוא רק להקל ולא להחמיר וכ"ה בי"ד סי' קכ"ז ס"ג וע"ש בש"ך וע' בח"ד ובב"א סי' ל"ט ס"ק קע"ו קע"ז והביא שם דעת הרשב"ץ כהריטב"א שהזכרנו. ועוד דהא יש מחלוקת הפוסקים באה"ע סי' י"ז סל"ח כשהותרה אשה ע"פ א"י מסל"ת ואח"כ בא עד כשר אם תצא. וכ"ש הכא. ובפרט לדעת הפוסקים דס"ל טעמא דהא דיבמות משום נאמנות לאסור וכמש"ל בשם הג"מ ואו"ז ומרדכי שם. ומצאתי בהגר"א באה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ה שביאר כמ"ש שהרא"ש במ"ק סמך על סיפא דתוספתא. רק מש"ש דבסיפא הוי מסל"ת לא זכיתי להבין. דמאי שנא. וגם צ"ע מהירו' שהזכרנו דבעי בצווח לפי תומו. וע' סי' שי"ג בי"ד ס"ב ובט"ז שם שכ' דהיכא שישראל מכחישו נאמן. אך שם יש לדון מהא דפלוני חכם טיהר לי וע' קצה"ח סי' כ"ג. וגם י"ל קושיית הט"ז דשאני שם שאנו באים להתירו עתה ואקצר. וע' בקוע"ג סי' קנ"ט וק"ס קס"א. וע"ד מש"ל בדברי הנו"ב סי' נ"א ראיתי כעת בשו"ת רעק"א ס"ס ק"ז שכ' הבית מאיר להקשות עמ"ש הנ"ב דהוי התראת ספק דהא הרמב"ם פ' דשמה התראה. והרעק"א כתב דיפה השיב והקשה עוד דהא אפשר שלא יזיזו ידם מתוך ידו. ואין לזה ביאור אבל במחכ"ת כוונת הנו"ב כמש"ל דאין כאן התראה ועדות כלל כיון שהעדות תלויה בהודאתו ואינו נהרג ע"פ עצמו:
ולענין מש"ל ליישב הא דחולין (דף צ"ו) משום תרי מיעוטי הוקשה לי ע"ז מהא דסנהדרין (דף ס"ט) דקאמר דאזלינן בתר רובא דטעי בעיבורא דירחא. אלמא דלא מצטרפי תרי מיעוטי. ונראה ליישב דתרי מיעוטי מצטרפי ולדברי הרשב"א ביבמות (דף קיט) צ"ל כסברתו ג"כ כאן וצ"ע] רק כשבשניהם דנין על דבר אחד כמו הכא בסימנים שאנו דנין אם זה האיש הרג נפש או לא וכן הרוב השני ג"כ הוא אם זה הרג שלם או טריפה דהוי גברא קטילא משא"כ בהך דעיבורא דירחא שאנו דנין על העדות אם מכוונת או לא. ואח"כ דנין על ההורג ונהרג. וכן בהא דאיילונית שם אנו דנין אם בא על אשת איש או לא. ומה שייך שם עוד מיעוט. אך ז"א דהא יש מיעוט דלאו אביה הוא שקיבל בה קדושין. ונראה ששם כבר בא המיעוט כיון שכבר דנו עליו ובטל המיעוט. וה"ז דומה לע"א אומר חלב הוא שלוקה עליו כמש"ל וכן בהוחזקה נדה. משא"כ כאן שבאנו לדון על שני המעוטים בבת אחת. ועפנ"י בב"מ שם דסימנים הוי רוב גמור עד שהמיעוט אינו מצוי כלל. ובהך דחולין ע"ש דקאמר שם סימנים דאורייתא צ"ע דמה שייכות זה לאבידה. די"ל דרק שם הוי סימנים גמורים שהיה ידוע להם הענינים. משא"כ בש"ד. ובש"ס י"ל דבאמת ל"ק רק לענין זה בלבד. רק פירש"י שפי' שם לאבידה צ"ע. ובזה נדחה ג"כ הקושיא מזה להך דבסימנים שהזכרנו. ומצאתי עתה בקצה"ח סי' רנ"ט שכ"כ בשם הר"ן בחידושיו. שוב ראיתי בנוב"ק חאה"ע סי' מ"ג ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' כ"ב ול"ז ובשו"ת באר יצחק סי' ו' שדברו בענינים שהזכרנו לאכול דברים כוונתי ב"ה לדבריהם וההכרח לקצר. עכ"פ נלע"ד שיש להתיר העגל הלז בלי פקפוק: