שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן רלה
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה יעקב נ"י מו"ץ בלאדמיר.
ע"ד ששכר ראובן מא"י פרות לחליבה על משך שש שנים במקח קצוב בעד כל הין חלב. ונוסף לזה נותן לו בית דירה וגינה בלי תשלומין כי כן הותנה בעת השכירות. וככלות ימי שכירותו שכר ממנו שמעון על שנה באשר נתן הוספה על כל הין. והאריך כת"ר בזה בדברים ישרים וחפץ לדעת דעתי אם מחוייב שמעון למסור העסק לראובן באשר החזיק בזה שש שנים:
הנה בחיבורי ח"א סי' ל"ח בארתי בע"ה שמעיקר הדין אין נוהג דין תקנת החזקות רק בריחיים ואורענדא ובבתים יש חרגמ"ה וכמובא בח"מ סי' רל"ז. אך בדיעבד כשכבר שכר הבית נחלקו האחרונים אם צריך להחזיר ובחיבורי שם כתבתי שיש לדון בזה משום דינא דבר מצרא וזה שייך גם בדיעבד. וגם נ"מ לענין ההוספה כי מצד חרגמ"ה י"ל שאם ירצה לתקן מה שעבר על חרגמ"ה יצטרך לשלם לו מה שעולה ההוספה. כי אם לא היה שוכרו. ודאי שהיה נשאר ביד הראשון על מקח הקודם. אבל בדדב"מ צריך לקבל כפי המקח שניתן הלוקח. רק שיש לדון דהא קיי"ל בב"מ ק"ח ובח"מ סי' קע"ה ס"ל שאם קנה עוד שדה ליכא דדב"מ. אם השדה השנית אינה בגבולו ולא שייך בה דדב"מ. ובנ"ד הלא קנה יחד עם הבית והגינה גם החלב מבהמותיו. ובמטלטלין ליכא דדב"מ. וגם י"ל דכיון שאינו נותן מאומה בעד הבית והגינה הוי כמו מתנה דקי"ל שאין בה דדב"מ:
אבל באמת ז"א דהנה בשו"ת מהר"מ פאדווא סי' מ"א משמע דתקנת חזקה ישנה אף בחנות לענין הליחות וכן חרגמ"ה ע"ש. והנה אף שבחיבורי שם פקפקתי בזה בכ"ז כעת נראה שדבריו נכונים דכיון שתיקנו בארענדא. הנה לשון ארענדא בלשונם הוא כששוכרים דבר על משך קצוב על אופנים ידועים. ואין זה דווקא על מכירת י"ש כפי ההרגל אצלינו מכבר לקרוא זה. וכבר הרגשתי בזה בחיבורי שם. אך הוכחתי ממה שנזכר בתקנה גם ריחיים משמע דארענדא קאי רק על שכירות למכירת י"ש וכן יש לדקדק ממה שהוזכר בפוסקים חרגמ"ה לענין שכירות בתים. והלא זה בכלל תקנת החזקות. אכן עתה נראה דז"א דבאמת בלשונם על שכירות בית וכדומה יש מלה מיוחדת ורק שכירות עסק גדול או דבר שיש ממנו איזה תשלום קצוב נקרא בלשונם ארענדא. וזה ידוע לבקי בלשונם. ולזה שכירות בית וריחיים וכדומה אינו בכלל לשון ארענדא. ולזה הוצרכו להזכיר בזה חרגמ"ה. אבל שכירות חניות להלואה שמיוחד ג"כ לעסק הלואות נקרא זה ארענדא. כי אין הכוונה לשכירות המקום רק לשכירות העסק. וכן שכירות הרבה בהמות על משך קצוב במקח קצוב בעד כל הין חלב נקרא זה ג"כ ארענדא. כי הוא שכירות עסק. ואין זה קנין מכירה. כיון שאין הדבר לפנינו כלל וגם א"א לקנותו כעת כי אינו בעולם. ורק ששוכר הבהמות לחלבם שיהא שייך לו בעד מקחים ידועים. ולזה נראה דבנ"ד שייך ג"כ תקנת חזקות וכמ"ש בחיבורי שם דכל מה שנכלל בלשון התקנה הוי בכלל התקנה. וגם דהא כתב בשו"ת הב"ח סי' ס"א הטעם מפני שמוציא הוצאות ויש לו חובות. ובנ"ד נראה ג"כ שבמכירת הרבה חלב בודאי מוכר בהקפה ויש לו חובות. וכן מוציא הרבה על כלים. וכן סוס ועגלה להוליך החלב לעיר. ובפרט לפמ"ש כת"ר שבסביבותם הוא עסק גדול לכמה אנשים מאחב"י. ויש לצרף דעת הפוסקים דבתקנה אזלינן בתר אומדנא להכניס בהתקנה כל דבר ששייך בו הטעם שבשבילו נעשתה התקנה וע' בחיבורי שם בזה. וגם בנ"ד ראוי להנהיג תקנה זו כדי שלא יקפחו זא"ז את פרנסתם:
ועוד נראה דהא שנותן לו הבית והגינה הוא בעד זה ששכר ממנו בהמותיו וא"כ זהו מחיר שכירות הבית והגינה. וא"כ יש בזה חרגמ"ה. ואף שיש אחרונים שכתבו דבדיעבד כבר עבר חרגמ"ה ואין לו תקנה. מ"מ נראה עיקר שכל זמן שמחזיק את הבית הרי הוא עובר על חרגמ"ה וכמ"ש בחיבורי שם דדמי לחרגמ"ה לענין ב' נשים דקיי"ל באה"ע סי' א' דאף דיעבד צריך להוציא וכל יום ויום באיסורא קאי. והיינו משום דכיון שהטעם הוא משום קטטה. א"כ שייך הטעם בכל יום. וה"ה בנ"ד שהטעם משום שלא יקפח פרנסת חבירו. וזה שייך גם בדיעבד. וכן מדין מערופיא נלע"ד עיקר דגם בדיעבד צריך להשיב. כי זה עיקר תקנת מערופיא שלא לירד לאומנות ופרנסת חבירו כמבואר בפוסקים. ולפמ"ש בחיבורי שם מדברי התו' ב"מ ע"ג שמעיקר הדין יש בזה דדב"מ ע"ש. וא"כ צריך להחזיר אף דיעבד וכמש"ש. מכל הלין נלע"ד שיש לדון ששמעון ישיב העסק לראובן. וע"ד שהוסיף על המקח אין לחייבו בדיעבד. דמטעם דדב"מ ודאי אין איסור בזה. ואף מטעם חזקה ומערופיא. י"ל דמ"מ לא הוי ברי הזיקא. דאפשר לא היה הא"י משכיר לו בפחות ממקח זה: